Image 01 Image 01
English

היסטוריה של ההיפנוזה

 למאמר המלא על היפנוזה

תקופות קדומות
ההיפנוזה השתלבה בטקסים שונים בתרבויות הקדומות. רופאי אליל וכוהני דת השתמשובטראנסים תוך שימוש במקצב תופים, ריקודים וחפצים שונים למטרות שבטיות שונות, בד"כ לצרכים תרבותיים, דתיים וריפוי חולים.
המצרים הקדומים השתמשו במקדשי שינה והיוונים במקדשי החלמה שבהם המטופלים קיבלו סוגסטיות לשיפור מצבם בזמן אינדוקציה לשינה. למרות שההיפנוזה שימשה את בני האדם עוד לפני זמן ההסטוריה המתועדת, הרי שהעדות הראשונה לשימוש בה הופיע על פיפרוס מצריEbers שבו תואר טיפול לפיו הרופא מניח את ידיו על ראש המטופל ואומר לו סוגסטיות ריפוי שונות.
היפוקרטס (430 לפני הספירה) דיבר על חשיבות ההרמוניה בין גוף לנפש, קשר שמהווה יסוד ראשוני בכל טיפול היפנוטי. הוא ציין כי בתחלואי הגוף ניתן לטפל במצב של עיניים עצומות, כמו שנהוג בטיפול ההיפנוטי.
בין זמן השלטון הרומי למאה השש עשרה היה מדע הרפואה מבוסס בעיקר על פולקלור עם מעט טיפולים בעלי בסיס מדעי. המרכיב ההיפנוטי בטיפולים הרפואיים היה משמעותי ביותר. ירידה בקרנה של ההיפנוזה הופיע עם הנצרות בימי הביניים כיוון שהיפנוזה נחשבה סוג של עבודת כישוף. עם זאת, כמרים נהגו להשתמש בטקסים של גירוש שדים באמצעים היפנוטיים.

פרסלוס Paracelsus – 1493-1541
פרסלוס פיתח תיאוריה לפיה גרמי השמים הינם בעלי כוחות ריפוי הפועלים על בסיס של נוזל מגנטי. הדבר שימש רקע להופעת המסמריזם כפי שיתואר להלן.

האב גסנר Father Gasner 1727-1779
האב גסנר היה כומר שעסק בגירוש שדים מטעם הכנסיה. הוא הרשה לרופאים להתבונן במעשיו וכך הם תועדו. מטופלים קיבלו סוגסטיות לפיהן כאשר הוא נוגע בהם באמצעות הצלב הם יפלו ארצה, ימותו, ויוולדו מחדש. בזמן זה השד ייצא מגופם. מסמר ראה את טיפוליו של האב גסנר ב 1770 והושפע מהם לפיתוח שיטת הטיפול שלו, אם כי לא קיבל את הסבריו של האב גסנר לשיטה.

פרנץ אנטון מסמר Franz Anton Mesmer 1815-1734
רופא וינאי אשר פיתח תיאוריה של מגנטיזם חייתי (Animal magnetism). הוא טען להשפעה של שדות מגנטיים על המטופלים. המגנטיות נמצאת לטענתו ביסוד החומרים של כדור הארץ ונובעת מהגוף החי. מסמר טען לקיומו של נוזל בלתי נראה הנמצא ביקום כולו אשר מחזיק את הכוכבים במקומם וזרימתו התקינה קריטית לשלמות העולם וכן לבריאותו התקינה של האדם. החומר המגנטי היה לטענתו נוזל בלתי נראה המצוי גם בגוף האדם ויכול לעבור גם לעצמים דוממים. לפיכך טיפול במגנטים עשוי להסיר חסימות וכך לרפא. הוא השתמש באמבטיות של מים ומתכת וכן נתן למטופליו לבלוע חלקי מתכת והצמיד מגנטים לגופם. טיפוליו של מסמר נעשו בד"כ באופן קבוצתי ובאווירה של טראנס. המטופלים ישבו במעגל סביב דליים גדולים ממולאים באבנים ובמים "ממוגנטים" שמהם יוצאים מוטות אותם אוחזים המטופלים. הם נעו במעגל, רקדו ושרו, בעוד מסמר לבוש כרופא אליל בגלימה ארוכה מנצח על הטקס. רבים מהחולים דיווחו על שיפור משמעותי במצבם לאחר הטיפול. למעשה, לתיאוריה המגנטית של מסמר לא נמצאו תימוכין, אולם הוא הפעיל סוגסטיות, פיתח רפורט עם המטופלים והיה מטפל קהילתי אשר יצא גם לפריפריה לטפל באנשים. מסמר נחשב למעשה לאבי ההיפנוזה ובמשך שנים רבות נקראה ההיפנוזה "מסמריזם".
מסמר נולד בגרמניה ב 1734. תחילה פנה ללמוד כמורה אך בהמשך פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. עבודת הדוקטורט שלו היתה בנושא אסטרולוגי ויש טענה שלמעשה העתיק אותה, כמו גם את הרעיונות בתיאוריה שלו, מחוקרים אחרים בתקופה. מעמדו של מסמר בוינה היה רם, עדות לכך אפשר אולי לקבל מהעובדה שב 1768 בוצעה לראשונה יצירתו של מוצרט שהוזמנה אישית ע"י מסמר "בסטיין ובסטיינה" בביתו של מסמר בוינה. עם זאת, ב 1777 נאלץ מסמר לעזוב את וינה לפריז בשל שערורייה. מסמר טיפל בנערה פסנתרנית עיוורת, בת חסותה של הקיסרית, זאת לאחר שהנערה טופלה במשך 10 שנים ללא הצלחה על ידי רופא הקיסר. נראה שהיתה התקדמות מסוימת בטיפול בנערה שאבחנתה היתה כנראה עיוורון הסטרי. אמה של הנערה לקחה את הנערה בניגוד לרצונה ממרפאתו של מסמר לפני סוף הטיפול. רכילות התקופה הזכירה אפשרות לכך שקנאת הרופאים האחרים גרמה לשערוריה או לחליפין, שמסמר פיתח עימה קשר רומנטי. הפקולטה לרפואה בוינה מינתה ועדת חקירה כדי לבדוק את הטענות וכידוע מסמר סולק מוינה בעקבותיה. המוניטין של מסמר הביא את שר החוץ האוסטרי לתת המלצה על מסמר לשגרירות אוסטריה בפריז, מה שהקל את קליטתו החדשה. הוא פתח קליניקה מצליחה בפריז בשנת 1778 אשר קיבלה את חסותם של מלך צרפת לואי ה-16 ומארי אנטואנט. טיפוליו היו מקור לשיחות הסלון של פריז באותה תקופה והיו פופולריים מאוד בקרב אמידי פריז. עם זאת, בזאת לא תמו תלאותיו של מסמר. בשנת 1784 הקים לואי ה-16 וועדת חקירה בנוגע לעבודתו של מסמר לאחר לחצים שהופעלו ע"י הקהילה המדעית של פריז. בוועדת הבדיקה השתתפו בנג'מין פרנקלין שהיה שגריר ארה"ב בפריז, ג'וזף גיליוטין (ממציא הגליוטינה) והכימאי אנטואן לאבוזייה. הוועדה הכריזה שאין בסיס מדעי למגנטיזם. עם זאת הם ציינו שהצלחת הטיפולים נובעת בשל השימוש בדמיון, ובכך סללו למעשה את הבסיס התיאורטי להיפנוזה המודרנית. אחרי שסולק גם מפריז נדד מסמר בין מספר ארצות אולם תהילתו לא שבה יותר. עם זאת, כמה מתלמידיו המשיכו את דרכו בצורות שונות, בין היתר ד'אסלון D’Eslon שניסח את עקרונות הטיפול של מסמר ואף הוסיף עליהם. יש לציין שעקרונות אלו משוללים כל הגיון מדעי. עם זאת, ד'אסלון טען שגם אם טענותיו של מסמר לגבי המגנטיות אינן נכונות הרי שיכולתו לרפא בעזרת הדמיון הינה הוכחה מספיקה כדי להשתמש בשיטה.

המרקיז דה פויסגור Marquis de Puysegur  1825-1751
פויסגור הגדיר מספר מרכיבים משמעותיים בהיפנוזה: מיקוד קשב של החושים, קבלה פסיבית של סוגסטיות ללא התנגדות המטופל, אמנזיה פוסט היפנוטית. הוא הראשון שהצביע על הדמיון בין שינה להיפנוזה והגדיר את מצב הטראנס ההפנוטי כ"סומנמבוליזם מלאכותי". תרומתו הנוספת היא טענתו שניתן להגיע למצב טרנס ללא מצב של Crisis כפי שטען מסמר.

אבה פרייה Faria Abbe Jose Custodio De 1819-1755
פרייה טען שהצלחותיו של מסמר אינן נובעות ממגנטיות אלא מסוגוסטיות. פופולריות מסמר באותה תקופה השכיחה את דברי פרייה, אולם זו ההתייחסות הראשונה לחשיבות הסוגסטיות בהיפנוזה.

ג'יימס ברייד James Braid 1860-1795
ברייד היה הראשון שהשתמש במילה "היפנוזה" בשנת 1842 והחליף את המונח מסמריזם. מקור המילה מהביטוי היווני היפנוס שמשמעותו שינה. ברייד טען בהמשך שהיפנוזה אינה שינה אלא ריכוז, ורצה לכנותה "מונו-אידאיזם", כלומר מיקוד קשב לרעיון אחד. אולם באותה תקופה כבר השתרשה המילה היפנוזה וכך נותרה עד היום, מותירה למעשה טעות אסוציאטיבית על כך שהיפנוזה היא שינה. ברייד היה רופא בעל שם בקהילתו. הוא נולד בסקוטלנד ולמד להיות מנתח באדינבורו. לאחר מכן עבר למנצ'סטר לשארית ימיו. הוא כתב רבות וביסס עקרונות רבים הקשורים להיפנוזה, כמו למשל, שהיפנוזה היא כלי חזק ולכן עליה לשמש רק למטרות רפואיות, שמדובר בכלי ולא בטיפול , ולכן עליה להיות משולבת עם שיטות רפואיות נוספות, שאין סכנה בהיפנוזה המבוצעת על ידי איש מקצוע ועוד.

ג'והן אליאוטסון John Elliotson 1862-1791
גם הוא רופא סקוטי שעבר לאחר מכן לקיימברידג'. היה רופא מבריק, מרצה וכותב מאמרים. הכניס את השימוש בסטטוסקופ לאנגליה. הוציא את כתב העת הראשון להיפנוזה בשם צוייץ Zoitsופרסם אותו במשך 13 שנה ובו תיאר טיפולים רפואיים רבים בהיפנוזה בעיקר לאל-חוש (אנלגזיה), כולל עבודה רבה בילדים. לבסוף נודה מהקהילה המדעית בשל תמיכתו בהיפנוזה.

ג'יימס אסדייל James Esdaile 1859-1808
רופא סקוטי נוסף, למד באדינבורו ועבר לשרת בהודו. הוא ביצע אלפי טיפולים וניתוחים באמצעות היפנוזה, כ 300 מהם ניתוחים קשים. בתחילה פעל במנזר הודי ולאחר שצבר מוניטין ביצע מעל 100 ניתוחים מול וועדה שתמכה בהמשך פעילותו. אחת התופעות המעניינות הינה שמעבר להצלחתו ביצירת אנלגזיה (אל-חוש), בניתוחים אשר ביצע היה רק 5% של מיקרי זיהום לעומת שיעור של 50% בניתוחים רגילים שבוצעו באותה תקופה. נראה שההסבר לכך הוא הרפורט שנוצר עם המטופל והגברת השליטה אשר הביאה לחיזוק המערכת החיסונית. יש לציין שבשנות פעילותו התגלו לראשונה חומרי הרדמה כימיים. אסדייל חזר לאנגליה בשנת 1851 אם כי שם זכה לפחות פופולריות. פרסם ספר ידוע, מסמריזם בהודו שפורסם אח"כ בשם היפנוזה ברפואה וניתוחים. בשנת 1891 הכיר האיגוד הבריטי לרפואה בחשיבות ההיפנוזה ליצירת אל-חוש.

אמריוס אוגוסט ליבו Ambroise-August Liebeault 1904-1823
ברנהיים Bernheim  Hippolyte1919-1840
ליבו היה רופא משפחה צרפתי שנחשב לאבי ההיפנוזה המודרנית. עסק בטיפולים בהיפנוזה וכתב ספר בנושא. הדגיש את חשיבות הרפורט, הסוגסטיה והמיקוד. העותק היחיד של ספרו הראשון נרכש על ידי פרופ' ברנהיים מתוך סקפטיות על התחום וראייתו של ליבו כשרלטן. עם זאת, לאחר מכן הצטרף ברנהיים לליבו בטיפוליו השונים והשניים הוציאו לאור ספר משותף שנקרא "הסוגסטיה" שזכה לפופולריות רבה. ליבו היה הראשון שהכיר בכך שאין צורך בטראנס עמוק כדי להפיק תופעות היפנוטיות. הוא נהג להסתפק במגע יד ובמשפט "תישן חתלתול שלי" והמטופל היה נכנס לטראנס היפנוטי. למעשה ליבו היה הראשון לפני אריקסון שדיבר על שימוש בסוגסטיות עקיפות ובהיפנוזה כמצב טבעי. עבודתו של ליבו תוארה בעיקר בספר מאת ברנהיים.

ג'אן מרטין שרקו Jean Martin Charcot 1893-1825
שארקו היה נוירולוג צרפתי שהתמחה בשיתוק הסטרי.  הדגים כיצד סמפטום הסטרי מועבר מאדם אחר לרעהו. השתמש בהיפנוזה מסורתית המושתת על סמכותו של המטפל. בין תלמידיו היו גם פרויד וברוייר. שארקו סבר שהיפנוזה היא ביטוי לפתולוגיה של מערכת העצבים. השערה זו נמצאה שגויה בסופו של דבר, דבר שהוריד מיוקרתו. אחרי מותו היו טענות, למשל ע"י בבינסקי, שחלק מדיווחיו היו כוזבים. הדבר גרר ירידה משמעותית בשימוש בהיפנוזה בצרפת עד שנות השישים במאה זו.

פייר ג'אנה Janet Pierre 1947-1859
התייחס למרכיב הדיסוציאציה בהיפנוזה וראה בדיסוציאציה את מנגנון ההגנה המרכזי של האדם בניגוד לפרויד שראה בהדחקה את מנגנון ההגנה המרכזי.

ג'וזף ברוייר  Josef Breuer 1925-1842
עד לברוייר היתה ההיפנוזה בשימוש לצרכים רפואיים בלבד. בורייר היה הראשון שהשתמש בה לצרכים פסיכולוגיים. הדבר התגלה לו לראשונה בזמן טיפול במטופלת בשם אנה-או (ברטהפפנהיים) שסבלה ממספר רב של סימפטומים הסטריים. אחד הסימפטומים היה חוסר יכולתה לשתות מים. במהלך הטיפול הסתבר שהדבר נובע מזיכרון טראומטי מודחק של כלב השותה מכוס מים.  ברוייר הבין מכך שזכרונות מודחקים עלולים להשפיע על המטופלים ומאז ניסה לקשר כל סימפטום לטראומת עבר. אחרי עבודה טיפולית של שנה עם אנה או הצליח ברוייר לשחרר אותה באופן זמני מסימפטומיים הסטריים של עוורון, שיתוק, חרשות, שיעול ועוד.

זיגמונד פרויד Zigmond Freud  1939-1856
פרויד הושפע מאוד מעבודתו של ברוייר עם היפנוזה אולם בהמשך בחר להפנות את משאביו לאסוציאציות החופשיות ולפסיכואנליזה. פרסומו של פרויד הפנה את תשומת הלב המדעית בתחום הפסיכולוגיה לפסיכואנליזה ודחקה את מקומה של ההיפנוזה לשנים רבות. ההיפנוזה הפורמלית שכללה סוגסטיות ישירות או לפחות הכוונה ישירה היתה מנוגדת לגישת הפסיכואנליזה הנוקטת בתקשורת בלתי מכוונת. רק ב 1960 החלו שוב לצאת פרסומים מדעיים על היפנוזה.

מילטון אריקסון Milton Erickson 1980-1901
בעוד שפרויד ראה בלא מודע מקור לקונפליקטים ותסביכים, אריקסון ראה בו מקום לכוחות האדם. הוא ראה בהיפנוזה תהליך טבעי ויום יומי, והשתמש בסוגסטיות עקיפות, בילבוליות, מטאפורות ועוד. לטענתו הסוגסטיה מביא לשינוי ארגוני אצל המטופל גם ללא אינטרפטציה של משמעות הסוגסטיה.
אריקסון למד במעבדה להיפנוזה של Hull שהיה הראשון שחקר את ההיפנוזה בצורה מדעית. הוא
טען שיעילות ההיפנוזה נובעת מפעילות מוחית ייחודית של ההמיספרה הימנית של המוח. בעוד ההמיספרה השמאלית של המוח מעבדת מידע באופן לינארי-רציף, רציונלי, החלטי ומטרתי, ההמיספרה הימנית של המוח המעבדת מידע בטורים מקבילים, בצורה אינטואטיבית ואי-רציונלית, בתמונות, בסמלים ובצופנים. אריקסון טען שחשוב להכיר בכך שהבלתי מודע עולה בחוכמתו על התודעה ומאחסן בתוכו ידע רב, ושיש להעביר הבנה וידע זה גם למטופלים. לשיטתו יש לתת למודע לסגת ולהניח לבלתי מודע לפעול. במהלך ההתפתחות תהפוך הלמידה הבלתי מודעת לזמינה כאשר זקוקים לה.
עקרונות עבודתו של אריקסון: ציפיית המטופל לשינוי חיובי, המלצה לסמוך על הכוחות הפנימיים, הפיכת חסרונות ליתרונות, reframing של נקודות התבוננות, התערבות פרדוקסלית (למשל, להגזים בסימפטום), ליווי (pacing) והנחייה (leading) של המטופל, טמינת זרעים (seedings) שינבטו בשלב מאוחר יותר, הפתעה, בלבול, הומור, מטאפורות וסיפורים.
רצוי לקרוא את הספר המתאר את עבודתו הטיפולית של אריקסון "קולו של מילטון אריקסון".

Neurolinguisic programming, ( N.L.P. )
שיטה שפותחה בשנות ה 70 ע"י ג'והן גרינדר Grinder שהוא פרופ' ללינגוויסטיקה וע"י ריצ'רדבנדלר Bendler שהוא מתמטיקאי. הם יצרו סדרה של כללים היפנוטיים לניהול עצמי ותקשורת "אחד לאחד". השיטה צברה פופולריות במהלך השנים וישנן מסגרות הכשרה שונות המנסות ללמד אנשים דפוסים אוטומטיים בהם הם משתמשים בהתנהגותם ולפתח אסטרטגיות לשלוט בהם.