Image 01 Image 01 Image 01
English

פסיכולוגיה חיובית ומהות האושר האנושי

המאמר הבא מבוסס על הרצאה בנושא אושר ופסיכולוגיה חיובית שניתנה במסגרת הפרויקט עם הפנים לקהילה במסלול האקדמי המכללה למינהל. החומר התיאורטי מתבסס בעיקר על פריטי הביבליוגרפיה המופיעים בסוף המאמר אשר מומלצים לקריאה והרחבת הידע בתחום.

לקישורים ומאמרים נוספים על "פסיכולוגיה חיובית" באתר זה

"טיפת חלב" פסיכולוגית
המאמר הנוכחי אינו עוסק בטיפול פסיכולוגי ובבעיות פסיכולוגיות. הוא עוסק בחיים, באורח חיים, בטווח ההתלבטויות הטבעי והבריא של כל אדם ואדם. לפיכך, הגישה שנציג כאן איננה סותרת או מחליפה שיטות טיפול פסיכולוגיות, המתמקדות על פי רוב בטיפול בבעיות פסיכולוגיות. היא יוצאת מנקודת מוצא שונה, ומתייחסת דווקא אל הקהל הרחב, זה שחי את שגרתו ומחפש משמעות ואושר בחייו, עם או בלי צורך או רצון לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה מסוימת.
דמיינו את מרפאת "טיפת חלב" אל מול מרפאתו של רופא הילדים. מה ההבדל העיקרי ביניהם? מרפאת "טיפת חלב" עוסקת בעיקר ברפואה מונעת ומעקב אחר ההתפתחות הבריאה. מרפאתו של רופא הילדים, לעומת זאת, עוסקת בעיקר בטיפול במחלות וריפויים. האם קיימת אצלנו מרפאת טיפת חלב פסיכולוגית? האם הפסיכולוגיה עוסקת ברפואה מונעת כנגד היווצרותם של בעיות פסיכולוגיות, ובעיקר דיכאון וחרדה, שהן התופעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר בעידן המודרני? גישת הפסיכולוגיה החיובית שהחלה להתפתח בשנים האחרונות נועדה בדיוק למטרה זו – רפואה מונעת פסיכולוגית עבור בריאות נפשית לכלל האוכלוסייה.

רקע היסטורי

רקע היסטורי לצמיחתה של גישת הפסיכולוגיה החיובית
רקע היסטורי לצמיחתה של גישת הפסיכולוגיה החיובית
הבה נבחן מספר עובדות על האופן בו העולם הנפשי מטופל כיום:

  • פרויד הניח שהאדם מונע מדחפים אלימים למדי: מין, תוקפנות ויצר מוות.
  • מזווית שונה מאוד התפתחה בפסיכולוגיה הגישה הביהביוריסטית שעסקה בעיצוב התנהגות – גישה אוטומטית למדי שמפחיתה מרוחו של האדם.
  • הגישה הפסיכיאטרית פיתחה ספרי אבחנה כדוגמת DSM ו ICD שמתבוננים על הצד האפל והפתולוגי של האדם. אדם מן המנין אשר פונה לטיפול במסגרת ציבורית יצטרך לעבור אבחון פסיכיאטרי כדי לזכות במימון הטיפול. במסגרת זו הוא יזכה לאבחנה פתולוגית, על ידי הפסיכיאטר או הפסיכולוג שעימו יפגש, כבעל "הפרעת אישיות" כלשהי, גם אם הפניה שלו על רקע שאינו פתולוגי. זאת מאחר וספר האבחנות כולל רק סוגים של פתולוגיות והמערכת דורשת מהמטפל למסור דין וחשבון על סיבות הפנייה לטיפול.
  • כ 99 מתוך 100 מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הטיפולית עסקו עד היום בפתולוגיה האנושית. מחקרים בתחום אושר, שגשוג וצמיחה פסיכולוגית היו נדחים כמעט באופן אוטומטי מכתבי עת מדעיים יוקרתיים כיוון ש"אושר איננו דבר מדעי".

הדברים האמורים לא נעשים כמובן מתוך רוע לב. כל התהליכים והגישות הללו עשויים להיות נכונים ומציאותיים. עם זאת, הם מבליטים את "חצי הכוס הריקה" באישיותו ובמהותו של האדם. מהצד השני יש לפחות חצי כוס מלאה שעשויה לספק טעם עשיר ומהנה יותר לחיים. הפסיכולוגיה החיובית אינה מכחישה את חצי הכוס הריקה, רצוי לטפל בה ולתת לה מקום. עם זאת, יש להכיר בכך שהלך צמא במדבר יכול לשתות מים חיים רק ממחצית הכוס המלאה במים, גם אם ליבו יכאב על מחצית הכוס הריקה שאיננה. אנלוגיה זו נכונה כנראה גם לרגעי מצוקה אחרים בחיים – ההתמודדות הנפשית עם משבר יונקת כוח מתוך עוצמותיו ויכולותיו של האדם ולא (רק) מתוך הבנת מקורות המשבר.
ואכן, גישות פסיכולוגיות רבות מציגות את הפן החיובי של האדם. הגישה האקזיסטנציאליסטית, כפי שמיוצגת אולי בצורה הטובה ביותר בספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות", נחשבת לאחת הראשונות שעסקה בפן "החיובי" של האדם. פרנקל ששרד את השואה ואת אושוויץ מתאר בספרו על סמך נסיונו האישי כיצד שמר על שפיותו בתוך התופת. גישתו גורסת שהאדם המודרני איבד את משמעות החיים וסובל מ"ריק קיומי". הדבר יוצר שעמום, דיכאון, תוקפנות והתמכרות שכה נפוצים בעידן המודרני. פרנקל סבור שכדי להינצל מהריק הפנימי ותחלואיו הנפשיים על האדם למצוא משמעות לחייו.
הפסיכולוגיה ההומניסטית התפתחה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, גם היא כתגובה לביהביוריזם מחד ולתנועה הפסיכואנליטית מאידך. הגישה הדגישה שלאנשים יש אפשרות בחירה ואחריות לבחור, וכן שאדם פועל לחיפוש משמעות, ערכים ויצירתיות. מאסלו שידוע במיוחד בפירמידת הצרכים שלו הסביר את מקורות המוטיבציה האנושית, וחשיבותה במיוחד בכך שאם כל התנאים הסביבתיים מאפשרים זאת, האדם מחפש מימוש עצמי.
קארל רוג'רס נמצא גם הוא ברשימת הפסיכולוגים ההומניסטיים שראה את שאיפתו המרכזית של האדם לחיפוש משמעות. בעיניו מקור הקושי האנושי הוא בפער שנוצר בין תפיסת העצמי כפי שהוא בפועל לתפיסת העצמי האידיאלי. הפתרון בעיני היה הן בחינוך והן בטיפול הפסיכולוגי לאמפטיה וקבלה בלתי מותנית. הסטראוטיפ של הפסיכולוג המהנהן בחיוך אמפתי (כן, כן…), מגיע מכתביו של רוג'רס.
גישה מעניינת שהתפתחה מתוך הגישה ההומניסטית היא תרפיית הגשטאלט שפותחה על ידי פרלס Perls. משמעות המילה גשטאלט בגרמנית היא תבנית, וחוקי הגשטאלט מתייחסים בעיקר לחוקי "הצורה הטובה" שהם למעשה דפוס תפיסתי מולד שלפיו אנשים משלימים את עולמם ואת מה שחסר בו בעזרת דמיונם ותבניות מוכרות הנמצאות בהן. לדוגמה, אם נראה רצף של קווים קצרים וישרים בסגנון הבא נקרא לו בד"כ "מעגל" למרות שלמעשה אין כל מעגל אמיתי במציאות. שימו לב שב"מעגל" זה יש רק סדרת קווים ישרים ! המעגל נוצר בדמיוננו בלבד בעזרת תבניות קוגניטיביות.
מעגל דמיוני זה הוא אנלוגיה לאופן שבו אנו נוטים לתפוס אירועים ומצבים בחיים, תוך פירוש אישי ולא תמיד מדוייק, כדי להתאים את רצף העובדות לתבניות מוכרות. תרפיית הגשטאלט מתייחסת לאדם כשלמות אחת שיוצרת דבר שהוא יותר מסכום חלקיו, ולכן לא ניתן להתבונן רק על אירועים או רכיבים ספציפיים כדי להבין את האדם או את הבעיה שעימה הוא מתמודד. תרפיית הגשטאלט מהווה סוג של יצירה חווייתית המשתמשת גם בכלים אומנותיים כדי להבין את האדם בהווה, כאן ועכשיו. מובן שהעבר משמש כחלק מהחומרים בחדר הטיפולים, אבל עקרון הטיפול הוא שהאדם לוקח אחריות על חייו בהווה ולא נותן לאירועים מהעבר לשלוט בו. אירועים אלו נבחנים באופן הם מורגשים בחדר בהווה ולא כזכרונות עבר בעלי מטען של אינפורמציה קוגניטיבית.
גם גישות שהתפתחו מתוך תיאורית יחסי האובייקט הלכו ופיתחו נופך חיובי בהתבוננות על מהותו של האדם. מתוך התפיסה הדטרמיניסטית בפסיכולוגיה התפתחו גישות אופטימיות יותר כמו זו של ויניקוט וקוהוט. אמנם גישות אלו שמו דגש רב על פסיכופתולוגיה, לא מעט בשל העובדה שיוצריהם טיפלו באנשים רבים בעלי הפרעות קשות, אך מהותן הכוללת אינה רואה באדם יצור שמהותו בדחפים או בפיצולים סכיזו-פרנואידים. גם ויניקוט וגם קוהוט טוענים למשל שאם התינוק גדל בסביבה טובה דייה, הכוללת הן מידה של סיפוק והן מידה של תסכול, תהיה לו אפשרות להתפתח בצורה תקינה. לכן הטיפול בגישות אלו, לדוגמה בגישת העצמי של קוהוט, אינו מתמקד רק בקונפליקטים הדינאמיים אלא בדרך שבה יוכל המטופל להשיב לעצמי שלו תחושת לכידות, חיוניות והרמוניה (סקירה נרחבת יותר על סוגי טיפול פסיכולוגי ניתן לקרוא כאן).
כפי שניתן לראות מהסקירה שתוארה עד כה, גישות רבות בפסיכולוגיה מתייחסות בצורה חיובית לאופי האדם ומדגישות את הכוחות והיכולות של הפרט להגיע למימוש עצמי ואושר.
המאמר הנוכחי יתמקד בגישה מסוימת שהתפתחה בשנים האחרונות וכינוייה "פסיכולוגיה חיובית". רבים מהממצאים שנציין במאמר לקוחים מתוך פרסומיו של פרופ' מרטין סליגמן, פסיכולוג אמריקאי יהודי שהתמחה בתחום הפסיכולוגיה של האושר. מתוך כתביו המופיעים בשפה אישית וחושפנית למדי נראה שהוא עצמו נאבק לא מעט על מימושו של האושר הפרטי שלו, מה שכנראה מספר לנו כבר שהמאבק אל האושר איננו פשוט כל כך, והידע אינו מהווה נוסחת קסם מושלמת לאושר.
לפיכך חשוב בפתח העיסוק בשאלת האושר להדגיש ולמנוע תקוות שווא. גישות רבות כיום מנסות להציג נוסחאות ברורות לאושר ולא היינו רוצים להשלות את הקורא שיש עמנו את סוד האושר. להיפך, יתכן שננפץ בפניכם מספר אשליות אושר שחשבתם אולי להגשים בשנים הבאות. אבל אולי מתוך השברים הללו ניתן יהיה לדלות כמה כלים מציאותיים להתמודד עם החיים, ובעיקר, ליהנות מהם יותר.
במאמר הזה נעסוק במחקרי הפסיכולוגיה החיובית. זו שעוסקת בשאלות הקשורות לאושר ולתקווה האנושית, אותו מקור אור בקצה המנהרה החשוכה של החיים. אך תחילה נתאר את מקור הגישה, שאינו חיובי כלל.

פסיכולוגיה חיובית – לא רק איכות חיים, גם עניין של חיים ומוות

פסיכולוגיה חיובית – לא רק איכות חיים, גם עניין של חיים ומוות
למרות ההתפתחות המחקרית והיישומית בפסיכולוגיה וברפואה בעידן הנוכחי ולמרות שהעולם המערבי נעשה עשיר ושבע כפי שלא היה מעולם בהיסטוריה האנושית, שיעורי הדיכאון והחרדה עולים באופן מדאיג בקרב האוכלוסיה הבריאה בעולם, ובמיוחד בקרב צעירים. ממצאים המגיעים מכל העולם המערבי, כולל בישראל, מורים שכ- 20% מהילדים שנולדים כיום צפויים לסבול מהפרעות של דיכאון וחרדה עוד לפני גיל 18. מדובר בעליה של מאות אחוזים בתקופה קצרה יחסית של כמה עשרות שנים. סקר עדכני של משרד הבריאות בישראל מצא שכ-12% מבני הנוער בישראל – אחד מכל שמונה מתבגרים – סובל מהפרעה נפשית כלשהי בכל רגע נתון, וכאמור, כ-20% יסבלו מחרדה ודיכאון עוד לפני הגיעם לבגרות. נתונים אלו מורים שמדובר באפידמיולוגיה, וחמור מכך, שאין בידינו כלי מניעה, אלא רק כלי טיפול לאחר מעשה.
יש הסבורים שדיכאון הוא סוג של "פינוק" מודרני. נציין לפיכך שארגון הבריאות העולמי רואה כיום בדיכאון את המחלה הרפואית החמורה ביותר בקיצור תוחלת החיים ובפגיעה בתפקוד ובאיכות החיים לצעירים. הארגון חוזה שתוך 20 השנים הקרובות היא תהפוך לחמורה ביותר עבור כל האוכלוסיה, יותר ממחלות לב וסרטן. שיעור האובדנות בעולם כיום חסר תקדים – כמליון איש מתים בעולם מידי שנה מהתאבדות ומליונים נוספים כתוצאה מפגיעה במערכת החיסונית והזנחה רפואית שנובעים מדיכאון (מצב נפשי רעוע פוגע במערכת החיסונית של הגוף ויכול לקצר את תוחלת החיים בכ-10 שנים). כל התופעות הללו מתרחשות מבלי שיש בידנו כלי מניעה וחיסון כנגדם, כפי שפותחו בתחומי רפואה אחרים (סקירה נרחבת בנושא דיכאון ניתן לקרוא כאן).
פרופ' מרטין סליגמן התמחה רוב חייו המקצועיים בדיכאון ופסיכופתולוגיה. בשנת 1998 בעת כהונתו כראש איגוד הפסיכולוגים האמריקאים APA הוא ייסד את גישת הפסיכולוגיה החיובית מתוך הכרה שחסרים בידינו כיום כלים למניעה וחיסון כנגד דיכאון, עוד לפני פריצתו. הגישה החלה להתפתח במהירות, בתחילה בארה"ב וסוחפת כיום את עולם הפסיכולוגיה המחקרית והיישומית בעולם, כמו גם בתחומי מדע נוספים, פסיכולוגיה, חינוך, ניהול, רפואה ועוד.
כאמור, הגישה גורסת שבשיטת "פתרון הבעיות" המסורתית – איתור הבעיה ("הפתולוגיה") ומציאת פתרונה, פוטנציאל הצמיחה נמוך למדי: אדם שאינו בדיכאון אינו בהכרח מאושר, לקוח שלא רימו אותו אינו בהכרח מרוצה, עובד ששילמו את שכרו בזמן אינו בהכרח שבע רצון מעבודתו, זוג שאינו נוטר טינה אינו בהכרח אוהב. מכאן שמיקוד בליקויים ואפילו הצלחה מסחררת במניעת הליקוי, לא תביא לשגשוג. למרות זאת, רוב המודלים הקיימים כיום לייעוץ ושינוי מבוססים על מיקוד בבעיה ובשלילי, ולא בטיפוח החיובי, מתוך הנחה שהם הפכים אחד של השני. מחקרים רבים שהצטברו לאחרונה מוכיחים שהנחה זו שגויה מיסודה. מקור הכוח אינו מצוי במוקד המשבר, וניתן למנף אותו כמעט ללא קשר למוקד הקושי, כדי להביא לשגשוג וחוסן נפשי.

גישה לחיים

גישה לחיים
המשוררת תרצה אתר נפלה אל מותה מחלון ביתה בגיל 36. אביה נתן אלתרמן כתב לה שיר שנקרא "שיר משמר". כדי לחוש את מחצית הכוס הריקה בגישה לחיים קראו בית או שניים משיריהם של נתן אלתרמן ותרצה אתר. ראשית מתוך שירו של האב לבתו. נסו לחוש את המשורר בעת כתיבת מילים אלו ונתייחס לכך בהמשך.

שיר משמר
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי – ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

וכעת את שירה של תרצה אתר שלמעשה ליווה אותה אל מותה:
בלדה לאישה
אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה
היא הביטה עד בלי שבע, היא הביטה וידעה
שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, הכל נגמר.

אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו, היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר.

בואו נשווה כעת את מה ששמענו עד עכשיו לשירו האופטימי של אמיר גלבוע:
שיר בבוקר בבוקר
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

נבואה שמגשימה את עצמה: חיוך שמגשים את עצמו 

משמעות החיוך אל החיים
ראו את עוצמת החרדה והכאב בשיריהם של נתן אלתרמן ותרצה אתר, לעומת שמחת החיים והאנרגיה בשירו של אמיר גלבוע. בהנחה ששירים מייצגים גם משהו מרגשותיהם ומצבם הפסיכולוגי של כותביהם, עולה השאלה, מה גורם לאנשים להגיב בצורה כל כך שונה לחוויית חייהם? מה גורם לאדם האחד להרגיש זרמים של אנרגיה, חיוניות, ואושר, כפי שמבטא כל כך חזק אמיר גלבוע בשירו, ולאדם אחר דיכאון חרדה וחוסר אונים? האם ניתן ללמוד להיות מאושרים? או שאולי האופן בו נולדנו הוא הסד אליו נדונו להיות צמודים לאורך כל חיינו?
הקשיבו לממצא הבא שהביא סליגמן באחד מספריו: כשאנו עומדים מול המצלמה אנחנו מחייכים. כך בד"כ מבקש הצלם. מסתבר שקיימים באופן כללי שני סוגי חיוכים: חיוך אמיתי וקורן, וחיוך פלסטי מזויף ואולי אפילו מרתיע. הראשון מסמן תחושת אושר אוטנטית. השני את צורך לרצות מישהו, אולי את הצלם, תוך מידה מסוימת של עכבות לחוש ולהפגין אושר. מסתבר שדי קל לזהות את סוג החיוך לפי הקמטים שנוצרים בפנים בעת החיוך. חוקרים מאוניברסיטה אמריקאית ידועה לקחו צילומי מחזור של סטודנטיות במכללה בארה"ב ובדקו את סוג החיוך שהופיע על התמונה. לאחר שנים ממועד הצילום הם יצרו קשר עם הנשים הללו ותחקרו אותם על מידת האושר שלהן מהחיים. הממצא המדהים הוא שאותו חיוך אקראי מתמונת המחזור יכול היה לנבא את המידה בה הנשים הללו היו מאושרות שנים רבות לאחר מכן. אלו שחייכו חיוך אמיתי נהנו בהסתברות גבוהה יותר מרווחה אישית, חיי משפחה מספקים וכו', לעומת אלו שחייכו חיוך מאולץ. מכאן שהאושר האישי הבסיסי מוטבע כנראה היטב באישיותנו ואף מוקרן כלפי חוץ באופן ספונטני ובלתי נשלט.

האושר כמשאת נפש

האושר כמשאת נפש
חונכנו מגיל צעיר על מיתוס גן העדן שבו הכל טוב. האם אכן חיים מלאי כל טוב אכן ממלאים אותנו באושר רב כל כך? הממצאים המחקריים בתחום מורים שאילו היינו מגיעים לגן העדן הוא היה כנראה משעמם אותנו די מהר, והיינו נזקקים לייצר "גן עדן 2" כמו בסדרות הסרטים המצליחים של הוליווד (שגם אליהם נתייחס בהמשך). מחקריהם של כהנמן (פסיכולוג ישראלי-אמריקאי וזוכה פרס נובל לכלכלה) וטברסקי ז"ל טופחים על פנינו באופן מאוד מאכזב. מסתבר שאנשים עשירים מאוד, בעלי גישה מיידית לכל הדברים הטובים שהכסף יכול להביא, אינם מאושרים יותר מאנשים ממוצעים. מסתבר שמעבר לסף עוני מסוים, האושר האנושי איננו פונקציה של עושר חומרי.
בני האדם תופסים את העולם באופן יחסי לעוגנים, ולא באופן מוחלט. הנחה של 5000 ₪ נראית לכם משמעותית? מסתבר שלאנשים שקונים דירה ב-500,000 שקלים הנחה כזו נראית כמעט מעליבה.
האם עיגול המחיר כלפי מעלה בשקל אחד בנסיעה של חצי שעה במונית פרטית נראית לכם מאוד מהותית? ישראלים רבים יסרבו לקחת מונית בדלהי או בבנגקוק, ויעדיפו להמתין בגשם למונית אחרת, כי נהג המונית ביקש מהם שקל אחד יותר מידי, במונחי המטבע המקומי (ששווה שם כמובן הרבה יותר מבחינת ערך הקניה).
כך גם עוגני האושר משתנים. "דירת חלומותי" או רכב המנהלים שתמיד רציתי הם עוגנים לאושר כל עוד אינם קיימים. לאחר רכישתם השפעתם על האושר נעשית מזערית.
התיאוריה הפסיכולוגית גורסת שתינוקות שגדלים ללא תסכול כלל לא יוכלו להשתלב בעולם. ההתפתחות התקינה כוללת לא רק חוויה של הכלה והרמוניה אלא גם מידה של תסכול. לכן החיים בגן העדן, מושלמים ללא תסכול, אינם מהווים כנראה מתכון לאושר רב. חיי גן העדן יהפכו לעוגן הבא שממנו יהיה צריך לעשות את השינוי הבא.

מהי חוויה אובייקטיבית?

מהי חוויה אובייקטיבית?
אם נרצה לבחון אושר בצורה אובייקטיבית, הרי שאולי נוכל לתאר את הפרופיל של האדם המאושר. נסו לחשוב לרגע ולתאר לעצמכם אדם מאושר אופייני.
רוב בני האדם יתארו אדם מאושר כאדם מצליח, המקבל הערכה מסביבתו, בעל קשרים חברתיים ומשפחה, בעל יכולת כלכלית, שיכול לעשות מה שהוא רוצה בחייו. זו לפחות משאת הנפש ומקור המוטיבציה של אנשים רבים בניסיונם לקדם את עצמם. מסתבר שכל המאפיינים שתיארתי אינם ערובה לתחושת אושר. אנו לא מסתכלים באופן "אובייקטיבי" על החיים שלנו, ובוחנים את החוויה האישית שלנו בהם, באופן מאוד אישי.
בואו נתבונן על המחקר הבא של רדלמייר וכהנמן (Pain, 1996, 66, 3-8). המחקר בחן כמה מאות אנשים שעברו בדיקה רפואית בשם "קולונוסקופיה". זו בדיקה חודרנית שבה נבדקת מערכת העיכול התחתונה באמצעות צינור פלסטי גמיש המוחדר דרך פי הטבעת. למרות שהבדיקה אורכת דקות ספורות, היא נחשבת כבדיקה מאוד לא נעימה וכואבת. במחקרם חילקו החוקרים את הנבדקים לשתי קבוצות. האחת עברה בדיקה רגילה. השניה עברה גם היא בדיקה כזו, אבל בסיומה עצר הרופא את פעולתו והצינור נח דקה שלימה ללא תזוזה בגופו של הנבדק. הדבר גרם לדקה נוספת של אי נוחות, אבל דקה זו היתה כמובן פחות כואבת ופחות שלילית מהזמן בו הצינור נע בתוך הגוף. כאשר בדקו את חווית הנבדקים הסתבר באופן מפתיע שהקבוצה שקיבלה דקה נוספת הביעה עמדה חיובית יותר מאשר הקבוצה השניה כלפי הבדיקה. מכאן שהזיכרון שלנו איננו אובייקטיבי כלל. אנחנו בוחרים רגעים מסוימים מתוך ההיסטוריה שלנו, מכל מיני סיבות שונות ומשונות, וקובעים את עמדתנו ואת מצב הרוח שלנו בהתאם לרגעים הללו. לרגעי הסיום למשל, יש חשיבות מיוחדת. אנו נזכור במיוחד את רגע הסיום המרגש של הסרט, את רגע הפרידה מאדם יקר, והנבדקים האמורים זכרו את הדקה בה היתה להם מעט מנוחה מהכאב.

כמה עובדות על מציאות ודמיון

סובייקטיביות עד הקצה: כמה עובדות על מציאות ודמיון
אולם לא מדובר רק בפירוש של המציאות. מסתבר שאנחנו מסוגלים גם לייצר זכרונות שלא היו כלל. חוקרת זיכרון ידועה בשם אליזבט לופטוס הראתה כיצד היא גורמת לאנשים לפרש בצורה שונה את המציאות מהאופן שבו היא אירעה או אף שותלת זכרונות של ממש לבני אדם. לדוגמה, היא מראה לאנשים סרט שבו ניתן לראות מכונית מתנגשת בעץ. תת קבוצה אחת נשאלת לאחר הצפייה בסרט באיזו מהירות המכונית נגעה בעץ. תת קבוצה אחרת שראתה את אותו הסרט נשאלה באיזה מהירות המכונית התרסקה לתוך העץ. ההבדל בשיפוטם של הנשאלים היה עשרות קמ"ש לשעה. במקרה אחר שאלה החוקרת נבדקים באיזה צד של הרכב התנפצה הזגוגית, בצד הנהג או בצד הנוסע. מסתבר שאנשים עונים בביטחון רב את התשובה למרות שבסרט לא רואים כל זגוגית שמתנפצת. מכאן שהאופן בו נשאלה השאלה "שתל" מידע בזכרונם. באופן דומה היא סיפרה לאנשים סיפור על הליכה לאיבוד בקניון בילדותם. מסתבר שאנשים רבים מתחברים מייד לחוויה ואף מרחיבים ומספרים עליה, למרות שזו היתה חוויה שלופטוס המציאה כחלק ממחקרה.
אם כך, מהי האמת? והאם הפירוש שאנחנו נותנים למציאות יכול להיות בכלל "אובייקטיבי"? מכאן שתפיסה פסימית או אופטימית איננה רק שאלה של תפיסת המציאות בצורה אמיתית. זוהי גישה שצובעת את מה שנחשב בעיננו כמציאות: אנו רואים דברים, נותנים להם פרשנות, מקדדים לזכרוננו את האמת עם הפרשנות, ולאחר מכן בשלב השליפה, מוסיפים ומשלימים פרשנויות נוספות. התוצר הוא חוויית מציאות מאוד סובייקטיבית. זו אולי הסיבה שאנשים מפרשים את חייהם ואת מידת האושר שלהם מהחיים בצורה כל כך שונה. במידה מסוימת ניתן לומר, שאם בכל מקרה, אין באפשרותנו לחוות ולהבין את המציאות כפי שהיא, מדוע שלא ננסה לפחות לפרש אותה בצורה חיובית ולהפיק ממנה את המיטב? זה נשמע אולי מלאכותי ו"ניו-אייג'י", אבל בהתחשב בכך שאנשים מאושרים מקבלים בתמורה תוספת של 7-8 שנים בתוחלת החיים שלהם, אולי כדאי לבחון את האפשרות הזו באופן רציני. הבעיה שהגדרת ה"אושר" אינה כה פשוטה כפי שאנו בד"כ סבורים.

ריאלי דיכאוני אל מול אופטימי נאיבי

ריאלי דיכאוני אל מול אופטימי נאיווי
מה הסיכוי שלך לזכות בפיס? עד כמה אתה מוכשר יחסית לנורמה בחברה? מה הסיכוי שתהיה מעורב בתאונה? כמה שווה הדירה שלך? מסתבר שלרוב האנשים תכונה של אופטימיות נאיווית, ובמיוחד לגברים. אנשים נוטים להאמין שיקרה להם דבר חיובי בהסתברות גבוהה יותר מאשר בממוצע האוכלוסיה, ולהיפך – "לי זה לא יקרה" – הסתברות נמוכה יותר להתרחשות של דברים שליליים יחסית לממוצע באוכלוסיה.
מצד שני מסתבר שאנשים בדיכאון או שנוטים לדיכאון נוטים להיות דווקא מציאותיים יותר ומדייקים יותר בתפיסת המציאות על עצמם. האם זה אומר שהאושר גורם לאנשים להיות קלי דעת? לכאורה הנתונים האמורים מוכיחים לכאורה את הטענה הזו. אך בואו נוסיף מספר ממצאים נוספים וננסה לתקוף את השאלות הללו מכיוון שונה.
סליגמן מתאר באחד מספריו מחקר בו ניתן לאנשים מידע על סרטן העור בהקשר לשיזוף (או על עישון סגריות) ואחרי שבוע בחן עד כמה הם זוכרים ומבינים את הסיכונים הבריאותיים. הסתבר שאנשים מאושרים נוטים לזכור יותר מידע שלילי ואף לתפוס אותו כמשכנע יותר, יחסית לאנשים בדיכאון, כך שאין מדובר בבעיה של ידע מציאותי, אלא בפירוש אופטימי או פסימי של המציאות. אז מה ההגיון בכל זה? האם כדאי להיות בדיכאון כדי להגיב בצורה יותר "ריאלית" למציאות? כנראה שלא. נראה שאנשים מאושרים מנתחים את המציאות כפי שהיא, אבל הם גם יודעים או מאמינים שבסך הכל "הכל יהיה בסדר" – הם יסתדרו איכשהו וימצאו פתרון לבעיה. כלומר, הם מסתמכים על ניסיון העבר שלהם וגם אם כרגע אין להם שליטה במצב, הם מעריכים שבהמשך תהיה להם הזדמנות לגייס שליטה טובה יותר. הדבר משרה עליהם מצב רוח אופטימי ויצירתי שנותן להם אנרגיה ואף כלים לפתור את הבעיה. לעומת זאת, בעלי מצב רוח דיכאוני מוותרים מראש על המאבק כי המציאות בהווה נראית לא אפשרית ולא בשליטה. הדבר מזכיר את הסיפור הידוע על שתי הצפרדעים שנפלו לתוך קנקן שמנת. האחת התעקשה ונעה עד שהשמנת הפכה לחמאה והיא יצאה משם, והשניה שטבעה כי ויתרה מראש על המאבק. על כך נאמר "נבואה שמגשימה את עצמה". אנשים מאושרים הם בד"כ אנשים אופטימיים יותר. אנשים אופטימיים נוטים לראות קשיים כדבר משתנה, נשלט, חולף, ולא בהכרח מייצג מצבים רבים. לעומת זאת, פסימיסטים יראו קושי כדבר שימשך לעד, בלתי נשלט, ושמייצג מצבים רבים בחייהם.
ניתן לבדוק מידת אופטימיות בשאלונים פסיכולוגיים. ניתן לומר שזו תכונת אופי ולפיכך אופטימיות אינה ניתנת לשינוי בקלות, אבל בהחלט אפשר לשפרה.
מדוע כדאי לשפר אופטימיות? כי החיים יורגשו כמאושרים יותר, כי תוחלת החיים תתארך בסביבות 20% בממוצע, כי ההסתברות לחלות בדיכאון תהיה נמוכה פי 8, כי ההסתברות להצליח כמעט בכל תחום בחיים תהיה גבוהה באופן משמעותי.

חוסר אונים נרכש

חוסר אונים נרכש
סליגמן שמוביל את גישת הפסיכולוגיה החיובית, התחיל את דרכו במעבדות הפסיכולוגיות שבחנו את תופעת חוסר האונים הנרכש. תופעה מדהימה זו התגלתה תוך כדי ניסויים אכזריים למדי בכלבים. הכלבים למדו בכללים של התניה אופרנטית לברוח משוק חשמלי כואב. אולם כאשר החוק הפך לכאוטי, כלומר, הכלב לא יכול היה ללמוד למעשה דבר ולא יכול היה להתחמק מהשוק החשמלי, הוא נשכב בסופו של דבר מיואש וחסר אונים על הרצפה, נכנע לגורלו המר. אך הממצא החשוב היה שגם כאשר הכלל חזר להיות תקין והכלב היה יכול לכאורה ללמוד אותו ולברוח מהשוק החשמלי, לא קרה דבר. הכלבים נראו מדוכאים, ולא יכלו יותר להפגין מוטיבציה ללמידה. תופעה זו נקראת "חוסר אונים נרכש", וחוקרים רבים סבורים שהיא מספרת משהו משמעותי על מחלת הדיכאון שבה אדם מפתח למעשה התבוננות פסימית וחוסר אונים כלפי החיים, ללא יכולת "לראות את האור בקצה המנהרה".
עם זאת, כאשר הכלבים נגררו בכוח ממצבם הפסיבי ודרך זה גילו שהם יכולים להינצל מהשוק החשמלי, הלמידה יכלה להשתקם ולחזור לעצמה מתוך חוסר האונים.
תופעה מעניינת מאוד שסליגמן מתאר היתה תופעת לוואי "מעצבנת" בניסויי חוסר אונים נרכש. באופן כללי בניסויי חיות, יש חיות שמסיבה כזו או אחרת לא מצליחות ללמוד. החוקרים מתייחסים לתופעה כזו בד"כ כסוג של תופעת לוואי שנובעת מכך שמדובר ב"יצור ירוד" ויתכן שפשוט מגבלות המוח והאינטליגנציה שלו גרמו לו חוסר יכולת ללמידה.
מסתבר שכשמינית מהכלבים היו מיואשים מלכתחילה. הם לא היו צריכים שוקים חשמליים בשביל להפוך לחסרי אונים. הם היו מדוכאים וחסרי אונים מראש וויתרו. מצד שני, כשליש מהכלבים לא פיתחו חוסר אונים גם אחרי שהתעללו בהם זמן רב. הם המשיכו להשתולל ולנסות למצוא מוצא מן המצב אליו נקלעו בלי להתייאש. חוקרים בד"כ משמיטים נבדקים כאלה מהניסוי מתוך הנחה שאלו לא למדו כלל. בדיעבד, אולי אלו הנבדקים החשובים ביותר שאותם צריך לבדוק. אלו המקרים שלהם יש נטיות מוקדמות לדיכאון מחד, ולחוסן נפשי מאידך. כשאנו שואלים את עצמנו כיצד יש אנשים ששרדו מבחינה פסיכולוגית את תופת השואה אולי זו יכולה להיות חלק מהתשובה. יתכן שיש לחלק מאיתנו נטייה בסיסית לאופטימיות והישרדות בכל מצב. לעומת זאת, יש לצערנו כאלה שמתבוננים על העולם דרך פריזמה כהה ושלילית בכל מצב.

פסיכולוגיה מונעת מול מגיפת דיכאון וחרדה

פסיכולוגיה מונעת
פסיכולוגיה והפסיכיאטריה המודרנית עוסקות בטיפול באנשים שאיכות החיים שלהם נפגעה בצורה משמעותית. נכון, "כל אחד יכול ליהנות מטיפול פסיכולוגי", הסטיגמה כיום פחות חריפה ואנשים מוכנים להודות שגם הם זקוקים לטיפול. עם זאת, עדיין, רוב האנשים פונים לפסיכולוג לא מתוך נקודת אושר ותקווה בחייהם, אלא ברגעים של יאוש וכאב או לפחות כאשר משהו באיכות חייהם נפגע באופן משמעותי.
רוב הרפואה המודרנית עוסקת גם היא בטיפול אחרי מעשה – אקמול לוקחים בד"כ אחרי שמקבלים את כאב הראש ולא לפניו. עם זאת, הרפואה השכילה לפתח גם שיטות מניעה מוצלחות. תינוקות בני יומם מקבלים חיסונים המונעים לאחר מכן במהלך חייהם פגיעה ממחלות אלימות, שחלקן פשוט נעלם מן העולם בשל שיטות הרפואה המונעת.
הפסיכולוגיה לעומת זאת, נמצאת מרחק דור מהמקום הזה. אילו חיסונים מונעים אנו יכולים לתת לילדנו כדי להפוך אותם חסינים יותר בפני דיכאון וחרדה, שהפכו למחלות הנפוצות ביותר בעולם המודרני? כ-60% מהילדים כיום יסבלו במהלך חייהם מתופעה חמורה של דיכאון או חרדה המצדיקה אבחנה פסיכיאטרית ופוגעת בתפקוד ובאיכות החיים באופן משמעותי. כלומר, יותר אנשים כיום סובלים מבעיה נפשית קשה לפחות פעם בחיים, מאשר אנשים שלא, בערך פי 5 ממה שהיה מוכר לפני כ-50 שנה. יתכן אמנם שרמת הדיווח היתה לקויה יותר בעבר, אך לא ניתן לשייך לטעויות סטטיסטיות את מלוא חומרתה של הבעיה. אך גם אם נדע שאבותינו היו בדיכאון באותה מידה כמונו, אין בך נחמה רבה.
כיצד ניתן להסביר את השינוי שחל במצבה הנפשי של האוכלוסיה בתקופתנו? סליגמן סבור שמדובר בשינוי בסגנון החיים ממטרות של הישגיות למטרות של "הרגשה טובה", חיפוש אחר סיפוק אישי והתרחקות ממעגלים חברתיים מסורתיים כמו משפחה ודת. ככל שהאינדיבידואליזם הפך למטרה, הערכה עצמית ודימוי עצמי הפכו למונחים פסיכולוגיים מרכזיים, וכך באופן פרדוקסלי, כל כישלון אישי קיבל הבלטה רבה יותר ועורר חרדה רבה יותר. סליגמן טוען שכאשר מלמדים ילדים צעירים מיומנויות חשיבה ופעולה מתוך אופטימיות, שיעור הדיכאון בגיל ההתבגרות יורד באופן דרמטי. ואכן התערבויות מקצועיות בבתי ספר בגישת הפסיכולוגיה החיובית הפחיתה ב-50% את שיעור הדיכאון לעומת קבוצות ביקורת. זוהי "טיפת חלב" פסיכולוגית וזהו ממצא חשוב ואופטימי מאין כמוהו כי הוא נוטע תקווה לכך שאכן גם לפסיכולוגיה, כמו לרפואה, יש כלי מניעה של מחלות. השאלה היחידה כמובן, רק עד כמה אנו משקיעים משאבים כדי להפעיל ולפתח אותם.

בשביל מה אנחנו מרגישים בכלל?

בשביל מה להרגיש בכלל?
"כשנותנים תיקח, כשמרביצים תברח". הטבע חנן אותנו בתכונות שיגנו על הישרדותנו.
לכן ריח של מאכל המעורר תיאבון יוצר אצלנו תחושה נעימה, ריח של חומר כימי חריף ייצור תחושת בחילה ורצון להתרחק. כלומר, מבחינה אבולוציונית רגש שלילי יוצר אצלנו זהירות והגנה בפני סכנה קרובה.
הפסיכולוגים הביהביוריסטים התייחסו לרגשות המצויות בתוך "הקופסה השחורה" – בראש, כתופעת לוואי חסרת משמעות. מודל הגירוי-תגובה פסק שיש לבחון רק את הגורם המניע ואת התוצאה שלו. לפיכך, אריה תוקף ואיילה בורחת הם הגירוי והתגובה. הפחד שעורר את בריחתה הוא בסך הכל מד החום שמראה על מחלה, אך לא המחלה עצמה.
אנשי הפסיכולוגיה החיובית סבורים אחרת לחלוטין. סליגמן סבור שמחקרי חוסר אונים נרכש הוכיחו בעליל שאפילו חיות מסוגלות לקלוט מערך מורכב של נסיבות ולא רק גירוי-תגובה. לרגשות יש פונקציה חשובה מאוד. לדוגמה: פחד הוא אות סכנה, עצב הוא אות לאובדן, כעס הוא אות שמישהו חדר לטריטוריה שלנו ומאיים עלינו. כל הרגשות הללו חיוניות לצורך התמודדות עם המציאות בצורה אדקווטית. עם זאת, הדבר המפתיע הוא שרוב החקר המדעי עסק ברגשות השליליים. אנו יודעים הרבה על פחד, חרדה ודיכאון. אך כמה נחקרו הרגשות החיוביים: האושר, עליזות, דימוי עצמי גבוה, התרגשות, שמחה וכדומה?

יתרונות הרגשות החיוביים

היתרון של רגשות חיוביים

  • רגשות חיוביים מהווים תשתית אנרגיה להתמודדות אישית עם מצבי חיים. אלו הרזרבות שמאפשרות הישרדות גם ברגעים קשים.
  • רגשות חיוביים מוקרנים החוצה וגורמים לאנשים אחרים להתקרב ולרצות בחברתנו. הדבר יוצר הזדמנויות לזוגיות, אהבה, חברים ותמיכה חברתית. בסופו של דבר הרגשות החיוביים יובילו גם לאלטרואיזם ונכונות לתרום יותר לסביבה ולפרט.
  • רגשות חיוביים מעודדים יצירתיות והתמודדות טובה יותר עם מטלות. סליגמן מתאר מחקר מסוים בו השתתפו רופאים פנימאים שהתבקשו לאבחן מחלה מסוימת. נמצא שרופאים שקיבלו חפיסת סוכריות קטנה ששיפרה את מצב רוחם לפני האבחון חשבו בצורה פתוחה יותר והגיעו לתוצאות טובות יותר מרופאים אחרים שלא קיבלו מתנה.
  • אושר יוצר פרודוקטיביות. פרודוקטיביות יוצרת סיפוק. סיפוק יוצר אושר.
  • לאנשים מאושרים סיבולת פיזית גבוהה יותר. הם עמידים יותר בפני כאב.
  • לאנשים מאושרים מערכת חיסונית חסונה, סיכוי לחיים ארוכים יותר, בריאות והצלחה טובים יותר.
  • טווח רגשות מולד

טווח רגשות מולד
עד כמה שזה נשמע מוזר ואולי מתסכל, בני האדם נולדים עם רמות אנרגיה מסוימות ועם נטיות אופי מולדות. לכן טווח הרגשות החיוביים והשליליים לא צפוי להשתנות בצורה קיצונית לאורך החיים. אנשים צריכים להכיר את עצמם וללמוד לחיות עם מה שנתן להם הטבע.
אין מדובר כמובן באותם מצבים בהם אנשים גדלו בתנאים בעייתיים או עברו חוויות טראומטיות שבעקבותיהם חל שינוי דרמטי במצבם. מדובר בטמפרמנט בסיסי שהתינוק נולד עימו כשבא אל העולם, גם לפני שידע משהו לגבי עצמו או סביבתו. מחקרי תיאומים זהים שנמסרו לאימוץ בגיל צעיר בנפרד מאוששים עובדות אלו, שכן למרות שלא גדלו באותה סביבה, רבות מנטיותיהם האישיות זהות.
הכרה בטווח הרגשות האישי של הפרט יכול לעזור לו להימנע מתסכול, למנוע תסכולים לאחרים, ולהשתלב בסביבות שמתאימות יותר לאופי האישי.
נוכל לסכם את המצב בכך שכמחצית מהנקודות שתקבלו בשאלוני האושר שלכם יוכלו להיות מוסברים בניקוד של השאלונים שהוריכם ימלאו, או אפילו מילאו לפני לידתכם. השאלה האם מכאן והלאה נתבונן בחצי הכוס הריקה או המלאה.
לכל אחד יש טווח אושר קבוע אישי שאליו הוא חוזר הן מלמעלה והן מלמטה. מחקרם הפרובוקטיבי של בריקמן ושותפיו בחן זוכי מיליונים בלוטו מחד ואנשים שנעשו משותקים מהצוואר למטה מאידך, שנה בלבד לאחר האירוע המכונן. למרבה ההפתעה אין הבדל משמעותי בחוויית האושר הסובייקטיבי בין אנשים עשירים ועניים, בריאים וחולים, כל עוד נשמרת איכות חיים בסיסית ויכולת לחיות ולהתקיים בכבוד. למעשה, כל הישג או כישלון הופכים בסופו של דבר לשגרה, ואז רמת האושר נקבעת יחסית למצב החדש, ולא יחסית למה שנצפה מראש. לממצא זה חשיבות אדירה, שכן הוא מעמיד בספק את כל מה שאנו חושבים על "העצמי המאושר" שלנו. רוב האנשים סבורים שזכיה בסכום גבוה בלוטו תהפוך אותם למאושרים שכן הם יקבלו חירות רבה לרכוש כל דבר שירצו ויזכו בביטחון כלכלי להם וליקיריהם. אנשים בוחרים קריירות חיים, מתחתנים עם אנשים מסויימים ולא אחרים, מקבלים החלטות במגוון תחומים, וכל זאת על סמך הנחה שבחירות אלו יעשו אותם מאושרים יותר. אין ספק שטוב לחיות בביטחון כלכלי מאשר בחסך וקושי, אולם כנראה שהאושר בחיים מגיע ממקורות אחרים אותם נפרט בהמשך והשפע החומרי מפסיק להשפיע על מידת האושר בשלב מוקדם למדי של ההצלחה הכלכלית. כנראה שאלפי שנה של היסטוריה אנושית בעוני, דלות וסכנות חיים הטמיעו לתוכנו תפיסות מוטעות לגבי יתרונות החומר. אכן לאיכר עני שלא יכול היה להאכיל את ילדיו עושר חומרי היא שיא ההישג שיכול להגיע בימי חייו. הדבר נכון גם כיום בחלקים רבים של העולם. אולם בתקופתנו ובמקומותינו, המדרגות הנמוכות בסולם הצרכים של מאסלו כבר אינן מספקות אושר. באופן פרדוקסלי נוכל לומר שברי-מזל אנו שנועדנו למות מדיכאון ולא מרעב ומחלות מדבקות כמו אבותינו, שכן אך לפני 100 שנים אנשים שרדו כמחצית השנים יחסית לתקופתנו. מכאן אפשר להבין מדוע עיקר מאמצי האנושות כוונו תמיד להישג חומרי ובריאותי ופחות לרווחה הנפשית שנחשבה בעבר כפריבילגיה. נראה שהאתגר של המאה ה-21 יהיה בשיפור איכות החיים ולא בהארכתם שמתרחשת כבר בכוח האנרציה של הרפואה המודרנית.

חיפוש אחר אושר והרמוניה: בולס

אובייקט הטרנספורמציה של בולס: החיפוש אחר האושר וההרמוניה
ישנו סיפור ידוע על בחור בטלן שלא רצה לעבוד, ישב לו מתחת עץ ודג להנאתו דגים. איש עסקים שעבר במקום גער בו על בטלנותו וניסה להסביר לו מדוע כדאי לו לצאת לעבוד. כדי לסיים בקצרה את הסיפור הוא הציע לו למכור את דגיו בשוק, ולהרוויח כסף נוסף. כשהצעיר שאל ומה יקרה אח"כ הסביר איש העסקים שהוא יוכל לפתוח חנות ולהרוויח עוד יותר כסף, וכך השאלה חוזרת על עצמה ואיש העסקים מגדיל את עסקיו העתידיים של הבחור לרשת חנויות ועשיית ממון רב, וכשהשאלה חזרה שוב, ומה יקרה אח"כ, ענה איש העסקים שאז יוכל הצעיר לצאת לפנסיה, לשבת מתחת עץ רענן ולדוג דגים. "אבל זה מה שאני עושה כבר כעת !" ענה הצעיר. ניתן להסיק שתי מסקנות חשובות מהסיפור הזה. הראשונה, הציפיות שלנו לאושר, במיוחד מהפן החומרי, אינן בהכרח מציאותיות. השניה, האושר אינו נובע בהכרח מהתוצאה (החומרית במקרה הזה), אלא דווקא מהתהליך (עצם המימוש העצמי וההצלחה, שאותה ניסה לתאר איש העסקים).
וכאן ניתן לתאר בקצרה מונח שהתווה כריסטופר בולס בשם "אובייקט טרנספורמציה" ("אובייקט שינוי"). במונח זה מתאר בולס למעשה את המרוץ אחר האושר, המאופיין בעולם המערבי בעיקר על ידי מירוץ אחר הצלחה חומרית. בולס כותב: "ידוע שעולם הפרסום מתפרנס מן העקבות שהותיר האוביקט הזה: הפרסומת למוצר מבטיחה בד"כ לשנות את הסביבה החיצונית ובכך לשנות את העולם הפנימי". כאן נדרשות כמה מילות הסבר תיאורטיות. בולס מתאר את מצב התלות וחוסר האונים של התינוק עם לידתו כנקודת מוצא מכוננת בחייו של כל אדם. במשך תקופה ארוכה למדי, שהיא גם התקופה בה נרכשת תפיסת העולם הבסיסית, התינוק תלוי באופן מוחלט בהוריו. אולם אין מדובר במצב שלילי כל כך, כל עוד יש מבוגר אחראי הדואג לצרכיו: כשהתינוק בוכה האם מטפלת בו, מחליפה אותו, מאכילה אותו, ואז מצב של אי שקט וחוסר נוחות הופך בבת אחת למצב הרמוני ורגוע. דפוס זה חוזר על עצמו במשך שנים. רעב, כאב, תחושה גופנית לא נעימה, כולן תחושות פנימיות ומציקות. ואז מגיע בדמות ההורה אוביקט חיצוני מהסביבה וע"י שינוי פשוט, טכני במידה רבה, גורם להרמוניה ורוגע – זהו אוביקט השינוי וזה דפוס הציפיות שנחקק לאישיותנו: שיגיע כמו קסם גורם חיצוני ויהפוך מציאות כואבת לנוחה וחיובית. בולס טוען שגם עם הבגרות נותרת המשאלה לאוביקט השינוי. האדם הבוגר נותר משתוקק לאותו אוביקט שינוי שיגיע מהסביבה החיצונית ויעשה את אותה פעולה "קטנה בחוץ" שתשנה את הכל מבפנים. העולם המודרני סיפק לצרכניו אין סוף אשליות של אובייקטי שינוי כאלה אותם ניתן לרכוש, החל ממוצרי אופנה לשיפור מצב הרוח, אוכל, ושאר מוצרי יום-יום המצויים נגישים על המדף, וכלה במכוניות, בתים ושאר סמלי סטטוס. מובן שמדובר באשליה של שינוי. זאת מאחר שתחושת ההרמוניה והאושר הפנימיים דורשים הזנה מתמדת, ואובייקט הטרנספורמציה בדמותה של חולצה חדשה שנקנתה אתמול, כבר לא נותן מענה למצוקה החדשה היום. זו כנראה הסיבה שבאף מחקר עד היום לא נמצא קשר סטטיסטי בין אושר לעושר, מעבר לרמה של עוני מחפיר שהוא גורם דחק ואכן גורם לירידה ברמת האושר. מדינות המערב בהן רמת החיים עלתה בצורה ניכרת ב-50 השנה האחרונות יחסית לארצות העולם השלישי, לא מראות כל עליה ברמה האושר. אולי אפילו להיפך, יש רמות גבוהות יותר של דיכאון חרדה. לכן העושר החומרי לעולם לא יביא את האושר.
כדי לא לטשטש את המציאות, אדגיש שלמרות זאת, עדיין יש צרות וקשיים שמנבאים אומללות. אובדנים קשים כגון מוות של אנשים קרובים, טראומה קשה מפיגוע טרור, מדינות בהם היה רצח עם ועוני מחפיר וכו' יוצרים בוודאי תופעות של אנשים אומללים גם לאורך זמן עם קושי רב יותר להתאושש ולחזור לרמת האושר הקודמת.

מה ניתן לעשות?

מה ניתן לעשות?

כשהחיים מכאיבים
"חשיבה חיובית" איננה פתרון ישים למרבה הצער עבור רוב האנשים. אכן יש אנשים שזכו להיוולד עם נטייה אופטימית במיוחד, כזו שיכולה לשכנע ש"יהיה בסדר" גם ברגעים הקשים ביותר. אך רוב האנשים, לא רק שלא יפיקו מניסיון מאולץ לפתח חשיבה חיובית, אלא אף יגדילו את מפח הנפש שלהם כיוון שלמצב הרוח השלילי מתווספת גם תחושת כישלון אישי. פסיכולוגיה חיובית אינה חשיבה חיובית, אולי אפילו להיפך. הכחשת השלילי והתעלמות מקיומו נובעת מתוך הנחת יסוד שהשלילי והחיובי נעים עם אותו ציר. אך האם רגשות חיוביים ורגשות שליליים הם באמת ההיפך אחד של השני? מסתבר שלחלוטין לא. כמובן שברגע נתון לא ניתן להרגיש טוב ורע גם יחד, אך אושר אינו מוצר רגעי אלא חוויה שנוצרת על פני זמן, ובמימד זה מסתבר שכמעט ואין קשר בין כמות הרגש השלילי לכמות הרגש החיובי. אנשים יכולים לעבור דברים קשים אך באותה תקופה לחוות גם דברים חיוביים. בכך יש בשורות טובות למדי למי שמוטרד מכך שיש לו הרבה מחשבות שליליות. לדוגמה, ידוע שנטיות לדיכאון וחרדה של נשים באוכלוסיה גבוהות מאלו של גברים. אבל כאשר החוקרים העמיקו בעניין הם גילו להפתעתם שגם כמות הרגשות החיוביים אצל נשים גבוהה מאלו של הגברים. כלומר, בממוצע נשים מרגישות, לטוב ולרע, יותר מגברים. לכן אם לאדם יש רגשות שליליים אין כל סיבה שלא יוכל לפתח גם רגשות חיוביים, במידה מסוימת אולי יהיה לו אפילו קל יותר כי יש לו את התשתית הרגשית לחוש דברים בעוצמה. השינוי הנדרש, אם כך, אינו בשינוי המצב השלילי, אלא בהגברה של המצבים החיוביים, שהינם בלתי תלויים בשלילי.

דמוגרפיה ואושר

דמוגרפיה ואושר
יש קשרים מסויימים בין מאפיינים דמוגרפיים לאושר, אך מידע זה לא תורם רבות להגברת האושר, שכן רוב המשתנים הללו אינם ברי שליטה ושינוי. למשל, נראה שדת משפיעה על אושר. קהילות דתיות מבטאות אושר רב יותר. הדבר נובע כנראה הן מכך שיש בתוכן תמיכה חברתית חזקה יותר והן בגלל התקווה לעתיד ומשמעות החיים שנותנת הדת. עם זאת, כידוע, אמונה דתית לכשעצמה איננה ניתנת לרכישה באופן מכוון.
באופן די טריוויאלי נמצא לצורך הגברת האושר כדאי לעודד את נסיבות החיים הבאות:

  • לחיות במדינה דמוקרטית עשירה ולא בדיקטטורה עניה
  • להתחתן וליצור קשרים חברתיים ענפים
  • לא למצוא את עצמך בפיגועים וקטסטרופות אחרות (וכידוע, זו "ממש" בחירה…)
  • להפוך לדתיים

כמו כן, "חבל על הזמן" לעשות את הדברים הבאים, סליגמן טוען שגורמים אלה לא יביאו לאושר רב:

  • להרוויח הרבה כסף
  • לשמור על הבריאות
  • לרכוש השכלה
  • לעבור לעיר עם אקלים טוב יותר

מכאן, שהממצאים הדמוגרפיים אינם באמת משמעותיים מבחינת היכולת ליישמם, וננסה לבדוק ביתרת המאמר, מה ניתן לעשות וליישם בכל זאת.
שילוב של רגשות שונים, כלפי עבר, הווה ועתיד, יוצרים חוויה של אושר.
אפשר לבדוק כיצד אנשים מתבוננים בעברם, עד כמה הם שבעי רצון מן ההווה, ועד כמה הם אופטימיים כלפי העתיד. שילוב של שלושת הממצאים הללו יהיה חשוב בהגדרת האושר.

שביעות רצון מן העבר

שביעות רצון מן העבר
התיאוריה הפסיכולוגית המסורתית טוענת שרגש מעורר קוגניציה. דהיינו, אם מישהו נמצא בחרדה, מרגיש עצב, כעס וכו', הוא יתחיל לחשוב מחשבות שליליות. התיאורטיקנים הקוגניטיביים סבורים דווקא אחרת, שהמחשבות הן אלו שיוצרות את הרגש, לדוגמה, אדם מתחיל לחשוב על הסכנה, ואז הוא מתמלא פחד. לא להיפך. אדם חושב על הבוס שעומד להיכנס לחדר שלו ולחדור לפרטיות שלו, ואז מתמלא כעס. מכאן שאנשים שחשים רגשות שליליים ואינם חשים אושר נשלטים על ידי מחשבות שליליות שכולאות אותם בדפוסי עבר פסימיים. בכל פעם שזכרונות ומחשבות שליליות מתגברות, הרגשות השליליים מתגברים. בכל פעם שמצליחים להתגבר על המחשבות השליליות ולהתנגד להן, מצב הרוח משתפר ותחושת האושר גוברת. מכאן התפתח הטיפול הקוגניטיבי שמאתר את הסכמות ודפוסי המחשבה השליליים ומשנה אותם. אדם יכול להפסיק להיות קורבן של עברו רק כאשר יבין את עברו כולל הטראומות שהיו בו, וישלים עימם. הטיפול הקוגניטיבי מדגיש את ההווה ונפרד מהעבר.

בואו נבטא את הכעס, נוציא אותו החוצה… בואו לא?
אחד מהמיתוסים הרגשיים הוא שחשוב להעלות ולבטא את הכעס. זה גורם לפורקן וכך אדם יכול לחיות יותר טוב עם עצמו. לרוע המזל, נראה שמדובר במיתוס חסר כל בסיס. לכעסנים, או מה שמכונה לעיתים Type A יש סיכוי גבוה יותר לחלות במחלות לב. אנשים שצועקים ומפגינים כעס כלפי חוץ בוערים גם מבפנים ומכלים את עצמם. לעומת זאת, כאשר אנשים מונעים מהכעס שלהם לצאת כלפי חוץ ומנסים לבטא תגובה ידידותית כלפי מצב מכעיס, מסתבר שלחץ הדם שלהם יורד. הדלאי לאמה כסמל לסלחנות ואחווה (בעיקר על רקע מה שחווה באופן אישי כפליט ונרדף פוליטי), הוא אולי הדגל שאותו צריך לחרוט למען חיים מאושרים יותר. סלחנות והכרת תודה הן תכונות מרגיעות שמשפרות את האושר בחיים.
סליגמן סבור שהכרת תודה היא תכונה חשובה מאוד. להודות לכל מיני אנשים שעד כה התייחסתם אליהם כמובנים מאליהם: על נדיבות ליבם של חבריכם, על ההורים הנפלאים שלא ישנו בלילה כשבכיתם בהיותכם תינוקות וקמו אליכם, לאלוהים שמעניק לכם בריאות, ללהקת החיפושיות שעושה לי טוב על הנשמה וכו'.
אך לא תמיד ניתן להכיר תודה. לעיתים באמת קרו שם דברים בעבר שמעוררים כעס מוצדק ולעיתים תחושות קשות בהרבה שמעוררות בושה, קנאה, זעם, נקמה ועוד. מהרבה סיבות טובות אנו שומרים את הכעס בתוכנו. לכאורה ישנו צדק שחייב לבוא לביטוי ואשר צריך לאזן את הרע שהיה. לכן לסלוח ולמחול נתפס כחולשה וכחוסר עמוד שדרה.
לא נדון באידיאולוגיות, ומי שמחזיק את הכעס והנקמה כאידיאולוגיה – זוהי בחירה אישית. נוכל רק לציין את העובדה שתחושות של כעס ונקמה פוגעות בצורה משמעותית בשביעות הרצון מהחיים כיוון שכל הזמן יש שם משהו שמפריע ועדיין לא בא על מקומו בשלום. לעומת זאת, סליחה ומחילה משפרים את שביעות הרצון מהחיים. הסיבה המרכזית לכך היא כנראה העובדה שבסופו של דבר ניתן לאחסן את הכעס רק בתוך עצמך. אי אפשר לאחסן אותו למשמרת בכספת ולהוציאו ברגע המפגש עם העבריין שעליו צריך לכעוס. לכן שנים של תחושות כעס, קיפוח ונקמה הם למעשה עונש עצמי. מאחר ולא ניתן לשמור את הכעס רק למקרה הצורך המתאים הוא נבלע ונשמר "בבטן" באופן יום-יומי תוך פגיעה חמורה באיכות החיים. מכאן שהכעסן הופך לקורבן כפול, הוא סובל הן מהמקרה השלילי שאירע והן על שימור הכעס לאחר מכן.
אין זה קל כמובן (כזכור, טכניקות של חשיבה חיובית אינן יעילות עבור רוב האנשים), לכל אחד מכם עולה בוודאי כרגע אירוע נוראי ואדם מעצבן במיוחד שכלפיו לא תוכלו לבטא סליחה ומחילה. מומלץ להתאמן דווקא עליהם.
לאדם יש אשליה שהוא יכול לשלוט בחייו. לכן כל סטייה מהנחה זו מזעזעת אותו. מהבחינה הזו אירוע רע שקרה, ובמיוחד אם מישהו מסוים אשם בו, נותר חרוט לאורך זמן. ההכרה שהעבר לא קובע את העתיד, ולכן צריך להתמקד בהווה ובעתיד, לתת הכרת תודה למי שאיתך גם בשגרה ולסלוח לאנשים ולמצבים שהפרו את השגרה, זהו בסיס חשוב ליכולת להיות מאושר באמת.

 אופטימיות כלפי העתיד

אופטימיות כלפי העתיד
רגשות חיוביים כלפי העתיד כוללים אמונה, אמון, ביטחון, תקווה ואופטימיות. אלו מבטיחים עמידות טובה יותר כנגד דיכאון במקרה של אירועים קשים, תפקוד כללי טוב יותר וכמובן במטלות ספציפיות כמו בעבודה, ואף בריאות פיסית טובה יותר.
לאופטימיות יש שני מימדים עיקריים: קביעות והתפשטות.
קביעות: עד כמה זה זמני לעומת קבוע – בדיקה לאורך זמן. הסגנון האופטימי לגבי אירועים רעים בחיים מתייחס אליהם כגורמים זמניים ומקריים. כמו כן הוא יכול למצוא את הסיבה הספציפית מדוע זה קרה דווקא כעת. לעומת זאת הסגנון הפסימי יראה בהם דבר קבוע ומאפיין, שישאר לעד בחיים וישפיע עליהם לתמיד, ולא תוצר של סיבה מקומית.
לגבי אירועים חיוביים ההתייחסות היא בדיוק הפוכה. האופטימיים יסברו שהם קבועים ולא קרו סתם. הפסימיים התייחסו אליהם כמזל זמני בלבד. לדוגמה:

אירוע שקרה פירוש פסימי פירוש אופטימי
נורא השמנתי לאחרונה אני אף פעם לא אצליח לרזות היתה לי תקופה לחוצה
המנהל צעק עלי במשרד הוא שונא אותי היום היה לו מצב רוח רע
אמא התרגזה עלי היא תמיד צועקת כשאני לא מסדר את החדר היא תמיד צועקת
זכיתי בלוטו לשם שינוי. זה יום המזל שלי אני תמיד בר מזל
קיבלתי ציון גבוה במבחן מזל שהיתה בחינה קלה אני מוכשר במקצוע הזה

התפשטות: עד כמה זה מאפיין מצבים מקבילים או ספציפיים למצב זה – בדיקה לרוחב מצבים. עד כמה הקטסטרופה מתפשטת לתחומים נוספים בחיים או נותרת ממוקדת במה שקרה. לדוגמה, פוטרת מהעבודה. האם זה יגרום לך להפסיק לתפקד עם חברים ומשפחה, לא לחפש עבודה ולהיכנס לדיכאון עמוק? כלומר, אם לולאה אחת בסוודר קפצה, הפסימיים פורמים את כולו. האופטימיים חשים גם הם את הכאב, אבל הוא ישאר ממוקד במקום שבו קרתה המכה. הם ימשיכו לתפקד בשאר תחומי חייהם, אחרי התאוששות קצרה יחסית מהמכה. לדוגמה:

אירוע שקרה פירוש פסימי פירוש אופטימי
קיבלתי בחינה נורא קשה כל המורים לא הוגנים המורה הזה לא הוגן
יצאתי לדייט שלא הצליח אני דוחה לא מצאתי חן בעיניו
פוטרתי מהעבודה אני לוזר העבודה הזו לא התאימה לי
קניתי מניות והם עלו ב 30% קראתי כתבה בעיתון שהמליצה לרכוש אני ממש אריה בבורסה
קיבלתי מחמאה הייתי נחמד אליה אני אדם מקסים
הגברת אופטימיות

הגברת אופטימיות
יש אמרה ידועה לגבי חינוך ילדים שאמא יכולה להתרגז על הילדים שלה בגלל משהו שהם עשו או בגלל תכונה מסוימת שלהם. אבל אם מישהו אחר יגיד עליהם משהו רע בדיוק באותו נושא היא תצא להילחם כלביאה כנגד המתקפה על ילדיה.
באותו אופן, כאשר תוקפים אותנו אישית אנו מחזירים מלחמה. אבל אם ההתקפה מגיעה מבפנים, כלומר, אם אנחנו אומרים משהו שלילי על עצמנו, אין מי שיתווכח. הטיפול הקוגניטיבי הוא היעיל ביותר לטיפול בדיכאון בטווח הקצר. אחד הדברים המרכזיים שנלמדים בטיפול כזה הוא הויכוח הפנימי עם מה שנראה ברור מאליו. כאשר עולה מחשבה פסימית אנחנו צריכים להתחיל להתווכח עימה כאילו נאמרה על ידי מישהו אחר. אין צורך לשכנע באמת. עצם העובדה שתהיינה אלטרנטיבות נוספות כבר עשויה לעשות את השינוי.
לאנשים יש נטייה להאמין שאם זה מה שהם חושבים, זה גם מה שנכון. לכן אם יש לי אמונה מסוימת או הבנה מסוימת על משהו שקרה, זה בהכרח נכון. למעשה זו שגיאה חמורה. עצם האמונה במשהו לא הופך אותו לנכון. עצם ההבנה של עובדת חיים זו, היא מחצית הדרך. המחצית השניה היא הויכוח הפנימי שיש לערוך עם המחשבות הללו.
אך כיצד מנהלים את הויכוח הפנימי הזה? סליגמן מציע 4 טכניקות מרכזיות:
ראיות: לא מדובר ב"חשיבה חיובית" אלא בעובדות של ממש. נניח שאני בדיאטה, ניגשתי למקרר ובלעתי שתי פרוסות ענק של עוגת קצפת. כעת אני אומר לעצמי שהדיאטה הרוסה ולעולם לא ארזה יותר. זה הזמן המתאים להתחיל לדבר במספרים. כמה קלוריות באמת היו בפרוסות הללו, עד כמה זה הפר את הדיאטה ברמה היומית השבועית החודשית? בקיצור, יש להיות דייקן ולא להיסחף אחרי הכללות.
אלטרנטיבות: האם יש הסבר אלטרנטיבי לזה שנתתי? האם כישלון בבחינה אומר שאני נפל וחסר כישרון או שאולי יש גם אפשרות שהיה מבחן קשה במיוחד או שהייתי עייף.
משמעות: טוב. באמת נכשלתי במבחן, אפילו הייתי היחידי בכיתה שנכשל. אכן לא נעים. בוא נחשוב על המשמעות של זה במובן הרחב יותר. האם אפשר לחיות עם זה או שזה סוף החיים? נניח שאני צריך לגשת למועד ב' ואולי אפילו לעשות עוד סמסטר או עוד שנה של לימודים. האם זה אומר שתמיד אכשל? האם זה אומר שלא אתקבל לאף עבודה? כלומר, מניעת התרחבות האירוע מעבר למרחב הזמן והמקום הצר שבו הוא נמצא.
תועלת: עמדות ואמונות הם רכיב חשוב לזיכרון שלנו כדי לעשות קיצורי דרך בעתיד. אין לנו משאבים קוגניטיביים מספיקים כדי לבחון כל מצב ומצב ולקבל לגביו החלטות יסודיות. לכן הטבע יצר לנו עמדות ואמונות שעושות עבורנו קיצורי דרך בקבלת החלטות. כאשר נגיע לנושא שלגביו פיתחנו עמדה או אמונה נוכל להגיב בצורה מיידית בהתאם למה שלמדנו בעבר. כמובן שחייבת להיות לעמדה או לאמונה הזו תועלת כלשהי, אחרת היא מיותרת או אף מזיקה. למשל, אם פיתחתי פחד מהחושך, סביר להניח שזה היה יעיל כדי להפעיל את החושים והזהירות שלי בלילה בסביבה מסוכנת. אולי זה הגיע בתורשה מאבותינו הקודמים מהג'ונגל החשוך. אך מה לעשות, נראה שבעולם המודרני חדר המדרגות אצלי בבניין אינו המקום לפחד בו. כך חרדה מכישלון מסוים עשויה אכן להכין אותנו טוב יותר מפני כישלון נוסף, כל עוד החרדה לא משתלטת עלינו. לכן חלק מהויכוח הפנימי כולל חקירה איזה תועלת אמורה להביא האמונה הזו, והאם התועלת הזו עדיין בתוקף.

אושר בהווה

אושר בהווה
מה אם כך ממלא אותנו אושר? סליגמן מציין שני רכיבים מרכזיים: הנאה וסיפוק. במידה מסוימת ניתן לטעון מתוך מחקרים, שסיפוק ממלא אותנו אושר לטווח הארוך יותר מאשר הנאה. למשל, פעילות התנדבותית מתוך תחושה חיובית מביאה לאנשים סיפוק. זאת לעומת צפייה בסרט טוב, ארוחה מהנה, יחסי מין, ושאר גורמי הנאה אחרים, שתקפים יותר לטווח הקצר. הבה נעמיק בשתי התופעות הללו.
הנאה
הנאה היא תופעה גולמית, גופנית וחושית. היא כרוכה במעט פעילות חשיבה ודועכת במהירות. רכיב זה גורם, קצת כמו בהתמכרות, לכך שהנאה כוללת רכיב של הסתגלות ו"תסמונת גמילה". כלומר, כדי לשמור על הנאה לאורך זמן נדרשים פעמים רבות כמויות הולכות וגדלות מאותו הדבר. כמו כן, עלול להיות קושי או תחושה שלילית וצער (אך לא חייב להיות) עם סיומה.
יש להבחין בין סוגים שונים של הנאה. הבסיסית ביותר היא הנאת הגוף החושית ממגע, מין, אוכל טוב, מוסיקה נעימה, אווירה מהנה וכדומה. אך בהחלט אפשר לדבר גם על הנאות "גבוהות" יותר כמו התענגות על חוויה אסטטית יפה, קריאת שיר מרגש, צפייה בסרט מדהים וכדומה. הלקסיקון של ההנאה כולל: התלהבות, אושר, אקסטזה, התרגשות, צהלה, אופוריה, תענוג, שכרון חושים, התעלות ועוד.
האם אפשר להגביר את ההנאה כדי שתחושת האושר תגבר? מסתבר שכן. חלק משמעותי מההנאה כרוך בחידוד החושים לקליטת החוויה מעוררת ההנאה. ההתמקדות בתמונה או בחוויה, שימת לב לפרטים, קצב מתון שמאפשר באמת לחוות, הזדמנות לצריבת החוויה לזיכרון כדי שאפשר יהיה להתענג עליה גם בהמשך, כל אלו מחדדים את החושים, מאפשרים העמקה בחוויה, ובסופו של דבר מגבירים את ההנאה ותחושת האושר שנובעת ממנה.
חשוב גם לפתח מודעות לדברים שמהנים אותנו ולהקדיש להם זמן. לדוגמה, זוג מגיע לייעוץ זוגי ומתלונן על התדרדרות במערכת היחסים. ניכר שהם אוהבים זה את זה, אבל הם נפגשים מעט ורבים הרבה. גם המין התדרדר. בבירור קצר עולה שהם הכירו כסטודנטים שלמדו ביחד והיו ביחד זמן רב, ואכן כעת כששניהם עובדים במשרות דורשניות מאוד הם רואים אחד את השני מעט, נמצאים בלחץ גבוה, וכמובן שכשנכנסים למיטה בסוף היום הדבר המרכזי שחשוב הוא ללכת לישון. הזוג הזה קיבל משימה מאוד פשוטה. הם קבעו פגישות ביומן פעם בשבוע לשעה וחצי בשעת הצהריים ליחסי מין וארוחת צהרים משותפת. מסתבר שלא כל חוויה רומנטית חייבת להיות ספונטנית. אנשים עובדים צריכים לתכנן את ההנאות שלהם בהתאם ליומן. אם אין לכם זמן להנאות שלכם, מה בעצם הטעם לכל זה? אנשים נכנסים לתוך מעגלים עגומים של לחץ ועבודה מתוך אמונה שפעם בעתיד הם יוכלו להיות מאושרים בעזרת השקעתם הנוכחית. המטרה האלטרנטיבית היא "אושר עכשיו", לא פעם בעתיד, שכן איש לא מבטיח שנמצא את התבונה בעתיד להפסיק את המירוץ. יש לרובנו מספיק מצפון ורגשות אשמה כדי לתת לעתיד את המקום שלו. חשוב לתכנן את רגעי ההנאה במהלך השבוע, כי לרוב האנשים זה פשוט לא קורה לבד.
סיפוק
למרות שאנחנו מתייחסים לסיפוק והנאה באופן דומה במונחי השפה, יש ביניהם הבדל משמעותי. זה נכון שאנחנו יכולים לומר שאנחנו אוהבים גלידת שוקולד וכן שאנחנו אוהבים את העבודה שלנו באותה נשימה ובאותה מילה בשפה, אך בכל זאת, כנראה שהתגובה הרגשית לכל אחד מהמצבים הללו היא שונה, גם אם לעיתים יכולה להיות חפיפה בין סיפוק והנאה.
סיפוק היא תופעה מתוחכמת יותר מהנאה. זו אולי הסיבה שסיפוק מאפיין אנשים בלבד ולא יכול לאפיין חיות, זאת בניגוד להנאה. סיפוק כולל בתוכו חשיבה ופירוש, ויש לו נטייה לשרוד לאורך זמן. הסיפוק פחות מאופיין בתופעת ההתמכרות כיוון שאינו דועך במהירות. אין בהכרח צורך לעוד ועוד ממנו.
גם אנשים שמסיבה כלשהי מתקשים ליהנות מדברים בהחלט יכולים להרגיש סיפוק, למשל מדברים אינטלקטואלים. התקופה המודרנית נוטה לזלזל בסיפוק ומדגישה מאוד את ההנאה. אנשים שאינם הדוניסטים ומפגינים מעין קור בעיני אנשים אחרים, הם בהכרח "נכים רגשית". למעשה, היו תקופות רבות בהיסטוריה שהדוניזם נתפס כתכונה שלילית ואנשים נדרשו לא להתמכר להנאה. סיפוק לעומת זאת נתפס כדבר לגיטימי. אין בדברים אלו הפחתה מהאושר שיכולה להביא הנאה, אבל תחת ההנחה שכ-50% מהתכונות שלנו הן מולדות, יש אנשים רבים שלא נולדו עם יכולת חזקה להרגיש הנאה. אם אנשים אלו ימשיכו לעסוק כל חייהם בשאלה מדוע אינם יכולים להרגיש הנאה בעוצמה, הם יסיימו רק עם דימוי עצמי נמוך ולא עם הנאה מוגברת. לעומת זאת, קבלה של העובדה הזו, אחרי בירור עצמי משמעותי על אופי התופעה הזו, יכולה להיות פריצת דרך בכיוון האושר האישי. אנשים אלו יגלו טווח עצום של דברים שגורמים להם סיפוק, ואלו למעשה יהפכו אותם לאנשים מאושרים בחווייתם הסובייקטיבית.
לפיכך, הנאות קשורות יותר בחושים וברגשות. סיפוקים קשורים בהפעלת חוזקות אישיות ותכונות אנושיות טובות. מה שיכול אולי להבחין מעט בין הנאה לסיפוק הוא שבהנאה קיימת החרדה ש"הינה זה עומד להיגמר". זהו משאב מוגבל שמגיע בעוצמות, וכל רגע שעובר משמעו שנותר פחות זמן ליהנות. לעומת זאת, סיפוק הוא מצב בו זרימת הזמן הופכת הרמונית כך שהוא לא מורגש. הוא חולף לכאורה מהר יותר, אנשים מרגישים בתוכו אנרגטיים ומלאים יותר כבני אדם. בד"כ אין בו את המרכיב של חרדת האובדן, אבל באופן מעניין אין בו גם את התחושות החיוביות האינטנסיביות שקיימות במצבי הנאה. את הסיפוק אפשר לשמר באופן הרבה יותר יציב מאשר את ההנאה. אנשים שמתארים מצבים מספקים, בין אם מדובר במשחק, מעשה אומנות, עבודה, או אימון קראטה, כוללים בד"כ את הרכיבים הבאים: אתגר, מיומנות, ריכוז, יעדים, מעורבות, וולונטריות (לא צריך להכריח), שליטה, הזמן עוצר מלכת, אני שוכח את עצמי (ולכן לא מרגיש כלום, חיובי או שלילי).
אם נבחן את הפונקציה שמשרתת ההנאה לעומת הפונקציה שמשרת הסיפוק נראה שמדובר במטרות שונות לחלוטין שיצר הטבע. ההנאה – מטרתה היתה להפעיל את האורגניזם לשרוד. היא גורמת לו לאכול, לשמור על בריאותו, להזדווג למען שימור הדורות הבאים וכדומה. לכן ההנאה הכרחית אצל כל בעלי החיים כדי לחיות. ההנאה היא דחף החיים, הליבידו. לעומת זאת, סיפוק מאופיין בתהליך של זרימה (הרמוניה של הזמן שחולף) והוא מביא לצמיחה פסיכולוגית ולא ביולוגית. זו הסיבה שמדובר בתכונה אנושית המבחינה אותנו משאר החיות (צריך מעט לסייג את זה כי גם לחיות יש מוטיבציה לעשות דברים מעניינים, אבל בכל זאת, יש כאן הבדל מהותי).
הסיפוק הינו מרכיב חשוב בהוויה האנושית. סליגמן מתאר מחקר שבדק מתבגרים משני סוגים. קבוצה אחת כונתה "נערי הקניונים". הם צפו הרבה בטלוויזיה ונהגו לבלות בקניון. זאת לעומת קבוצה אחרת של מתבגרים שעסקו יותר בתחביבים וספורט, שיעורי בית, וכדומה, ואשר סברו, אגב, שנערי הקניונים נהנים יותר מהם מהחיים, והביעו עמדה שהיו מעדיפים להיות כמותם, כלומר, לצפות יותר בטלוויזיה ולהסתובב בקניון. עם זאת, כאשר בדקו בכל מדדי הבריאות הנפשית וההצלחה את שתי הקבוצות מצאו שהקבוצה השניה שמקיימת חיי סיפוק עם פחות הנאות, פיתחה בהמשך דרכה חיי חברה ומשפחה טובים יותר, הגיעו בהסתברות גבוהה יותר לאוניברסיטה ולמקצועות ותפקידים מספקים. סליגמן טוען, אם כן, שהעולם המודרני מציג בפנינו הרבה מאוד הזדמנויות להנאות קלות ומיידיות בדמות הטלוויזיה והקניון. אך מסתבר שעיסוק מצומצם זה מגביר תחושה של ריקנות ודיכאון קל. ובכל זאת אנשים בוחרים בו. זו אולי הסיבה לעליה המשמעותית בשיעור הדיכאון בקרב המדינות העשירות בעולם בשנים האחרונות. אוכל TV וסמים הם פיתוי מהיר ומיידי שנמוג באותה מהירות וקלות בה הגיע. חינוך ילדים לצריכה בלעדית של מוצרי שפע אלה גורם להם להרגיש בסופו של דבר ריקניים יותר בבגרותם, ללא תחושה של אושר. התקופה המודרנית העלתה לגדולה את חווית "ההתחברות אל העצמי". סדנאות אינסטנט להתחברות אל העצמי צועקות בקולי קולות "תרגיש את עצמך, תהיה בקשר". למען האמת, אחד הסימפטומים העיקריים של דיכאון הוא התמקדות עצמית. האדם המדוכא חושב בעיקר על עצמו ועל האופן בו הוא מרגיש כעת, ומייחס לכך חשיבות רבה ומופרזת. שקיעה לתוך הנאה היא שקיעה לתוך חווית ההתמקדות בעצמי. אם היא אינה מאוזנת בתהליכים שהם יותר ארוכי טווח ומספקים היא תהפוך במהרה לדיכאון כאשר יגיע האבל על ההנאה שחלפה. תחושת הריקנות שאחרי תום ההנאה עלולה להיות מעיקה בהרבה מהאושר שהביאה עימה ההנאה.
אין להכחיש שיש כאן בעיה מעט מעגלית. הפעילויות שמביאות סיפוק דורשות גם השקעה משמעותית של אנרגיה, וכן יש גם חשש מכישלון. כדי לחוות הנאה אין צורך באנרגיה רבה ואין חשש מכישלון: ארוחה טובה, קומדיה טלוויזיונית טובה, יחסי מין, מוסיקה חזקה. לכן אנשים שמראש הינם בעלי כוחות ואנרגיה נמוכים עלולים ליפול למלכודת המעגלית שבה לא ישקיעו בפעילויות שמביאות סיפוק ויסתפקו בהנאה.
בכל מקרה, אם נחזור לנושא ההתחברות אל הרגשות, הרי שהרכיבים שמגדירים את הסיפוק, כפי שתוארו קודם לכן, הם היעדר רגשות, איבוד המודעות העצמית, התמסרות מוחלטת לפעילות. מכאן שהתרופה לדיכאון אינה במציאת ההנאות של החיים אלא דווקא בהתמסרות לפעילויות שגורמות סיפוק.
נחזור לטענה הקודמת שחיות יודעות מהי הנאה אך לא סיפוק, ונבחן דווקא דוגמה הפוכה לכך. קיימת תופעה נפוצה של חיות שנולדו בטבע והגיעו לגן חיות ושקעו לדיכאון. הדבר גרם להן לא לאכול ולעיתים להרעבה עד מוות. אחת הסיבות לכך היתה שהאוכל שהוגש להן בגן החיות היה כבר מוכן לאכילה. הסתבר שכאשר החיה נדרשת להתאמץ כדי להשיג את האוכל שלה מצב הרוח שלה השתפר באופן ניכר. כלומר, אפילו חיות מחפשות אתגרים ופעילות ולא מסתפקות בהנאה בלבד.
דוגמה צרכנית היא לגבי עוגות מוכנות. לפני כשלושים שנה כאשר העוגות המוכנות הראשונות נכנסו לשוק, רבות מהם נכשלו. מדובר באבקה מוכנה שהיה צריך לערבב אותה עם מים כמו קפה נמס, להכניס לתנור ולהגיש. הסתבר שכאשר "סיבכו" קצת את המתכון, והיה צורך גם קצת לעבוד לפני האפיה, למשל, לשבור ביצה ולערבב אותה בעיסה, העוגות זכו להצלחה רבה יותר. בהחלט יתכן שגם הטעם השתפר בעזרת הביצה, אבל הרבה יותר חשוב מכך, הסיפוק של הכנת העוגה עם מעט מאמץ, התחושה של היכולת והדימוי העצמי, הם אלו שעשו את השינוי.
פסיכולוגיה חיובית מגדירה את ה"סיפוק" בצורה קצת שונה מההגדרה הפסיכולוגית המסורתית שהיא שיפוטית באופייה. "סיפוק" מחייב בחינה מדוקדקת עם עצמי: "האם זה היה מספיק משמעותי"?, וזה בפני עצמו עלול להיות מקור לביקורת עצמית ודכדוך. תופעת ה"זרימה" Flow שנחקרה במיוחד על ידי צ'יקסנטמיהאהי, עשויה לספק הגדרה חליפית משופרת לחווית הסיפוק. הנושא הוא רחב מעבר לאפשרויות הסקירה הנוכחית, אך בכמה מילים, מדובר באותה חוויה שהזמן עמד מלכת או פשוט "ברח בין האצבעות" – כאשר קראת ספר ופתאום חלפו שעתיים או אפילו ניקית את הבית, שקעת למחשבות, ו"הזמן ברח". מסתבר שחוויה זו, שיכולה לקרות אף ביום יום ובשגרה האפורה ביותר, היא מקור לצמיחה פסיכולוגית וחוסן נפשי. אחד האתגרים החינוכיים בימינו הוא ללמד ילדים מה גורם להם חווית זרימה (וזה אינו אותו הדבר שגורם זרימה לחבר אחר שכן זו חוויה סובייקטיבית), ולהפנות משאבי זמן מעיסוקים ממוקדי הנאה לעיסוקים ממוקדי סיפוק.

חוזקות

חוזקות
כיצד ניתן אם כן, להגביר את האושר? כפי שכבר ציינו קודם, בשנים האחרונות עלה מאוד קרנו של המונח "חשיבה חיובית". ובכן, חשיבה חיובית יכולה לעזור, אך כדאי גם להיות די ספקניים לגבי יעילות שיטה זו באופן מעמיק ולטווח הארוך. אכן, אם תעמדו מידי יום מול המראה ותחמיאו לעצמכם, יתכן שתשתכנעו במידה כזו או אחרת. סדנאות של קיצורי דרך למיניהן מלמדות אנשים לומר לעצמם הרבה פעמים ביום "אני אוהב את עצמי" וטוענות שהדבר משפר בצורה ניכרת את איכות החיים. נראה שהמשפט הזה יכול להשתלב בתהליכים עמוקים יותר שאנשים עוברים, אך הוא בפני עצמו ישמע חלול וחסר משמעות למי שינסה לשנות את חייו רק באמצעות מבטים משכנעים אל מול המראה.
עם זאת, במידה ותאתרו את החוזקות שלכם – היכולות המשמעותיות ביותר שבהם ניחנתם, ותשתמשו בהם לאורך החיים בתבונה רבה יותר מכפי שעשיתם זאת עד כה, ופחות תעסקו בחולשות שלכם, ובניסיונות כושלים להתגבר על חולשות אלו, בהחלט יש סיכוי שתהיו אופטימיים ומאושרים יותר.
מהבחינה הזו הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה שמו דגש רב מידי על הפתולוגיה האנושית לאורך השנים. הבה נבדוק לרגע מדוע מינוף החוזקות עדיף על התגברות על החולשות, ומדוע אנחנו נוטים דווקא לעשות את מה שאינו לטובתנו, להתמקד בחולשות.
דמיינו את המצב הבא:
יש לכם 2 כדים לאחסון מים לקראת הקיץ. האחד מלא עד כדי שלושת רבעים מתכולתו, והשני כמעט ריק. יש לכם מקור מים אחד בלבד למילוי הכדים אבל קיימת מגבלה ותוכלו לחבר אליו רק את אחד מהכדים. כלומר, את האחד תוכלו למלא על תום, והשני ישאר כפי שהיה קודם. איזה כד תבחרו למלא?
רוב האנשים יבחרו למלא את הכד הריק, שכן השני מלא בין כך כמעט לגמרי וכך אפשר יהיה לנצל את תכולתו המלאה של הכד הריק.
הבעיה היחידה היא שבהגדרת השאלה לא נכלל פרט קריטי – גודל שני הכדים. הנחת היסוד היא ששני הכדים שווים בגודלם ושלשניהם מכסת מילוי שווה. אם הייתי אומר לכם כרגע שהכד הריק יכול להכיל עד 2 ליטר, והכד השני עד 100 ליטר, אפשר היה להבין מייד שהאסטרטגיה הראשונית היתה שגויה.
אם נעבור מהאנלוגיה אל המציאות, אנו תופסים אנשים כמו כדים, כאילו כולם זהים בתכונותיהם, או לפחות, כולם, אילו היו מקבלים הכשרה מתאימה, היו יכולים לעשות כל תפקיד.
רוב הארגונים אינם משבצים אנשים לתפקידים לפי החוזקות שלהם, ושולחים אנשים להכשרה מקצועית כדי להתגבר על חולשות. רוב האנשים עסוקים בשיפור התכונות החלשות אצלם, ומזניחים את מיצוי החוזקות (כי הן בין כה וכה בסדר), מתוך הנחה שהדבר יביא אותם למימוש הפוטנציאל שלהם בצורה אופטימלית. אך האם זה הגיוני?
כדי להבהיר איך אמורים לעשות זאת, דמיינו את המצב הבא. נניח שיש לכם 10 נציגים ממחזור של בי"ס עם כושר טוב. אתם רוצים להשיג כמה שיותר מדליות באולימפיאדת בתי הספר הקרובה ורוצים לאמן כל אחד באופן אישי לקראת זאת. אך קודם לכן אתם צריכים לשבץ כל תלמיד למקצוע ספורט מסוים. כיצד תעשו זאת? סביר להניח שתבדקו מי הכי טוב באיזה מקצוע. את זה שחזק בכדורסל תפנו לכדורסל, את זה שחזק במכשירים תפנו למכשירים וכו'. זה נשמע אכן מאוד הגיוני. אין כל סיבה לבחור את זה שחזק בכדורסל אבל פחות טוב במכשירים, ולנסות בכוח לחזק אצלו את יכולת המכשירים. אתם תנסו למצות את יכולתו בכדורסל כי שם הוא הכי טוב. אז מדוע מה שכל כך הגיוני בספורט, אינו קורה בשאר תחומי החיים שלנו? יתכן שכמו בסיפור הכדים, אנו סבורים בטעות שלמימוש החוזקה יש תקרה עליונה שממנה אי אפשר לצמוח, שהחוזקה תבוא לביטוי בכל מקרה גם אם לא נשקיע בה, ושאנחנו חייבים להיות מושלמים ב"הכל", אחרת נרגיש פגומים. כל ההנחות הללו שגויות כמובן לחלוטין.
ה DSM (מדריך הפרעות הנפש הפסיכיאטרי) הגדיר בצורה מדויקת את הפתולוגיה האנושית. באינדקסים מורכבים תוכלו למצוא מחלות נפש והפרעות שונות מסווגות בעזרת סימפטומים מפורטים. בעזרת סיווג פסיכיאטרי זה ניתן לאבחן את החולי הנפשי של המין האנושי כולו.
הבעיה המרכזית של ספר עב-כרס זה היא שהוא לא מספק פתרונות טיפוליים מובחנים לכל סוג של הפרעה שמצוין בו. קיימות פחות או יותר 10 משפחות של סוגי תרופות שונים שניתנים וכ-5 סוגי פסיכותרפיה מקובלים. אלו כמובן ניתנים לתת-סיווג לאלפי קטגוריות אחרות, אבל הרעיון הבסיסי משותף ליותר מידי הפרעות. מכאן שיתרונו המרכזי של ספר האבחנות הוא האפשרות של אנשי מקצוע לשוחח זה עם זה בתקשורת סבירה. ספק רב אם תקשורת זו משפרת את מצבם של המטופלים, או אולי דווקא מקבעת את המחשבה ומזיקה למטופלים בסופו של דבר. בכל מקרה, זרם הפסיכולוגיה החיובית ניסה לבנות מערך אלטרנטיבי של סיווגים, מתוך תקווה להצלחה רבה יותר בעזרה למין האנושי. הרעיון הבסיסי היה למצוא את החוזקות והתכונות החיוביות שיש באנשים, ולאחר מכן לעזור להם למצוא את מה שטוב בהם, ואיתו להגיע להישגים. כריסטופר פיטרסון ומרטין סליגמן הוציאו ב-2004 ספר עב-כרס בן כ-800 עמודים בשם חוזקות אופי ותכונות טובות Character Strengths and Virtues שיצא בהוצאת הספרים של אוקספורד. הם כינו אותו Manual of the sanities – מדריך השפיות, כתשובה לכינויו של ה DSM – מדריך אבחוני סטטיסטי להפרעות נפשיות: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders.
הרעיון של חוזקות לא הומצא על ידי הפסיכולוגים. התיאוריה הכלכלית הבסיסית ביותר ציירה עקומת תמורה שעליה משורטטים המשאבים שיש למשק, ושבעזרתה ניתן להחליט מה לייצר מתוך המשאבים הללו. בנוסף היה ברור שלא כל המדינות יודעות ורוצות להשתמש במשאבים הללו באופן זהה. היה ברור שכמות המשאבים והיכולת להפיק מהם תועלת ולהשתמש בהם בצורה יעילה שונה בין מדינות שונות בעולם. הצעד הבא היה להוכיח שאם כל מדינה תפעיל את חוזקותיה ותתמקד במשאבים בהם היא מתמחה, עושרם ויכולותיהם של כל המדינות שתשתפנה פעולה יעלו, יחסית למצב בו כל אחת תנסה להשתמש בכל המשאבים גם יחד, כולל אלו שבהם היא חלשה או נחותה.
אם נעבור לתחום החוזקות האנושיות, הרי שהאדם אינו כל-יכול. מתוך מגוון גדול למדי של תכונות וחוזקות אפשריות, לכל אדם יש מספר חוזקות בולטות במיוחד. רוב תוכניות ההדרכה המקובלות כיום מלמדות אנשים כיצד להתגבר על חולשותיהם. אם נכיר בכך שאנו נולדים עם מערך תכונות מסוים, ונתקשה לשנות אותו באופן מהותי לאורך החיים, הרי שניסיון לשפר חולשות נדון לכישלון או להצלחה מעטה, שכרוכה בתסכול רב. לעומת זאת, אם נכוון אנשים דווקא אל חוזקותיהם, יתכן שנגיע להישגים גבוהים בהרבה, תוך הנאה ומוטיבציה גבוהים בהרבה משיטת הפסיכולוגיה השלילית.
איתור החוזקות והתכונות האנושיות החיוביות, ופיתוח שיטה להגביר אותם ולהשתמש בהם ברמת הפרט נעשה בשנים האחרונות במספר לא מועט של כיוונים. התוצאות מעוררות התלהבות רבה ומעוררות תקווה לשימוש פרודוקטיבי בפסיכולוגיה לשיפור האושר ואיכות החיים של בני אדם.
אחד הנסיונות היישומיים המעניינים ביותר בתחום פותחו על ידי גאלופ. הספר "עכשיו- גלה את חוזקותיך" של מרקוס בקינגהם ודונלד קליפטון מתאר את השיטה, וכיום ניתן להיכנס לאתר האינטרנט של הספר, אפילו בעברית, למלא שאלון ארוך למדי ובסופו לקבל פרופיל אישי של חמשת החוזקות המובילות של ממלא השאלון. הספר כולל יישומים שונים לבעלי פרופילים שונים, וישנן חברות ייעוץ המשתמשות בגישה זו כדי לשפר תקשורת בין אישית ואפקטיביות בתוך ארגונים.
אם נחזור לממצאיהם של פיטרסון וסליגמן, הם מצאו שש תכונות שהופיעו שוב ושוב בכל הספרות האוניברסלית, בכל הדתות השונות ובמקורות רוח רבים ושונים של האנושות. הן כינו אותן "מידות טובות": חוכמה וידע, אומץ, אהבה ואנושיות, צדק, מתינות וריסון, רוחניות ונשגבות. טענתם היתה שמימוש ויישום התכונות הללו ברמה האינדיבידואלית אינן כדאיות דווקא או רק מבחינה מוסרית, שכן זו טענה דתית, אלא שמבחינה פסיכולוגית, אנשים שלהם מידות טובות, הם אנשים שמממשים את עצמם יותר ובסופו של דבר הם מאושרים יותר. כלומר, צדיק – טוב לו, רשע – רע לו. עצם הידיעה האישית שלנו שאנחנו "טובים" נותנת לנו תחושה טובה (גם ללא הטיעון הדתי או המוסרי שמתלווה לנושא זה בד"כ).
אולם כיצד ניתן להגיע למימוש התכונות האידיאליות הללו? פיטרסון וסליגמן טוענים שראשית אנשים צריכים לזהות את הכישרונות והחוזקות האישיות שלהם ובעזרתן למממש את עצמם.
הם בנו מערכת טיפולוגית של 24 חוזקות אותן ניתן לאבחן בשאלון דיווח עצמי. קיימות גישות נוספות המוסיפות או מחסירות חוזקות לרשימה (דוגמת השאלון של גאלופ הנ"ל), אך בסופו של דבר הרעיון דומה בכולם: בניית פרופיל אישי של חוזקות בהן כדאי להתמקד במהלך החיים כדי להגיע למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל האישי, ובסופו של דבר להפיק מכך סיפוק וחיים מאושרים יותר.
כל חוזקה משויכת למעשה לאחת משש התכונות או המידות הטובות שצוינו קודם לכן. לדוגמה, קבוצה של חוזקות בנושא של חוכמה וידע יהיו סקרנות, התעניינות בעולם, אהבת הלמידה, חשיבה ביקורתית, ראש פתוח, כושר המצאה, מקוריות, "חוכמת רחוב", אינטליגנציה מסוגים שונים, פרספקטיבה ועוד. באותו אופן ניתן לסווג חוזקות לתכונות הטובות האחרות. כמובן שאדם אינו צריך לפתח את כל התכונות האפשריות. הדגש הוא שבמקום לעסוק במה שאין לך ובמה אתה צריך להשתפר, שים דגש על הדברים שהטבע חנן אותך בהם מראש, ובהם תשקיע את מרצך. מאחר ואלו חוזקותיך סביר להניח שתוכל למממש את עצמך ביתר קלות ובסופו של דבר להגיע הן להישגים מספקים בחייך, והן לאושר המיוחל.
פרויד טען שאדם המסוגל לאהוב ולעבוד הוא אדם בריא בבסיסו. המקומות המרכזיים בהם יכול הפרט למממש את עצמו, להפיק הנאה וסיפוק, הם עבודתו וכמובן אהבותיו. נבחן לסיום מאמר זה את הקשר בין עבודה לאושר וכמובן את החיבור בין אהבה לאושר.

עבודה ואושר

עבודה ואושר
אדם שבוחר עבודה ותפקיד בהם יש לו הזדמנות לבטא את חוזקותיו יהיה מאושר יותר. אך לא די בכך ואין צורך לחפש בהכרח את "העבודה האידיאלית" (שכן לרוב האנשים אין כזאת באמת). ישנם אמנם מצבים בהם עדיף להחליף מקום עבודה, אך ברוב המקרים, גם בתוך התפקיד הקיים ובמסגרת העבודה הנוכחית, ישנן דרכים טובות יותר וטובות פחות לפעול בהתאם לחוזקות האישיות.
כאן כדאי להזכיר ממצא מדהים שחוזר ונשנה כמעט בכל מחקר אקדמי ובכל פרויקט ארגוני שבודק את שאלת הסיפוק בעבודה: אנשים הולכים לעבוד לכאורה כדי להשתכר. רובם מתלוננים על השכר ועל התנאים ותמיד מעדיפים שיפור תנאים. עם זאת, כאשר בודקים מה חשוב לעובדים במקום העבודה ומה יגרום להם להישאר או לעזוב, השכר נמצא באחד המקומות האחרונים בחשיבות. אנשים שמים דגש רב על יחסיהם עם המנהל האישי שלהם ועל הסביבה החברתית במקום העבודה, וכמובן על הסיפוק שלהם מהתפקיד והמידה בה הם מצליחים למממש את עצמם בעבודה. מובן שתנאי השכר חשובים, אבל בסופו של דבר רוב האנשים עושים שינויים במקומות עבודה מסיבות שאינן קשורות לשכר באופן ראשוני. חשוב להדגיש שהייעוד והסיפוק שאנשים מוצאים במקומות עבודה אינו תמיד קשור ישירות להגדרת התפקיד הרשמית שלהם. לעיתים המרקם החברתי, לעיתים התפקיד בתוך המרקם החברתי, תפקידים לא רשמיים, אינטרפרטציה אישית לתפקיד באותו מקום וכו', הם אלו שמביאים לסיפוק. לדוגמה, האם מנקה רחובות מבוגר, מהנדס מרוסיה בהכשרתו, יכול להיות מאושר מעבודתו או שהוא יהיה מתוסכל? זה מאוד תלוי באופן בו הוא מפרש את התפקיד. אם יהיה עסוק אך ורק בעלבון על כך שהוא עובד בעבודת כפיים פשוטה למרות נסיונו המקצועי, הוא יהיה אדם מריר מאוד ובלתי מאושר. לעומת זאת, אחד האנשים שהכרנו ליד ביתנו היה בדיוק בתפקיד הזה, והיה מאושר וחייכן מאוד מידי יום. אין ספק שהיה מוכן ומעדיף לקבל עבודה בתחום ההנדסה בו עבד, אך הוא השלים עם העובדה שהמעבר לישראל שינה את המצב, הוא אהב את מזג האויר בישראל על פני זה שברוסיה, הוא נהנה מהפעילות הגופנית שמספקת לו העבודה בגילו שהיה כבר אחרי גיל הפרישה לפנסיה, הוא הכיר את כל תושבי הרחוב שנהגו לברך אותו לשלום. הוא ניקה ביסודיות את הרחוב כאילו היה זה ביתו שלו ובסופו של דבר גישתו החיובית לתפקיד ומציאת הסיפוק בדברים שניתן היה לקבל ממנו, הפכו את התפקיד לעבודה מספקת. אין ספק שאם היה יושב בביתו מובטל וחי מדמי הביטוח הלאומי, היה מתוסכל והרבה פחות מאושר.
רוב האנשים משווים את מצבם הנוכחי אל המצב האידיאלי ביותר שיכול היה להיות. השוואה זו הינה בלתי מציאותית והיא מהווה לפיכך מתכון בטוח לתסכול, מרירות, ואיכות חיים ירודה. אין זה אומר שצריך לחיות ללא משאלות. להיפך, אדם שיש לו משאלות ישאף פעמים רבות להגשים אותם, והסיכוי שאכן יצליח לעשות זאת גבוה יותר ממי שאין לו כלל שאיפות או חלומות. השאלה החשובה היא האם המשאלות והפער ביניהן למציאות הופכים למקור תסכול ופסימיות או למקור מוטיבציה ואופטימיות.
לאחר הדוגמה על מנקה הרחובות המאושר, הבה נבחן דוגמה סטריאוטיפית הפוכה שניתנה על ידי מרטין סליגמן בספרו. מסתבר שלמרות שמקצוע עריכת הדין הוא שאיפתם של אנשים רבים ונחשב באוכלוסיה למקצוע יוקרתי ומכניס, עורכי דין רבים מביעים חוסר שביעות רצון מעבודתם (כך לפחות במחקר שבוצע בארה"ב). שיעור העושר שלהם הוא בין הגבוהים באוכלוסיה אך למרבה הצער גם שיעור הדיכאון, ובארה"ב גם שיעור האלכוהוליזם. כיצד ניתן להסביר זאת? התשובה שנותן סליגמן לדבר היא שאופי המקצוע דורש מעורכי הדין להיות פסימיסטים כדי להצליח בו. עורך דין טוב יצליח לזהות מלכודות וכשלים מתוך נטייתו הפסימית. הוא אינו מותיר דבר למזל, והופך כל אבן ואבן בחקר האמת. מטבע הדברים, אדם שמסוגל לראות אילו קטסטרופות עלולות ליפול על לקוחותיו, מיישם את אותה גישה גם על עצמו. אין ספק שהתחרות והעבודה המאומצת בתחום עריכת הדין מחמירה את המצב וכן הדרישה מעורכי הדין לפתח אינטלקטואליות על חשבון ריחוק רגשי. השילוב בין לחץ, פסימיזם וריחוק רגשי הוא מתכון מושלם לכניסה לדיכאון. עורכי דין ובעלי מקצועות דומים באופיים חייבים לפיכך לפתח מודעות לחוזקותיהם, ולעסוק רבות בשאלה כיצד ניתן לתת לחוזקות אלו ביטוי בתפקידיהם השונים בתוך המקצוע. יתכן שהפתרון לא יבוא בהכרח לביטוי בתוך רכיבי המקצוע עצמו. לדוגמא, עורך דין שמחליט להקדיש יום בשבוע להוראה אקדמית כביטוי לחוזקה ומשיכה שיש בו לתחום זה, עשוי "להתאוורר" מספיק באותו יום כדי להשתחרר מהלחצים ששאר ימי השבוע מספקים לו בעבודה. יתכן מאוד שזהו המינון המושלם עבורו והוא לא היה רוצה לעסוק בהוראה במשרה מלאה גם אם היה יכול. חשוב מאוד למצוא את המינון המתאים למערכת העיסוקים השונים בתוך התפקיד כדי להגיע לתמהיל האופטימאלי למימוש החוזקות האישיות.

אהבה ואושר

אהבה ואושר
אחד הגורמים ההרסניים ביותר לאהבה בעידן החדש הוא הסרטים ההוליוודיים (כגורם מייצג, לא קונקרטית דווקא הם), אשר במשך כשעתיים מכניסות אותנו למכונת זמן שבתוכה אנחנו עוברים דרך מערכות יחסים מורכבות, מתבוננים במודלים בלתי אפשריים עבורנו לסגנון חיים נוצץ, רומנטי, מגרה, ו… לחלוטין לא מציאותי. שיעור הגירושין בקרב שחקני הוליווד הוא בין הגבוהים בעולם, כך שכנראה שלמרות שהם אנשי במה מצוינים, הסרטים אינם מודל מוצלח מאוד ללמידה. אפילו היפים והעשירים הללו, המהווים מושא לקנאה וחיקוי בכל העולם, אינם מצליחים ליישם את מה שעולם הקולנוע מטיף לו מזה שנים. איננו טוענים כמובן כנגד האומנות, והרי גם ספרי הרומן שרתו ומשרתים את המין האנושי בצורה דומה. ברור עם זאת, שבנקל ניתן לחשוב שמה שנראה על המסך במשך הקרנה קצרה, הוא תעתיק מדויק של החיים. כאשר נער או נערה מתבגרים הופכים את מה שמופיע על מסך הקולנוע לאידיאל שאותו צריך למממש בחיים, אזי מתחיל התסכול והקושי בחיים האמיתיים. בן או בת זוג אמיתיים אינם מתעוררים בבוקר עם איפור מושלם על הפנים. גם אם הם אנשים מאוד יפים – לרגעים או לתקופות ארוכות יותר הם לא יראו ויהיו במיטבם. כדי לחוש אהבה ואושר בעולם המערבי של המאה ה-21 צריך כנראה ללחוץ על כפתור הסגירה של שלט הטלוויזיה ולפתוח ערוץ חדש על מסך הקולנוע האישי שנמצא בדמיון.
האדם הוא יצור חברתי מטבעו. לכל אחד מערכות יחסים אחרות שעשויות להתאים לו, אבל באופן כללי כל בני האדם מחפשים חברה וזוגיות. מחקרים רבים מראים נתונים סטטיסטיים על כך שאנשים נשואים מדווחים בממוצע על שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים, מפגינים יציבות רבה יותר בעבודה ובריאות פיזית ונפשית גבוהה יותר. כמובן שלא ניתן להכליל מנתונים ממוצעים כאלה על אנשים באופן פרטני. ישנם הרבה אנשים נשואים אומללים (וכאמור, המחקר מורה שאנשים בקשרי נישואין גרועים נמצאים במצב גרוע יותר הן מנשואים בצורה טובה והן מאנשים שאינם נשואים), וכן אין ספק שישנם אנשים שבחרו באורח חיים שאינו כולל זוגיות קבועה או זוגיות מסורתית, ובהחלט מרוצים. כמו כן יתכן שכל הדברים הטובים שאנו מייחסים לנישואין נובעים לא בשל עצם הנישואין אלא בגלל היציבות שחיי הנישואין מספקים עבור המשפחה ובני הזוג. יציבות היא בסיס נוגד חרדה, אם כי היא יכולה לשמש גם גורם משמעותי ביצירת שעמום וחיפוש שינויים. העובדה שכיום שיעור האנשים שנותרים נשואים בארצות הברית נמוך משיעור המתגרשים נובע מכך שאנשים מקשרים את האהבה לרומנטיקה. בעוד שהאהבה יכולה לשרוד שנים, הרי שהרומנטיקה משנה את צורותיה במהירות. היא אינה שורדת כמו בסרט ההוליוודי בצורה האוטנטית והמקורית לאורך שנים – הרבה יותר קל לשמר אותה למשך שעתיים של סרט.
אהבה היא אותה תחושה אנושית עזה כלפי אדם אחר המאופיינת ברצון להיות קרוב לאדם הנאהב, בחרדת נטישה וגעגוע כאשר הוא מתרחק לזמן ממושך מידי, בדאגה לו ובנכונות לעשות דברים עבורו גם על חשבון התועלת האישית. מהבחינה הזו ניתן לזהות באהבה לא רק את הקשר הרומנטי בין זוג אוהבים או את הקשר המשפחתי בין הורים, ילדים ובני משפחה אחרים. אפשר אולי להבין דרך מונח האהבה תופעות כמו אלטרואיזם, הקרבה, טוב-לב ועוד. עם זאת, מאז ומתמיד היה הקשר בין זוג אוהבים ובין הורים לילדים מרכז ההתעניינות האנושי בתחום זה.
מחקרים רבים בוצעו בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית בנוגע להבשלת היכולת לאהוב ולהיות נאהב. באופן קיצוני ניתן לתאר את מחקריו של שפיץ שבוצעו תוך תצפית על תינוקות בבתי יתומים אחרי מלחמת העולם השניה. שפיץ טבע את המונח "דיכאון אנקליטי" שהוא תוצר של חסך רגשי אותו חוו התינוקות הללו. התינוקות סבלו מהזנחה ומטיפול לקוי. כתוצאה מכך וכעבור זמן הם השתתקו והפסיקו לבכות. הממצא המחריד ביותר הוא שהדבר לא הווה רק חסך פסיכולוגי אלא משתנה שניבא מי מהם ישרוד ומי מהם ימות. הדיכאון לפיכך לא המית רק את נפשם אלא גרם למוות קונקרטי. מחקרים רבים נעשו באותה תקופה בתחום זה. בין הידועים שבהם מחקריו של הארלו בקופים שהראו שגורי קופים העדיפו בובה דמוית אם בעלת מרקם פרוותי נעים על פני בובה דמוית אם העשויה מחומר נוקשה אך שבידה בקבוק חלב. מחקרים שבוצעו על סמך תצפיות באמהות ותינוקות של בולבי, איינסוורת' ונוספים, הביאו להתפתחות תיאורית ההתקשרות Attachment. תיאוריה זו יצאה כנגד אחד ממרכיבי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד שמקור המוטיבציה האנושי הוא הדחף. תיאוריה זו היוותה דריסת רגל משמעותית ראשונה לגישת יחסי האובייקט אשר למעשה שולטת כיום בתחום הטיפול הפסיכולוגי הדינאמי. יכולת ההתקשרות של התינוק לאימו, ויכולתה של האם להחזיר לו קשר (וכמובן גם האב וגורמי טיפול ומשפחה אחרים), הם הבסיס להתפתחות נפשית תקינה ויכולת לאהוב ולהיות נאהב.
למתעניינים להרחיב בתחום זה מומלץ לקרוא את המאמר הבא באתרנו העוסק בהתקשרות והשפעתה על יצירת קשרים זוגיים בבגרות. בכל מקרה, המחקרים הרבים בתחום מתכנסים למסקנה פשוטה למדי ולכאורה ברורה מאליה (למי שמקבל את הנחות הפסיכולוגיה הדינאמית) – אנשים המפתחים סגנון התקשרות בטוח בילדותם המוקדמת מפתחים ביטחון רב יותר ביכולתם ליצור קשר חברתי וזוגי יציב ובריא. הם אלו שגם יצליחו יותר בבגרותם ליצור קשר רומנטי ואינטימיות, ובהמשך קשר הורי יציב עם ילדיהם. ככל שהפגיעה בהתקשרות בגיל צעיר חמורה יותר, כך יש חשש להפרעות חמורות יותר ביכולת ההתקשרות גם בגיל המבוגר.
מסקנה זו עלולה לעורר פסימיות רבה בקרב קוראים שמעלים כרגע בזכרונם קרובים, חברים או אפילו חוויות אישיות, אשר אינם מייצגים התקשרות טובה. מאחר ואנו עוסקים בפסיכולוגיה חיובית, אשר מדגישה באופן ברור את חשיבותה של האופטימיות לצורך תפקוד מסתגל ואושר, לא ניתן להשאיר את הדברים בנימה זו. ראשית, נגביר מעט את הפסימיות ונזכיר את מה שכבר נטען מספר פעמים במאמר זה, שכ-50% מנטיותינו האישיות הינן מולדות. לפיכך גם יכולת ההתקשרות של הורינו, שהשפיעה עלינו ללא ספק, וגם יכולותינו האישיות להתקשרות, מושפעות מגורמים שעליהם אין לנו שליטה. אולם כזכור, זו בדיוק מחציתה של הכוס הריקה. מודעות לעובדה זו, ופיתוח אישי עשויים להביא למימוש וניצול של 50% הנותרים מנטיותינו והמשאבים המצויים בנו, כדי למקסם את הפוטנציאל המצוי בנו. גם אם טווח הביצוע שלנו מוגבל לנתונים שעימם נולדנו, המיקום בו נימצא בתוך טווח זה נתון לבחירתנו האישית.
במידה מסוימת, כמו שכל אדם נולד עם פוטנציאל מסוים בטווח מימוש מסוים, גם כל קשר זוגי נולד עם פוטנציאל כזה. ישנם קשרים שפוטנציאל הרומנטיקה ו"הכימיה" הגלומים בהם הינם גבוהים ויש כאלה שהם נמוכים יותר. עם זאת, כמו ההבדל שהוגדר במאמר זה בין הנאה לסיפוק, כך גם חשוב לעשות הבחנה זו לגבי קשרים זוגיים. רוב ההיסטוריה האנושית כוללת קשרי משפחה שנוצרו על ידי שידוך. קשר הנישואין נחשב בעבר כעסקה שאמורה להבטיח את עתידה של המשפחה, ולפיכך ההורים בחנו את המאפיינים החומריים וההיסטוריים של בני הזוג המיועדים, ולא את מידת ההתאמה ביניהם מבחינה רגשית. לאהבה הרומנטית לא היה מקום בהחלטה על נישואין, היא היתה בונוס אפשרי אך לא הכרחי.
מחקרים רבים בחנו את מהותה של האהבה הרומנטית ומה קורה לה עם השנים. יש אמנם זוגות רבים שממשיכים לאהוב זה את זה לאורך שנים רבות, אך אין ספק שההתאהבות הרומנטית הראשונית מתמוססת בד"כ עם הזמן, כמו גם הסיפוק שאנשים מדווחים מחיי הנישואין. מחקר שהשווה אוכלוסיה אמריקאית שהתחתנה מתוך בחירה ואהבה רומנטית לאוכלוסיה יפאנית שהתחתנה באמצעות שידוך ללא היכרות קודמת של בני הזוג מצא שלמרות שבתחילת הקשר הזוגות האמריקאים בטאו שביעות רצון רבה יותר מהזוגות היפאניים הרי שאחרי 10 שנים לא היו יותר הבדלים בין שתי הקבוצות. מכאן שעצם ההתאהבות הראשונית איננה בהכרח תעודת ביטוח לשביעות רצון מנישואין לאורך זמן.
האם שמתם לב שהמילה תאב ומתעב בעברית די דומות זו לזו? ואכן, תכונות האופי שמשכו בני זוג זה לזה הופכות לעיתים עם השנים לסיבות המרכזיות בשלן הם מתעבים זה את זה, לפחות אצל זוגות שהגיעו לגירושין. ראיונות עם זוגות שנפרדו הראו כיצד השנינות הורבאלית ויכולת הביטוי שכל כך הוערצו בתחילת הקשר אצל בן הזוג הפכו עם השנים לפטפטנות ושטחיות חסר תקנה, היופי המדהים ויכולת אסטטית נפלאה להתאים בגדים הפכה לבזבזנות וניסיון לכסות על פגמים, גמישות מחשבתית הפכה לנטייה לעשות "קומבינות", מוסריות הופכת לטרחנות, וכך הלאה. כמובן שאין הכרח שכך יהיה. זוגות רבים ממשיכים לאהוב אחד את השני לאורך זמן, או לפחות לחיות בקשר מספק דיו. ניתן עם זאת להגדיר על סמך מחקרים שהשתמשו בתצפיות וראיונות של זוגות רבים מספר רכיבים שזיהויים עלול לנבא כישלון הקשר הזוגי עוד מתחילתו:
חוקרים באוניברסיטת וושינגטון ערכו מחקר על זוגות שהגיעו לייעוץ זוגי. הם הצליחו להוכיח שהאופן בו בני הזוג התבטאו במשך ה-3 דקות הראשונות של הראיון ניבא באופן מובהק האם הם יתגרשו או לא. ג'ון גוטמן שהוביל את המחקר הזה ועוד רבים אחרים התמקדו בניבוי הקשרים שנדונים לפרידה והאופן בו ניתן לעזור לבני זוג לשמור על נישואיהם. המשתנה המרכזי שמנבא גירושין, כפי שנצפה במחקר, הוא תוקפנות חזקה ואלימות מילולית בשיח שבין בני הזוג. זוגות שתקפו זה את זה, עשו שימוש בשפה גסה, אלימה, מבזה, וביקורתית, היו מצויים בסיכון גבוהה לפרידה. לעומת זאת זוגות שבסדר היום השבועי שלהם הקדישו זמן למפגש אישי ולא נתנו לשגרת החיים לגזול את תשומת הלב הבין-אישית, שימרו את זוגיותם ואף שיבחו אותה עם השנים. אין מדובר בהכרח בגינונים מורכבים מידי. מדובר בעיקר בשיחה, שיתוף, גילויי חיבה ומגע ברמה קבועה ויומיומית, גם אם לדקות ספורות בכל פעם. אגב, לאחרונה צץ מונח פופולארי בשם "זמן איכות" המתייחס בעיקר להורים בעלי קריירה שרואים את ילדיהם לזמן מוגבל ומתנחמים בכך שהוא איכותי. אין ספק שטוב שהזמן הוא איכותי, וזמן שהות ממושך שאינו "איכותי" הוא בוודאי לא חיובי. עם זאת, די ברור שזמן הוא גם מדד כמותי ולא רק איכותי, ויש לשקול את המחיר שמשלמים כאשר הכמות נפגעת. נראה לפיכך שמאחורי מימד הזמן מדובר באיכפתיות הדדית, רצון להיות ביחד ומימוש של רצון זה במציאות. למעשה, התבוננות על מחקרי ההתקשרות (Attachment) עשויה לתרגם את יסודותיו של הקשר הבריא בין אם לתינוק לקשר הבריא בין בני זוג. העקרונות הפשוטים והבסיסיים בשניהם דומים למדי.
גורם מעניין נוסף לגבי אושרם של בני זוג דומה להבדל בין תפיסת העולם של האופטימיים בעלי התפיסה האופטימית נאיווית, לפסימיים. סליגמן תיאר שכאשר נתנו לבני זוג למלא שאלונים הבודקים את דעתם עליהם בנושאים שונים, והשוו מה חושבים בני הזוג לעומת מה חושבים אנשים רחוקים יותר שמכירים אותם, כמו חברים טובים, נמצא שככל שהפער גדול יותר לחיוב, כלומר, ככל שהאחד תופס את בן זוגו כיותר חיובי מכפי שהוא נתפס על ידי הסביבה, וכך גם בן הזוג השני, כך הנישואים מאושרים יותר. כלומר, תפיסה אופטימית נאיוית היא לא רק מתכון לאושר אישי בחיים אלא גם לאושר בתוך הקשר הזוגי. כמובן שאם בני הזוג תופסים אחד את השני בצורה שלילית יותר מכפי שתופסת הסביבה (בהנחה שתפיסת הסביבה מייצגת את תפיסת המציאות "האובייקטיבית") הם מצויים בפוזיציה שלילית שתתרגם כל התנהגות ומחווה של בן הזוג לחיסרון ותסכול מהקשר הזוגי. מסתבר עם זאת, שהמשוואה הזו לא פועלת רק בכיוון אחד. חלק משמעותי מאוד מהזוגיות הטובה נובעת מכך שהפרט מרגיש שבן זוגו תופס אותו כאדם מיוחד וייחודי שאין לו תחליף. חלק גדול מהתלונות של בני זוג המגיעים לייעוץ זוגי מתייחסים לשינוי שקרה בגורם זה במהלך חיי הנישואין: "פעם הייתי הדבר הכי חשוב עבורו. הוא היה מתבונן בי, מקשיב לי, והרגשתי שבאמת אכפת לו. הוא אומר שאכפת לו ממני גם היום, אבל הוא עסוק בעיקר בעבודה שלו ואני מרגישה לפעמים שנותרתי ברורה מאליה, כמו עוד אחד מהחפצים בבית…". תיאור אופייני זה משקף תחושה שקוראת בין בני זוג אחרי שנים של נישואין, במיוחד לאחר שינוי בסגנון החיים של שני בני הזוג, ובמיוחד אם רק אחד מהם עבר שינוי כזה. לדוגמה, בני הזוג הכירו בתקופת האוניברסיטה בה היה להם זמן רב משותף. כניסתו של אחד מהם לתפקיד דורשני בעבודה, כניסתם של ילדים למערכת המשפחתית, ועוד תהליכים אופייניים רבים אחרים בהתפתחות החיים, עושה שינוי בשיווק המשקל שהיה בין בני הזוג. מודעות והתייחסות לשינוי הזה הם מפתח להמשך תקין של חיי הזוגיות.
ניתן לסכם שאושר בחיי הנישואין תלוי בגורמים רבים אבל בהחלט ניתן להצביע על כמה נושאים מרכזיים שמאפיינים זוגות מאושרים:
1. מידת ההתאמה בין בני הזוג מלכתחילה
2. המידה בה התקשורת בין בני הזוג מאופיינת יותר בנדיבות ופחות בתוקפנות
3. המידה בה בני הזוג שוהים יחדיו ומתקשרים ביניהם, מילולית ולא-מילולית
4. המידה בה בני הזוג תופסים אחד את השני כמיוחדים וייחודיים, מפגינים זאת, וקולטים זאת מבן הזוג האחר.
האם שמתם לב לעובדה ש"סקס טוב" אינו מצוי ברשימה הנ"ל, זאת למרות שרוב האנשים שישאלו בנושא יציינו מרכיב זה כאחד הנושאים החשובים בזוגיות מאושרת? אין ספק שמיניות טובה דייה (good enough) היא חלק חשוב באינטימיות וביחסים של בני הזוג. לא ניתן להכחיש גם שבעיות במיניות יוצרות בעיות בזוגיות. עם זאת, החיים הזוגיים (ובכלל) אינם סרט הוליוודי מושלם ועוצמת התשוקה המינית שנשמרת בשעתיים של סרט אינה ערובה לתשוקה מינית לאורך שנים של קשר זוגי. תפיסה ריאלית של המציאות בנושא הזה חייבת להכיר בכך שמיניות בוגרת, כמו גם קשר זוגי בוגר, מאופיינים באיזונים עדינים בין ההנאה החושית לסיפוק ההוליסטי יותר שהקשר הזוגי מספק. היעדרה של המיניות מהרשימה האמורה נובעת מכך שלעיתים גם זוגות במצבים קריטיים של פרידה עשויים לדווח על מיניות מוצלחת, המנוגדת לחלוטין לתפיסת הזוגיות שלהם כבלתי מוצלחת. הדבר מחזיר את הדיון כנראה לשאלות סביב מהות האושר, וההבדלים בין נוער הקניונים לנוער החוגים שתיארנו קודם לכן.

לסיכום
התקופה המודרנית מאופיינת בחיפוש אחר אושר ומימוש עצמי מחד, וטיפול בדיכאון וחרדה מאידך. נראה שלמרות שהנושאים הללו היו רלוונטיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, הם מקבלים דגש מיוחד בתקופתנו. גישת הפסיכולוגיה החיובית מדגישה את השימוש בחוזקותיו של האדם, ולא בשיפור חולשותיו. יש אמנם מצבים בחיים בהם יש צורך להתמקד בבעיות ולפתור אותם. עם זאת, בחיי היום יום ובהתמודדות עם אתגרי החיים עדיף כנראה להתמקד בחוזקות האישיות ולהשתמש בהן כדי להגיע למימוש עצמי ואושר.

ביבליוגרפיה

Peterson, Christopher (2006). A Primer in Positive Psychology. New York: Oxford University Press.
Peterson, Christopher, & Seligman Martin (2004). Character Strengths and Virtues: A Handbook and Classification. Oxford and New York: Oxford University Press.
Linley, Alex, & Joseph Stephen (2004). Positive Psychology in Practice. New Jersey: John Wiley and Sons Ltd.
Csikszentmihalyi, Mihaly (2004). Good Business: Leadership, Flow, and the Making of Meaning. New York: Penguin Putnam Inc.
Seligman, Martin (2002). Authentic Happiness: Using the New Positive Psychology to Realize Your Potential for Lasting Fulfillment. New York: Free Press.
Buckingham, Marcus & Clifton, Donald (2001). Now, Discover Your Strengths. New York: Free Press.
Csikszentmihalyi, Mihaly (1991). Flow: The Psychology of Optimal Experience. New York: Harper & Row.
A special issue on positive psychology, American Psychologist, Volume 55(1), January 2000 (15 articles).

ספרים נוספים מומלצים בתחום:

Seligman, Martin (2010). Flourish: A Visionary New Understanding of Happiness and Well-being. New York: Free Press.
Fredrickson, Barbara (2009). Positivity. New York: Crown.
Lyubomirsky, Sonja (2008). The How of Happiness: A New Approach to Getting the Life You Want. New York: Penguin Press.
Csikszentmihalyi, Mihaly, and Csikszentmihalyi, Isabella Selega (Eds.) (2006). A Life Worth Living: Contributions to Positive Psychology.Oxford University Press. New York.
Shane J. Lopez and C. R. Snyder (2011). The Oxford Handbook of Positive Psychology. Oxford University Press.
Gilbert, T., Daniel (2007). Stumbling on Happiness. New York: Vintage.
The Dalai Lama, & Howard, Cutler (1998). The Art of Happiness. New York: Riverhead.