Image 01 Image 01
English

על המחזה "אילופה של סוררת"

התבוננות פסיכואנליטית על המחזה "אילופה של סוררת" מאת קרן קפלן

במחזהו "עמל שווא של אהבה" מזהיר שייקספיר כי "כל הברכה של דבר בדיחה שרויה באוזן של המאזין, ולעולם לא בלשון של הבדחן…" (תירגם : דורי פרנס). ביצירות רבות היטיב שייקספיר לנסח את התנאים בהם הומור ובדיחה משובחת עשויים להוות מקור לחוויית תרבות ולהנאה גדולה, שהן ממרכיבי המסורת והתרבות לא פחות ממוסר ופילוסופיה. התיאטרון הוא מקום אידיאלי בו הבדיחה וההומור מדוברים על לשון השחקנים ונשמעים באוזני הקהל. וכך טבעי, אם כי מוזר, יהיה הצחוק הרועם של כולנו מדברי הקלס הבלתי מקובלים תרבותית של גיבורי המחזה.

אילוף הסוררת היא קומדיה אודיסאית שכל נפשותיה פועלות במסע של חיפוש והימצאות, כיסוי וגילוי, והמתח שביניהם. כל דמויות המחזה, כפי שכתב שיקספיר, הן "הנפשות הפועלות" בתוך נפש האדם. תייצגנה אותן בקצוות ביאנקה – סמל המציאות וההתאמה לתרבות הריצוי. קתרינה מנגד מייצגת את המרדנות, אותו חלק סורר בנו בעל פוטנציאל לפוסט-מודרניזם אשר מנסה ליצור ד-קונסטרוקציה שפורעת בסדר המוכר.

המקום, העיר פדובה, שאליה מגיעים לוצ'נציו וטראניו, הינה עיר תרבות של למידה, אומנות, מוסר ופילוסופיה. דרך השיחה שמתנהלת בין השניים נפרשת בפנינו עלילת המחזה, עבר, הווה והעתיד לבוא ניפתח לעברנו הקהל ואל עבר השחקנים במעין דלתות מסתובבות, נפתחות ונסגרות חליפות משל זו הזמנה לפתיחת הדלת הנפשית הפנימית של כל אחד מהנוכחים במחזה, קהל ושחקנים כאחד.

לאורך המחזה מתחלפים תפקידים ודמויות, מתבלבלים, חוזרים שבים ומופיעים. כל אחת מהדמויות עוברת מסע משלה של חיפוש והתגלות, התגלות וחיפוש, עד אין סוף התפתחויות. וכפי ששייקספיר שם בפיו של ז׳אק המלנכולי ממחזהו "כטוב בעינכם": "כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו – הוא משחק שלל תפקידים שונים" (תרגם: דורי פרנס). זוהי גאוניותו של שייקספיר כאמן על-זמני אקטואלי ורלוונטי לכל נפש. הגיבורים נפרדים מבית הוריהם בפיזה ויוצאים למסע. יודע היטב שייקספיר את מלאכתו וכמו אומר שבכדי לעשות מסע שכזה, נדרש מקום שבו ניתן יהיה להניח את כל הדברים שנמצאו בדרך. המחזה הינו מקום שכזה, תחנה במסע האודיסאי, בתוך פדובה, מקום המפגש בו נערך המפגש הבין-תרבותי בין מסורת לחדשנות, בין מבוגרים כמו בפטיסטה, אביהם של קתרינה וביאנקה, לבין הצעירים המחזרים שעוזבים את בית אביהם. פדובה, אי-שם באיטליה, רחוקה מספיק מאנגליה האליזבטיאנית, מקום מבטחים המתאים למקם בו את המחזה. זהו מגנון של הרחקה, כזה שלא יאיים מידי על הצופים, כמו על שלומו של המחזאי, כמו הצחוק, כמו במשחק ובאיזורי חלום – שם הכל מותר ואפשרי בתוך גבולות הטעם הטוב. לפיכך המשחק יוכל להימשך, אף מול עיניהם של המלך צ'ארלס הראשון ומלכתו בשנת 1633. אפילו שם אפשר יהיה לצחוק על דברים רציניים כגון פילוסופיה ומוסר, ואפילו ליהנות מכך.

כתיבתו השירית של שייקספיר, זו שמצליחה ללכוד במילה אחת אינסוף משמעויות, מצויה כבר בשמו של המחזה במקור האנגלי The taming of the shrew.

פירושה המילולי של המילה Shrew בעברית מכוונת לבעל חיים – "חד- אף. החדף שייך למשפחת הקיפודיים, הוא יונק טריטוריאלי שניחן בחושי ריח וטעם מפותחים, והרי לנו משמעות נוספת לדמותה של קתרינה הסוררת – היא חיה, היא טריטוריאלית, ובו זמנית, יש לה חוש ריח וטעם במובן הסוחף של החיים – היא צבעונית, מורדת, מרגיזה, לא מוותרת, כה הפוכה מדמותה של אחותה הצעירה ביאנקה – באיטלקית "לבנה" – חיוורת, ללא-צבע, טעם וריח. והרי שתי האחיות הן כמו שתי קצוות הנפש – ביאנקה מותאמת למציאות, בה מתאהבים, ומגלים בהמשך שעל כך משלמים מחיר יקר – זה כואב בכיס, כפי שבעלה מעיד בסוף המחזה – זהו כאב מריר, חומרי וסופי.

בתקופה האליזבטיאנית שבה חי וכתב שייקספיר היתה משמעות נוספת למילה Shrew. היה זה גם כינוי לאישה חמת מזג וחדת לשון, היא אינה מתמסרת לקודים החברתיים המצופים ממנה. משמו של המחזה ניתן ללמוד על פתיחותו של שייקספיר החורגת מתרבות תקופתו השמרנית, וכיצד הוא מלמד אותנו דרך "אי הנחת של התרבות" (פרויד), על טעמם של החיים שעוברים דרך חוש הריח והטעם, והרי לנו – shrew, חד-אף, חדף.

ומי שעניינו מתמקד ביצירת סדר בחיים – לקבל דברים ברורים ונהירים, דוגמת ביאנקה למשל, עשוי להיקלע למלכודת של שאלת "להיות או לא להיות" אותה היא מגמגמת בשיעוריו של המורה המזוייף. לא לחינם מייסרנו שייקספיר בשאלה מטרידה ומוכרת זו ממחזה מפורסם אחר שלו, זוהי סכנה של קריסה וחיים בצילה של טרגדיה. אך מדוע בפי ביאנקה דווקא? שהרי היא אמורה להיות נציגת התרבות עלי אדמות, והנה, לא במקרה, היא ולא אחרת נושאת בתפקיד הזה. שייקספיר מסמן לנו בצורה משעשעת, שאינה מתריסה מידי בתוך הסדר האליזבטיאני השמרני, כיצד אנו מאלפים את המחשבות הפרועות שלנו, על האופן שבו אנחנו מבייתים את החוויה הרגשית בכדי שנוכל לחיות איתה.

שייקספיר מבין היטב שכדי להיות חדשן ומקורי הוא חייב להישען על כתפי המסורת. המחזה אילוף הסוררת מבוסס על אחד מהסיפורים שכתב דון חואן מנואל בספרד ב-1355 בשם "האיש הצעיר שנישא לאישה מאד חזקה ולוהטת". רגל אחת תישען על מסורת ארוכת שנים של תרבות, רגל אחרת תישען ותבסס מקום ליצירה חדשה. קשרי הגומלין בין חדש וישן הם אבי המקוריות וגאוניותו של שייקספיר.

דרך אילוף הסוררת מלמדנו שייקספיר את עבודת האומנות הזו, וכיצד הוא מצליח בתוך הסדר התרבותי הישן ליצור יצירה חדשה שהופכת לנכס תרבות חי וקיים, פתוח לאינסוף התפתחויות לכל בני האדם באשר הם.

״פתוח סגור פתוח זה כל האדם״ (יהודה עמיחי)

המחזה אילופה של סוררת מאת וויליאם שייקספיר הועלה בתיאטרון בית לסין