Image 01 Image 01
English

חלק שני: קשרי משפחה – אנשים שואלים לגבי הוריהם וקרובי משפחה אחרים

אתר פסיכולוגיה psychologia.co.il הוא מהאתרים הוותיקים ביותר באינטרנט שסיפק מידע בתחום הפסיכולוגיה בעברית. במהלך שנים השבנו על אלפי שאלות שהופנו אלינו דרך פורומים מקצועיים באינטרנט ובדואר האלקטרוני. בדפים הבאים יוצגו מתוכם מספר מוגבל של שאלות ותשובות שמאפיינים נושאים נפוצים המעניינים גולשים רבים.

השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:
1. קשרי משפחה א': הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. העמוד הנוכחי למטה – קשרי משפחה ב': אנשים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

 

חלק שני:
קשרי משפחה ב' – אנשים שואלים לגבי הוריהם וקרובי משפחה אחרים.

 

ציפיות מאמא – מותר?
יש לי המון ציפיות מאמא שלי שלא מתממשות וזה גורם לי לכעוס עליה כל הזמן כמעט. יש לי ילדים ואני מצפה ממנה שתעזור לי איתם, תבוא לבקר, תתקשר, תתעניין והיא…לא. יש ל הכל מיני עיסוקים אחרים, היא פנסיונרית.
אתן דוגמא:
יום אחד היא נסעה לאחותה והן עשו קניות ובילו בקניון וכשהיא חזרה היא לא הביאה לילדים שלי כלום ורק התגאתה בכל הקניות שהיא עשתה לעצמה. זה מוגזם לצפות מסבתא לקנות משהו מדי פעם לנכדים? לעזור? לבקר? להתעניין?
אמרתי לה את כל מה שאני חושבת עליה ככה בפנים והיא נעלבה ואמרה שאני חוצפנית וכפויית טובה ואיך אני מעיזה לדבר אליה. היא התרכזה רק בלהיעלב ולהיות קורבן ומסכנה ולא הקשיבה בכלל לרגשות שלי ולמה שלי יש להגיד בעניין.
אני כל הזמן כעוסה עליה, כל מה שהיא עושה, או יותר נכון לא עושה, מרגיז אותי ובתור אמא לילדים אני לא יכולה להבין איך היא יכולה להיות כזאת מנוכרת ואגואיסטית.
האם מותר שיהיו לי ציפיות מאמא שלי או שאני צריכה לוותר על הכעס ולקבל אותה ככה?
כי זה נורא קשה לי לקבל אותה כמו שהיא, נורא !!!
תשובה
מותר וטבעי שתהיינה לך ציפיות ודרישות מאמא שלך. עם זאת, את מכירה אותה כבר די הרבה זמן ובוודאי גם מכירה בחסרונותיה ותכונות אישיותה. יש דברים שקשה מאוד לשנות בשלב הזה של החיים ומערכת היחסים. יחסים עם ההורים מלווים את הילד כל חייו, גם כאשר הוא עצמו כבר הורה ואדם מבוגר. אני בספק אם תחושת הכעס נשלטת כי היא אוטומטית, במיוחד אם היא מוזנת מדברים "צודקים" (אם אפשר בכלל להגדיר זאת בצורה חד משמעית). אם את רוצה לבדוק אפשרות שינוי תצטרכי לשוחח עם אמך בזמן שלא את ולא היא כועסות, ולנסות לראות אם יש לך בת שיח לדיאלוג הזה. במידה ולא אולי תצטרכי בכל זאת להנמיך ציפיות למרות הכאב הרב שכרוך בכך.

חידוש קשר עם אבא לאחר 25 שנים
אני בת 30. גדלתי בלי אבא מגיל 10 וההורים התגרשו כשהייתי בת 12. כתוצאה מכך שגדלתי בלי אבא ורק בסביבה של בנות, נוצר אצלי באופי חוסר ביטחון. השאלה שלי היא האם כדאי לי ליצור קשר עם האבא (אני יודעת את מספר הטלפון) בגיל שלי? האם יצירת קשר מחודש איתו יתרום לי לביטחון במשהו בגיל כזה?
שכחתי לציין משהו חשוב – לאבא יש בעיות נפשיות מובהקות, הוא מטופל על ידי פסיכיאטר, וכאשר הייתי קטנה היה לי "גב" להישען עליו וזו הייתה סבתא שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך, ולכן היה על מי לסמוך שיעודד אותי. כאשר האבא היה עושה משהו מוזר או עושה בושות, הסבתא הייתה מקבלת את זה כי היא רצתה שיהיה לי אבא בחיי. כיום הסבתא לא בחיים יותר לצערי.
האם יצירת קשר עם האבא בעל ההפרעות הנפשיות הקשות היא כדאית? האם הוא יכול להזיק לי במשהו בגלל הבעיה שלו? (הבחנה משוערת שלו – פסיכופטיה= פסיכופט, קר וחסר רגש, תופס לפעמים "קריזות" ועצבים, אנטיפט לאנשים והתנהגות מוזרה, לא מתערבב עם אנשים,סדיסט לפעמים באופן מילולי).
האם כדאי בכלל ליצור קשר שיועיל?
תשובה
אין ספק שמה שעברת בילדותך המוקדמת ועוד הרבה לפני הגירושין השפיע עליך באופן ניכר. אני גם מבין ומזדהה עם הרצון לפגוש את אביך, זה רצון טבעי לחלוטין. עם זאת, המפגש הזה עלול להיות הרסני עבורך אם יעשה באופן לא מתוכנן ולא מעובד. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגלל כל הדברים שקרו ובגלל הביטחון העצמי שאת מתארת. לאחר היכרות ולאחר התייעצות מעמיקה עם הפסיכולוג תוכלי להחליט בצורה יותר נכונה האם ליזום את הקשר, ובמידה וכן, כיצד לעשות זאת ומה לומר וכו'. כך תגיעי הרבה יותר מוכנה וגם אם הפגישה עצמה תאכזב אותך היא לא תגרום לנזקים שמפגש מיידי כזה עלול לעשות.

האם אבי סכיזואיד?
אני חושדת שאבי הוא סכיזואיד, חשוב לי מאוד לדעת האם אני צודקת על מנת שאדע טוב יותר כיצד להתמודד עם האטימות שלו.
כמה מאפיינים של אבי שגורמים לי לחשוב שהוא סכיזואיד:
1. הוא נוטה להתבודד ולשבת שעות בחדר שלו מול המחשב, ולנהל שיחות מטופשות עם בחורות בצ'ט תוך התחזות לבחור בן 28
2. הוא אטום לחלוטין לביקורת ולהבעת רגשות (לרוב רגשות של כאס ומיאוס) של הזולת כלפיו
3. הוא אינו מפגין רגשות ומתחמק מכך באופן קבוע
4. הדיבור שלו לפעמים מבולבל, והוא מגושם מעט
5. סובל מבעיות אכילה ושמן מאוד, לא מראה שום נכונות לטפל בבעיה למרות שאמי מתחננת ולוחצת עליו לטפל בזה במשך שנים על גבי שנים
6. לא אכפת לו ממה שאומרים עליו, מתנהג הרבה פעמים בחברה באופן שמביך אותנו מאוד
7. אני יודעת שאינו נמשך לאמי במשך הרבה מאוד שנים
8. מתעלם מבקשות שלנו כלפיו, מבלי להתעמת ישירות על כך. לדוגמא – ביקשתי ממנו אלפי פעמים שלא לשתות מכוס השתייה שלי, ובכל זאת הוא תמיד ממשיך לשתות לי מהכוס …. כאילו הבקשה עוברת לו מעל הראש.
9. אין לו חברים והוא לא בקשר עם אף אחד ממשפחתו.
ועם זאת – כמה תכונות שמבלבלות אותי, וגורמות לי לחשוב שאולי אינו סכיזואיד:
1. כשהייתי קטנה היה מטייל אתי הרבה, ולפעמים גם מדגדג אותי ומשחק אתי
2. בכל זאת – הוא מדבר עם בחורות במחשב, גם אם הוא מתחזה לבחור בן 28 (הוא עוד מעט בן 60)
3. התחתן עם אמי, ואמי טוענת שבהתחלה הייתה להם מערכת יחסים יפה, עד שהידרדרה לאחר כמה שנים…הוא אפילו כתב לה כמה מכתבים רגשניים (לטענתה, לא ראיתי אותם) מהצבא.
לחיות במחיצת אדם שכזה זה מאוד לא פשוט. נראה שכולנו מתפרצים עליו כל הזמן בהתפרצויות זעם לא נשלטות ואף אחד מאתנו לא יודע מה הסיבה לכך…
אנחנו גם מרגישים המון רגשי אשם בגלל ההתפרצויות שלנו כלפיו, וזאת הרגשה נוראית.
מאוד חשוב לי לדעת האם אבי הוא סכיזואיד או לא, כי אז אדע יותר טוב כיצד להגיב אליו.
וחשוב אפילו יותר (אם כי קשה לי להסביר) – אז אדע שאני לא כמוהו.
תשובה
לא ניתן לתת אבחנה באמצעות האינטרנט, מה גם שהגדרת אישיות סכיזואידית לוקה בבעייתיות רבה מאוד גם כאשר נפגשים עם אדם פנים מול פנים. מה האבחנה האישיותית תוסיף כאן מעבר לעניין האינטלקטואלי שבה? אני חושב שעדיף להגדיר מהן הבעיות עימם את מתמודד בקשר עימו, מה הבעיות שהמשפחה חווה, מה אתם הייתם רוצים לעשות כדי לשנות את הדברים, למה יש לכם באמת כוח ומוטיבציה לעשות, ולמה אין. אם תקראי את אחת ההודעות הקודמות לגבי הפרעת אישיות גבולית, אותו הדברים אפשר לומר גם על האישיות הסכיזואידית. זו הגדרה פסיכיאטרית שלא מועילה בדבר וחצי דבר כדי לשפר את ההתמודדות ואיכות החיים של אף אחד מבני המשפחה בנפרד ושל המשפחה כולה ביחד.

מעבר לדירה חדשה
הורי מבוגרים, אבי כבן שמונים. הם גרים בדירה טובה מאוד, אולם השכונה גרועה ביותר, שממש סכנה להסתובב שם בשעות החשיכה.גם ביום יש שם נרקומנים, ואוסף מכוני ליווי למיניהם. מזה שנים אנו מתעסקים במחשבה ובאופן מעשי בחיפוש אחר דירה חדשה עבורם, בסביבה הולמת. סוף סוף מצאנו להם דירה מעולה, שעונה על כל הקריטריונים, ואף יותר. אולם אבי התחיל פתאום לומר, שחבל לו לעזוב למקום אחר, להחליף בית כנסת שהוא רגיל אליו עשרות שנים, ופתאום הוא מוצא כל כך הרבה יתרונות במקום המגורים הנוכחי. אני חש שאם הם לא ירכשו עתה את הדירה הזו, אז לעולם לא, והמצב בשכונתם רק יורע.
אבקש שתאיר את עיני אם נכון הדבר להמשיך לעודד את המעבר או להרפות.
תשובה
לכל אדם קשה לשנות הרגלים, אולם אין ספק שאדם בגילו של אביך זה קשה במיוחד. צריך לשקול את העניין בהקשר הזה של קביעות מול שינוי. בגיל מבוגר אנשים עוזבים את ביתם גם לדיור מוגן כך שמעבר לדירה טובה יותר באזור טוב יותר יכול להיכנס אולי להגדרה הזו של מקום מוגן יותר. עם זאת, זה תמיד מעורר שאלות לא פשוטות ואולי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע לגבי ההחלטה לכאן או לכאן.
תוכלו להתקשר לקו הייעוץ של רעת-אש"ל שנותן ייעוץ על ידי עובדים סוציאליים לקשישים ובני משפחותיהם.

כואב לדעת…
היה לי דיון עם אבא שלי לא לפני הרבה זמן שבו הוא אמר שהוא יתבייש ללכת בחברת אחד הבעלים שלנו אם הוא לא יהיה נראה טוב לדעתו. כאב לי לשמוע שזה מה שחשוב לו. שלא יהיה חשוב לו שהחתן שלו מצליח, חכם או טוב לב אלא אם הוא יפה או לא.
זה כואב לי גם כי אחותי שמוגדרת "יפה מאד" אמורה להביא גם בעל כזה ובזה תולים ההורים שלי את תקוותם. כואב לי עד כלות כי רק עכשיו אני מבינה הרבה דברים בקשר להתנהגותם אליי בהשוואה אליה בעבר והפעם זה במוצהר. מה עושים?
תשובה
אנחנו לא יכולים לבחור הורים ואת אביך לא תוכלי לשנות. למרות הידיעה הזו הדברים לא כואבים פחות. שקר היופי והבל החן, אולם אביך בכל זאת קובע את דעתו על סמך אותם הבלים. זה בוודאי מציק ומעלה שאלות לא פשוטות לגבי האופן בו גדלת ולגבי החיים בכלל. במידה מסוימת קבלתו של אביך ושל הוריך כפי שהם עם מגרעותיהם היתה יכולה להרגיע משהו מבפנים. אולי צריך לעבור דרך התהליך הזה של ההכרה הכואבת במציאות כדי להכיר בה ולאחר מכן לוותר לה ולא להילחם בה. לאביך יש בוודאי גם תכונות חיוביות ואולי תוכלי לסלוח לו מתישהו על מגרעותיו. כאלו מן הסתם יש לכל אחד, אבל יותר קשה לקבל אותם אצל ההורים כי הם משפיעים על החיים בהווה ומספרים את סיפור החיים שלך בעבר, לעיתים בצורה לא נעימה או מחמיאה.

רגשות אשם בקשר לאמא
אמי חלתה בסרטן לפני שנה . הקטע הוא שיש לי רגשות אשם על כך כי אני גרמתי את זה כי לפני שנתיים גרמתי לה סבל רב כי היא ידעה שאני סובל מאוד בצבא חשבה שהתעללו בי רגשית, והיא לקחה את זה קשה מאוד (היא בכתה המון וכו'-אני יודע את בוודאות). אמי קשורה אלי מאוד ואני גרמתי לה את הסרטן. איך מתמודדים עם רגשות האשם? אני כבר בטיפול זה הקטע….הפסיכולוג עוזר לי באותו רגע אך לעיתים יש לי נפילות כאלה ואני נכנס שוב לרגשות אשם…פסיכיאטר עולה המון כסף…
וחוץ מזה : אולי אני כן גרמתי את זה? איך אתה יודע שאני לא גרמתי? איך?
תשובה
הסרטן לא נגרם משום דבר שקשור אליך. כתבתי לך זאת גם בעבר כששאלת את השאלה בפעם הקודמת. ברגשות האשמה אפשר לטפל או ע"י הכרה עצמית במציאות שהיא כאמור שאת הסרטן לא אתה גרמת, או בפניה לטיפול פסיכולוגי. יתכן שאתה סובל ממחשבות טורדניות ואז צריך לבדוק אם לא כדאי שתיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה. תוכל להתייעץ על זה עם פסיכיאטר.
אני יודע את זה כי סרטן נגרם ע"י גורמים פיזיולוגיים ולא על ידי ילדים שמעציבים ומדאיגים את ההורים שלהם.
אני לא חושב שאפשר לעזור לך בכמה מילים כאן ועובדה שהפסיכולוג יכול לעזור לך, גם אם זה לא מחזיק כל הזמן. נסה לחזור לטיפול ויש סיכוי טוב ששילוב התרופות עם העזרה הפסיכולוגית יחזקו אותך וירגיעו את רגשות האשמה המיותרים.

איך להודיע דבר רע?
כיצד יש להודיע לאמא מבוגרת שבנה מאוד חולה וצריך לעבור טיפולים כימותרפיים וזאת לאחר שהיא איבדה ילדה לפני כמה שנים? האם בעזרת פסיכולוג ?
תשובה
זה מאוד קשה להודיע לאמא דבר שכזה. זה די תלוי במצבה של האם מבחינה פיזית ונפשית. במקרים מסוימים צריך אפילו לשקר (מה שמכונה "שקר לבן") ולא לומר את מלוא האמת. אפשר להתייעץ עם פסיכולוג אבל בסופו של דבר זה לא יפחית מעוצמת הכאב להודעה ולדאגה שזה יעורר. בד"כ במחלקה בה עוברים כימותרפיה יש פסיכולוג או עובד סוציאלי שאיתו אפשר להתייעץ באופן אישי ואף לערב אותו בתהליך ההתמודדות עם המשפחה.

אמא חולה וממורמרת
אמי חלתה בפעם השנייה במחלת הסרטן. הפעם הסרטן אלים מאד וכנראה שגם סופני. אמי אינה "יודעת" את חומרת המצב אך מודעת למחלה ושהיא קשה.
אמי אישה מאד קשה, ומאז ומעולם היתה ממורמרת על חייה. על כל דבר בחייה. עכשיו כשנותרו לה חודשים ספורים לחיות היא מאד מדוכאת ומקבלת תרופות נגד דיכאון.
השאלה שלי היא מה לדעתך אני צריך לומר לה עכשיו? האם לתת לה רק לדבר את כאבה על חייה שלדעתה התבזבזו ועכשיו נגמרים? האם לומר לה שהיא "לא צודקת" ושהיה לה חלק בכל ההחלטות? האם לומר לה שהיא צודקת?. אני מעוניין להקל עליה. אני מבין שהיא מתמודדת עם מותה שלה, ואני רוצה לעזור לה שתרגיש טוב עם החיים שהיו לה .
אני גם דואג לאבא. שסופג ממנה את כל הביקורת.
לטיפול פסיכולוגי היא לא מוכנה ללכת מאחר וניסתה זאת בסרטן הקודם שהיה לה וההתנסות לא ממש היתה טובה.
אשמח לכל עזרה.
תשובה
אתה מתאר סיטואציה קשה מאוד לך באופן אישי ולכל המשפחה. אני לא חושב שיש כאן כללים נכונים או לא נכונים וצריך להתאים את התגובה שלך לא רק למה שנכון לאמא אלא גם למה שמתאים לך ולהתמודדות שלך עם כל המצב שנוצר. מצד אחד ברור לי שאתה רוצה להקל עליה, מצד שני זה טבעי שתרצה גם לערוך עימה דיאלוג ישיר ואמיתי על דברים שאתה מרגיש. אני חושב שכדאי לחשוב מה אתה רוצה להשיג בדיאלוג הזה עם אמא ואם יש צורך פנה אפילו בעצמך לקבלת ייעוץ פסיכולוגי כיצד לנהוג. אני לא בטוח שטיפול פסיכולוגי היה מתאים לה במצב הזה. במצבים כאלה חשובה התמיכה החברתית והמשפחתית ונראה לי שבדיוק סביב זה נמצא הקונפליקט בו אתה מצוי. בתקופה כזו נדרשים כוחות נפשיים מוגברים כדי להתמודד עם המצב ולכן אני חושב שהיה טוב אם היית יכול להתייעץ עם מישהו באופן אישי.

לומר להורים או לא?
אני בן 22 ואני מעשן מריחואנה בקביעות לילה לילה כבר חצי שנה אני רוצה להפסיק. ההורים כפי שהבנת לא יודעים מזה או אולי יודעים רק לא העלו את הנושא עד עכשיו. אני רוצה לומר להם שאני נגמל היות ונראה לי שאני בתקופה הזו יהיה קצת עצבני ואני רוצה שהם יבינו מה הולך איתי (אני חי איתם בבית).
בקיצור, הבעיה היא שאולי אני בסוף לא אצליח ואז אני שוב יעשן וממילא רק יצא מזה שהם מצטערים.
תשובה
ההחלטה לשתף את ההורים תלויה מאוד באופיים להתאם להיכרותך איתם. עם זאת, גם אם תחליט לא לשתף בנושא המריחואנה יש אפשרות לשתף אותם בכך שאתה בתקופת לחץ כעת בלי לתת את הסיבה המדויקת או הנכונה.
בכל מקרה, אני חושב שהשאלה שלך יותר רחבה מזה. עולה כאן שאלה האם אינך זקוק לתמיכה רחבה יותר גם כדי להפסיק עם הסמים, אבל אולי יותר מכך, כדי לטפל בשורש העניין שהביא אותך לשימוש כל כך אינטנסיבי במריחואנה. העניין לא להיגמל מההרגל אלא לפתור את הבעיה האמיתית שיושבת בתשתית העניין.

צריכה עזרה בבקשה…!!!
אני בת 15 וחצי. למרות גילי הצעיר אני מקווה שתתייחסו למכתבי זה ברצינות ותנסו להבין אותי כמה שיותר כי זה די קשה. יש לי אחות בת 8 אמא נהדרת ואבא בעייתי מאוד.
אחרי שנולדתי הוא ממש השתנה, התחילה להיות לו אובססיה לאוכל. מגיל קטן אין לי דמות של אבא הוא הרשה לי לקלל אותו לא לרכוש לו כבוד כלל.הוא לא הציב לי גבולות שהייתי זקוקה להם כילדה שגדלה וגם אחרי זה כנערה מתבגרת. מאז שאחותי הקטנה נולדה המצב רק החמיר
אני בכלל לא מדברת על זה שרציתי שיהיה לי אבא כמו כולם שלא יקלל שיקדיש לי, שאני אוכל לבלות איתו יותר מ-5 דקות ולא להתחיל לבכות… הוא אף פעם לא הרים עלינו יד… אבל המצב שלו רק הולך ומחמיר עד שאני מפחדת שבאיזה שהו שלב גם זה יקרה..
לפני חצי שנה לקחנו אותו לפסיכיאטר וגם זה היה אחרי לחצים שלנו.. הוא נתן לו מין כדור הרגעה שהוא צריך לקחת בבוקר ובערב… הוא לקח במשך חודש והפסיק.. ואז היינו צריכים לרדוף אחריו שייקח… לא שהכדור עזר .. אבל הוא הייה מרגיע אותו קצת… הוא בן אדם מאוד לחוץ ועצבני… הוא צועק מהר ומתרגז מטבעו…!
אין לו כבוד לכלום כבר… אתם לא רואים את ההתנהגות היום יומית שלו… זה דבר מחריד..
אני כבר לא מדברת עם הריבים בינו לבין אמא שלי שאני שומעת כבר מגיל 5… אז חשבתי שזה דבר נורמאלי שהורים רבים.. אבל הגעתי למצב שימי שישי אני רק רוצה לצאת לברוח מהבית לא להיות שם… לא לשמוע אותם רבים לא לשמוע את הקללות שלו… ההתנהגות הלא שפויה שלו…!
אני מרגישה כבר שאני עומדת להשתגע מהמצב הזה.. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה ניראה..
כל הדלתות סגורות בפנינו …!!! אתם בטח שואלים למה אני מתכוונת?!
אז ככה..רציתי לשאול אם אפשר להוציא מהפסיכיאטר שהוא הלך אליו טופס שהטיפול לא הצליח… כמו להוציא אותו בן אדם לא שפוי ולהסתמך על זה ברבנות שלא יתנו לו לקחת מאיתנו את הבית… או להקשות עלינו במזונות..אני יודעת שזה נישמע מגעיל אבל כל יום אני מתה מחדש, ואני חושבת שאם זה לא יקרה אז את מי שבאמת יאשפזו זה אותי כי באמת שאני כבר לא יכולה ליותר…
תשובה
קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדויקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העירייה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת.

אובססיביות ודאגה
אני מאוד קשורה למשפחתי וכך כל בני המשפחה למעט אחותי שקצת בחוסר תקשורת, ואבי שהתגרש מאימי. זה דבר לכשעצמו מאוד יפה ומחבר, אבל אני מרגישה ומשיחות עם אחיי עולה גם הרגשתם כי הקשר הזה מפריע לחיי היום יום. זה מתבטא, לפחות אצלי, במחשבות עודפות אודות כל אחד מבני המשפחה-כמה הוא "מסכן" קשה לו,"עובד קשה" אין לו זמן למנוחה תמיד מתרוצץ וכו'. אז קשה לי ואני מנסה בכל דרך לשמח את זה ואת האחר והאחיינים וכו'… אני משתגעת מזה כי גם יש לי חבר שאני יודעת בוודאות שהזוגיות נפגמת בשל כך כי אין לי רגע מנוח אחד לעצמי,הרגשה של לחץ מתמיד. העמדתי לעצמי 2 אופציות-להמשיך באובססיביות הזו שנראית לי ההתנהגות "הנורמאלית" כי צריך לעזור לאהובים עליי או לשנות קצת את העור ולהירגע אז ארגיש כנראה אגואיסטית. זה הרבה פעמים מונע ממני מחשבה על הבאת ילדים וחתונה כי נראה לי שלא אעמוד בלחץ של הדאגה הזו.
תשובה
לקחת על עצמך תפקיד קשה, עמוס ברגשות אשמה ובצורך להציל את כולם. הבעיה במסלולים כאלה היא שאת עלולה ללכת לאיבוד שם בדרך, לא לשים לב לצרכים שלך ולחיים שלך ובמידה מסוימת לגרום למכשולים שבסופו של ידבר יכבידו הן עליך והן על היכולת שלך להעניק לאחרים. השאלה איך אפשר למצוא איזונים חדשים באופן שבו תרגישי פחות אשמה בלי לפגוע ביחסים המשפחתיים עם האנשים היקרים לך. בשלב ראשון אולי היית יכולה לשוחח יותר עם קרוביך על התחושות הללו ועל הצורך שלך ודרך השיחות הללו אולי תשמעי משהו שיעזור לך לשים בלמים ואיזונים מתאימים למה שקורה לך.

סובלת מבת משפחה
נישאתי לפני מספר שנים והנישואים מאושרים. לבעלי אח ואחות, אני מאוד קרובה למשפחתו ואנחנו מתראים הרבה. אני ממש לא סובלת את אחותו מאחר שבניגוד לכולם היא התנהגה אלי מהתחלה בצורה מאוד לא יפה (הערות עוקצניות, שמירה על מרחק, העברת ביקורת ותחרות). במשך הזמן מאוד סבלתי ממנה אבל לא יכולתי להגיד לה מה אני חושבת מכוון שהיא עושה הכול בנחמדות שתמיד ניתנת לפירוש. הבעיה שאני מרגישה ממש צבועה, כי היא גרה בבית הוריה וכל מפגש אני צריכה להתנהג אליה בנחמדות, דבר שגורם לי להרגיש ממש רע.
ככל שעובר הזמן אני ממש מותשת וזה הגיע למצב שלפעמים אני מצוברחת במשך יומיים אחרי שאני רואה אותה ואני כל הזמן חושבת עליה. בעלי נמצא לצידי כי הוא רואה שמה שאני אומרת בפועל נכון והוא מודע לאופי שלה.
היום אני במצב שהיא השלימה עם העובדה שאני חלק מהמשפחה אבל היא לא מוכנה לספר לי דברים עליה או שיספרו לי אחרים, היא נראית מאוד לא מאושרת (בתגובותיה) כשקורים לי דברים נפלאים. ואני גם מניחה שאני בוחנת אותה בזכוכית מגדלת.
הגעתי למצב שאני מאוד לא גאה בו והוא לבקר אותה כל הזמן במחשבותיי ולרצות שיהיה לה רע (מעולם לא קרה לי עם שום בן אדם בחיים).הגעתי למסקנה שכל הרגשות השליליים שיש לי אליה עושים לי מאוד רע ואני רוצה להפסיקם, אבל איך אני יכולה לעשות זאת? לשוחח איתה זו אפשרות לא ריאלית. מהי עצתך?
תשובה
אני מעריך שהבעיה אינה כלל אותה אחות אלא החשש שאם תתעמתי איתה באופן ישיר תפגעי כתוצאה מכך בבעלך, בהוריו ובמשפחתו אצלם את מבקרת תדירות. אני מבין מדבריך שכולם סובלים מאישיותה של האחות ומכירים בבעייתיות שלה. עם זאת, עימות ישיר עימה, בוודאי אם הוא קורה בתוך האירוע המשפחתי, עלול ליצור אפקט מורכב עבורך ואת צריכה לשקול זאת. מצד שני, אני מבין את הקושי להבליג בשל התחושות הקשות שממלאות אותך אחרי המפגשים הללו. סביר להניח שתצטרכי למצוא דרך ביניים בה את מגיבה בצורה מתונה לעקיצות כדי לא להשאיר בבטן את הדברים. כמו כן כדאי לשתף את בעלך ובמקרים שבהם את מותקפת יתכן שהוא יכול לומר משהו. לצערי במצבים הללו אין פתרונות מושלמים, לכל צעד שנוקטים יש מחיר במקום אחר. השאלה מה קרה בתקופה האחרונה שהמצב החמיר מבחינתך ואולי אם תזהי זאת, תוכלי להקל במעט על מה שקורה לך.

דילמה משפחתית
יש לי משרד של רואי חשבון בו אני שותף. מאחר ואחותי מסיימת את לימודיה וזקוקה למקום של התמחות מופעל עליי לחץ לאפשר לה לקיים ההתמחות איתי במשרד.
מצד אחד השותף מרגיש מאד שלא בנוח מאחר וקירבת המשפחה לא תאפשר לו לפעול בחופשיות על כל מה שמשתמע. מצד שני מופעלת עליי מסכת של לחצים לשריין לה את מקום העבודה על רקע הקרבה המשפחתית.בנוסף אף אחותי מכניסה לחץ למשוואה כיון שהיא נעלבת מהעובדה כי ציינתי שבלית ברירה אקח אותה בשל הבעייתיות.
מה עליי לעשות.כיצד עליי לאזן בין המחויבות המשפחתית,רצון השותף והתחשבות בדעתו,ההסתייגות שלי וההבנה כי בעצם עבודה משפחתית אינה נחשבת כבריאה במובנים האלו וכל זאת אל מול האפשרות כי יתכן שהאלטרנטיבה היחידה היא בכך שהאחות תתקשה במציאת מקום התמחות.כיצד עליי לנהל השיחה עם המשפחה,השותף,אחותי וביני לבין עצמי כדי לנסות ולגשר.
תשובה
אינני יכול כמובן לתת עצה חד משמעית, אבל ברור שיש כאן בעיה שנוצרה. השאלה האם אין פתרון ביניים שיהיה טוב לכל הצדדים. למשל, למצוא משרד רו"ח של חבר או עמית שיקבל את אחותך להתמחות. באופן כזה אתה דואג לך ולא נוטש אותה, מצד שני לא מסתבך עם המורכבות המשפחתית.