בתקופה המוקדמת שלאחר הלידה, אמהות טריות עומדות בפני מצבים מעוררי לחץ וחרדה בשל גורמים שונים, בעיקר חסך שינה והתמודדות עם הדרישות החדשות הכרוכות בטיפול בתינוק, וכן התמודדות עם לחץ סביבתי מוגבר ושינוי הסטטוס החברתי. חלק מהמאפיינים הללו משמעותיים יותר עם לדת הילד הראשון, אך חלקן אופייניים לכל הריון ולידה. לאור זאת, מחקר שמדד עוצמת חרדה בקרב מדגם של נשים הרות, לא הרות, ולאחר לידה, שיער שסימפטומים של חרדה ימצאו ברמה גבוהה יותר בקרב נשים הרות ונשים לאחר לידה, בהשוואה לנשים מאותה האוכלוסייה, שאינן הרות. אולם בניגוד לציפיות נמצא שנשים בשבועות הראשונים לאחר לידה חוו דווקא פחות סימפטומים של חרדה מאשר נשים הרות ונשים שלא ילדו לאחרונה, או לא ילדו כלל. לכאורה, מחקר זה סותר ממצאים לגבי סיכון גבוה של נשים אחרי לידה ללקות בחרדה ודיכאון. כיצד ניתן להסביר ממצאים אלו? נראה שלאחר הלידה עשויה להתרחש אופוריה אצל האם הטריה. מייד אחרי הלידה קיימת שימחה לנוכח החוויה החדשה של ילד. בנוסף, זוהי תקופה בה מתקבלת בוודאי גם יותר תמיכה מהמשפחה והסביבה וכנראה שיש בה גם השפעה הורמונלית התומכת בחוויה זו. השאלה המרכזית, שלא נמדדה במחקר האמור, היא מה מתרחש בפרק הזמן הרחוק יותר אחרי הלידה – כעבור מספר חודשים. דבר זה משמעותי מאוד שכן רופאים ואנשי צוות רפואי, וכן היולדות עצמן, בוחנים אפשרות לתנודות במצב הרוח אחרי הלידה, וברוב המקרים נחשפים כנראה לנשים שמחות ולא מדוכאות. נראה שרגישות הצוות הרפואי, כמו גם של הסביבה הקרובה והיולדת עצמה, נמוכה יותר לבחינת מצב הרוח תקופה ארוכה יותר אחרי הלידה, ויתכן שדווקא שם הסיכון הוא גבוה יותר. תקופות של אופוריה מסתיימות לא פעם בדכדוך טבעי ובמקרים מסויימים עלולה לגלוש להיווצרות הפרעת חרדה או דיכאון.
דיכאון לאחר לידה הוא דיכאון קליני משמעותי שהוא מעבר לדכדוך או תחושת דיכאון קלה. ניתן לקרוא על מאפייניו של דיכאון קליני בקישור http://www.psychologia.co.il/depres1.htm
שיעור תופעת דיכאון אחרי לידה הוא 8-15 אחוז מכלל האמהות. כמחצית מהן עלולות לחוות הפרעה משמעותית בתפקוד אף שנה לאחר הופעת הדיכאון ואף יותר מכך. אפיזודה דיכאונית שכזו אופיינית בד"כ לתקופה המתחילה מחודש עד חצי שנה שלאחר הלידה.
דיכאון לאחר לידה מהווה גורם לדאגה, לא רק במונחים הנוגעים לרווחתן של האמהות, אלא גם מפני הסיכון שהוא מהווה לתינוק, הן בהתפתחותו הפסיכולוגית ולעיתים הפיזית, והן במערכת היחסים אם-תינוק שהיא קריטית להתפתחות תקינה של תינוקות בשלב החיים הזה. כמובן שמשפחה תומכת הלוקחת תפקיד פעיל בטיפול בתינוק ורווחתו עשויה להפחית באופן ניכר השפעות שליליות אלו, אך חלק מהתופעות אינן ניתנות לטיפול, בעיקר סביב תהליכי ההתקשרות בין התינוק לאם. יש לציין, אגב, שקיימת תופעה של דיכאון לאחר לידה גם אצל אבות. תחום זה לא נחקר בצורה יסודית מספיק כך שיש לנו פחות נתונים על היקף התופעה. כמו כן קיים מחקר מועט לגבי השפעותיו של דיכאון אחרי לידה על מערכת היחסים הזוגית ועל מערכת היחסים של האב עם התינוק. המסקנה הנובעת ממעט המחקרים שנעשו בתחום הינה שיש לתת דגש בטיפול הנפשי לא רק לשיפור מצבה של האם, אלא גם למערכת המשפחתית כולה, כולל האב, הקשר בין האב לתינוק, וכמובן בתינוק עצמו ומעקב על התפתחותו.
דיכאון חריף מטופל בד"כ בתרופות אולם בקרב תינוקות יונקים עלולה להיווצר בעיה במקרה של התערבות תרופתית. הדבר יוצר פעמים רבות קונפליקט, אולם ללא ספק הצורך להוציא את האם מהדיכאון, גם במחיר של הפסקת הנקה, או לעיתים בהמשך הנקה עם התרופה (תלוי בסוג התרופה כמובן), הוא בעדיפות ראשונה. אמא ללא דיכאון היא הדבר החשוב ביותר לתינוק צעיר, יותר מכל גורם אחר, כולל שיקולי הנקה.
להפסקת ההנקה במקרים כאלה שני היבטים מנוגדים. מחד הדבר יכול להוריד עומס מהאם המצויה במצב נפשי לא טוב, ועשוי לעזור לה להתמודד יותר טוב עם המציאות היום יומית, כמו גם לאפשר לסביבה הקרובה להחליף את האם בטיפול בתינוק במידת הצורך. מאידך, ההנקה היא גורם חשוב ביצירת קשר אם-תינוק דווקא בקרב אימהות הסובלות מדיכאון ואי תפקוד, והפסקת ההנקה עלולה להרחיק עוד יותר את האם מתינוקה, ולעורר בהמשך תחושות אשמה מוגברות. אין ספק שמדובר בהחלטות לא פשוטות שעל האם, המשפחה והצוות הרפואי לקבל בעת מצוקה חריפה של האם.
מחקרים שבחנו סטטיסטית השפעת דיכאון לאחר לידה אצל אם על תינוקה מצאו ממצאים לא עקביים. מחד נמצאו השפעות פסיכולוגיות-התפתחותיות בחלק מהתינוקות, לדוגמה, הגברה של הפרעות התנהגותיות ועיכוב קוגניטיבי שיכול להימשך עד גיל בית הספר. מאידך נמצאו תינוקות שלא הושפעו כלל יחסית לנורמות התפתחות אצל תינוקות לאמהות ללא דיכאון. המסקנה העיקרית היא שההשפעה של דיכאון האם על התינוק תלויה רבות במידה בה המשפחה והסביבה יכולים לתת מענה לטיפול הרגשי והפיזי בתינוק בתקופה שהאם פחות מתפקדת. הימצאות של סביבה תומכת אמורה להפחית בצורה ניכרת את הנזקים הפוטנציאליים.
תיאוריות פסיכולוגיות רבות מתייחסות להתקשרות בין האם לתינוק בתקופה הראשונה לחייו כגורם משמעותי בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד ועיצוב אישיותו. איכות האינטראקציה בין האם לתינוק עלולה להיפגע בשל דיכאון לאחר לידה, מה שעלול לגרום לפגיעה ביכולתה של האם לספק טיפול רגיש ושוטף בתינוק. אם בדיכאון נתפסת כעצובה, מרוחקת, חסרת רגישות או חסרת הבעה וכן עלולה להתאפיין בהתפרצויות רגשיות, עצבנות, אי שקט, התכנסות, והתנהגויות לא תואמות נוספות. במקרים קיצוניים (ונדירים) עלולה אף להיווצר גרימת נזק פיזי או פסיכולוגי לתינוק.

הטיפול בדיכאון לאחר לידה
כמו בכל מקרה של דיכאון חריף, גם בדיכאון לאחר לידה הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול בשיחות – פסיכותרפיה, יחד עם טיפול תרופתי נוגד דיכאון. כמובן שכל אחד מהטיפולים הללו בנפרד עשוי להיות יעיל, אך במידת האפשר רצוי לשלב ביניהם. חשוב שהטיפול הפסיכולוגי יספק לאם תמיכה וליווי כלליים, אך במיוחד תמיכה חברתית וכן בהעצמה של תחושת המסוגלות ההורית של האם כדי שתוכל לפתח מערכת יחסים של התקשרות בטוחה עם התינוק שלהן. טיפול קבוצתי עם אמהות הסובלות מדיכאון לאחר לידה עשוי להיות יעיל וכן עשוי לספק קבוצת הזדהות ותמיכה לאם. עם זאת, קיימות מעט קבוצות כאלה ולכן סוג זה של טיפול נדיר יחסית. מודל טיפולי חדש יחסית פועל בגישה דיאדית, כלומר, האם והתינוק נוכחים יחדיו בחדר הטיפולים. הדבר מאפשר התבוננות ברמת ה"כאן ועכשיו" על מערכת היחסים בין האם לתינוק ושיפור ההתקשרות ביניהם. כאמור, דיכאון לאחר לידה עלול להוות סיכון משמעותי להתפתחותו התקינה של הילד ולכן נוכחותם המשותפת של האם והתינוק מחזקת את הצורך לשמור לא רק על בריאותה הנפשית של האם, אלא גם על בריאותו הנפשית והפיזית של התינוק.
מחקרים לגבי יעילותו של טיפול בדיכאון לאחר לידה הראו שכל סוגי הטיפולים האמורים יעילים בהפחתת סימפטומים דיכאוניים אצל אמהות, בשיפור תפיסת המסוגלות האימהית העצמית של האימהות, בשיפור הקשר הנפשי והפיזי בין האם לתינוק וכמובן בסופו של דבר, בהוצאת האם ממצב הדיכאון לתפקוד תקין.
אין קריטריונים חד משמעיים לגבי עיתוי פריצתו של דיכאון לאחר לידה, אך באופן כללי מקובל לראות בדיכאון המתעורר במהלך תשעת החודשים הראשונים לאחר הולדת התינוק (לרוב במהלך השבועות או החודשים הראשונים), כדיכאון לאחר לידה. שיעור התופעה גבוה יותר אצל נשים שסבלו מדיכאון בעבר, אך ברוב המקרים הוא מופיע אצל נשים שלא סבלו קודם לכן מדיכאון.
לכאורה, הדיכאון יאופיין בסימפטומים דיכאוניים נפוצים כגון עצבות, בכי, הפרעות בשינה הכוללות נדודי שינה או שינה מופרזת, מצב רוח ירוד, חוסר אנרגיה,אובדן תיאבון, עצבנות, חשיבה ביקורתית כלפי העצמי, חרדה או מאפיינים של הפרעת חרדה (OCD הפרעה טורדנית-כפייתית למשל). ישנם מצבים בהם נלווים לתופעות הללו מחשבות אובדניות או מחשבות לגבי פגיעה בתינוק, יש לבחון ברגישות היבטים אלו בעת הערכה של דיכאון שלאחר מלידה.
קיים ויכוח בספרות המקצועית האם דיכאון לאחר לידה הוא תופעה מובחנת שיש להתייחס אליה כקטגוריה נפרדת מדיכאון רגיל, או שמדובר בעצם בתופעה של דיכאון קליני לכל דבר ועניין. אין כיום גישה חד משמעית שמקובלת על אנשי המקצוע השונים, אך קיימת הסכמה כללית המבוססת על הסטטיסטיקה הגבוהה יחסית של דיכאון לאחר לידה לעומת דיכאון כללי באוכלוסיה, שקיימת רגישות מסויימת בתקופה הזו שלאחר הלידה לדיכאון.
הגורמים שיכולים לנבא דיכאון אחרי לידה דומים לגורמי הלחץ שמנבאים דיכאון באופן כללי, דהיינו, היסטוריה קודמת של דיכאון ואירועי חיים מלחיצים, כשבמקרה הנוכחי מדובר באירועים הקשורים בד"כ להריון וללידה: הריון לא מתוכנן, העדר תמיכה חברתית, בעיות בזוגיות, בעיות פוריות, מצב בריאותי לא טוב וכדומה.
ניסיונות לאפיין פרופיל פסיכולוגי שינבא דיכאון לאחר לידה לא העלו ממצאים חד משמעיים. נמצאו כמה נושאים שמאפיינים לעיתים נשים שלקו בדיכאון לאחר לידה, למשל, תכנים המתייחסים למערכת יחסית בעייתית של אותן נשים עם אימותיהן שלהן ותפיסה שלילית של האם (של האם). לתופעה זו יש הגיון פסיכולוגי ברור. חוויה של קושי עם ההורה הביולוגי נושאת בתוכה כאב שמודחק לאורך החיים. הולדת ילד חדש והתמודדות עם תהליך ההורות עלול לפתוח את הפצע הישן ולעורר תחושות עמוקות של כאב ודיכאון על חווית הילדות האישית השלילית. כמו כן, נשים עם ציפיות קיצוניות כלפי עצמן בחיים ובעבודה עלולות לפתח דפוס דומה כלפי עצמן כאמהות לאחר הלידה, מה שמגביר כמובן את תחושת הלחץ הנפשי ויכול להגביר הסתברות לדיכאון לאחר לידה. עם זאת, לא כל אישה עם היסטוריה של יחסים בעייתיים עם אימה מפתחת דיכאון, וכך גם לא כל אישה עם דרישות עצמיות קיצוניות מפתחת דיכאון. מכאן שמאפיינים מסוג זה אינם עוזרים בניבוי התופעה. הם בהחלט יכולים לעזור באיתור נושאים לטיפול אצל אימהות שלקו בדיכאון לאחר לידה.
רוב המחקרים הפסיכיאטרים ניסו למצוא גורם ביולוגי שיסביר את תופעת הדיכאון לאחר לידה, תוך מיקוד בשינויים ההורמונאליים שמתרחשים בתקופה זו. אין ספק שיש כנראה גורם שכזה אצל נשים לאחר לידה באופן כללי, אולם לא ניתן היה לזהות מהו הגורם שמבחין בין מי שלוקה בדיכאון לבין מי שאינה.
תופעת הדיכאון לאחר לידה קיבלה התייחסות מעטה, יחסית, בספרות הפסיכואנליטית והפסיכודינמית. אחד הניסיונות להציג היבטים פסיכואנליטיים בתופעת הדיכאון לאחר לידה הוצעה על ידי לורנס בלום במאמר שפרסם בשנת 2007 (אתר האינטרנט של ד"ר בלום www.lawrenceblum.com).
בלום פותח את הנושא הפסיכואנליטי בתיאור של ביקור של זיגמונד פרויד אצל אישה צעירה שלקתה בדיכאון לאחר לידה עם ילדה השני, לאחר שסימפטומים דומים הופיעו גם בלידתה הקודמת. פרויד היפנט אותה ודיווח שיפור מיידי בסימפטומים, אולם יום לאחר מכן חזרו הסימפטומים לקדמותם. פרויד נקט בביקורו השני בגישה שונה והציעה לאם הדיכאונית לפרוק קצת זעם על משפחתה ולדרוש מהם שיעזרו ויטפלו בה. הגישה הזו הועילה כנראה כיוון שבביקור הבא דווח על שיפור משמעותי בתפקוד האם. מכאן שניתן להבין את הצורך הדינמי של אמהות אחרי לידה להרגיש מטופלות ומוחזקות, ולא רק להוות גורם מטפל בעצמן. לא מעט ספרות פסיכואנליטית מתייחס ל"טריאדה" (משולש) אם-תינוק-אב, כאשר תפקידו של האב לתמוך בדיאדה (זוג) של האם-תינוק. לתפקידו זה של האב חשיבות רבה במיוחד בתקופה רווית הלחצים והעומס של אחרי הלידה. פרויד חש כנראה שהאם לא היתה מסוגלת להביע את כעסיה ולבטא את צרכיה, ואחרי שעשתה זאת באופן גלוי יכלה "לוותר" על הסימפטומים הדיכאוניים.
בלום סבור שקיימים שלושה סוגים של קונפליקטים פסיכודינמיים עיקריים הקשורים לדיכאון לאחר לידה. הסוג הראשון הוא "קונפליקטים הקשורים בתלות". הצורך בתלות היא תכונה אנושית נורמטיבית, אך ככל שהאדם מתרחק מגיל הילדות נדרש ממנו על ידי החברה ועל ידי עצמו לצמצם את צרכיו בתלות באחרים (זאת עד גיל הזקנה בה יכול להתפתח שוב הצורך בתלות, אך מכיוון אחר, ולא פחות קונפליקטואלי). למעשה האם הטריה עלולה, דרך חוויית התלות האדירה של תינוקה כלפיה, לחוש שהיא נדרשת לוותר על צרכי התלות שלה. קונפליקט שכזה עלול ליצור אצל האם רגרסיה וצורך שמישהו אחר יטפל בה. כאן, כפי שתואר קודם לכן, לאב יש תפקיד חשוב ביותר. יש לציין שקונפליקט שכזה אמור לאפיין כל אם טרייה (וכן את האבות) שכן הולדת התינוק משנה את הסטטוס הקודם של ההורה ומטילה עליו אחריות כבדה לשלומו של התינוק התלוי בו כל כך. עם זאת, רק במקרים שבהם הגורם הפסיכולוגי הזה יוצר קונפליקט לא פתור עלולה להיווצר בשל כך תופעה של דיכאון לאחר לידה. קבוצות סיכון בהקשר של הקונפליקט הזה הן נשים בעלות צורך גבוה להוכיח שהן יכולות להיות עצמאיות ולטפל בכל דבר וכן נשים שחסרות תמיכה סביבתית ושל מי שיטפל בהן, בין אם מדובר בבן זוג שעובד שעות רבות ולא נמצא בבית, בן זוג מנוכר, או אמהות חד הוריות ללא תשתית מספקת של תמיכה חברתית.
סוג הקונפליקטים השני שמציג בלום הינם "קונפליקטים הקשורים בכעס". נשים רבות אשר סובלות מדיכאון לאחר לידה מתמודדות מבחינה אישיותית עם קושי בהתמודדות עם כעס. לעיתים קרובות, הן מרגישות כי אין להן את הזכות לכעוס, מרגישות אשמה לגבי הכעס שלהן, או מפחדות לבטא אותו. הדוגמה שהוצגה קודם לכן עם פרויד היא אופיינית לכך. לנשים אחרי לידה יכולים להיות באופן פוטנציאלי נושאים רבים שמעוררים כעס, הן לגבי אירועים מן העבר והן על דברים שמתרחשים בהווה. החלק המורכב ביותר בנושא זה הוא שמוקד הכעס הוא לעיתים התינוק עצמו שכן הוא זה שגורם לא מעט תוהו ובוהו בחייה של האם, גורם לה חסך בשינה ובסיפוקים רבים אחרים עד אובדן כוחות, כמו גם זה ש"אחראי" על השינויים הרבים שעברה: שינוי גזרת הגוף, נטישת קריירה וכדומה. הכעס הממוקד בתינוק הצעיר עלול להגביר את תחושת האשמה ולפתח חרדה ואף דיכאון. במקרים מסויימים הוא עלול לעורר מחשבות טורדניות על חשש לגרימת נזק לתינוק. יש להדגיש שלמעט מקרים נדירים ביותר מדובר במחשבות שלא באות לביטוי התנהגותי אך גורמות אשמה, כאב וסבל בשל עצם הופעתן. אמהות שפיתחו דיכאון לאחר לידה, מאופיינות פעמים רבות בדרישות וציפיות מחמירות כלפי עצמן אשר מייסרות אותן ומפעילות מסנן על כעסן. ניתן לטעון אולי מבחינה דינמית שהכעס שאינו מופנה החוצה מופנה פנימה ויוצר דיכאון. זו אולי גם הסיבה לכך שלא מעט נשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה מפתחות גם סימפטומים טורדניים-כפייתיים שמבטאים ניסיון לשלוט ברגשות וברצונות הקונפליקטואליים.
סוג הקונפליקטים השלישי שמציג בלום הוא "קונפליקטים הקשורים באמהות". נשים שמפתחות דיכאון לאחר לידה מתארות מערכת יחסים בעייתית ביותר עם אמהותיהן שלהן. הן עלולות להרגיש כי האמהות שלהן לא היו מעוניינות או לא נהנו לטפל בהן. אין ספק שאם טרייה שנדרשת לספק טיפול חם ואוהב לתינוקה מתמודדת עם כאב נפשי עמוק כאשר היא עצמה חשה  (במודע או שלא במודע) שטיפול כזה נמנע ממנה כילדה. הדבר קשור למחקרי ההתקשרות שמורים על קשר בין דפוסי ההתקשרות בילדות להתנהגות הבוגרת. יש כמובן להדגיש שלא כל אם שחוותה כשלים בקשר עם אימה צפויה להיכנס לדיכאון לאחר לידה, ולא כל אם שנכנסת לדיכאון לאחר לידה בהכרח סבלה מטיפול אם לא אמפטי. בכל מקרה, חלק חשוב בטיפול באמהות שסובלות מדיכאון לאחר לידה הוא התחברות לחוויות הילדות המוקדמות והתמודדות עם תחושות מודחקות מתקופות מוקדמות יותר של החיים אשר משפיעות באופן לא מודע על התמודדות האם עם התפקיד ההורי החדש.
יודגש שקונפליקטים הקשורים בכעס ובאשמה, כמו גם מורכבות לגבי יחסים מופנמים עם דמויות הוריות, הינם טיפוסיים לדיכאון באופן כללי, ולא רק לדיכאון לאחר לידה. עם זאת, הדיאלוג עם רכיב התלות מאפיין יותר דיכאון לאחר לידה, כמו גם העוצמה הקונקרטית בה שאר הקונפליקטים האופייניים עולים בתקופה שלאחר הלידה.

 לסיכום המאמר הנוכחי, פריון, הריון ולידה הם נושאי מפתח בשלבי ההתפתחות של האדם הבוגר ולפיכך יש להם משמעויות פסיכולוגיות עמוקות. עיקר תשומת הלב ניתנת בד"כ להיבט הפונקציונלי והרפואי של תהליכים אלו. פחות מידי תשומת לב ניתנת להיבטים הפסיכולוגיים שבהם, שלא פעם משפיעים במידה רבה על הצלחת התהליך ואיכות החיים של המשפחה והאם שמתמודדים עם פריון, הריון ולידה. המסר העיקרי שניתן להעביר בסיום מאמר זה הוא שחייבת להינתן לגיטימציה לפנייה לטיפול פסיכולוגי במצבי התמודדות עם פריון הריון ולידה, ולא ניתן להפריז בחשיבותה של התמיכה החברתית במצבים אלו.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

The post התמודדות עם דיכאון לאחר לידה appeared first on PSY.

The post מאמרים נוספים appeared first on PSY.

תהליך ההריון יוצר פעמים רבות מצבי מתח וחרדה וחשוב להבין את מקורם ואת המאפיינים הייחודיים שיש להם בזמן הריון לעומת במצבים אחרים בחיים.
מספר גורמים מרכזיים נמצאו כמשפיעים על חרדות בהריון. ניתן לחלק אותם לשני סוגים, האחד קשור ישירות להריון: פחד מתהליך הלידה, פחד מהולדת ילד נכה או פגום, חששות לגבי המראה החיצוני במהלך ההיריון וכדומה. הסוג השני קשור לחיים שלאחר הלידה: חשש משינוי הסטטוס בחיים וההתמודדות עם ההורות, שינויים בחוויה האינדיבידואלית של נשיות ועוד.
רמות החרדה הגבוהות ביותר נמדדות בתחילת ובסיום ההיריון, ופחות באמצע תקופת ההיריון. תגובות אלו אינן תלויות במבנה אישיותי, אם כי, מטבע הדברים, מחקרים מצאו שנשים שסבלו מבעיות נפשיות וכן נשים שחוו הפלה בעבר, אופיינו ברמות חרדה גבוהות יותר למשתנים אלו.
מבחינה חברתית ותדמיתית, הריון נתפס מאז ומתמיד כאירוע חיובי בחיי האישה והמשפחה. זהו אירוע חיים מכונן המוביל לתפקיד חברתי חדש ורבים רואים לפיכך בהריון כתקופה אופטימית המביאה איתה רגשות נפלאים של רווחה וחוזק פסיכולוגי, או לפחות ניסיון התפתחותי נורמאלי וחיובי, בכללותו. התדמית החיובית הזו מנעה כנראה ביטוי של היבטים פחות נעימים של ההיריון. כיום ברור למדי שהריון הוא גם תקופה של משברים פסיכולוגיים וביולוגיים ושל מהפכים רגשיים. החוויה האישית בהריון עשויה לנוע בין קצוות של עוצמה פסיכולוגית חיובית כנ"ל לבין שפל. הכרה בכך חשובה כהכנה נפשית של נשים וגברים לקראת תקופת ההיריון ביצירת ציפיות ריאליות לבני הזוג, ובמיוחד לאישה ההרה. אך לדבר השפעות גם על רווחתו הפיזיולוגית והפסיכולוגית של התינוק לעתיד. מאחר והאישה ההרה משמשת כסביבתו ההתפתחותית של העובר, שינויים פסיכולוגיים אצל האם עלולים להשפיע על העובר. השפעות אלו באות ללא ספק לביטוי בכך שמצבה הפיזי של האם, המושפע בין היתר ממצבה הנפשי, משפיע בצורה ישירה על התפתחות העובר. אך מעבר לכך, קיימת סברה, שאמנם איננה מגובה מספיק מבחינה מחקרית אך היא סבירה למדי, שגם בריאותו הנפשית של העובר מושפעת מצבה הנפשי של האם.\
מוקד המחקר המרכזי במהלך השנים היה על השינויים בתגובותיה הרגשיות של האישה לאחר הלידה, יותר מאשר על מצבן הפסיכולוגי של נשים במהלך ההיריון. הדבר נבע בעיקר מתוך ממצאים סטטיסטיים שהצביעו על כך שהתקופה הסמוכה ללידה מאופיינת בפגיעות  גבוהה להפרעות נפשיות חמורות כגון פסיכוזה ודיכאון חריף, בעוד ששכיחות הפרעות אלה במהלך ההיריון נמוך באופן יחסי. נראה, אם כך, שעוצמת התופעות הפסיכולוגיות החמורות אחרי לידה הסבו את תשומת הלב מתופעות פסיכולוגיות חלשות יותר, אך נפוצות מאוד, בקרב נשים הרות. ואכן, כאשר לוקחים בחשבון תופעות פסיכולוגיות בעוצמה קלה עד בינונית ניכר שיעור גבוה של נשים הסובלות מהן, לא פחות מאשר שיעור התופעות החריפות יותר שלאחר הלידה. למעשה קיימת סבירות גבוהה יותר לדיכאון במהלך ההיריון מאשר אחרי הלידה. עם זאת, מדובר בד"כ בדיכאון חלש יותר בעוצמתו, שמתואר יותר כדכדוך ונטייה לתנודות במצב הרוח מאשר דיכאון קליני.
נשים אשר חוו את תקופת ההיריון כבלתי נשלטת הפגינו חרדה מוגברת לגבי הולדת ילד פגום. הדבר קשור גם לתכונה שנקראת ייחוס מיקוד השליטה (פנימי או חיצוני).  מסתבר שאישה בעלת מיקוד שליטה חיצוני, אשר מייחסת את מוקד השליטה באחרים, מראה פחות דאגה לגבי הופעתה החיצונית בהריון ומפגינה רמות נמוכות של חרדה בכל ההקשרים של ההיריון. יתכן שאישה כזו מסוגלת לייחס לצוות הרפואי ולאנשים אחרים בסביבתה יכולת גבוהה לדאוג לה ולרווחת הריונה. עם זאת, נשים עם מיקוד שליטה פנימי מצויות בממוצע בחרדה גבוה יותר במהלך ההיריון.
מאפיינים אישיותיים ופסיכולוגיים הקשורים לפרט לפני ההיריון כגון נטיות לחרדה ודיכאון, מגבירים כמובן הסתברות לקשיים פסיכולוגיים גם בתקופת ההיריון. עם זאת, מאפיינים שכאלה יכולים להסביר רק כ-20 אחוז מהחרדות שמתעוררות אצל נשים בהריון. כלומר, ניתן להסיק שחרדה מההיריון ובתקופת ההיריון הינה תופעה ייחודית ומצבית שיש להפרידה ממצבי חרדה אישיותיים או כלליים בחיים. תקופת אמצע ההיריון מאופיינת ברמות חרדה נמוכות יותר אצל רוב הנשים, וכאן יבואו לביטוי בד"כ נטיות קודמות. מחקרים מצאו שנשים שסבלו מהפרעות חרדה או דיכאון בחייהם נטו לתגובות חרדה גבוהות יותר באמצע ההיריון מנשים שלא אופיינו בתופעות אלה. עם זאת, תקופת תחילת וסיום ההיריון מאופיינות כנראה בחרדות ספציפיות ונורמטיביות לכל האוכלוסייה, כלומר מדובר בסימפטום מובחן הנבדל מתופעות חרדה ודיכאון אחרות. ממצאים אלו מורים שאין להתייחס להיריון כאירוע חיים פשוט. הוא כרוך בפחדים ספציפיים ויש להכין נשים ובני זוג העומדים להיכנס לתקופת הריון לקראת הקשיים האפשריים הללו.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

The post התמודדות פסיכולוגית עם תהליך הריון תקין appeared first on PSY.

בסיום המאמר למטה מצורף ראיון של פרופ' קפלן בתכנית הבריאות של רפי קרסו בנושא המאמר הנוכחי

הפלה הינה אירוע שכיח יחסית המתרחש בכ-10-25 מההריונות (תלוי בשיטת המדידה ובאוכלוסיית היעד). למרות הידיעה שאירוע כזה יכול להתרחש, נשים אינן מוכנות לו ולכן  הוא מעורר תגובות פסיכולוגיות מסוגים שונים, ברוב המקרים תגובות של מתח, חרדה ודיכאון. הדבר נובע הן מהרכיב הטראומטי והפתאומי של ההפלה, והן בשל העובדה שהפלה היא אירוע של אובדן שגורר לפיכך תגובות אופייניות של אבל ושכול. נוסף לכך, כמובן, החשש שעולה אצל נשים שחוו הפלה מפני הישנות האירוע בהריון הבא או אף חשש שלא יוכלו להביא ילדים כלל באמצעות הריון טבעי.
נשים אשר חוו הפלה נמצאות בסיכון משמעותי לפתח סימפטומים של חרדה, מייד לאחר ההפלה ועד חצי שנה לאחר האובדן. מעבר לתקופה זו התוצאות המחקריות אינן עקביות וההנחה היא שהשפעת האירוע הטראומטי הולכת ופוחתת. מחקרים סטטיסטיים מורים שהפלה מגבירה סיכון להפרעות חרדה מסוגים שונים, כולל התקפי חרדה, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) וחרדה חברתית.
הפלה כאירוע טראומטי עלולה לגרום תגובה פוסט טראומטית גם לפרקי זמן ארוכים, ובמיוחד בשל כך שהפלה אינה אירוע המנותק ממערך החיים בהמשך, כלומר, נשים שלא מצליחות להביא ילדים תקופות ארוכות לאחר הפלה עלולות לחוות את ההפלה באופן טראומטי גם זמן ארוך מאוד לאחר מכן. לעומת זאת, הריון בריא שמביא בעקבותיו תינוק, עשוי להחליש משמעותית ואף לרפא כליל את השפעתה הפסיכולוגית של ההפלה. כ-50% מהנשים שעוברות הפלה הרות בשנית בתוך שנה לאחר אירוע הפלה. עם זאת, כניסה להריון אחרי הפלה, גם תקופה ממושכת אחרי האירוע, מעוררת חששות וחרדות מוגברים, יחסית למצבי כניסה להריון ללא רקע של הפלה.
ישנם הרבה פחות מחקרים הבוחנים את תגובת הגברים – בני הזוג של נשים שעברו הפלה. באופן כללי נראה שגברים בהחלט מגיבים פסיכולוגית להפלה שעברה בת זוגם, אך אסטרטגיות ההתמודדות שלהם שונות מאלו של הנשים (כפי שעולה למעשה מאפיון כללי של הבדלים פסיכולוגיים בנושא מגדר). לדוגמה, אצל גברים נמצא שיעור גבוה יותר של התנהגויות לא מסתגלות מאשר אצל נשים, כמו למשל הגברת שימוש באלכוהול וסמים. בכל מקרה, גם אצל בני הזוג הגברים ניכרת עליה של רמת החרדה, בעיקר בחודשיים הראשונים שלאחר ההפלה, גם אם תגובות אלו בממוצע אינן מגיעות לעוצמה אותה חוות הנשים.
אירוע אובדן מוגדר בספרות המקצועית כאירוע היוצר חוסר המשכיות בחווייתו של הפרט. רוב הספרות המקצועית התייחסה למצבי אבל על אדם אהוב שאבד. קיימת התייחסות מעטה בהרבה למצבי הפלה, אולי בשל כך שמבחינה חוקית ותפיסתית העובר עדיין לא נחשב לאדם שלם וההיכרות האישית של ההורה עימו מוגבלת למדי. למרות כל זאת, המציאות והמחקר שבוצע בתחום מצביעים על כך שמדובר באובדן הדומה בתגובות הפסיכולוגיות שהוא יוצר לתהליך אבל. לדוגמה, המחקר מצביע על כך שהורים מייחסים לעובר תכונת אנושיות כאילו היה כבר ילד חי, ומוענקת לו לפיכך השקעה רגשית של ההורים. מאחר וילדים מייצגים, בין היתר, המשכיות של דמותם וזהותם של ההורים לאורך זמן, הרי שאובדן של ילד, אשר טרם נולד, עלולה להתפרש כאובדן של חלק מהעצמי וכסימן לכך שהחיים הינם דבר לא יציב ובלתי נשלט.
באותו אופן, העובדה שהריון ונשיות מחוברים באופן אסוציאטיבי זה לזה, עלולה להביא לכך שהפלה תגרום לירידה בערך העצמי של האישה שהפילה, הן מצד תפיסת הנשיות שבה והן מהמקום שמסמן את ההורות כסטטוס של אדם בוגר ובשל.
מחקרי שבחנו נשים שעברו הפלה זיהו ריבוי של תחושות אשמה והאשמה-עצמית. אך מעבר לכך ניכרו גם תופעות פסיכולוגיות חזקות יותר, ועיקר תשומת הלב ניתנה לדיכאון, ששיעורו בקרב נשים שהפילו נע בין אחוזים בודדים עד 50% במקרים מסוימים. שיעור הדיכאון הוא תלוי מצב וסוג האוכלוסייה שנבדקה במחקר, ובכל מקרה, שיעורי הדיכאון בקרב נשים לאחר הפלה גבוהים פי 3-4 לעומת נשים ששמרו על הריונן באותה תקופה, או נשים לאחר לידה. ברוב המקרים ניכרת התאוששות משמעותית ממצב הדיכאון תוך כ-3 חודשים לאחר ההפלה (ועד שנה ממועדה).
ההשפעות הפסיכולוגיות של הפלה לא קיבלו התייחסות מחקרית עד השנים האחרונות. נראה שהספרות, כמו בני אדם באופן כללי, התייחסו לאובדן עובר, בעיקר בשלבים ראשונים של ההיריון, כתופעה שולית. הממצאים המחקריים חזקים מאוד בעוצמתם שכן התגובות הפסיכולוגיות שהתגלו מראים על שיעורי חרדה קלינית משמעותיים ביותר בקרב נשים שהפילו, גם בשלבים מוקדמים של ההיריון. כמו כן, השפעת ההפלה יכולה להיות ארוכת טווח במקרים מסויימים, בעיקר כאשר אירוע ההפלה משתלב עם אירועי חיים נוספים המעוררים קושי פסיכולוגי, ובמיוחד אירועי שכול.
כאמור, ההפלה משפיעה גם על חווית ההיריון הבאה שכן מתעורר בקרב נשים שהפילו חשש להפלה נוספת. החרדה מתמקדת בשליש הראשון של ההיריון בו ההסתברות להפלה גבוהה יותר (מבחינה זו מדובר בחשש מציאותי שכן נשים שעברו הפלה מצויות בקבוצת סיכון לעבור הפלה נוספת בהסתברות גבוהה יותר). במקרים מסוימים נצפו תופעות של חרדה גם בשליש השלישי להריון, שם משמעותו הפסיכולוגית של העובר ה"כמעט תינוק" גדולה ומוחשית יותר. עם זאת, רוב הנשים הראו ירידה משמעותית בתחושת החרדה בשליש השלישי והגברה ניכרת של חווית ההתקשרות הנפשית לעובר.
בהתחשב בזה שכ-50% מהנשים אשר חוו הפלה, עשויות להרות בתוך שנה לאחר האובדן, יש לממצא זה חשיבות רבה ופוטנציאל לקשיים בהסתגלות הפסיכולוגית במהלך ההיריון הבא. עם זאת, יש להדגיש שעצם הכניסה להריון בטווח זמן קצר אינה חיסרון לעומת המתנה ארוכה, שכן מחקרים תיעדו תגובות נפשיות קשות, אולי אף יותר, אצל נשים שלא נכנסו להריון בשנה שלאחר ההפלה.
מחקרים מסוימים בחנו את שאלת ההתקשרות (attachment) בין האם לעובר בהקשר של ההפלה. הממצאים בנושא זה אינם חד משמעיים ואולי קשורים למשתנים אינדיבידואליים נוספים. במקרים מסוימים נמצאה תגובת הימנעות מפיתוח רגשות והתקשרות אל העובר שטרם נולד במהלך היריון לאחר הפלה, אך כאמור, אין בנושא זה ממצאים עקביים. קיים דיווח מסויים על נטייה להשהות את ההתקשרות על לשלב מאוחר יותר של ההיריון, יחסית למצבי הריון ללא היסטוריה של הפלה. אופן ההשפעה של תופעות אלה על הקשר עם התינוק לאחר לידתו לא נבדקו לעומק ואין עדויות לכך שהקשר אם-תינוק מושפע ישירות מעצם חווית ההפלה בהריון קודם, למעט תופעות מוגברות של חרדה וחשש מפני אובדן שיכולות להופיע (כפי שאופייני בכל מצב פוסט טראומטי המתקשר למקור הטראומה).המחקר מורה שחוויה של הריונות קודמים תקינים וקיומם של ילדים במשפחה מפחיתים באופן משמעותי מאוד את רמות החרדה לגבי הריון באופן כללי, וכך גם לגבי הריון שמגיע אחרי הפלה. עם זאת, קיימת הגברה של תחושת החרדה לגבי הריון אצל נשים שעברו הפלה, בהשוואה לקבוצת ביקורת זהה באופייה שלא עברה הפלה, ללא קשר למספר הילדים. ממצא זה מצביע על כך שלכל הריון ולכל תינוק יש משמעות ייחודית. מטבע הדברים, נשים שהם כבר אמהות בהווה לא חוות את היבט החרדה המתייחס לעצם האפשרות שתהיינה אמהות בעתיד. עם זאת, ההפלה היא מקור לחרדה ואי וודאות גם לגבי האופן בו אנשים מדמיינים את משפחתם ואת עתידם שפתאום משתנה, וגם מקור לאבל ושכול על התינוק הספציפי שיכול היה להיוולד ואבד.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

ניתן לצפות בראיון של פרופ' קפלן בתכנית הבריאות של פרופ' רפי קרסו בנושא השפעות פסיכולוגיות של הפלה:

The post התמודדות פסיכולוגית עם הפלה appeared first on PSY.

קשיי פוריות מוגדרים על פי רוב כחוסר הצלחה להרות לאחר 12 חודשים של קיום יחסי מין ללא אמצעי הגנה או קושי להחזיק הריון עד ללידה תקינה. מחקרים סטטיסטיים מדווחים על קשיי פוריות בשיעור שנע בין 10 ל-35 אחוז מכלל הנשים. ישנם כמובן מצבים רבים בהם הקושי להיכנס להריון נובע מבעיות פוריות של הגבר ולא בהכרח של האישה. רבע מהזוגות סובלים מיותר מבעיה רפואית אחת הגורמת לאי פוריות. הנתונים מורים שכמחצית מהזוגות בעולם המערבי שסובלים מקשיי פוריות פונים לקבלת טיפול רפואי בנושא זה. בחלק מהמקרים התעברות תתרחש באופן ספונטני כעבור פרק זמן ארוך מהממוצע, במקרים אחרים יתאפשר הריון רק בעזרת  טיפולי פוריות, ולעיתים אין אפשרות כלל להרות גם לאחר טיפולים ממושכים. שני שליש מהנשים שסובלות מבעיות פוריות חוו זאת רק לפני הולדת הילד הראשון, שליש סובלות גם לאחר מכן או מתחילות לגלות קושי בכניסה להריון אחרי הולדת הילד הראשון. הנתונים מורים, כמו כן, שקיים קשר סטטיסטי חזק בין גיל האישה לבין בעיות בפוריות ועם העלייה בגיל קשיי הפוריות גוברים.
הרצון להיות הורים, אמהות ואבות כאחד, קיים אצל מרבית בני האדם ומהווה אף חלק מהזהות האישית שלהם. לפיכך כאשר מתגלה בעיה בפוריות היא מהווה גורם חרדה ולחץ משמעותיים. זו הסיבה אולי שבשאלונים המודדים מצבי לחץ כרוניים מופיע בד"כ פריט המתייחס להיעדר יכולת להביא ילדים כגורם משמעותי בהיווצרות קשיים נפשיים. הקושי נוצר בשל אוסף של השפעות פסיכולוגיות שנובעות מקשיי הפוריות, החל מהפגיעה הנרקיסיסטית על בגידת הגוף או הטבע, אובדן השליטה על תכנון החיים והמשפחה, דיסוננס אל מול התפיסה העצמית הראשונית של האדם את עצמו כהורה או אדם פורה אשר דורשת שינוי, מתח בחיי הזוגיות, בושה ומתח מול הסביבה החיצונית ודרישותיה ועוד.
אי-פוריות קשורה להיבטים רבים בחייו של האדם. היא משפיעה על האופן שבו הפרטים מרגישים כלפיעצמם,על מערכות היחסים שלהם ועל פרספקטיבת החיים שלהם. רמת הדחק מושפעת במידה רבה מציפיות החברה והתרבות בה האדם חי. בחברה הישראלית הורות הינה רכיב מרכזי בזהות של אנשים רבים, ובקרב הורים, הורותם מהווה את החלק הבולט ביותר בזהותם. ילדים נתפסים כמי שמעניקים לחיים משמעות, מעורבות חברתית, ובשלב מאוחר יותר בחיים, מקור לסיוע ותמיכה חברתית. רק מיעוט יחסי של ישראלים רוצים או צופים שלא יהיו להם ילדים. הדבר בולט עוד יותר עבור נשים שכן חלק מהצפייה המגדרית היא תפקיד האמהות.
אין מידע עקבי שמורה על משתנה דמוגרפי כזה או אחר שמבדיל בין קבוצות אוכלוסיה לגבי מידת המצוקה הנפשית שנגרמת מקשיי פוריות. למשל, מחקרים מסויימים מורים שהקושי להרות קשה יותר לנשים שמצליחות בתחומים אחרים של חייהן (לכאורה, קיומו של תחום בו הן חשות "כשלון", ובמיוחד תוך העדר שליטה במצב, מגביר את הדחק עבורן). אך באותה מידה ישנם מחקרים מנוגדים לגמרי הטוענים שנשים שאינן מממשות את עצמן בתחומים שונים בחיים רואות בפוריות ובלידה תחום שלפחות בו תוכלנה למממש את עצמן ולכן דווקא הן חשופות לדחק רב יותר.
מטבע הדברים, נשים ללא ילדים המעוניינות להרות חוות מצוקה נפשית גדולה יותר בשל בעיות הפוריות מנשים שכבר ילדו (או אימצו) ילדים, שכן האחרונות כבר מימשו לפחות חלק משאיפתן להורות. המחקר מורה גם שנשים ללא ילדים, אשר אינן סובלות מבעיות פוריות, אינן נמצאות בדרך כלל במצוקה, אלא אם הן מתגוררות בתוך מסגרת חברתית שמרנית שמפעילה עליהן לחץ חברתי. ואכן, אחד הקשיים בנושא בעיות הפוריות היא הסטיגמה החברתית המלווה להיעדר הילדים. נראה שהיעדר זה הופך לסוג של תווית חברתית או סוג של "סטטוס-על" חברתי שגובר כמעט על כל תפקיד או זהות אחרת שמוקרנת לסביבה ("היא אישה מצליחה, אבל… אין לה ילדים").
התקדמות הרפואה בתחום הפוריות מהווה לעיתים מוצא פונקציונלי מהבעיה, אך באופן פרדוקסלי גובה לעיתים מחירים נפשיים גבוהים. מחד, נשים מסויימות בוחרות לעבור טיפולים קשים גם לאחר תקופות ארוכות של חוסר הצלחה בטיפולים קודמים ובכך סובלות טראומה גופנית ונפשית. מאידך, נשים אחרות שבוחרות להימנע מהטיפולים הרפואיים או מפסיקות אותן כעבור זמן חוות לחץ חברתי ואישי על כך שהן "לא הולכות עד הסוף". קיימת הנחה חברתית (שגוייה) שהורות מצויה בהישג ידו של כל אחד שבאמת חפץ בכך ויתאמץ לשם כך. קיימת התעלמות חברתית ממגוון סיבות לכך שיש אנשים שנאלצים לוותר על ההורות בין אם מסיבה פיזיולוגית ובין אם מסיבה פונקציונלית כמו עלות הטיפולים, הזמן שהם דורשים, מקום מגורים מרוחק ממרפאות טיפול וכדומה. מכאן שבעיות בפוריות מהוות מקור לדחק הגורם לרמות גבוהות של מצוקה נפשית. יש לציין שטיפולי הפוריות עצמם מהווים גורם למצוקה וללחץ. הם חודרניים, גוזלים זמן רב, גוזלים משאבים רגשיים, מטלטלים את המטופלים בין תקווה לאכזבה וייאוש.
זוגות אינן מודעים ומוכנים בד"כ מראש לאפשרות שיחוו קושי בכניסה להריון ולכן תחילת טיפולי פוריות עלולה להוות גורם לחץ ומתח נפשי עבור אנשים רבים. עם זאת, במחקר שבדק רמות מצוקה בקרב זוגות שעוברים טיפולי פוריות נמצא שרק רבע מהנשים ועשירית והגברים קיבלו תוצאה גבוהה מאוד בסולמות מדידה של חרדה ורק אצל 2-3 אחוזים של נשים וגברים נמדד בשאלונים מצב דיכאון. כמובן שמי שמרגיש מצבי חרדה ודיכאון מתקשה להתנחם בסטטיסטיקה הזו, אך עבור אנשים שמתלבטים האם להיכנס לטיפולי פוריות זו יכולה להיות בכל זאת סטטיסטיקה מרגיעה. חלק מההסבר לשיעור הנמוך יחסית של מצבי מצוקה נפשית נובע מהעובדה שרק מחצית מהזוגות שסובלים מקשיי פוריות פונים לטיפול ומחקרים מורים שאלו שפונים לטיפול הינם, בממוצע, בעלי כוחות נפשיים גדולים יותר מראש. אין ספק שתהליך טיפולי הפוריות מעורר תחושות קושי מסוגים שונים, אבל רוב האנשים עוברים אותם בסופו של דבר ללא מצוקה קיצונית. יש עם זאת להתכונן למתח הנפשי הכרוך בטיפולים אלו, ולעיתים רצוי לשלב בתקופה זו ליווי ותמיכה של פסיכולוג, במיוחד אצל אנשים שעוברים טיפולים ממושכים או אצל אנשים שאצלם קיימת מראש רגישות למצבי חרדה ולחץ.
אי פוריות הינה מקור פוטנציאלי ללחץ כרוני שעל בני הזוג להתמודד עימו. עבור זוגות רבים, אי-פוריות והטיפול בה גורמים לפגיעות משמעותיות ביחסים בינאישיים, למצוקה אישית, להערכה עצמית ירודה ולתקופות של משברים. בהשוואה לגברים, הנשים סובלות מהערכה עצמית נמוכה יותר: הן יותר מדוכדכות, מדווחות על שביעות רצון נמוכה יותר מהחיים, סביר שהן יאשימו את עצמן יותר על אי הפוריות, וסביר שהן יותר לא ישלימו עם חוסר בילדים.
מתח הוא רק אחד ממספר רב של רגשות שעומדות בפני זוגות המתמודדים עם אי-פריון, לעיתים במשך תקופות זמן ארוכות. בנוסף למתח מתמשך, אי פוריות עלולה ליצור תחושות של אשמה, חרדה, קשיים במערכת היחסים הזוגית והחברתית בכלל, וכן רגשות של דיכאון ובידוד. נשים עלולות בעקבות קשיי פריון לפקפק בנשיותן ובמשיכה המינית שלהן (בשל הקישור האסוציאטיבי הקיים בחברה שלנו בין הולדת ילדים ובין נשיות). באופן דומה, גברים עם קשיי פריון עלולים לחוש פגיעה בגבריותם.
באופן כללי, סקרים שבוצעו בקרב זוגות שעברו טיפולי פריון מראים שקיימת בממוצע שביעות רצון גבוהה, הן בקרב נשים והן בקרב גברים, מהטיפול הרפואי שקיבלו בתחום באי הפריון. עם זאת, בסקרים אלו רבים מהנשאלים דווחו על העדר תמיכה פסיכולוגית מספקת במהלך טיפולי הפריון והביעו את דעתם שיש צורך ביותר תמיכה וייעוץ רגשיים ובשירותים פסיכולוגיים מקצועיים במהלך תקופת הטיפולים. קשיי פוריות מהווים לפיכך סיבה רווחת ותואמת לפניה לטיפול פסיכולוגי.

 אי-פוריות עלולה לגרום לתנודות במצב הרוח או שקיעה למצבים של דיכאון, חרדה ומתח. הסימפטומים מתקשרים לא פעם לתהליכים שאופייניים לאבל ושכול, למרות שהמוות והאובדן במצבי אי פוריות הן לגבי העתיד ולא לגבי העבר, ולכן לכאורה שונים. חווית האובדן קשורה לאובדן האמון בגוף, תחושת העדר השליטה בעולם ובעתיד האישי והתאבלות על משאלות וציפיות שעלולות שלא להתגשם לעולם. למרות שאי-פוריות הינה חוויה של אובדנים מרובים, היא שונה משכול בכך שהאובדנים אינם מוחשיים.
עוצמת הדחק והקושי עלולים להחמיר עם הזמן. מחקרים מראים שהקושי הנפשי מגיע לשיא בין השנה השנייה והשלישית בתהליך טיפולי הפוריות. העובדה שהפוריות (הכניסה להריון) נמדדת כל חודש מחדש בעת מועד המחזור החודשי של האישה הופכת את תהליך ההמתנה לפריון מוצלח למסלול של עליות ומורדות – ההמתנה רווית המתח לפני הופעת המחזור החודשי והצפייה לכך שהוא לא יופיע ויסמן בכך את הצלחת ההיריון, והאכזבה הגדולה כשהוא מגיע שוב ושוב ומשאיר חודש שלם נוסף לצפייה.
יש לזכור כמובן שישנם גם מצבים שבהם נשים שאינן נמצאות בקשר זוגי מעוניינות ללדת ילד ולהיות אמהות חד הוריות. קשיי פוריות במצבים אלו עלולים להיות אף קשים יותר בשל היעדר התמיכה הזוגית והצורך לאתר את תורם הזרע באופן מלאכותי.
מחקרים שהשוו בין תגובת נשים וגברים לקשיי פריון מורים שבעוד שנשים, באופן כללי, מרגישות יותר יכולת ורצון לבטא רגשות ולהפגין עצב וכעס בצורה ישירה, גברים עלולים להיאבק עם רגשותיהם כדי להימנע מלגעת בהן ולהפגין אותן. הם עלולים להרגיש חוסר אונים בניסיונם לנחם את בנות זוגן ותסכול על כך שהם לא מסוגלים לפתור את בעיות אי-הפוריות שלהן. במקרה שהקושי ממוקד בבעיית אי פוריות של הגבר, קשיים אלו עלולים להחוות ככישלון לגבריות. הדבר עלול לגרום לעיתים למעגליות של חוסר אונים וחוסר אונות, אך לעיתים דווקא להגברת ההתנהגות המינית, שעלולה אף להגיע לקיצוניות.
עבור בני זוג ופרטים שחווים קושי בפוריות, יציאה למסגרת חברתית והשתתפות באירועים חברתיים עלולים להיות קשים, במיוחד כאשר סימני הפוריות שבסביבה בולטים: מסיבות ברית מילה, ימי הולדת של ילדים, התבוננות במשחק ילדים בגינה, צפייה בילדים בדרכם לבית הספר או לגן, ברחוב וכדומה. כל אלו עלולים ליצור תגובות רגשיות חזקות. אל החוויה הפנים נפשית נוספת גם הסטיגמה החברתית הקשורה להעדר ילדים, בעיקר בגילאים של זוגות מבוגרים יחסית. הדבר עלול לגרום במקרים מסויימים להסתגרות בבית והימנעות מיציאה למפגשים חברתיים, הסתרת המצב, או אף ניסיון להציג מצג שווא לגבי אי רצון בילדים.
מתח בתוך הבית בין בני זוג על רקע קשיי פריון עלול להיווצר בעיקר בשל שלושה גורמים מרכזיים: לחץ כללי ומצטבר, תחושת אשמה אישית ותחושות של האשמה כלפי בן הזוג. גורמים אלה מופיעים הן באופן סמוי והן באופן גלוי.
לחץ כללי ומצטבר – אין מדובר בהכרח בנושא אחד ספציפי שמעורר את הקושי, אלא בסדרה של אירועים ותחושות שכל אחד מהם בנפרד אינו עוצמתי. לדוגמה, תיאומי הזמן המורכבים לקיום יחסי מין במועדים שקבע הרופא וכן המועדים שנקבעו להגעה לטיפולים שגורמים לשינויים באורח החיים השוטף. המתח הטבעי שנמצא בחיים, ובוודאי בקרב זוגות שחיים באופן מתוח או עמוס באופן קבוע, עלול לגרום לעלייה איטית בתחושת העומס הנפשי עד לפגיעה משמעותית שעלולה לקרות בקשר הזוגי.
תחושות אשמה והאשמה – בשני שליש מהמקרים של קשיי פוריות הבעיה הינה אצל אחד מבני הזוג באופן בלעדי. הדבר עלול לגרום לתחושות של אשמה, האשמה ובושה של אחד מבני הזוג, בהתאם כמובן למצב. תחושות אלו עלולות להתעצם אם הבעיה לקשיי הפוריות אינה ידועה וכן אם קיימת ברקע היסטוריה של הפלה, מחלות מין, שימוש בסמים או אלכוהול וכן על רקע של בגידה ורומן מחוץ לנישואין שקשור באופן כלשהו לקשיי הפוריות (ולמעשה גם בהיעדר קשר כזה).
מחקרים שעקבו אחרי זוגות שעברו טיפולי פוריות מתארים מספר שלבים אופייניים לתהליך. השלב הראשון מתואר בקהות חושים ובלבול. אנשים מדווחים על כך שאינם מאמינים שנקלעו למצב הזה, וניכרים סימנים האופייניים לתגובה מיידית של אדם לטראומה, כמו אובדן תיאבון, קשיי ריכוז וזיכרון ועוד.
השלב השני מאופיין בהסתגלות וחזרת האוריינטציה אך בסוג של כמיהה ותחושת בדידות. זהו שלב בו המפגש עם חברים שלהם יש ילדים קשה יותר והוא רווי בתחושות של קנאה וכעס על המצב שנוצר, הן כלפי פנים לנפש, הן כלפי פנים למערכת הזוגית, והן כלפי חוץ לסביבה החיצונית. במצבים מסויימים עלולות לעלות תחושות חרטה לגבי הנישואין עם בן הזוג הנוכחי, מה שעלול להגביר את עוצמת הקושי, הן הפנים-אישי והן הבין-אישי ובמיוחד מול בן הזוג.
השלב השלישי מאופיין באכזבה וייאוש. תחושות קשות של כעס ואשמה שהתחילו בשלב הקודם ממשיכות לאפיין את השלב הזה אך עלולות לגבור ואף להביא להתפרצויות זעם. גוברת תחושת חוסר השליטה והעדר התמיכה החברתית. עלול להיווצר תהליך מעגלי שבו אדם וזוג מתוסכל וזועם מרחיק מעליו את האנשים שיכלו לעזור לו (הורים, משפחה, חברים). הללו, מצד שני, עלולים לאבד את הסבלנות והאמפתיה שהיתה זמינה בשלבים הראשונים של התהליך. בהקשר של תחושת האבל והשכול, זהו תהליך שמדווח לא פעם גם על ידי אנשים שאיבדו אדם יקר ומספרים שבשלב הראשון הוקפו בתמיכה חברתית אך מספר חודשים מאוחר יותר כשכל אחד חזר למעגלי חייו הקודמים והטבעיים, הרגישו בצורה מועצמת את הבדידות והקושי. זוהי תקופה שבה עלולה להיות רגישות מוגברת למצבי דיכאון, חרדה חוסר אונים ואובדן תקווה. במצבים אלו קיימת חשיבות לפנייה לפסיכותרפיה כדי ליצור מסגרת טיפולית תומכת.
השלב האחרון בתהליך מאופיין בקבלה של המצב ובארגון מחדש של החיים. זהו תהליך ממושך שעשוי להימשך מספר שנים, בין אם עד להצלחת טיפולי הפריון, ובין אם עד השלמה עם כך שלא ניתן יהיה להגיע להריון ופתיחת אפשרויות לתהליכים אלטרנטיביים, בין אם בכיוון של אימוץ או בין אם החלטה לוותר על גידול ילדים במסגרת המשפחה.
חשוב להבין שהשלבים הללו לא קורים בהכרח באופן חופף אצל שני בני הזוג, וכן לא באותן עוצמות. הפערים הללו הם, בפני עצמן, מקור למתח וכעסים במערכת הזוגית.
להחלטה לעבור טיפולי פוריות ישנה כמובן משמעות אישית, אך לבני הזוג קיימות גם דילמות הקשורות לסביבה החיצונית, למשל, האם ומתי לספר על כך שהם עוברים טיפולי פוריות, ועד איזה מעגל חברתי להרחיק בגילוי. זוגות רבים מעדיפים לשמור על הנושא בסודיות, אך כרוכה בכך התמודדות לא פשוטה שכן יש קושי להתייחס בשגרתיות לנושא שהפך למוקד חשוב בחייהם. בעיה נוספת היא לוגיסטית יותר, שכן לעיתים נדרשים בני הזוג להיעדר מעבודה ועיסוקים שוטפים ועליהם להסביר זאת בדרך כלשהי.
בעיה נוספת קשורה למערכת הזוגית ולכך שבני זוג רבים מתארים אובדן של הנאה מחיי המין בעקבות טיפולי הפוריות הכופים עליהם לוותר על הספונטאניות ולקיים יחסי מין לפי מועדים קבועים בהתאם למועד הביוץ והמחזור החודשי. יחסי מין נתפסים על ידי רוב בני האדם כאירוע ספונטאני שחלק מההנאה שבו קשורה להיותו כזה. למען האמת, סקרים שנעשו בתחום מראים שגם בחיי היום יום הרגילים יחסי המין אינם כה ספונטאניים כפי שנדמה. לבני זוג יש מגבלות רבות אחרות הקשורות לעבודה, ילדים ועוד, כך שיחסי המין נקבעים בסופו של דברים למועדים די מצומצמים וקבועים. עם זאת, קיימת עדיין אשליית ספונטאניות שנעלמת כאשר טיפולי הפוריות קובעים באופן נוקשה את מועדי המפגש הזוגי – בדיקת חום יומיומית שמטרתה לזהות את זמן הביוץ הופכת לגורם המניע את קיומם של יחסי מין. באופן פרדוקסלי, יחסי המין, שהם גורם הנחשב בד"כ כמקרב בין בני זוג, משנה את תפקידו והופך לפונקציה שמטרתה הריון. הגדרת התפקיד החדש של יחסי המין מעיב על תפקידם  הקודם והטבעי וכך מגורם שמגביר רגשות חיוביים במערכת היחסים הזוגית הוא עלול להפוך לגורם שמגביר מתח וחרדה. יש לציין עם זאת, שניתן לראות בכך אנלוגיה רחבה יותר למשמעותו של כניסת תינוק חדש למשפחה שהיתה קודם זוגית בלבד. גם כאן משתנים לפתע כל מיני תפקידים ושיווי משקל עדינים שהוגדרו בתוך המערכת הזוגית לפני בואו של התינוק, מה שגורם למתח, חרדה, כעסים והשפעות פסיכולוגיות נוספות (זאת כמובן מעבר לכל הדברים הנפלאים ששינוי כזה מביא איתו לחיי המשפחה, אולם עליהם נהוג להתבונן באופן טבעי. החלק הקשה הוא דווקא החלק שמוכחש על פי רוב).
כמובן שאם תכנון יחסי המין היה חוויה חד פעמית לא היה בכך מקור לדחק. הבעיה קשורה לתקוות הנוצרות מידי חודש אשר מתנפצות שוב ושוב עם הופעת המחזור וכן למתח המתמשך של מגוון טיפולים פולשניים (פיזית ונפשית) שהופכים שכיחים בקרב בני הזוג שעוברים טיפולי פוריות. בהקשר זה בת הזוג מועדת לקשיים רבים יותר כיוון שהיא זו שחווה בד"כ ברמה הפונקציונלית את ההתמודדות הפיזית הקשה יותר.
המרפאה בה עוברים בני הזוג את הטיפולים יכולה להיות מקור לתמיכה, אם קיימים חשיבה ומיקוד מתאימים בנושא זה בצוות המרפאה. זהו המקום בו יכולים בני הזוג לחלוק את קשייהם בצורה פתוחה וגלוייה עם אנשי מקצוע, לקבל תשובות לשאלות, ולקבל אמפתיה למצבם. מרפאות שעוסקות בתחום הפוריות צריכות לפיכך להיערך להעניק שירותים פסיכולוגיים איכותיים לא פחות מאשר שירותים רפואיים טובים בתחום הפריון. בני הזוג צריכים לקבל רקע על התהליך הפסיכולוגי שהם עומדים לעבור ולעיתים קרובות מוכנות מנטאלית טובה עשויה לשפר באופן ניכר את רמת ההתמודדות הנפשית של בני הזוג עם התהליך. רצוי לפיכך שבני זוג שעוברים טיפולי פריון ילוו גם באיש מקצוע קבוע מהתחום הפסיכולוגי, בין אם בתוך המרפאה אם היא מספקת שירותים כאלה, ובין אם מחוץ למרפאה.
מחקרים איכותניים מצאו שאנשים מפתחים לעיתים אמונות שונות לגבי קשיי הפוריות. לדוגמה, קשיי הפוריות נובעים מהתנהגות כזו או אחרת בילדות (דיאטה חריפה, התנהגות מינית לא מבוקרת וכד'), היא נובעת מעונש אלוהי על חטא כלשהו, היא קשורה לכך שאינני אוהב מספיק את בן זוגי, ועוד אפשרויות רבות. בני זוג רבים מתקשים לספר בגלוי על אמונות אלו, בין אם מדובר באמונות על רקע דתי, רוחני או אמונות טפלות. המסגרת הטיפולית היא מקום מתאים לדיאלוג על מחשבות שכאלה, ותפקידו של המטפל, בין היתר, הוא לבדוק את קיומן של מחשבות כאלה ולעזור לבני הזוג לחלוק אותן, ולעיתים לוותר עליהם.
סוגיה קשה לבני זוג רבים היא ההחלטה מתי "להרים ידיים" ולהפסיק את הטיפול הרפואי אחרי שלא הצליח להביא להריון. אין ספק ששלב זה הינו משמעותי מאוד מבחינה פסיכולוגית עבור בני הזוג ועשויות להיות לו השלכות ארוכות טווח. למשל, פער בין בני הזוג ברצונם להפסיק או להמשיך עלול לגרום להאשמות וכעסים בהמשך הדרך בין בני הזוג; החלטה לאמץ ילד, כמו גם החלטה לא לאמץ ולחיות ללא ילדים, דורשות הכנה נפשית לבני הזוג, וכמובן מגוון דוגמאות נוספות.
חשוב להבין שהרפואה המודרנית אשר מציעה עוד ועוד שיטות חדשות לטיפולי פריון, יוצרת מצב לא פשוט. מצד אחד היא אכן פותרת בעיות פוריות שבעבר לא ניתן היה לפתור. מצד שני ההבטחה שהיא יוצרת מקשה עוד יותר על בני זוג להפסיק את הטיפול מתוך תקווה שבכל זאת ימצא פתרון לבעייתם.

The post התמודדות פסיכולוגית עם טיפולי פוריות וקשיי פריון appeared first on PSY.