Image 01 Image 01
English

טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

האם המאמר הנוכחי רלוונטי? האם יש צורך להגדיר בכלל עקרונות טיפול ייחודיים עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים? מסתבר שהתשובה לשאלה זו רוויה בהיבטים ערכיים ואתיים לא פשוטים. ננסה להביע ראשית את עמדתנו המקצועית בנושא זה ולאחר מכן לתאר במה יעסוק מאמר זה.
דעתנו העקרונית היא שאין צורך להגדיר מאפייני טיפול ייחודיים להומוסקסואלים (הערה: מכאן והלאה נשתמש לשם הקיצור במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים). ההתמודדויות הפסיכולוגיות עימם מגיעים מטופלים הומוסקסואלים לטיxפול אינם נובעים על פי רוב בשל העדפתם המינית אלא בגלל סיבות אחרות אשר מאפיינות מטופלים רבים אחרים בעלי העדפה מינית הטרוסקסואלית. עם זאת, לא ניתן להתכחש לקשיים העומדים בפני הפרטים והקהילה ההומוסקסואלית בהתמודדות מול מוסכמות חברתיות וסטיגמות. רוב הבעיות הפסיכולוגיות שנוצרות אצל פרטים הומוסקסואלים בהקשר לזהותם כהומוסקסואלים קשורות להתמודדותם אל מול המשפחה, החברה והסביבה כנושאים זהות זו. למרבה הצער התמודדות זו נושאת לא פעם אופי רווי קונפליקטים פנים וחוץ אישיים ואף טראומטיים במקרים מסוימים. כמו כל התמודדות נפשית כזו, היא נושאת פוטנציאל לקשיים פסיכולוגיים המתפתחים עם הזמן בתחום הדימוי והביטחון העצמי, התפתחות האישיות, התפתחות הפרעות חרדה, דיכאון ומאפיינים פסיכולוגים נוספים שמלווים פרטים החיים תקופה ארוכה בלחץ וקונפליקט. אלו כאמור אינם נובעים בשל עצם ההגדרה העצמית כהומוסקסואל, אלא כתוצאה מקושי להביא הגדרה עצמית זו לביטוי הרמוני אל מול הסביבה הקרובה והרחוקה, במהלך החיים בעבר, בהווה ואף במחשבות אל העתיד.
יש הסבורים שרצוי להפריד בהקשר זה בין עקרונות טיפול באנשים שמקבלים את זהותם העצמית כהומוסקסואלים (ואז מאפייני הטיפול בהם אינם ייחודיים אל מול פרטים הטרוסקסואלים), לבין אנשים שמתלבטים לגבי זהותם ההומוסקסואלית. למעשה סוגיה זו קשורה להחלטת אגודת הפסיכולוגים האמריקאים לפני כ 30 שנה להסיר את קטגורית ההומוסקסואליות האג-סינטונית (זו שאדם שלם עימה) מספר האבחנות הפסיכיאטריות. באותה עת הותירו את ההגדרה של הומוסקסואליות אגו-דיסטונית(מהמילה דיסוננס – כזו שהאדם מביע קונפליקט לגביה) בספר האבחנות וזו הוסרה כמה שנים מאוחר יותר. הסיבה להסרת האבחנה השנייה היתה פשוטה. למעשה, בגלל המבנה החברתי בו אנו חיים כיום הטרוסקסואליות נחשבת לברירת המחדל לתוכה נולד אדם. לפיכך, בחברה מסוג כזה כל החלטה על זהות או העדפה מינית שונה גוררת קונפליקט פנים נפשי כלשהו וכמעט כל אדם הומוסקסואל עובר שלב כלשהו בחייו בו ההגדרה הינה אגו-דיסטונית עבורו. לפיכך, עמדתנו היא שאין צורך בהגדרת עקרונות טיפול פסיכולוגי ייחודיים, לא לפרטים הומוסקסואלים המקבלים בהרמוניה את זהותם המינית ולא לפרטים המתקשים אל מול זהות זו. ההתמודדות שלהם אינה שונה מכל התמודדות אחרת בתוך הטיפול הפסיכולוגי של הטרוסקסואלים ואינה דורשת הגדרות או שיטות טיפול ייחודיות.
האם בכך אפשר לסיים את המאמר הנוכחי? מי מכם שמתבונן כעת לעבר עשרות העמודים הנותרים במאמר מסיק מטבע הדברים שישנם בכל זאת עוד כמה דברים לדון בהם. סוגיית הטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים נדונה מזה שנים רבות ולא פעם יצאה לפסיכותרפיה, לפסיכולוגיה, לפסיכיאטריה ולהיבטים נוספים של הטיפול הנפשי תווית הומופובית אשר נוקטת בדעה אנטי הומוסקסואלית. הדבר הרתיע לא פעם הומוסקסואלים לפנות לטיפול פסיכולוגי מחשש שלא יקבלו טיפול הולם ואתי. למרבה הצער לתווית שלילית זו יש גם בסיס באופן כתיבתם של אנשי מקצוע שונים בתחום בריאות הנפש, אולם זו בהחלט לא התמונה המלאה. מאמר זה בא לסקור את המגמות שהתפתחו לאורך השנים בהתייחסות הפסיכותרפיה כלפי הקהילה ההומוסקסואלית כקבוצה וכיחידים. מה שברור הוא שלאורך כל השנים לא הייתה תמימות דעים לגבי אופי הטיפול בהומוסקסואלים. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז הוצאת ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטרי, ניכר שינוי בעמדותיהם של פסיכותרפיסטים כלפי תחום זה כאשר הומוסקסואליות כסוג של סטייה נפשית מוסבת לסוג של סגנון חיים, מה שמקנה לו כמובן אופי נורמטיבי ופחות סטיגמתי. זו אולי הסיבה שאיגודים מקצועיים כגון איגוד הפסיכולוגים האמריקאי והאיגוד האמריקאי לרפואת ילדים הוציא הנחיות ועקרונות לגבי הטיפול בהומוסקסואלים, אשר יפורטו במאמר זה בהרחבה. עקרונות אלו, בשונה מניסיונות שנעשו בעבר למצוא דרכים "לרפא" את ההומוסקסואליות, קובעים כיצד יש להבטיח מתן טיפול שוויוני ונטול דעות קדומות לכל אדם באשר הוא, הומוסקסואל או הטרוסקסואל. מאמר זה, אם כן, סוקר בעיקר את ההיסטוריה של הפסיכותרפיה בהומוסקסואלים מאז פרויד ועד ימנו אלה מתוך הבנה שגישה עכשווית ומאוזנת אינה רואה בהומוסקסואליות בעיה פסיכולוגית אלא סגנון חיים לגיטימי, ולפיכך, התמודדות המטופל ההומוסקסואל עם אורח חייו והתלבטויותיו האישיות, בין בהקשר לזהותו כהומוסקסואל, או בין בהקשרים אחרים, אינם שונים מאלו של המטופל ההטרוסקסואל. ניסיוננו המקצועי מאשש טענה זו באופן ברור. איננו יכולים לציין ולו מאפיין אחד ייחודי המבחין בין התפלגות ההתמודדויות הפסיכולוגיות של מטופלים הומוסקסואלים לבין מטופלים הטרוסקסואלים. כמובן שברזולוציה גבוהה יותר יתכן שמטופלים הומוסקסואלים מתמודדים עם זהותם כהומוסקסואלים או עם קשריהם עם בני זוג הומוסקסואלים, אך ברמה העקרונית אין בכך שוני עקרוני ממטופל הטרוסקסואל העוסק בזהותו האישית או ביחסיו הבין-אישיים.

במאמר זה בחרנו לצטט ולתמצת סידרה של מאמרים ופרסומים אחרים שיצאו בהקשר לטיפול עבור הומוסקסואלים ומציגים סוגיות שונות בהקשר זה.
הפרסום הראשון בו נדון שייך ל APA – האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה (American Psychological Association). הפרסום כולל "קווים מנחים לחברי האיגוד באשר לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים". פרסום זה מייצג את הקו העכשווי בהתייחסות לטיפול הפסיכולוגי בהומוסקסואלים אשר מחד רואה בו טיפול נורמטיבי כמו בהטרוסקסואלים ומאידך מכיר באווירה חברתית הומופובית אשר קיימת עד היום ומזהירה בפניה, בעיקר בפני אנשי מקצוע מטפלים.

לחצו כאן לקריאת "קווים מנחים לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים כפי שנוסחו ע"י האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה APA

מהפרסום האמור ניתן לראות את השינוי התרבותי המתקיים בשנים האחרונות ביחס להומוסקסואליות, בעיקר בארה"ב. ניתן לציין שתהליכים אשר אירעו בארה"ב לפני כ-20 שנה, לפחות באזורים הליברליים יותר של המדינה במזרח ובמערב ארה"ב, מאפיינים את התהליכים המתרחשים כיום בישראל באיחור ניכר. אולם גם השינוי האמריקאי לא אירע בבת אחת. הוא ניכר ראשית בתחומי בריאות הנפש אך חילחלו לתחומים נוספים היה איטי יותר. לדוגמא, כללים אתיים של רופאים לא פסיכיאטרים לטיפול בהומוסקסואלים יצאו בשלב מאוחר בהרבה לאחר השינויים בקהילת המטפלים בבריאות הנפש.
אחד מהתחומים החשובים ביותר בהם נחוצה מודעות לצרכים של הקהילה ההומוסקסואלית ושל פרטים הומוסקסואלים היא רפואת הילדים, בעיקר עבור אוכלוסית המתבגרים. מתבגרים מטבעם נמצאים בצומת דרכים פסיכולוגית כחלק ממטלות התפתחותיות של גיל ההתבגרות. המתבגר מגדיר עצמו מחדש ולעיתים לראשונה וכחלק מתהליך זה הוא גם עוסק בזהותו המינית, העדפתו המינית ושאלות נוספות הקשורות לפנימיותו ולקשריו הבין-אישיים. כמעט כל מתבגר יעסוק בשלב כזה או אחר בשאלות הנוגעות למשיכה ויחסים עם בני המין השני ובני אותו המין. כפי שפרויד סבר, ורבים אחרים כתבו אחריו, בכל אדם ישנה משיכה דו-מינית, למרות שאנשים רבים מכחישים היבט זה באישיותם. משיכה לאותו בן מין, כולל אפילו יחסים מיניים בפועל עם אותו בן מין, אינה מצביעה בהכרח על הומוסקסואליות, כפי שהעדר מוחלט של משיכה ויחסים כאלה אינם מצביעים בהכרח על הטרוסקסואליות. בגיל ההתבגרות מרכיבים אלו עשויים להיות מוקצנים ובתוך ההתלבטות האישית, לחצים ומשברים שעלולים להילוות אליהם, מצוי המתבגר במצבים בהם הוא נזקק לעזרתו של גורם מקצועי ושקול אשר יוכל לתת יד מכוונת. הפנייה לפסיכולוג עשויה כמובן להתאים, אולם הגורם המשמעותי והנפוץ ביותר שנמצא בשטח הוא דווקא רופא הילדים אותו פוגש הנער לעיתים קרובות יחסית בהקשר למיחושים השגרתיים. לפיכך, מודעות ורגישות של רופא הילדים לבני נוער בהקשר להומוסקסואליות הינה קריטית ועשויה לתרום לבני נוער רבים, כמו גם למנוע קשיים חמורים בקרב קבוצת גיל זו. בשנת 2004 פרסמה ברברה פרנקובסקי עם וועדה השייכת לאיגוד האמריקאי לרופאי ילדים ואשר עוסקת במתבגרים, מאמר הכולל הנחיות לרופאי ילדים לגבי הטיפול בבני נוער הומוסקסואליים הפונים אליהם. הנחיות אלו מתייחסות אמנם לתחום רפואת הילדים ולא לתחום הפסיכולוגיה, אולם הן משקפות את השינוי החברתי והמודעות הנדרשת באופן אינטרדיסציפלינרי למתן שירות נאות לאוכלוסיה ההומוסקסואלית ולכן לאוכלוסיה הטרוסקסואלית המתלבטת בשאלות הומוסקסואליות, בכל תחומי הקהילה, הפסיכולוגיה והרפואה. ראינו מקום לצרף גם מאמר זה לסקירה הנוכחית כיוון שהיא משקפת מגמה כלל חברתית ומקצועית להתאים את הטיפול המסורתי שהיה מאופיין לרוב בגישה הומופובית גלויה או סמויה, בתהליך ידידותי המתחשב בצרכי הקהילה והפרט ההומוסקסואל.

לחצו כאן לקריאת המאמר: "נטייה מינית ומתבגרים": הנחיות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים

גאוות יחידה – לחצו כאן כדי לקרוא על מדיניות הצבא להומוסקסואלים ולסביות

תפיסות שגויות לגבי טיפול פסיכולוג עבור הומוסקסואלים: "האם פרויד טוב או רע?"
לאורך השנים נוצרו שמועות שונות לגבי עמדותיו של פרויד, כאבי הפסיכואנליזה, בנוגע לטיפול הנפשי עבור הומוסקסואלים. חלק ראו בפרויד הומופוב (ובשל כך אגודות הומוסקסואליות וכותבים שונים השמיצו אותו), אחרים סברו דווקא שגישתו חיובית, יחסית לתקופה ולהקשר החברתי בו כתב לפני כ 100 שנה. הדיון רחב עוד יותר כיוון שלמעשה מאז פרויד ועד היום פורסמו כתבים רבים בנושא זה.
מסתבר שרוב הכתיבה הפסיכולוגית בנוגע להומוסקסואליות, לפחות עד לתקופה האחרונה, מתמקדת בהומוסקסואליות כפתולוגיה בה צריך לטפל. עם זאת, סקרים שנערכו בקרב מטפלים הראו שעמדותיהם של המטפלים בפרקטיקה הרבה יותר הטרוגניות מאלו המופיעים בספרות. הסיבה העיקרית לכך הוסברה למעשה בתחילת המאמר הנוכחי. במידה וחוקר או מטפל סבור שאין ייחודיות בטיפול הפסיכולוגי בהומוסקסואלים הרי שאין למעשה מה לכתוב על כך. מכאן שרוב הכתיבה היא של אנשי מקצוע שסברו שהתחום הוא ייחודי ושיש בעיה מיוחדת על הפרק שאליה צריך לשים לב. מדובר בבעיה מעגלית שמאפיינת גם תחומים נוספים בכתיבה רפואית ופסיכולוגית. תשומת הלב ניתנת בד"כ למוקד הבעייתי ולא למוקד הנורמטיבי.
בכל מקרה, אנו סבורים שחשוב לסקור את הספרות הרלוונטית שפורסמה בנושא, תוך ראיה ביקורתית וראויה, כדי להבין את התפתחות העמדה הטיפולית בנושא הומוסקסואלים מאז פרויד ועד היום. המסקנה שעולה מסקירה זו הינה ברורה למדי לדעתנו. העמדה כלפי הטיפול הומוסקסואלים עברה תהליכים דומים לעמדה הכללית כלפי הומוסקסואליות בחברה הכללית. הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה בכלל אינה חפה מהנחות יסוד המושפעות מתרבות וערכים חברתיים. אין עקרון פסיכואנליטי אשר רואה הומוסקסואליות כפתולוגיה. גישה כזו היא תוצר של הקשר תרבותי-חברתי ולא תוצר של התיאוריה עצמה. לפיכך הפסיכואנליזה המודרנית כמו גם פסיכותרפיה דינאמית באופן כללי, היא כלי טיפולי המתאים למטופלים הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד, ואין חשש שעצם השימוש בתיאוריה עצמה תפגע בדרך כלשהי במטופל הומוסקסואל. הבעיה עלולה לצמוח מגישה אישית של מטפל כזה או אחר, אך זו בעיה כלל חברתית שאינה קשורה דווקא לעולם הטיפול הנפשי.

קראו כאן על התפתחות הגישה הפסיכואנליטית וגישות נוספות בהקשר לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים: קשיים והתלבטויות אתיות

קראו כאן על היבטים נוספים שהופיעו בספרות המקצועית בנוגע לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

לסיכום, נושא הטיפול עבור הומוסקסואלים נדון באופן נרחב בספרות המקצועית ב-100 השנים האחרונות. רוב הטיפולים והכתיבה המקצועית עד לפי כ 30 שנה כאשר הושמטה קטגוריות ההומוסקסואליות מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטרי, התמקדו בהומוסקסואליות כסטייה אשר יש לטפל בה כדי לרפא אותה, עם קונצנזוס די רחב, שהדבר למעשה כמעט ואינו אפשרי. בשנים האחרונות עם השינוי החברתי שנוצר סביב הומוסקסואליות וההכרה בה כסוג לגיטימי של סגנון חיים ולא של בעיה פסיכולוגית, החלה התמונה להשתנות.
במאמר הנוכחי התייחסנו לבעיה שהיבטים נורמטיביים אינם מקבלים דגש רב בספרות המקצועית. הקריטריון לפרסום מאמר בכתבי העת הוא דבר מה חדש ופרובוקטיבי. הטענה שאין ייחודיות בפסיכותרפיה עבור פרטים הומוסקסואלים אינה "מרגשת" דייה. לעומת זאת כותב הסבור שיש לו גישה ייחודית לטיפול עבור הומוסקסואלים מקבל במה נרחבת בהרבה. לפיכך, למרות שסקרים מוכיחים באופן ברור שרוב המטפלים בפסיכותרפיה בכל המקצועות הטיפוליים, אינם נושאים אופי הומופובי, הרי שרוב הכתיבה שקיימת בתחום, לפחות עד השנים האחרונות, נגועה בהומופוביה.
הנחיות אתיקה של איגודים מקצועיים בארה"ב לחבריהם אשר פורסמו בשנים האחרונות מורות בעליל על שינוי מהותי המתרחש בחברה ובקהילה הטיפולית בנוגע להומוסקסואלים בכלל ולטיפול עבור הומוסקסואלים בפרט. אנו קוראים לאיגודים הישראליים לפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, ושאר האיגודים של בעלי מקצוע טיפוליים, להוציא הנחיות דומות אשר יעזרו למנוע דעות קדומות הומופוביות ויבטיחו שוויון ומתן טיפול הולם בכל אדם באשר הוא אדם.

לאתר תהל"ה – תמיכת הורים של לסביות והומוסקסואלים