מאמר של היינס משנת 1977 נקרא The Challenge of counseling the homosexual client דן בהתמודדויות הפסיכולוגיות שעומדות בפני הומוסקסואלים רבים (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים), שלמרות רצונם לצאת מן הארון ולמרות תמיכה שהם מקבלים ממערך חברתי מסוים, עדיין עליהם להתמודד עם מערך חברתי רחב יותר המנוכר לזהותם כהומוסקסואלים (המאמר הספציפי הזה דן בייעוץ לסטודנטים הומוסקסואלים אך הוא נכון בוודאי גם למגזרי אוכלוסיה רבים אחרים). מאמר זה יצא שנים בודדות אחרי השמטת קטגוריות ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות והוא מייצג תקופת מעבר. נראה שהמצב בישראל כיום דומה במידה מסוימת למצב שהיה בארה"ב בתקופה האמורה מבחינת המודעות החברתית והפתיחות כלפי הומוסקסואלים (נסייג ונאמר שמספר פלחים מסוימים של האוכלוסיה וכן המצב המשפטי בישראל נמצאים בסינכרוניזציה טובה מול מה שקורה בעולם הליברלי בתחום זה כיום). היינס במאמרו טוען שמחד, "מאבק ארגונים הומוסקסואלים הביא להצלחות ניכרות בתחומי החוק והאתיקה, כדוגמת השמטת קטגורית הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי בשנת 1973. עם זאת, השינוי הפורמאלי רחוק כשנות אור משינוי חברתי מקיף". נראה שעדיין ברוב מגזרי האוכלוסיה, הן בארה"ב והן בישראל, קיימת ראיה סטיגמטית ושלילית כלפי הומוסקסואלים. הדבר גורם לפרט ההומוסקסואל להימצא במצוקה והתגוננות כפי שקורה לא פעם ליחיד בתוך קבוצת מיעוט הזוכה לניכור ולעיתים אף לשנאה או התנגדות פעילה מצד האוכלוסיה הכללית. לפיכך, למרות שהמאמר הנ"ל פורסם לפני כ 25 שנה נראה שמסקנותיו והנחיותיו רלוונטיות כיום באותה מידה.
היינס כותב שהלגיטימציה להומוסקסואליות התרחבה יחסית למצב בעבר, אולם עדיין עומדת בפני הפרט ההומוסקסואל התלבטות ואתגרים פסיכולוגים מורכבים לפני יציאה מהארון ויכולת לחיות חיים שלמים עם עצמו ועם סביבתו יחסית לאפשרויות העומדות בפני הפרט ההטרוסקסואל. לדוגמא, בעוד שהפרט ההומוסקסואל יכול לקבל מחבריו בסביבה מסוימת, למשל, באוניברסיטה, עידוד על מנת לצאת מהארון, זוהי אינה תמיד פעולה קלה עבורו במובן החברתי הרחב יותר. הומוסקסואלים רבים חוששים, במידה רבה של צדק, שפעולה זו עלולה להוביל לצורה כלשהי של ענישה מצד משפחתם, חבריהם, מעסיקיהם ולמעשה כל מי שהם נמצאים עמו בקשר. הקבלה על ידי חברים קרובים, הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, לא תמיד מספקת את התמיכה הרגשית הנדרשת להם על מנת לעמוד בלחצים שמופעלים על הפרטים ההומוסקסואלים על ידי אנשים משמעותיים בחייהם, שאינם מקבלים את בחירתם ההומוסקסואלית באופן מלא או חלקי.
המצב חמור במיוחד עבור הומוסקסואלים החיים בחברות סגורות בעלות כללים חברתיים נוקשים כגון אנשי צבא, נערים ונערות במוסדות ופנימיות, אסירים בבתי סוהר, ובני קהילות דתיות ומסורתיות אשר דוחות הומוסקסואליות מתוך טיעוני מסורת. היינס טוען שברור שהתוצאות של "היציאה מהארון" עבור קבוצות אלו לא משאירה הרבה מקום לדמיון שלנו. בהחלט יתכן שפרטים מתוך קבוצות כאלו מעוניינים בייעוץ אך לא מעיזים לפנות לקבלת טיפול בשל החשש שלא יבינו אותם כראוי, יענישו אותם או שיחשפו את ההומוסקסואליות שלהם.
מאמרו של היינס מתאר מקרה של חייל בשירות צבאי בארה"ב בשם פול המדגים הן את דרך הטיפול בבעיה של חרדה סביב הומוסקסואליות, כמו גם את הסיבות לכך שיחידים חוששים מגילוי היותם הומוסקסואלים ונמנעים מלחפש עזרה מקצועית.
פול עבר שנה ללא אירועים מיוחדים בצבא וביסס יחסים טובים עם חבריו ועם הממונים עליו. ערב אחד המשטרה הצבאית החזירה אותו לבסיסו לאחר, שהמשטרה המקומית מצאה אותו מסתובב באזור העיר במצב מבולבל. בבית החולים בבסיס ציין פול, שהוא הרגיש לא טוב לאחר צפייה עם גבר בסרט פורנוגרפי. הוא ציין שהוא שתה כל כך הרבה והתעורר רק כאשר הגבר ביצע בו מעשה אוראלי.הוא לא זכר שום דבר מלבד המקרה הזה. המקרה של פול דווח למפקד הישיר שלו והופנה לחוקרי הבסיס. כאשר החוקרים תחקרו אותו, פול ביקש עזרה פסיכיאטרית. הוא קיבל שני ראיונות פסיכיאטריים, הכריז שהוא הומוסקסואל ושוחרר מהצבא. ניתוח של מקרה זה מבהיר באופן חד משמעי שבעייתו העיקרית של פול היתה ההתמודדות עם יציאתו מהארון, כלפי עצמו, כלפי מפקדיו, כלפי המערכת הצבאית ואולי מערכות חברתיות נוספות אשר אינן מוזכרות במקרה. אין ספק שאם פול היה פונה לטיפול ומעבד נושאים אלו בעוד מועד, האופן הטראומטי בו קרתה יציאתו מהארון היתה נמנעת ומתרחשת באופן שיביא לפחות נזקים בדימויו העצמי ותפקודו העתידי. מיותר לציין שמודעות רבה יותר בקרב שלטונות הצבא לגבי הומוסקסואליות היתה יכולה לחסוך גם היא את התהליך המשפיל אותו עבר, ואף להביא להישארותו במסגרת הצבאית בתפקוד נורמטיבי.
היינס סבור ש"יציאה מהארון", לבישת "דראג" או במידה מסוימת "להיות רעשני" הם מספר דרכים לחלק מההומוסקסואלים להביע את רגשותיהם כלפי לחצים חברתיים ונפשיים. נראה שהלחץ מסכל  את מאמצי היחיד להיות האיש שהוא או היא רצו להיות.  חברי הקבוצה הזו יכולים להיות מקובלים במידה טובה בקבוצת ההתייחסות שלהם. הם עשויים למצוא תמיכה מספקת ואושר מארגונים הומוסקסואלים או מעמיתים או ממאהבים. אפילו אם הפרט ההומוסקסואל אינו עובר אחת מהחוויות (השליליות) הללו, כמעט וודאי שבזמן כזה או אחר הוא יתקל בכל זאת בחוויה מסוג כזה, שבה ההומוסקסואליות נחשבת כבעיה.
כמו שעמיתיהם ההטרוסקסואלים נתקלים בבעיות בנוגע למיניות שלהם, כך גם לא כל ההומוסקסואלים תרים אחר ייעוץ מקצועי. רובם מסתדרים כנראה יפה גם ללא ייעוץ. המקרה הבא מתאר דוגמא של בחורה לסבית המסרבת לקבל טיפול מקצועי. שימו לב לפוטנציאל הבעייתי שבסיטואציה שבה היא מעורבת.
היינס מתאר אישה, גברת ס., אשר פנתה לייעוץ לכומר הכנסיה כאשר גילתה את בתה בת ה-20 והנשואה במיטה עם אישה אחרת. מכיוון שאמה הייתה כעת מודעת לסיטואציה, אישרה הבת שהיא לסבית. מאוחר יותר היא הודתה, שהייתה בקשר עם אותה בת זוג במשך שלוש שנים. הן ביקשו להקים את משק הבית המשותף שלהן, לא רק עבור עצמן, אלא גם לילדיהם שהיו בגיל הגן.
הכומר אמר לגברת ס. לספר לבתה על הביקור שלה בכנסיה ולהרחיב את ההזמנה שלו גם לגביה. בנוסף לכך הוא כתב לבת והזמינה לבקר אותו. כמו כן הוא התקשר אליה על מנת להביע את חששותיו והציע את עזרתו. למרות כל זאת, הבת טענה שאין לה כל בעיות שהיא צריכה להתמודד עמם באמצעות ייעוץ והיא לא רצתה לדון בנושא יותר.
פנייה לטיפול וייעוץ של היחיד סביב זהותו המינית כהומוסקסואל צריכה לבוא מתוך רצונו האישי. אין כל טעם בטיפול שנכפה ע"י גורמי הסביבה. במקרה כזה הצורך בטיפול הוא כנראה של גורמי הסביבה ויתכן שדווקא הם עשויים להיות היעד המוצלח יותר לטיפול כדי לקבל באופן מלא ושלם יותר את בן משפחתם כפי שהוא.
היינס סבור שכאשר הומוסקסואלים או קרובי משפחתם פונים לעזרה מקצועית, חשוב לוודא לפני שמתחילים את ההתערבות הטיפולית מספר דברים. ראשית, היועץ צריך להיות מוכן לקבל את היחיד כהומוסקסואל, גם אם מטרת הפניה לשנות תפיסה עצמית זו. היועץ צריך לנסות ולהבין את הבעיות שמוצגות בפניו באופן פתוח ללא קביעת עמדה מראש. היועץ אינו צריך לנסות "לרפא" את ההומוסקסואליות שלו. היועץ צריך להיות מוכן למצב שבו הוא עובר את השלב של הבנת ההומוסקסואליות למצב שבו הוא מציג תכנית טיפול.
טיפול מקצועי הוגן מחייב לפיכך את היועץ, בהתאם לתחום מומחיותו, להיות פתוח למגוון רחב של בעיות או סוגיות שיוצגו בפניו. לדוגמא, היועץ בכנסייה עשוי להיתקל ביחיד שמציג אשמה גדולה ובלתי רגילה לא רק בשל המעשים עצמם, אלא בשל החלומות והפנטזיות. היועץ בבית הספר או במרכז לטיפול בילד עשוי להיתקל בצעיר שמשתמט מהלימודים או שנתקל בקשיים בריכוז בהכנת עבודה אקדמית. התלמיד עשוי גם לסרב להשתתף בפעילויות שונות בבית הספר או להתנגד לקשר עם בוגרים או חברים קרובים. היועץ בצבא או בבית הספר עשוי לראות רגרסיה בהתנהגות ודיכאון. בעוד שרשימה מוגבלת זו של סימפטומים יכולה לאפיין מספר רב של הומוסקסואלים שמתמודדים עם שאלות לגבי הנטייה המינית שלהם, עדיין אין למקד את תשומת הלב דווקא לפעילות המינית. הומוסקסואלים, כמו הטרוסקסואלים, נתקלים מן הסתם בבעיות שאינן דווקא קשורות בהעדפתם המינית. כפי שהמטפל מכיר ומבין בעיות אלו, כאשר הוא מטפל במטופלהטרוסקסואלי,כך הוא צריך להכיר ולהבין אותם בהקשר של מטופל הומוסקסואלי.
בשורה התחתונה: מטופלים הומוסקסואלים פונים לטיפול מסיבות רבות. היותו של מטופל הומוסקסואל אינה אומרת שהטיפול אמור להתמקד דווקא בנקודה זו. רוב המטופלים ההומוסקסואלים פונים לטיפול בשל קשיים פסיכולוגים שאינם נוגעים בהעדפתם המינית, בין אם העניין יתברר בהמשך כקשור, ובין אם יישאר בלתי רלוונטי לטיפול גם בהמשך. על המטפל לקבל את המטופל באופן אינטגרטיבי ולא למקד, הן את הראיון הראשוני והן את הטיפול או הייעוץ כולו בהומוסקסואליות של המטופל, אלא אם המטופל עצמו מביא נושא זה כנושא מרכזי.
המקרה הבא שמובא ע"י היינס מתאר מקרה של קבלה בסיטואציה מציאותית: מר וגברת ב. ביקרו במרכז הייעוץ בקמפוס אוניברסיטאי מסוים בארה"ב במטרה לקבל עזרה. בנם רצה להתחיל ללמוד בקמפוס ורצה גם לגור שם במעונות. הם ציינו שבנם, הינו הומוסקסואל ושהם תמכו בו ובסגנון החיים שלו. היועצת הרגישה את הצורך של ההורים להגן על בנם וביקשה לפגוש אותו באופן אישי. כאשר הבחור הגיע לראיון הוא היה במצב של חרדה, עוינות והגנתיות. היועצת ביקשה ממנו להירגע ולעזור לה לעזור לו להחליט באם הוא מעוניין לגור בקמפוס תוך דגש שההחלטה אינה שלה אלא שלו באופן בלעדי. הבחור הודה שהיה "לחוץ" מהמפגש עימה בגלל ניסיון קודם שלילי אבל נרגע כאשר הבין שהיועצת הנה בעלת גישה ניטרלית בנוגע להעדפה המינית שלו.
פנייה לטיפול וייעוץ היא מצב סטרסוגני (מלחיץ) באופן טבעי. עבור הומוסקסואל אשר חושש מתגובות הומופוביות, לחץ זה מוגבר אף יותר, ולכן יתכן שהמפגש הראשון בין מטפל למטופל בהקשרים אלו יהיה לא פשוט. במצבים אלו חשוב להעלות את הסוגיה ההומוסקסואלית "על השולחן" כבר בתחילה. על המטפל מונחת האחריות במצב זה להסביר את גישתו, אם ישנה כזו בהקשר של הומוסקסואליות והיותו נטול דעות קדומות הומופוביות. לעיתים אלו תנאי בסיס קריטיים ליצירת קשר טיפולי ראשוני במצב של ביטחון ורוגע.
לעיתים הייעוץ חייב לכלול גם תוכניות פעולה. במקרה האמור של יועץ הקמפוס האוניברסיטאי היה צורך להרגיע ולהסדיר את ענייני מגוריו במעונות הסטודנטים. במקרה זה מטרת תהליך הייעוץ של אשת המקצוע היה לבחון עם הבחור את ההשלכות של חלוקת חדר עם סטודנט אחר. בסופו של דבר הבחור העדיף לשכור דירת יחיד בקמפוס ואכן כך עשה.  במעקב המשך, הבחור סיים את השנה הראשונה והמשיך את לימודיו בקמפוס עם אותו הסדר מגורים. היינס (שהוא עצמו דיקן לענייני סטודנטים באוניברסיטה אמריקאית בלונג איילנד שבניו יורק) סבור שההצלחה של אותו בחור בלימודים במהלך השנה יכולה להיזקף לזכותם של מספר גורמים. מחד, הנועץ היה בוגר והשתמש בצורה טובה בייעוץ. מאידך היועצת היתה מודעת לסיטואציה הסוציו-תרבותית בקמפוס. היא השתמשה בידע ובמיומנויות שלה בצורה נכונה כדי להביא לפתרון מתאים לנועץ.
בשנים האחרונות ניכר שינוי משמעותי גם בעיני החוק בהקשרים שונים של החיים המשפחתיים של הומוסקסואלים. זכויותיהם עוגנו בחקיקה ופסיקה ולדבר השלכות משמעותיות גם לגבי הטיפול המשפחתי והזוגי בהקשרים אלו. מובן שמטפלים משפחתיים וזוגיים צריכים קודם כל לקבל את הזוגיות ההומוסקסואלית ולהיות מוכנים לטפל בזוגות כאלו, כשם שהם מטפלים בזוגות אחרים. יחד עם זאת, סבור היינס, למרות המאפיינים הדומים שיש לזוגות ההטרוסקסואלים, יש לשים לב למאפיינים המיוחדים: לדוגמא, כיצד הזוג ההומוסקסואלי מתייחס לשיתוף בקניין, פוליסות ביטוח וצוואות. יתכן שיש להפנות את הזוג ההומוסקסואלי לעורך דין שיבין אותם, יעזור להם לקבל את זכויותיהם, וינחה אותם לגבי פרטים שונים בתחום התמחותו. נניח, שאחד מבני הזוג היה נשוי והבעיה של משמורת או זכויות לגבי ביקורי הילדים הופכת להיות בעיה מרכזית. הבעיות הללו הנן הרבה מעבר לבעיות משפטיות רגילות. הם מצריכות אוזן קשבת ואמפתית, ייעוץ מקצועי והכוונה מאנשי מקצוע בתחומים שונים אינטר-דיסיפלינריים.
בהקשר לגישות המטפלים למטופלים הומוסקסואלים, רובינשטיין (1995) ערך מחקר בקרב 417 מטפלים ישראלים בתחום בריאות הנפש  (פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) שפורסם בכתב העתJournal of Psychotherapy. המאמר בא לבחון את עמדותיהם המקצועיות של המטפלים בנושא הומוסקסואליות כ-20 שנה לאחר שהומוסקסואליות הוצאה מספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאיDSM כהפרעה נפשית. המחקר בדק את ההשפעה שיש לנטייתו המינית של מטופל (הומוסקסואל או הטרוסקסואל) על עמדותיהם המקצועיות המטפלים. למטפלים חולק תיאור מקרה היפותטי שבו מטופל היה או הטרוסקסואל או הומוסקסואל. ממצאי המחקר הורו שחומרת המצב הנפשי בה נתפס המטופל בתיאור המקרה היתה שונה כפונקציה של הנטייה המינית של המטופל. מטופל שהוגדר כהומוסקסואל הוגדר במצב נפשי קשה יותר ממטופל מקביל עם אותם סימפטומים שהוגדר הטרוסקסואל. הממצאים מורים שלמרות שהומוסקסואליות הוצאה מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטריות באופן פורמאלי, הרי שמטפלים עדיין מאבחנים באופן לא פורמאלי מטופלים הומוסקסואליים כמצויים בבעיה או קושי חמורים יותר.
להלן מספר נושאים שהוזכרו במאמר זה: עשרים שנה חלפו מאז שארגון ה-APA החליט להסיר את הגדרת ה"הומוסקסואליות אגו-סינטונית" (כלומר, הומוסקסואליות שהפרט שלם איתה והיא מקובלת על ידו כחלק מהגדרתו העצמית וזהותו המינית). עולה השאלה (ונבחנת להלן) האם, ואם כן, באיזו מידה, המטפלים אכן הסירו הגדרה זו מלכסיקון ההפרעות.
הקריטריונים האבחוניים של הומוסקסואליות אגו-דיסטונית (כזו שהפרט אינו שלם עימה והוא מגלה קונפליקט לגבי זהותו המינית) כוללים תלונות של המטופלים בנוגע להעדר תשוקה הטרוסקסואלית וקיומה של תבנית הומוסקסואלית שהפרט מתאר בצורה מפורשת כבלתי רצויה וכמקור מתמיד של הפרעה. עם זאת האבחנה היתה בעייתית והושמטה מהגרסאות הבאות של ספר האבחנות. כבר בגרסה הקודמת הוזהרו מטפלים לא לתת אבחנה זו רק בשל תחושה של המטופל ש"החיים יכולים היות קלים יותר אם הייתי הומוסקסואל" או מצוקה שנובעת מלחץ שמפעילה הסביבה והחברה. אלו גורמים חיצוניים שיוצרים כמובן תחושה דיסטונית, אבל אינם רלוונטיים לזהות המינית שעשויה להיות ברורה לחלוטין. הקטגוריה הזו הושמטה בסופו של דבר מכיוון שכמעט כל הומוסקסואל עובר בשלב הראשון להגדרת זהותו המינית שלב בו ההומוסקסואליות היא אגודיסטונית. בפועל כמעט ולא היה שימוש בקטגוריה זו ולכן ניתנה הנחיה להשתמש באבחנה שונה במקרה של קונפליקטים נפשיים בנוגע להומוסקסואליות: "הפרעה מינית כללית (לא מוגדרת: Not Otherwise Specified).
רובינשטיין כותב שקיימת תחושה שמטפלים בתחום בריאות הנפש מחזיקים עמדות ליברליות בנוגע לנטיות הומוסקסואליות, הן ברמה ההצהרתית והן זו האידיאולוגית. מחקרים שבוצעו בארה"ב בנוגע לעמדות של מטפלים כלפי הומוסקסואלים ולסביות מאששים זאת. רוב הספרות המקצועית הפסיכולוגית העכשווית תומכת גם היא בעמדה זו ורואה דווקא בהומופוביה בעיה שיש לטפל בה. כמו כן, פורסמו מחקרים לגבי בריאות הנפשית של מטופלים במרפאות חוץ הומוסקסואלים לעומת הטרוסקסואלים ולא נמצא כל הבדל ביניהם, עם נטייה אפילו להסתגלות טובה יותר בקרב הומוסקסואליים.
המאמר מציין שהעמדה הליברלית של המטפלים כלפי הומוסקסואליות אינה מפתיעה לאור הדעות הפוליטיות הליברליות והתפיסה החילונית שקיימת בארצות הברית כמו גם בישראל. יחד עם זאת יש לזכור שמחקרים שמראים כי מטפלים שומרים על עמדות ליברליות, מתייחסים לרמה ההצהרתית. מסתבר שמחקרים שבודקים עמדות באופן סמוי יותר מגלים תוצאות שונות לחלוטין. מחקר של גרפינקל ומורין בנוגע לעמדות מטפלים לגבי מטופלים הומוסקסואלים בדק הבדלים באבחנה המקצועית שניתנת למטופלים כאשר ההבדל ביניהם מתמקד רק ביותם הטרוסקסואלים או הומוסקסואליים. המחקר נערך על תיאור מקרה היפותטי ומצא שמטופלים הטרוסקסואלים דורגו בצורה משמעותית בריאים יותר ממטופלים הומוסקסואלים (נכון לגברים ולנשים כאחד). כאמור, מחקרו של רובינשטיין שפורסם ב 1995 ערך פרוצדורה דומה ובחן את חומרת האבחנה שניתנת למטופל היפותטי, הומוסקסואל או הטרוסקסואל בעיני 417 מטפלים ישראליים. לפי העיקרון ההצהרתי לפיו הושמטה קטגורית הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, לא אמור היה להימצא הבדל בין תפיסת המצב הנפשי של המטפלים את המטופלים ההומוסקסואלים וההטרוסקסואלים, במיוחד לאור העובדה שהנטייה ההומוסקסואלית הוצגה כאגו-סינטוניתבצורה מפורשת וכאשר הבעיה הנפשית של שני המטופלים זהה.
תוצאות המחקר מורות שכעשרים שנה לאחר ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטרי (המאמר פורסם כאמור ב 1995 וההחלטה להסרת הקטגוריה התקבלה ב 1973), עדיין קיימת עמדה מקצועית סטריאוטיפית ושלילית כלפי הומוסקסואליות בקרב ציבור המטפלים בבריאות הנפש בישראל. מטופלים הומוסקסואליים נתפסו כבעלי בעיה נפשית חמורה יותר ממטופלים הטרוסקסואלים בעלי אותם מאפיינים. אמנם ההבדל שנמצא לא היה גדול אך הוא היה מובהק מבחינה סטטיסטית. זאת בניגוד מוחלט לעמדה המוצהרת של אגודות הפסיכולוגיה ושל עמדות המטפלים בסקרים ובכתבים מקצועיים שונים. חמור מכך, רבים מהמטפלים שהשתתפו במחקר הנוכחי היו צעירים שלא הכירו את הגרסא הקודמת של ספר האבחנות. יש לשער שאם בקרב אוכלוסיה ליברלית שכזו המצהירה בגלוי על תפיסתה את ההומוסקסואליות כנורמטיבית, יש עדיין סטריאוטיפים שכאלה, קל וחומר שבקרב האוכלוסיה הכללית והקונסרבטיבית יותר המצב חמור בהרבה.
פער בין ליברליות נחזית לבין זו שנמצאה מצביע על דרגת ההפנמה המוגבלת של ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות.
נראה שיש מקום להגברת ההסברה בנושא זה בקרב מטפלים וכן להעלות את המודעות והנושא של הומופוביה כסוגיה חברתית שיש לעסוק בה. מטרת מאמר זה בין היתר, להגביר מודעות זו בקרב אוכלוסיית המטפלים, המטופלים והאוכלוסיה הכללית בכלל.
בשנת 1998 פרסמו שני פסיכולוגים בריטים, מילטון וקוייל, מאמר המתייחס לטיפול בהומוסקסואלים בבריטניה. הם טענו שנושא הטיפול בהומוסקסואלים כמעט לא נדון בבריטניה עד אותה תקופה, לעומת פרסומים ועיסוק רב נושא בארה"ב מאז שנות השבעים.
הכותבים התייחסו בדבריהם למחקר אמריקאי שבוצע בשנת 1986 ואשר בדק את רמת ההתמחות והיחס של פסיכולוגים  אמריקאיים למטופלים הומוסקסואלים. המחקר נערך עם קרוב ל 1500 משתתפים ונעשה בפיקוח איגוד הפסיכולוגים האמריקאים (APA). בתוצאות המחקר נמצאה שונות רבה בין הפסיכולוגים השונים לגבי מידת הסובלנות וחוסר דעות קדומות לגבי מטופלים הומוסקסואלים. בעקבות ממצאים כאלה שחזרו על עצמם גם במחקרים נוספים הוציא האיגוד האמריקאי קוד אתי לטיפול נפשי במטופלים הומוסקסואלים (המפורט גם במאמר זה). ברוח דברים אלו ערכה גם ועדה בריטית שעוסקת בתחום מקצועיות הטיפול הפסיכותרפי בבריטניה מחקר שממצאיו מוצגים במאמר של מילטון וקוויל. מחקר זה חלק מטרות דומות לאלו של מחקר ה- APA, כדוגמת, הרצון להעלות על פני השטח הטיות בתפיסת מטפלים והבטחת מתן טיפול מקצועי ומעמיק לאוכלוסית ההומוסקסואלים הפונים לטיפול פסיכולוגי. בשאלון המחקר התבקשו המטפלים לתאר מהו לדעתם טיפול לקוי במטופל הומוסקסואל. המוטיב המרכזי בקשת המקרים שתוארו התייחס לדעות קדומות והנחות יסוד בעייתיות בנוגע להומוסקסואליות. מהשאלונים עלה שחלק מהמטפלים ראו בהומוסקסואליות פתולוגיה. הסבר לכך ניתן על ידם בהקשר לכך ש"טיפול פסיכואנליטי/פסיכודינמי מסווג את ההתנהגות (ההומוסקסואלית) כפתולוגית". מטפל הומוסקסואל מתאר אף שכאשר החל את הכשרתו כפסיכואנליטיקאי הוסבר לו ע"י מדריכיו שההכשרה תדרוש ממנו לבחון או אף לשנות את העדפתו המינית ואת סגנון חייו למרות העובדה שהיה מצוי במערכת יחסים קבועה מזה 15 שנה. שאלון של משתתף אחד תיאר את הפצת הרעיון של הפתולוגיה במסגרת הכשרתית כאשר בסמינר במרכז הדרכה לפסיכותרפיה בלונדון תוארו הומוסקסואלים כ-"סוטים" ו-"חולים".
מספר משתתפים במחקר טענו שהסברים שניתנים במהלך הטיפול הנפשי בנוגע למקור העדפה המינית ההומוסקסואלית עלולים להיות בעייתיים ולגרום למטופלים לשאוף לשנות את העדפתם המינית מאחר והיא נתפסת כפתולוגית או נובעת מפתולוגיה. לדוגמא, מטופלת לסבית שמקבלת הסבר על כך שהעדפתה המינית נובעת מחשש טראומטי מגברים בשל חוויות שליליות שעברה ביחסיה עם גברים בעברה. לטענת אלו שתיארו מקרה זה הטרוסקסואליות מתוארת באופן ישיר כאופציית ברירת המחדל ומטבע הדברים האופציה ההומוסקסואלית כחריגה ופתולוגית. בנוסף, הועלתה סברה שמטפלים מדגישים יתר על המידה את החשיבות של ההעדפה המינית בטיפול במטופלים הומוסקסואלים. משתתפים רבים במחקר ציינו שבדרך כלל להעדפה המינית ישנה השפעה נרחבת על התפקוד הנפשי-פסיכולוגי הכללי. מכאן שלמעשה מטפלים רבים מסבירים את הבעיות הפסיכולוגיות של מטופלים הומוסקסואלים באופן ישיר בהעדפתם המינית, גם אם סיבות הפניה לטיפול היו שונות לחלוטין ולא מעלות כל קונפליקט לגבי ההעדפה המינית. אחד המשתתפים במחקר הציג את הדוגמא הבאה: שתי בנות זוג לסביות שטופלו על ידי שני מטפלים שונים תיארו הערות ופירושים שקיבלו ממטפליהם ואשר לא היו מופנות אליהן לדעתן אם הן היו הטרוסקסואליות. למשל, "אם נחקור את מערכת היחסים שלך עם אמך, ייתכן ונוכל להבין את ההעדפה המינית שלך", זאת למרות שאף אחת מהן לא ראתה בהעדפתה המינית את הבעיה שלה. שוב, הדבר יכול להיגרם מתפיסת המטפלים ששינוי הנטייה המינית יכול להיות מטרה ראויה. במקרה אחר תיאר אחד המשתתפים במחקר עמדה של פסיכולוג עמית לגבי מטופל הומוסקסואל. המטפל סבר שהעדפתו המינית של המטופל היא למעשה המקור למצב הדיכאון בו היה שרוי. הוא סבר שאם נושא ההעדפה המינית יעלה וייחקר בטיפול כך שאותו מטופל יבין מדוע הוא רוצה לקיים יחסי מין עם גברים, יפתרו בעיותיו, כלומר, הוא יצא מן הדיכאון ויהפוך להטרוסקסואל.
גורם בעייתי נוסף שהועלה הינה הנטייה של מטפלים לפעול בתוך מסגרות נוקשות של הנחות ונורמותהטרוסקסיסטיות. לדוגמא, כאשר שואלים על המשפחה ועל מערכות יחסים מניחים שהמטופל הינו הטרוסקסואל, אלא אם כן הוא ציין אחרת. בעיות נוספות שזוהו על ידי המשתתפים במחקר קשורות להשלכות של מטפלים על אופי מערכות היחסים של הומוסקסואלים. לדוגמא, הנחות לגבי היותה של מיניות הומוסקסואלית ליברלית יותר או שכל הגברים ההומוסקסואלים מקיימים פעילות מינית אנאלית. כשל בקבלת המטופלים ההומוסקסואלים בקשת רחבה של אפשרויות, כמו שמתייחסים למטופלים הטרוסקסואלים, נתפסה כבעייתית ופוגמת ביכולת המטפלים להיות אמפתיים למטופליהם ויעילים בתפקידם המקצועי.
חלק ממשתתפי המחקר הסבירו את התופעות האמורות בכך שמטפלים רבים מרגישים שהם בלתי מיומנים בתחום זה. חלק מההסברים נבעו מהמיניות של המטפלים עצמם (העברה נגדית) מתוך חשש שלהם על כך שמטופלים הומוסקסואליים/לסביות עשויים לפתח השלכה ארוטית כלפי מטפלים בני אותו מין והסכנה שהם עשויים להציב בפני המטפל שלא יוכל להתמודד עם היבטים אלו בטיפול.
בחלק אחר של השאלון התבקשו המשתתפים לתאר מהי דרך טיפול מקצועית וראויה בהומוסקסואלים, בניגוד לליקויים שתוארו בחלק הקודם. המוטיבים המרכזיים שעלו בחלק זה התרכזו בקבלה בלתי שיפוטית של המטפל כמו גם תפיסה נורמטיבית וחיובית להומוסקסואליות. טיפול כזה מאופיין במחשבה פתוחה שנערך על ידי מטפל בעל ידע מתאים ומספיק על נושאים הקשורים להומוסקסואליות. אופי זה של הטיפול הינו בעל השלכות על יעילותו. טיפול זה צריך גם להתבסס על מודלים תיאורטיים שמקבלים את ההומוסקסואליות כקבילה וכביטוי בלתי פתולוגי של המיניות וההעדפה המינית. נטען שיש צורך לאמץ  עמדה יותר אקטיבית בטיפול על מנת ליצור סביבה של קבלה ואישור: "יציאה מהסביבה הטיפולית הניטרלית עשויה לעזור להומוסקסואלים צעירים או לאלו שחוקרים את הצד ההומוסקסואלי שלהם, להתגבר על דעות קדומות חברתיות נפוצות, בהצהרה גלויה על כך שניתן להיות הומוסקסואל וגם בטוח בעצמך, אוהב, בלתי מנצל ילדים, הורה טוב וכדומה".
הצהרה גלויה של קבלה ואישור דרך השקפה זו צריכה לכלול, לדעת רבים ממשתתפי המחקר, סירוב לראות בשינוי ההעדפה המינית כמטרה טיפולית מקובלת. יחד עם זאת, אין מדובר בהתעלמות מתחושות הטרוסקסואליות של מטופלים הומוסקסואלים באם אלו נובעים מהמטופלים עצמם.
המוטיב של מחשבה פתוחה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר המשתתפים תיארו את החשיבות בכך שהמטופל הוא זה שקובע את מרכז ומטרת הטיפול. לפיכך יתכן שההעדפה המינית הופכת בלתי רלוונטית לבעיות הפסיכולוגיות בגללן פונים לטיפול: "מטופלים הומוסקסואליים צריכים לקבל יחס כאילו ההעדפה המינית שלהם היא לא על הפרק, יחד עם זאת זה לא מונע התמקדות בבעיות שנובעות מלהיות הומוסקסואל".
עם זאת, המוטיבים של קבלה ומחשבה פתוחה באו ביחד עם תגובות שהדגישו את החשיבות שיש לתת להשפעה של עמדות חברתיות בסביבתם של המטופלים ההומוסקסואלים לגבי הומוסקסואליות. כלומר, לא ניתן להתעלם מההקשר הפוליטי והחברתי בו נמצא הפרט ועל המטפל להתייחס אל הפרט כיחיד בתוך המבנה החברתי בו הוא מצוי.
התיאורים שמסרו משתתפים במחקר לגבי מיניות הומוסקסואלית מצביעים על כך שרבים רואים בכך תחום מורכב שבו יש להם פערים בידע ובמומחיות. לדוגמא, בא לידי ביטוי בצורך שלהם 'להיות מודעים להבדלים ולדמיון בסגנון החיים, מערכות יחסים, עמדות וכדומה בין יחסים הומוסקסואלים ויחסי לסביים. עלה צורך בקרב המשתתפים ליותר הכשרה בתחום זה בזמן הלימודים הפורמאליים לקראת היותם מטפלים. מומחים רבים ציינו שהם פיתחו עמדות חיוביות במהלך ניסיון החיים המקצועי שלהם ולא במסגרת ההכשרה שלהם.
מספר משתתפים טענו שמטפל בהומוסקסואלים צריך להיות מודע לטווח רחב של עניינים ושירותים הרלוונטיים להומוסקסואלים כמו  קו חם להומוסקסואליים ומאגרי מומחים וגופי עזרה הדדית לאוכלוסיה ההומוסקסואלית. שימוש בגורמים אלו עשוי להיות נורמטיבי יותר כאשר זה מתאים, יחסית לשירותי בריאות הנפש.
מוטיב הקבלה עלה גם בהקשר של העברה והעברה נגדית בטיפול. הנושא מורכב גם בהקשרים טיפוליים שאינם קשורים להומוסקסואליות ומשתתפי המחקר הכירו גם בלחצים שעשויים לנבוע כאשר חוקרים נושאים אלו בתוך טיפול בו צד אחד הטרוסקסואל וצד שני הומוסקסואל. בהקשר זה יש לציין שלא היתה תמימות דעים לגבי ההתאמה הרצויה בין מטפל למטופל בהקשר של העדפה מינית. היו דיעות מחד שעדיף מטפל הומוסקסואל למטופל הומוסקסואל, דיעות לכך שיתכן ויש יתרון טיפולי בכך שהמטפל בעל זהות מינית שונה (נטען למשל שזה יכול לתת למטופל את התחושה שפסיכולוג הטרוסקסואלי מקבל אותו ואת ההזדמנות להבין שמטפל בעל נטייה שונה משלו יכול להיות אמפתי לגבי ניסיון הומוסקסואלי), וכמובן דיעות לכך שאין להעדפתו המינית של המטפל כל חשיבות.
בדיון מנתחים החוקרים את ממצאי הסקר שערכו. לטענתם, נושא חשוב שעולה מן הנתונים הינו ההבדל בין "Being" לבין "Doing" (להיות לעומת לעשות). הרבה דוגמאות של טיפול לקוי התאימו לקטגורית העשייה (Doing), כלומר פעולות שהפסיכולוג יישם לגבי הלקוח כמו ניסיונות לשנות אוריינטציה מינית. דוגמאות של טיפול ראוי היו קשורות דווקא ל- Being של המטפלים, כלומר לאופן בו נמצא המטפל בתוך הטיפול תוך קבלת המטופל כפי שהוא ופתיחות לחומר הטיפולי המובא על ידו ללא הטיות.
במונחים של תיאוריה טיפולית נאמר כי ישנו כיום מעבר ממודלים של הומוסקסואליות המבוססים על פתולוגיה נפשית (לפני שנות ה-70) למודלים של הומוסקסואליות שמבוססים על סגנון חיים ובחירה. עם זאת, מדובר ללא ספק בתקופת מעבר של קונפליקטים בין העמדות האמורות ולא בתמימות דעים בין המטפלים השונים.

 בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post היבטים נוספים שהופיעו בספרות המקצועית בנוגע לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים appeared first on PSY.

מאמר של פול רובינסון משנת 1999 דן באופן ישיר בשאלה "האם פרויד הוא טוב או רע להומוסקסואלים" (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים), זאת לאור כותבים שונים שהציגו את פרויד כאבי ההומופוביה המודרנית. רובינסון מתנגד לתפיסה זו של פרויד ומציג ציטוטים שונים מכתביו של פרויד המוכיחים שפרויד לא תפס הומוסקסואליות כפתולוגיה נפשית.
אין ספק שהתיאוריה ההתפתחותית של פרויד רואה בהטרוסקסואליות תוצאה "נורמלית" של התפתחות אשר מושוות לבגרות נפשית. מכאן שהומוסקסואליות לפי גישה זו מפורשת תמיד כרגרסיה. פרויד הציג זאת כפיקסציה (קיבעון) של הילד בשלב יותר פרימיטיבי של ההתפתחות הנפשית. יש לציין עם זאת כי התייחסותו של פרויד ל"נורמאליות", כמו התחושה שלו לגבי "תרבות" הייתה אמביוולנטית. בכתביו ישנה התייחסות ביקורתית להקרבה של "בגרות מינית נדרשת" (על ידי החברה). לדבריו "בחירת האובייקט מוגבלת אך ורק לבן המין השני.. קיומו של סוג אחד של חיי מין לכולם, מתעלם מהשונות, בין מולדת או נרכשת, במבנה המיני של בני האדם; הגישה פוסלת מספר רב של אנשים… ובכך הופכת למקור של חוסר צדק משמעותי".
למרות שהטיפול של פרויד בהומוסקסואליות היה בגדר "נורמליזציה", הוא לא היה בגדר "פתולוגיה". אבחנה זו משמעותית כיוון שמאוחר יותר פסיכואנליטיקאים אמריקאיים מסוימים יטענו באופן שאינו משתמע לשני פנים, כפי שנתאר בהמשך, שהומוסקסואליות היא סוג של מחלה. פרויד התעקש שלא מדובר במחלה. הוא התייחס לכך במכתבו המפורסם לאם של הומוסקסואל אמריקאי בשנת 1935 שיתואר בהמשך. הוא סבר שדחפים הומוסקסואליים הופכים להיות פתולוגיים רק כאשר הם מודחקים. אדם שפעל לפי הדחפים ההומוסקסואליים היה לפי התיאוריה דווקא מוגן מפני נוירוזה, בעוד שדחפים אלו נעשו מסוכנים בדיוק כאשר הם הופנו אל תת המודע.
יש להדגיש שהומוסקסואליות נחשבה פשע בתקופתו של פרויד וגילויה היה כרוך בענישה כולל מאסר. לאור זאת עמדתו לגבי הומוסקסואליות עשויה להיתפס אוהדת וחיובית. לדבריו "כל בני האדם מסוגלים לעשות את פעולת בחירת-האובייקט ההומוסקסואלי ולמעשה עשו זאת פעם אחת בתת המודע שלהם". לפי התפיסה הנפשית האוניברסאלית של פרויד, הומוסקסואליות נמצאת בכל מקום. "המשיכה המינית הבלעדית שגברים חשים כלפי נשים היא גם כן סוגיה שיש להבהיר אותה והיא לא דבר מובן מאליו, שמבוססת על משיכה כימית אולטימטיבית". פרויד אף אבחן עצמו בהקשר למערכת היחסים שלו עםוילהם פליס כסוג של קשר הומוסקסואלי פסיבי מבחינתו. התפיסה האוניברסאלית באה לידי ביטוי במיוחד בהצגת תיאורי המקרה של פרויד. דחפים הומוסקסואליים נמצאו בכל אחד מחייהם הנפשיים של מטופליו הגברים אותם הציג. פרויד סבר שהדחקת הדחף להיות נשלט בצורה אוראלית או אנאלית על ידי האב היא המקור הראשי לבעייתם. אהדתו של פרויד לגברים אלו כמו למקרים היסטוריים של גברים שנתפסים כהומוסקסואליים (ליאונרדו לדוגמא) חושפים אמביוולנציה של משיכה ודחייה להומוסקסואליות.
נראה עם זאת, שהסיפור שונה לחלוטין כאשר מדובר בשני תיאורי מקרה של לסביות – דורה והאישה האנונימית של 1920. מקרים אלו דומים למדי. בשניהם מדובר בנשים צעירות ומרשימות בשנות הנעורים המאוחרות שלהן שנוהגות בפרויד בחשדנות מופגנת, כאשר הוא נוהג כלפיהן בהתאם בבוז, מה שכמובן מגביר את החשד שהבעיה האמיתית הנה פרויד ולא המטופלות. יתכן שכישלונו של פרויד בטיפולים אלה מבטא חלק מבעייתו הרחבה של פרויד עם נשים בכלל. מאחר ונשים באופן כללי, ולסביות באופן ספציפי יותר, מאובחנות על ידו במונחים פתולוגיים של קנאת פין ואכזבתן הכללית מגברים, יתכן שקיימת בעיה בסיסית בתיאוריה כולה.
פרויד טען שהטיפול הפסיכואנליטי אינו יכול להמיר את הנטייה המינית ההומוסקסואלית, אם כי טען שבסיס ההומוסקסואליות הוא במבנה של נטייה מוקדמת, כלומר, הומוסקסואליות נוצרת ולא מולדת.
מספר פסיכואנליטיקאים אמריקאיים פרוידיאנים הפכו את הרעיונות של פרויד על פניהם. הם הפכו את ההומוסקסואליות למחלה, כזאת שניתן לרפאה, והפרידו קטגורית את התופעה מהטרוסקסואליות "נורמאלית" על ידי דחייה מפורשת של תפיסתו האוניברסאלית של פרויד בנוגע למבנה הביסקסואלי.
התייחסות וניתוח נוסף לגבי פרויד והומוסקסואליות ניתן למצוא במאמרו של קוואוור מ 1980. קוואוור כותב שפרויד הושפע בתחילת דרכו מפילס, רופא ברלינאי שהתיאוריות שלו כללו בין השאר, את האמונה בטבע הביסקסואלי האינהרנטי, שקיים באדם, נשים וגברים כאחד. כלומר, לכל אדם משיכה כלשהי הן לנשים והן לגברים. מכאן שפנטזיות הומוסקסואליות הינן נורמטיביות בקשת הרגשות והקוגניציות האנושיות.
פרויד ראה את תסביך אדיפוס בשלב הגניטאלי כאבן דרך בהתפתחות הפסיכולוגית, טיפוח דיכוי של ה"מרכיבים פרה-גניטאליים" של הליבידו אשר מאפשרים לילד לגבש את הזהות שלו כאדם ולבחור את נשים כאובייקטים ליבידינאלים. ב-Three Essays on the Theory of Sexuality ולאחר מכן במאמרו – "A Child Is Being Beaten" הוא מקטלג את ההומוסקסואליות יחד עם הסטיות, בשילוב עם עוד מרכיבים סוטים ופרה גניטאליים של הליבידו שלא טושטשו על ידי תהליך ההדחקה אשר מלווה פתרון מוצלח של תסביך אדיפוס. האדם ההומוסקסואל מתעלם ומפחד מחרדת הסירוס הניצבת בסיטואציה ההטרוסקסואלית, ובאופן הגנתי ופאסיבי נכנע לזהות הנשית: בחירת בני זוג באופן נרקיסיסטי אשר נאהבים בצורה של שלוחה של האני. התנהגות זו משקפת לדעת פרויד קיבעון "פרה-גניטאלי" של הליבידו.
חשוב להבחין בין דעותיו של פרויד בנוגע להפרעות צפויות בהתפתחות האנושיות הטבעית וסטיות מדרך זו. כאמור, פרויד כותב לאם של בן הומוסקסואל בשנת 1935: "….הומוסקסואליות היא לבטח לא התקדמות, אך היא משהו שאין להתבייש בו, אין בכך פגם או נחיתות; אי אפשר לתאר זאת כמחלה; אנו מאבחנים זאת כסוג מסוים של תפקוד מיני, שנוצר בעקבות הפסקה בהתפתחות המינית…זהו חוסר צדק גדול להרשיע את ההומוסקסואליות כפשע…וזה גם אכזרי". מכאן שגישתו של פרויד להומוסקסואלית הינה פתוחה וליברלית מאוד יחסית לתקופה השמרנית בה חי אשר ראתה בהומוסקסואליות סטייה. עמדתו זו של פרויד עומדת בניגוד לכתיבתם של פסיכואנליטיקאים מאוחרים יותר,שכתבו על הומוסקסואליות ונסקרים בהמשך מאמר זה. פרויד מבחין בצורה מפורשת בין התפקיד המשחרר של האנליזה – שחרור אדם מהכוחות שמגבילים חופש אנושי, לבין התפקיד המדכא של המנגנון החברתי. במכתב לאם האמורה הוא כותב: "מה האנליזה יכולה לעשות לבנך היא במישור אחר. אם הוא אינו שמח, נוירוטי, נקרע מקונפליקטים, מדוכא בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביא לו להרמוניה, שלוות נפש וליעילות מלאה, בין אם הוא נשאר הומוסקסואל ובין שהוא משתנה".
רובינסון מסכם ואומר שאין ספק שגישתו של פרויד להומוסקסואליות מעוררת שאלות, אולם לאור אופי התקופה בה כתב את מאמריו שאופיינה בגישה הומופובית קיצונית, גישתו ניתנת לפירוש מקבל, בוודאי אל מול אינטרפרטציות שליליות בצורה קיצונית שניתנו לכתביו בנושא זה.
מאמר מקיף של מיטשל משנת 2002 סוקר את עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי בהומוסקסואליות כפי שתוארו ע"י כותבים פוסט פרוידיאניים בעיקר בשנות השישים והשבעים. בעמודים הבאים נציג תמצית של מאמר זה ואת טיעוניו העיקריים.
מיטשל טוען שרוב הספרות הפסיכואנליטית מבטאת גישה הומופובית שאינה מקבלת הומוסקסואליות, זאת לעומת גישה הפוכה לחלוטין שישנה למטפלים הפסיכואנליטיים בשטח. פער זה יוצר לדעתו תחושה לא נכונה שפסיכואנליזה רואה בהומוסקסואליות פתולוגיה ולפיכך יש לדעתו צורך במאמרים (כדוגמת מאמריו של מיטשל) שיציגו את העמדה שמבחינה מעשית היא דווקא הרווחת בקרב אוכלוסיית המטפלים הפסיכואנליטיים, אשר מקבלת ומתייחסת אל מטופלים הומוסקסואלים ככל פרט אחר באוכלוסיה.
הגישה הרווחת בספרות הפסיכואנליטית בנוגע לטיפול בהומוסקסואליות מביאה לדברי מיטשל נקודת השקפה אותה הוא מכנה Directive suggestive approach, כלומר, גישה מכוונת ומציעה. לפי גישה זו על האנליסט להיפרד מהעמדה האנליטית המסורתית הבלתי ישירה והניטרלית וזאת על ידי עידוד אקטיבי של התנהגות הטרוסקסואלית לעומת התנהגות ההומוסקסואלית. מובן שגישה זו מנוגדת לעקרונות הבסיסים של הניטראליות הטיפולית הנהוגה בפסיכואנליזה.
למעשה, רוב הפסיכואנליטיקאים מתייחסים לחומר ההומוסקסואלי שעולה בטיפול כאל כל חומר חוויתי של מטופלים – כלומר, כחומר גלם שיש לחקור אותו ולנתח אותו. שפי שציינו קודם לכן, מטפלים כאלו לא יכתבו ולא יתייחסו באופן ספציפי לעמדות פסיכואנליטיקאיות בנוגע לטיפול בהומוסקסואליות, מכיוון שהם סבורים שההומוסקסואליות אינה בעלת מאפיינים שונים או ייחודיים במונחים של העבודה האנליטית. הבעיה היא שעמדה כזו תהיה בלתי מיוצגת בספרות, המשקפת את הכתיבה של אלה שרואים בהומוסקסואליות דבר מה בלתי רגיל, שמציבה בעיות טכניות ייחודיות ואשר דורשת יציאה מהתהליך האנליטי המסורתי. מטבע הדברים הכתיבה המקצועית מתייחסת לגבי נושאים חריגים ולא לגבי הנושאים שבשגרה. מיטשל סבור שרושם מוטעה זה אחראי לפחות באופן חלקי לעמדות השליליות החזקות כנגד פסיכואנליזה בקרב הקהילה ההומוסקסואלית. במאמרו הוא מנסה לבחון בזכוכית מגדלת את נקודת המבט הזו, תוך הדגמת השלכות וסכנות הכרוכות בה.
מיטשל סבור שכאשר בוחנים את היסטורית הטיפול בהומוסקסואליות, רצוי, כמו במגוון נושאים רבים אחרים, להתחיל עם פרויד. כפי שצוין קודם לכן, פרויד היה די ספקן בנוגע לאפשרות לשנות העדפות מיניות באמצעות פסיכואנליזה. עמדה זו של פרויד נבעה מתוך התיאוריה הפרוידיאנית לגבי מבנה האישיות האנושי. בחיבור "The Psychogenesis of a case of homosexuality in Woman", פרויד דן בנושאים אלו בהרחבה. אף על פי כן, פרויד מציין שתי נקודות שקשורות לטכניקה, שהן מעניינות בנוגע לכתיבה המודרנית לגבי אנליזה עבור הומוסקסואליים. ראשית, פרויד טוען שהסיכוי בהצלחת מקרים אלו הינו מינימאלי כאשר למטופל עצמו אין כל רצון אישי לשנות את הנטייה המינית שלו (לעומתו, כפי שיתואר בהמשך, מספר מחברים פוסט פרוידיאניים לא רק שמאמינים שאפשר לשנות הומוסקסואליות גם כאשר המטופל אינו מעוניין לעשות כן, אלא שזו האחריות של האנליסט להתעכב על מטרה זו באופן הצהרתי). שנית, פרויד מציין את החשיבות של מרכיבים של ציות והתנגדות בטיפול במטופלים הומוסקסואלים. הוא מתאר למשל מטופלת שמחד התמסרה לטיפול על מנת לעמוד בציפיותיו של אביה ומאידך התנהגה בנקמנות ובסרבנות על מנת לחבל בטיפול. פרויד מציין לאחר מכן כי בדרך כלל הומוסקסואלים נכנסים לטיפול עם תכנית סמויה להביא לכישלון דרמטי של הטיפול ובכך משחררים או פוטרים את עצמם ומתמסרים להעדפתם המינית עם מצפון נקי.
כאשר החלו לעלות שאלות מהותיות בנוגע לרעיון של בסיס אינהרנטי ומולד להומוסקסואליות, עלו קולות נוספים הטוענים שקיימת אפשרות לשנות את ההומוסקסואליות. פרנצי ב-1909 התייחס לדעותיו של פרויד וטען, כפי שרבים יטענו אחריו, שכל ההומוסקסואלים הנם הטרוסקסואלים סמויים וניתן למעשה לראות הומוסקסואליות כסוג של הגנה בפני קונפליקט-מודחק של הטרוסקסואליות. למרות שגם פרנצי מתייחס לסיכויים נמוכים לערוך שינוי בהעדפה מינית הומוסקסואלית באמצעות טיפול פסיכואנליטי, הוא מציין מספר כתבים שבהם הובעו דעות בעד אפשרות כזו. קו מחשבה נוסף בנושא זה יוצר אנלוגיה בין הטיפול שהציע פרויד כנגד פוביות לטיפול בהומוסקסואליות, כאשר הטרוסקסואליות במקרה הנוכחי היא מושא הפוביה.
דעות נוספות שהושמעו בהקשר זה טענו לאופי פתולוגי של כל הומוסקסואליות וכי ניטרליות אנליטית הינה הרסנית לטיפול במטופלים עם דינאמיקה הומוסקסואלית. לפי טענה זו החוויה או הדפוס הבסיסי אותו מכיר המטופל הוא עידוד לא מודע ופסיבי של הוריו להיות הומוסקסואל ולכן על המטפל להיות דווקא אקטיבי ולהצהיר כנגד הומוסקסואליות כסוג של מודל הפוך למודל הוריו. רוב הכותבים הללו מציעים לפיכך טכניקות של directive-suggestive אשר נושאות אופי ביהביוריסטי אשר מנוגד למעשה לגישה הפסיכואנליטית המסורתית.
נראה כי בשנות ה-50 היה קונצנזוס בנוגע לכך שההומוסקסואליות נובעת ממניעים פסיכודינמיים. עם זאת, לא היתה הסכמה לגבי המודל או הגישה שעשויה להביא לריפוי. כותבים אחדים  הדגישו לדוגמא את החשיבות בשכנוע מצידו של האנליסט שהומוסקסואליות הנה פתולוגית, אך נמנעו מאיסור מפורש. החסידים הנלהבים ביותר לגישת ה-Directive-Suggestive  החלו לכתוב בשנות ה-60. לדוגמא, ביבראיריבין מביע עמדה בשנת 1965: "אני מיידע את המטופל שהטרוסקסואליות הינה עדיפה ממספר רב של סיבות, אשר יש להבהיר אותם ככל שהאנליזה מתקדמת, אבל שלעולם לא ירמו אותו או ידחפו אותו… ההפחתה בפעילות ההומוסקסואלית כשלעצמה אינה מקדמת הטרוסקסואליות, אך ככל שבעיות רלוונטיות ופחדים נפתרים, ההטרוסקסואליות החבויה מתחילה לצוץ".
ליאונל אובסיי הציע ב 1969 יציאה אקטיבית עוד יותר מתוך הניטראליות האנליטית בטיפול בהומוסקסואליות גברית. את גישתו נפרט להלן כיוון שהיא מייצגת את העמדה ההומופובית המסורתית של הממסד הישן, ביניהם מטבע הדברים גם של הממסד הפסיכואנליטי. באופן מוזר ומעניין יצאו כותבים פסיכואנליטיקאים כאובסיי באותה תקופה בעמדה ביהביוריסטית המנוגדת לחלוטין לעקרונות הפסיכואנליזה בנוגע לפסיכודינמיקה של הומוסקסואליות. ההסבר שניתן בהקשר זה היה שהומוסקסואליות הינה ביטוי להימנעות פובית מהטרוסקסואליות ומאיברי המין הנשיים. לפיכך, כמו בטיפולי חשיפה התנהגותיים , הטיפול מכוון לשם הכנסת המטופל לסיטואציה הפובית ובכך להעביר אותו טיפול בחשיפה. אובסיי כותב: "ישנה רק דרך אחת שבה ההומוסקסואל יכול להתגבר על הפוביה שלו וללמוד לקיים משגל הטרוסקסואלי והדרך הזו הנה במיטה עם אישה…  הביצוע של משגל הטרוסקסואלי הוא המטרה, בעוד שהפרשנות של נושאים דינאמיים קשורים לתכנים של כוח ותלות. הסכנות של הואגינהיוצרים אמצעי למטרה". לדבריו, המטפל חייב להגדיר מתחילת הטיפול את העקרונות שעליהם הוא מבוסס, שהינם: הומוסקסואליות הינה פתולוגית. היא אינה תופעה ביולוגית טבעית; האקט ההומוסקסואלי הינו סימפטום קבוע מראש בעל משמעויות בלתי מודעות; הומוסקסואליות הינה מחלה שניתן לטפל בה. באמצעות הטיפול, ניתן לעורר מחדש את הדחף המיני ההטרוסקסואלי הנורמאלי. הנחות אלו מספקות מסגרת עבודה טיפולית ויש לחזור עליהם שובו ושוב במהלך הטיפול. אוברסיי סבור שאם המטופל לא נכנס לטיפול בהרגשה שההומוסקסואליות הינה בעיה, המטפל צריך להתמודד עם זה על ידי קונפרונטציה ישירה ולהגדיר אותה ככזאת. הוא מוסיף וטוען שמטפלים "בלתי משוכנעים" לגבי היותה של הומוסקסואליות מחלה ולגבי היותה ברת ריפוי, לא צריכים לעבוד עם מטופלים הומוסקסואלים. הטיפול שלאוברסיי ממשיך עם מה שהוא  מכנה "לחץ" מהמטפל על המטופל כדי שזה ייצא עם נשים. הוא מסייג שנסיגה אל התנהגות הומוסקסואלית אינה אסורה מאחר והפעלת לחץ רב מדי עלולה להיות בלתי נסבלת ועלולה לכן לגרום בריחה מהטיפול. אוברסיי לא דוחה לחלוטין את אפשרות האולטימטום באיום הפסקת הטיפול אך חושב שהיא לא צריכה להיות מופנית אל הנסיגה לתוך הומוסקסואליות אלא כלפי "חוסר מאמצים מספקים לפעול בהטרוסקסואליות". פעילות הומוסקסואלית מתפרשת על ידי אוברסיי כביטוי של התנגדות לטיפול. כאשר המטופל לא מפתח מערכת יחסים עם אישה או כאשר ביחסים כאלה הזוג אינו יוזם מעצמו התנהגות מינית, המטפל צריך להציע זאת. המטרה האולטימטיבית שמציב אוברסיי היא לא אחרת מאשר "נישואים מוצלחים". כל אחד מתיאורי המקרים שהוא מפרט מסתיימים במערכת נישואין "יציבה" ובילדים (Lionel Ovesey, 1969).
סוקרידס הציע ב 1968 עמדה הנגזרת מהמודל ההתפתחותי של מאהלר לפיו הומוסקסואליות הינה כקיבעון פרה-אדיפלי שכולל איחוד סימביוטי עם האם. הוא טוען שהעומק והחומרה של הקונפליקטים מהם סובל ההומוסקסואל הופכים את הפסיכואנליזה להיות הטיפול המתאים ביותר אבל "בשל הפגמים באגו שנובעים מהחומרה של הפתולוגיה נדרשים שינויים משמעותיים בטכניקה הטיפולית המסורתית, כולל צעדים חינוכיים ולימוד מחדש, התערבות אינטנסיבית ותומכת יותר, התייחסות שונה לתהליכים כגון העברה, התנגדות ורגרסיה". סוקרידס עוסק בעיקר בחקר הדינאמיקה המורכבת של ההומוסקסואליות וסבור שהפתרון לקונפליקטים הנפשיים דרך הומוסקסואליות נדון תמיד לכישלון: "ההומוסקסואליות היא….מלאה באגרסיות, הרסנות, רמייה עצמית. זהו נשף המסכות של החיים….במקום איחוד, שיתוף פעולה, ניחום, דרבון, אתגרים בריאים והגשמה, ישנם רק הרסנות, תבוסה משותפת, ניצול השותף והעצמי, פעילות אוראלית סדיסטית, הסתערות אגרסיבית, ניסיונות לשכך את החרדות, ופסיאודו-פתרונות לדחפים הליבידינאליים והאגרסיביים ששולטים ומייסרים את האינדיבידואל". הוא טוען שהאנליסט צריך להבהיר עמדות אלו בפני המטופל כחלק מתהליך הטיפול והחינוך מחדש. הוא טוען שהמטפל צריך לערער את "הרציונליזציה" של המטופל בנוגע להגנות שונות בקשר לנורמאליות של ההומוסקסואליות. במהלך תיאורי המקרה שלו מתאר סוקרידס עידוד אקטיבי בנוגע להעברה חיובית "והזדהות" עם האנליסט, שבדרך כלל מבוססת על השמצת ההורים: האם בשל "התפרצויותיה הסדיסטיות" על המטופל ואת האב בשל הפאסיביות שלו וחוסר האפקטיביות במניעת ההרס. מכאן שההזדהות עם האנליסט באמצעות תהליכי העברה הינה מרכיב מכריע בגישתו של סוקרידס במעבר בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, מכיוון שהיא מספקת למטופל את מה שהיה חסר מבחינה התפתחותית – "אב טוב שיעזור לו לשבור את הסירוס ללא הקשירה הסימביוטית אל האם".
ישנם עוד מספר כתבים אשר לא נפרט כעת, אולם הגישה ברורה למדי והיא זו אשר היוותה את הדעה השלטת בספרות הפסיכואנליטית בנוגע להומוסקסואליות במשך תקופה ארוכה.
יש לציין שפה ושם ניתן למצוא כתבים בסגנון אחר. לדוגמא, מספר מחברים טענו שכל עמדה שלילית של המטפל כלפי התנהגות הומוסקסואלית הינה בלתי יעילה ובלתי אתית. רום לדוגמא מתייחס ב 1965 להומוסקסואלית נשית וטוען כי "למטפל אין שום זכות להציב מטרות אישיות עבור המטופל שלו ובוודאי שאין הוא צריך להדגיש את הרצון שלו להפוך אותה לאדם הטרוסקסואלי". מינץ במאמר משנת 1966 לגבי טיפול בהומוסקסואלים באמצעות טיפול יחידני וקבוצתי, מדגיש שגישתו של המטפל לא צריכה לכלול דרישה למחויבות כלשהי מאת המטופל שיגרום לו "להבריא" מההומוסקסואליות. הוא טען בניגוד לרבים מהכותבים האחרים שבושה, אשמה ופחד מחוסר קבלה חברתית מצריכים סיוע מהמטפל ואין לנצל אותם על מנת לגרום למטופל להתמודד עם הקונפליקטים הבסיסיים שלו ולהפוך להטרוסקסואל.
אין ספק שהגישה האמורה, שכונתה כאמור, Directive-suggestive, מוטה מראש כלפי ההנחה הבסיסית כי הומוסקסואליות הינה תופעה פתולוגית ולפיכך ששינוי להטרוסקסואליות הינו חיוני למען שיפור בריאותו הנפשית ושמחת החיים של המטופל. כמובן שהנחות אלו לא הוכחו מעולם אלא שיקפו את העמדה החברתית של הכותבים ואולי של התקופה בה כתבו. מעבר למרכיב האתי ניתן לציין גם חסרון מרכזי של הטכניקה הטיפולית בגישה והוא שכאשר מטפלים נוטלים עמדה כה ישירה, הם חייבים להתעלם משאלות חשובות שנובעות מהחקר האנליטי. במידה מסוימת מדובר בשמיטת הקרקע מתחת לטיפול הפסיכואנליטי: להצהיר שההומוסקסואליות הינה פתולוגית ושההטרוסקסואליות הינה רצויה ולהשתמש במגוון רחב של דרכים ללחוץ על המטופל לשנות את התנהגותו מדרך אחת לדרך השנייה, מסלקת את האפשרות לברר מה המטופל היה עושה כתוצאה מהחקר הפסיכואנליטי שהתווסף לחוויותיו.
לפיכך, ההנחה הבסיסית שהומוסקסואליות הינה פתולוגית מוטה באופן מושגי ומנוגדת להבנה הפסיכואנליטית המודרנית (מיטשל 1978). ישנו מספר הולך וגדל של ראיות אמפיריות שמראה את ההיפך מההנחות הללו, כפי שגונסיורק ציינה בסקירה הספרותית שלה משנת 1978. לדעתה גישת הטיפול האקטיבית והבלתי ניטרלית מונעת למעשה מהאנליסט את האפשרות לתרום באופן משמעותי לחקר השאלות הנוגעות בתופעת ההומוסקסואליות, כמו גם לחלק גדול מהשאלות בנוגע לאפשרויות ולתנאים שמאפשרים אינטימיות במערכות יחסים בכלל, הטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחד.
גורם נוסף המדגים את הבעייתיות בגישה זו היא שבהתמקדות האנליסט בהומוסקסואליות כהתנהגות סוטה הוא אינו יכול להקדיש תשומת לב לאיכות החוויה הפנימית ומערכות יחסי האובייקט של המטופל. למעשה, לא ניתנת כל תשומת לב מיוחדת לאופי של המגעים ההומוסקסואלים ולאיכות הקשר. השימוש בהטרוסקסואליות או ב"נישואים יציבים" כקריטריון לאנליזה מוצלחת בהומוסקסואלים, בלי מבט נוסף אל תוך איכות הקשר ההומוסקסואלי, מבטל חלק מהותי מתוך כלי הטיפול הפסיכואנליטיים.
עיסוק היתר בהומוסקסואליות כסימפטום והזנחת החוויות הפנימיות ואיכויות הקשר אינן חוסרים פשוטים, אלא נראה שהם יוצרים מאפיינים בלתי נמנעים של עמדה שקובעת את הבריאות במונחים התנהגותיים ומבקשים להשתמש בסיטואציה האנליטית על מנת לשנות התנהגות.
ביבר מציין ש"הגרעין הפסיכודינאמי של הומוסקסואליות בנשים ובגברים הינו כניעה או פחד מהתמסרות לבן אותו מין שנתפס כבעל עוצמה ומרתיע". נראה לפיכך שהכותבים שדוגלים בגישה האקטיבית סבורים שיש קשר בין הומוסקסואליות למוטיבים של שליטה,כניעה וצייתנות. מתוך עמדה זו הם עצמם היו צריכים להראות משנה זהירות כיוון שברור שתהליכי העברה בטיפול שכזה על פי עמדתם שלהם, יכללו רכיבים שכאלה. מכאן שכל כניעה וצייתנות של המטופל לעקרונותיו ההטרוסקסואליים של המטפל לוקים בחסר ואינם מייצגים בהכרח שינוי מופנם של ההעדפה המינית האמיתית של המטופל.
אוברסי בתיאורי המקרה שלו מתאר למשל מטופל אשר לאחר לחץ רב מאנליסט הולך לשכב עם יצאנית ובאותו לילה חולם כי הוא נמצא ביער. הוא היה שועל גבר בקרב רבים אחרים ואחד מהשועלים חודר אליו באופן אנאלי. לאחר מכן, כל השועלים, כולל המטופל עצמו הופכים בחלום לגברים. אוברסי מסביר את החלום הזה כבריחה של המטופל מהטרוסקסואליות ל"תיקון קסום באמצעות קשרים הומוסקסואליים". נראה שאוברסי לא לוקח בחשבון שהחלום מייצג את חווית המטופל כנשלט על ידי כוחות היתר של המטפל, אשר לחץ עליו להיכנס לסיטואציה הטרוסקסואלית. למעשה הפרשנות שהמטפל נותן לחלום נראית כהמשך השליטה והדומיננטיות שלו. בהמשך המטופל מביא חלום הומוסקסואלי נוסף ומפרש בעצמו את החלום בתחושתו שהוא אולץ על ידי המטפל להיקשר לאישה, אחרת יסכן את הטיפול ואת אהדת המטפל. אינטראקציה זו בין המטפל למטופל מראה את הכשל המהותי בגישה טיפולית זו אשר מנצלת ופוגעת באופן טראומטי במטופל. גם לאחר שהמטופל מביא לאנליסט הוכחות ברורות לגבי כשל זה, המטפל לא נותן להם תוקף, לא בוחן את ההשלכות שיש להם, אלא מתייחס באמצעות אבחנה שאינה מבוססת על הגיון ומציין ש"חוסר ההבנה של המטופל שהוא נמצא בטיפול עבור אחרים ולא עבור עצמו". המטופל כועס, כאשר הוא מבין בצורה מדויקת שההתנהגות ההטרוסקסואלית קשורה ללחץ שהופעל עליו מאת המטפל והצייתנות שלו ללחץ זה. בנקודה זו המטפל נמצא בדילמה אמיתית. אם הוא יודה בתוקף של חששות המטופל, הוא מסכן את השינויים ההתנהגותיים שאותם הוא נאבק להשיג. אם הוא לא מודה, הוא מכחיש את חווייתו האוטנטית של המטופל בנוגע למה שאכן התרחש. המטפל במקרה של אוברסי בוחר כמובן את האפשרות השנייה.
דוגמא נוספת הממחישה באופן מדהים את הגישה העריצה של מטפלים בגישה זו מגיעה מתוך תיאור מקרה של סוקרידס. הוא מתאר כיצד הסביר למטופל הומוסקסואל כיצד עליו להתנהג בסיטואציה הטרוסקסואלית. הוא הדגים לו באמצעות תרשימים שאין לו ממה לחשוש ושהוא יכול ללא ספק לקיים משגל הטרוסקסואלי. האנליסט טען בפניו שוב ושוב שהתנהגותה של אימו היתה בוטה, בלתי אחראית, מפחידה, חולה, שלילית באופן מוחלט והרסנית. הוא טוען שהמטופל שאב עידוד מהעימות עם המציאות: "הוא החל לפעול כדי להפסיק את כניעותו להתנהגות אימו, לעיתים ביקש עצה, ביקורת בונה ומידע מהאנליסט על מנת להתמודד עם בעיות היומיום העכשוויות ואינטראקציות אישיות אותן חווה במעגלים החברתיים והמקצועיים שלו. זה היה החינוך מחדש שלו, באמצעות אב חדש וטוב שהגן עליו מפני אם דורסנית ואב בלתי מיומן, בלתי מספק וחלש. הוא הפך לגבר ולא פחד להפוך לכזה באמצעות הזדהות חיובית עם המטפל" (סוקרידס, 1968).
מה מתרחש למעשה בחילופי דברים אלו? נניח לשם הדיון שהאינטרפרטציה הטיפולית היתה נכונה. האם ישנה כאן עבודה טיפולית אמיתית על תהליכי היקשרות עם ההורים ואינדיבידואציה ממשית תוך הזדהות משולבת שניתן לעכל אותה באמצעות הטיפול, או שמא הקשר הסימביוטי עם האם, כפי שהוסבר ע"י המטפל, מוחלף למעשה בהיקשרות נכנעת אל המטפל המציג עצמו כאדם מושלם, כבעל רצונות וערכים מנוגדים לאם. באופן מעניין לאחר המשגל הראשון עם אישה הופיע החלום הבא: "אתה נמצא מעלי. אנחנו לא מקיימים משגל, אבל אתה אומר לי לשכוח את אבי האמיתי ושאתה אבי האמיתי ולא לספר לאמי דבר על כך. היינו לבושים. ואז קמת והלכת. זה היה מאוד נחמד. אבל לא ממש עזבת. רק קמת." סוקרידסכותב שבאמצעות החלום המטופל הצהיר על ידי אסוציאציות שהוא מתחיל מערכת יחסים טובה עם האב. הוא הרגיש בטוח יותר בגבריות שלו. זה כאילו האנליסט אמר לו להיות גבר. אולם למעשה, בחלום זה, שדומה באופן מובהק לחלום של מטופלו של אוברסיי, המטופל נמצא במצב מיני "נחות" אל מול המטפל. הוא מרגיש שלוחצים עליו לנטוש את הוריו האמיתיים ולהחליפם במטפל. זהו מטופל שאותו רואה סוקרידסכבעל קשיים חמורים עם ספרציה-אינדיבידואציה, ובמקביל מניח שההתנהגות ההטרוסקסואלית שבאה לאחר מכן היא תוצאה של יחסי אובייקט, שלהבדיל, נובעים מההעברה אל האנליסט כהורה "טוב". זאת למרות העובדה שמערכת היחסים "הטובה" מובעת בחלום באמצעות המטפורה של כניעות מינית שמתוארת ע"י סוקרידס במקום אחר כמנציחה את העוינות שלו, באמצעות קשר סימביוטי עם שני הוריו. כלומר, כל דבריו של סוקרידס מכילים סתירות פנימיות, אפילו במונחי התיאוריה שהוא עצמו משתמש בה כדי לנתח את המצב.
עיסוק היתר בהתנהגות בגישה ה-Directive Suggestive מבוסס על הנחה שהתנהגות הטרוסקסואלית מונעת תמיד ממוטיבציות אותנטיות מארוטיקה ספונטאנית, זאת בניגוד להתנהגות הומוסקסואלית המונעת באמצעות מוטיבציות פרה-גניטאליות שאינן ארוטיות או מנסיגה הגנתית מארוטיקה הטרוסקסואלית. לפיכך, המשמעות של ההתנהגות מוגדרת כמעט באופן בלעדי על ידי צורת ההתנהגות. למרות שזה ברור מאליו מתיאור המקרה שחלק מההתנהגות ההטרוסקסואלית של המטופל ההומוסקסואל נובעת ממוטיבציות שקשורות, לפחות בחלקן, לרצון לרצות ולציית לאנליסט, לא מתקיים שום דיון בהשלכות הדבר במובן של המשמעות או האותנטיות של פעולת המטופל. אם השינוי נבע בחלקו מכך שהמטפל אמר למטופל "תהיה אקטיבי, תהיה אסרטיבי, היה הטרוסקסואל", יש לקחת בחשבון, על פי הנחות סוקרידסעצמו, את האפשרות שהשינוי הינו המשך של הפסיביות והכניעות המקורית, כאשר האנליסט מחליף את ההורה בתהליך ההעברה. ההתנהגות הינה אקטיבית, המטופל מאמץ זאת בשל היחס הפסיבי והכניעה שלו אל האובייקט. הפעילות בהתנהגות אינה אלא המשך הנצחת הפסיביות ביחסי האובייקט החיצוניים והפנימיים. באמצעות אימוץ עמדה אקטיבית ובלתי ניטרלית המטפל עלול להיראות, לא רק כ-"מנצל" את תהליך ההעברה, אלא גם כמקבל סיפוק ממנה, באמצעות הצגתו שלו כאדם יודע-כל ובעל עוצמה בלתי מוגבלת, הורה מכוון, כמשלים לצייתנות הכנועה של המטופל בתהליך ההעברה. התוצאה של ריפויפסיאודו-הומוסקסואלי מסוג כזה יכול לבוא לביטוי באדם שמתפקד מבחינה התנהגותית כהטרוסקסואל, אך חש את הריקנות הפנימית שהביאה אותו לטיפול מלכתחילה.
אספקט נוסף של גישת ה-Directive-Suggestive, שאותו בוחן מיטשל הינו התוצאה של טיפול כושל, שנראה חשוב באופן מיוחד בגישה זו. גם המחברים האופטימיים ביותר מדווחים על אחוז קטן של "ריפוי" או המרה להטרוסקסואליות באופן בלעדי (ביבר למשל על 27%). מה קורה אם כן, למטופלים שעוברים טיפול אנליטי יקר וארוך אשר נכשל בסופו של דבר? כאשר האנליסט, באופן גלוי או סמוי, דוחף כלפי שינוי התנהגותי, שברוב המקרים אינו מתרחש, התוצאה יכולה להיות רק תחושה אישית של כשלון, אשמה, שנאה עצמית וציניות עמוקה כלפי התהליך האנליטי. אמנם חסידי הגישה אינם מציינים בספרות דוגמאות של מקרים שבהם הטיפול נכשל, עם זאת, קיימות עדויות ממטופלים שעברו חוויה קשה כזו. הרולד בראון (1976) מתאר את הטיפול שעבר באוטוביוגרפיה שכתב. בראון מתאר את השנים הסיוטיות שלו באנליזה, כאשר באמצעות הלחצים שהופעלו מהמטפל, הוא בודד את עצמו ממגעים הומוסקסואלים שבהם חש אינטימיות מסוימת ושיתוף וכפה עצמו לתוך סיטואציות מיניות עם נשים, רק כדי להיכשל שוב ושוב באופן כואב. הוא עשה כן רק בגלל הלחץ מהאנליסט וההצלחה שהוא הבטיח לו. בראון מתאר את התחושה ההולכת וגדלה של בושה, בידוד מוחלט וייאוש. כמובן שאנליסט נוקשה כגון סוקלידס יאמר שמדובר כנראה ברצון אישי בלתי מודע של בראון להשפלה או ברצון המאצ'ואיסטי שלו להמשיך בתהליך ההרסנות העצמית, אולם בהתבוננות מפוקחת בתיאור נראה שתיאורו של בראון משקף ליקוי חמור בטיפול האנליטי שעבר.
כאשר המטפל נוטל על עצמו את התפקיד של נושא הדגל המוסרי של חברה שמרנית והומופובית יש חשש שהטיפול יהפוך ממקום בטוח ושומר לאזור סכנה שיוצר חוויה טראומטית ובוודאי לא משרת את המטרה הטיפולית לשמה פנה המטופל.
חיסרון אחרון שמציין מיטשל בגישת הטיפול ה-Directive Suggestive בעבודה עם מטופלים הומוסקסואלים הוא הנטייה לחסום את העבודה המלאה והיעילה של ההעברה. קיימת הסכמה די גורפת שהעברה הינה כלי מרכזי לחקר אנליטי. תשומת לב רבה ניתנת להשלכות של העברה על התקשורת של המטופל, ולעתים קרובות חומר שנראה חיצוני למערכת היחסים עם האנליסט מפורש ומבואר לתוך ההעברה. בהקשר הזה הנטייה של העמדה ה-Directive Suggestive להתעלם מההשלכותהטרנספרנסיאליות של התנהגות המטופל בעקבות דברי המטפל, ציות לערכי המטפל, חלומות על כניעות מינית וכן הלאה, נראים נוגדים ושומטים את הקרקע מהגישה הטיפולית עצמה.
אין ספק שאם חלומותיו של המטופל ההומוסקסואל של סוקלידס היו מובאים אליו ע"י אישה מטופלת הטרוסקסואלית הוא היה בוחן אותם לעומק ומתייחס אליהם בפרשנות שונה לחלוטין. מדוע אם כן קיימת הימנעות מהשימוש במסגרת פרשנית ומושגית כאשר מדובר בטיפול בהומוסקסואלים? לא מן הנמנע שמדובר דווקא בחרדה שעולה בתהליך ההעברה הנגדית ומשקפת קושי של המטפל עצמו בהתמודדות עם התכנית ההומוסקסואלים.
מסקנותיו של מיטשל מהדיון האמור הן: הפסיכואנליזה נתונה לביקורת רבה בשנים האחרונות. מצד אחד, היא מואשמת בעשיית מעט – שיטות אחרות של טיפול נראות כאפקטיביות יותר ופחות דורשות זמן. מאידך היא מואשמת בעשיית יתר – הפסיכואנליטיקאים נראים כממלאי תפקיד חברתי רב עוצמה, שהתפנה עקב ירידה בקרנם של מוסדות חברתיים אחרים, כאשר הוא משלב את התפקיד של הכומר ושל השוטר, מבסס נורמות אתיות וגורם לאנשים לפעול בקונפורמיות בהתאם לנורמות אלו.
נראה כי זה חיוני שהמומחים יהיו ברורים לגבי מה הם יכולים לעשות ומה הם אינם מסוגלים לעשות, מה הם יכולים להציע ברוח טובה ומה הם אינם יכולים להציע, ומה מיוחד בפסיכואנליזה ובמה היא שונה משיטות טיפול אחרות.
בלב תהליכי ההגדרה ובלב כל קביעה של תפקיד חברתי והתפקיד של התרפיה עומדת השאלה של השפעה. פרויד הקים מערכת טיפול פסיכואנליטית ששונה בצורה ניכרת מהיפנוזה וצורות אחרות של טיפול, כתהליך שהריפוי בו נובע לא מההשפעה של האנליסט, אלא מתוך חקר-עצמי של המטופל. למרות שההעברה יכולה להיות מנוצלת על מנת לעזור להגביר את המוטיבציה של החקר העצמי, ריפויים המבוססים יותר על ההעברות מאשר על הבנה עצמית נתפסו כחסרי יכולת מבנית לשינוי יציב על פני זמן. הפסיכואנליזה מבדילה את עצמה משאר שיטות הטיפול במרכזיותה של התובנה, בניגוד לתיקונים ביהביוריסטיים, תחושות סנסוריות, ריטואלים פיסיים, שינויים חברתיים וכן הלאה. כמובן שההעברה נעשתה כלי שימושי יותר בתהליך האנליטי אך לא כאמצעי השפעה. העבודה באמצעות ההעברה נעשתה ככלי עבודה על מנת להגיע לחקר טוב יותר של התהליך.
היו לאחרונה מספר מחלוקות בקרב תיאורטיקנים של הגישה הביהביוריסטית בנוגע לערכים ולטיפול, במיוחד בנוגע להומוסקסואליות. מספר מחברים הסכימו כי המטופל צריך לקבוע את המטרות, ללא כל קשר להקשר החברתי ממנו הוא בא (הומוסקסואל או הטרוסקסואל). מחבר אחד הציע לאחרונה,שבהינתן הדעות הקדומות החזקות והמזג החברתי הבלתי רציונאלי בנוגע להומוסקסואליות, כל בקשה, אפילו מצידו של המטופל, לשנות את הנטייה המינית שלו חייבת להיבחן עם סימן שאלה גלוי. בדיונים אלו, הפסיכואנליזה משורטטת בניגוד לתרפיה התנהגותית, "כטעונת ערכים". תיאוריות פסיכואנליטיות מוקדמות לא שמו דגש משמעותי להיבט זה. ניתן לייחס זאת לכך שהפסיכואנליזה המוקדמת לקחה מקום חברתי שבו היה קונצנזוס והומוגניות בנוגע לערכים. סימפטומים נוירוטיים, בגישה הקלאסית סווגו כפתולוגים. סטיות, בין אם שניתן לשנות אותם ובין שלא, נחשבו בלתי רצויות. כתוצאה מכך, הבעיה של השפעת הערכים של האנליסט על הבחירות של המטופל היו פחות מדאיגות. פרויד הזהיר מפני מאמצים חינוכיים, אבל יותר בשל החוסר ביציבות וספקות בנוגע לרציונאליות והאוניברסאליות של הערכים.
כיום, מעל 100 שנה מאז ייסד פרויד את הגישה הפסיכואנליטית אנו פועלים בחברה שונה בעלת רב גוניות של ערכים וסגנונות חיים. התנהגות מינית ושינוי בנורמות החברתיות מתחלפים במהירות כמו האופנה של האתמול. סימפטומים קלאסיים של נוירוזה כגון היסטריה הם נדירים כיום, וכאשר עובדים עם מטופלים שסובלים מהפרעות אישיות, כל קביעה כי התנהגות זו או אחרת הינה בריאה ורצויה ואילו אחרת היא פתולוגית ובלתי רצויה, נעשית פחות ופחות אפשרית. שינויים קלים בתחושה הפנימית, תחושת העצמי וההיקשרות לאחרים נחשבים יותר ויותר חשובים. לא ניתן למעשה לקבוע את המשמעות הפנימית והחשיבות של חוויות רק על ידי ההתנהגויות עצמן, לא משנה עד כמה האדם "אסרטיבי","בעל התבוננות עצמית" או "חופשי".
אם הפסיכואנליזה היא הדרך הרדיקלית ביותר של שינוי אנושי, היא חייבת להיות מבוססת על תהליך נקי מערכים.
העברת ערכים בצורה גלויה או נסתרת דרך ההשפעה של האנליסט עשויה להיות אמנם כלי אפקטיבי לשינוי התנהגות. יחד עם זאת, המחיר של הגדלת היעילות הינו ברור לחלוטין, גם לאלה ש"נרפאים" וגם לאלה שאינם נרפאים. לראשונים, שינוי התנהגותי יתרחש, אבל המבנים הפנימיים הבלתי מסתגלים יישארו ולמעשה רק יתחזקו, כאשר אצל האחרונים, חווית האנליזה משאירה מאחור משקעים של בושה האשמה-עצמית ובמקרים חמורים אף טראומה.
מאמרו של מיטשל שתואר כאן בהרחבה, מביא ביקורת נוקבת על גישת הDirective Suggestive, אשר שלטה בספרות האנליטית בנוגע לטיפול בהומוסקסואליות. הוא הדגים שוב ושוב את הטענה כי גישה זו מבוססת על הנחות שלא הוכחו, היא חסרת בהירות מושגית כלפי אקטיביות ופסיביות, נגועה בהערכת יתר של השינויים ההתנהגותיים במחיר של הזנחת גורמים פנימיים ומבניים. כל אלו מביאים בסופו של דבר לגישה לא יעילה אשר גורמת לנזקים למטופלים הומוסקסואליים יותר מאשר תועלת. גישה זו היא אשר אחראית לסטיגמה שלילית שהתפתחה לפסיכואנליזה בקרב הקהילה ההומוסקסואלית וכפי שצוין כבר בתחילת סקירה זו, היא איננה מייצגת את העמדה האמיתית של רוב המטפלים הן בגישה הפסיכואנליטית והן בגישות דינאמיות אחרות.

 בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post התפתחות הגישה הפסיכואנליטית בהקשר לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים: קשיים והתלבטויות אתיות appeared first on PSY.

בחזרה לדף הראשון של המאמר: טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים
לצפייה בראיון טלוויזיה בנושא המאמר עם פרופ' אורן קפלן בתוכנית בריאות 10 של פרופ' קרסו

 שינוי משמעותי במדיניות צבא ארצות הברית כלפי הומוסקסואלים ולסביות חל ב-20 בספטמבר 2011  אחרי שנים של דיון ציבורי סוער בין קהילות שמרניות וליברליות בארצות הברית.
"אל תשאל, אל תספר" – Don't ask, don't tell DADT היתה המדיניות הרשמית של ארצות הברית כלפי שירות הומוסקסואלים ולסביות בצבא האמריקאי מ-21 בדצמבר 1993 עד 20 בספטמבר 2011. הנשיא ברק אובמה הודיע עוד בתחילת כהונתו שבכוונתו לשנות את מדיניות הצבא כלפי הומוסקסואלים ולסביות, ולאפשר לחיילים להצהיר בגלוי על נטייתם המינית. אגב, מדיניות זו יושמה בצה"ל לפני זמן רב.
להלן מספר קישורים רלוונטיים המסקרים היבטים בשירות הומוסקסואלים ולסביות בצבא:
http://edition.cnn.com/2011/09/20/us/dadt-end-reaction/index.html
http://www.havana.org.il/news/2011/07/23/6432
http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1447684
http://www.kamoha.org.il/?p=6138
http://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-e53cad7b0256031006.htm
http://www.yelem.org.il/yelem/article.asp?articleid=1300&catid=67
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:LGBT_military_laws.png
http://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-e53cad7b0256031006.htm
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3843436,00.html
http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=3018
http://en.wikipedia.org/wiki/Sexual_orientation_and_military_service

 בחזרה לדף הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post גאוות יחידה על שירות צבאי של הומוסקסואלים, לסביות ודו-מיניים appeared first on PSY.

ברברה פרנקובסקי פרסמה ב-2004 מאמר הכולל הנחיות לרופאי ילדים לגבי הטיפול בבני נוער הומוסקסואליים הפונים אליהם (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים). הנחיות אלו מתייחסות אמנם לתחום רפואת הילדים ולא לתחום הפסיכולוגיה, אולם הן משקפות את השינוי החברתי והמודעות הנדרשת באופן אינטר-דיסיפלינרי למתן שירות נאות לאוכלוסיה ההומוסקסואלית ולכן לאוכלוסיה הטרוסקסואלית המתלבטת בשאלות הומוסקסואליות, בכל תחומי הקהילה, הפסיכולוגיה והרפואה. ראינו מקום לצרף גם מאמר זה לסקירה הנוכחית כיוון שהיא משקפת מגמה כלל חברתית ומקצועית להתאים את הטיפול המסורתי שהיה מאופיין לרוב בגישה הומופובית גלויה או סמויה, בתהליך ידידותי המתחשב בצרכי הקהילה והפרט ההומוסקסואל.

להלן תקציר המאמר:
האקדמיה האמריקאית של איגוד רופאי הילדים הוציאה את ההצהרה הראשונה שלה בנוגע להומוסקסואליות ומתבגרים בשנת 1983. עדכון נוסף יצא בשנת 1993. הדוח עליו מדווחת פרנקובסקי משקף את ההבנה ההולכת וגדלה של נוער בעל נטיות מיניות שונות. אנשים צעירים מזהים את הנטייה המינית שלהם מוקדם מאשר בעבר, ובכך הופכים זאת לנושא חשוב בעיני רופאי הילדים. רופאי הילדים צריכים לשים לב שחלק מהצעירים שבטיפולם, הנם בעלי חששות בנוגע לנטייה המינית שלהם או של אחיהם, חבריהם, הוריהם, קרובים או אחרים. מומחי הרפואה צריכים לספק מידע עובדתי, מעודכן ובלתי שיפוטי בדרך דיסקרטית. כל הצעירים, כולל אלו שיודעים או תוהים לגבי השאלה האם הם אינם הטרוסקסואלים, עשויים לחפש מידע אצל הרופאים בנוגע לנטייה מינית, מחלות המועברות באמצעות יחסי מין, בעיות התמכרות או קשיים פסיכו-חברתיים שונים. רופא הילדים צריך להיות רגיש למגוון הבעיות הפסיכו-חברתיות הפוטנציאליות, להציע ייעוץ או להפנות לייעוץ כאשר יש צורך ולוודא שכל צעיר שהנו אקטיבי מבחינה מינית יקבל את ההיסטוריה הרפואית באופן יסודי, בדיקות פיסיות, חיסונים, בדיקות מעבדה מתאימות וייעוץ לגבי מחלות המועברות באמצעות יחסי מין (כולל HIV) וטיפול מתאים במקרה הצורך. לא כל רופאי הילדים עשויים להרגיש בעלי יכולת לספק את סוג הטיפול שמתואר בדו"ח. כל רופא ילדים שאינו מסוגל לייעץ או לדאוג לנוער שאינו הטרוסקסואלי צריך להפנות את המטופלים לעמית מתאים.
רקע: רופאי ילדים נדרשים בתקופה האחרונה להתמודד עם יותר שאלות בנוגע להתנהגות מינית ונטייה מינית. חשוב לפיכך שרופאי הילדים יהיו מסוגלים לדון בטווח של הנטיות המיניות עם כל מתבגר הפונה אליהם, כולל יכולת לעסוק בצרכים של מטופלים הומוסקסואלים או עם כל מי שמזהה את עצמו ככזה אך חווה בלבול בנוגע לנטייה המינית שלו. אנשים צעירים שהנטייה המינית שלהם אינה הטרוסקסואלית יכולים להיות חשופים לסיכון פיסי, רגשי, בריאותי, חברתי ועוד. בשל העובדה שמודעות עצמית בנוגע לנטייה המינית מתרחשת בדרך כלל במהלך תקופת ההתבגרות, רופאי הילדים צריכים להיות זמינים לנוער אשר מתלבט עם נושאים הקשורים לנטייה המינית ולעזור להם לעבור בצורה טובה את האתגרים של שנות ההתבגרות. רופאי הילדים יכולים להיקרא לעזור להורים או לגורמים אחרים במשפחה ובקהילה, הקשורים לצעירים הומוסקסואלים.
הגדרות: נטייה מינית מתייחסת לאופי העוררות הפיסית והרגשית של הפרט כלפי אנשים אחרים.
המטרה הכללית בדאגה לנוער הומוסקסואלי או שחושב שהוא הומוסקסואלי, לסבי או ביסקסואלי זהה למטרה לגבי כל הנוער: לקדם התפתחות בוגרת נורמאלית, בריאות רגשית וחברתית ובריאות פיסית. אם הסביבה ביקורתית כלפי נטייתם המינית, מתבגרים אלו עלולים לחוש בדידות ופחד מגילוי המפריעים להשגת מטרות ההתבגרות שכוללות בין השאר, הערכה עצמית, זהות ואינטימיות. נוער הומוסקסואל עלול להיות נתון להטרדות ולאלימות יותר מנוער הטרוסקסואלי. בסקר שנערך נמצא ש 45% מהגברים ו-20% מהנשים היו קורבנות להתקפות מילוליות ופיסיות בבית הספר התיכון בשל נטייתם המינית.
נוער הומוסקסואל בארה"ב חשוף לסיכון גבוה יותר להיזרק מבית הספר, להיזרק מהבית, ולעבור לחיי הרחוב על מנת לשרוד. חלק מהצעירים הללו משתמשים בחומרים ממכרים וקיים לגביהם סיכוי גבוה יותר מנוער הטרוסקסואלי לעישון, אלכוהול וסמים בגיל מוקדם יותר. נוער הומוסקסואל הינו בעל סיכוי גבוה יותר לקיים יחסי מין, להיות בעל שותפים מיניים רבים יותר, ולחוות פעילות מינית בניגוד לרצונם, אשר שם אותם בסיכון גבוה יותר, כולל הידבקות באיידס. במחקר עדכני של שכיחות ה-HIV בארה"ב נמצא ש 7% מתוך 3492 נבדקים גברים הומוסקסואלים בגילאי 15 עד 22 היו בעלי HIV חיובי. נשים לסביות שמקיימות יחסי מין עם נשים נמצאות אמנם בסיכון נמוך יותר להידבקות, אבל מתבגרות לסביות נשארות בסיכון גבוה מכיוון שיש סיכוי גבוה שהם קיימו יחסי מין עם גברים. נוער אמריקאי בביה"ס התיכון שמזהה עצמו כהומוסקסואל נמצא בסיכון גבוה לניסיונות אובדניים בין פי 2 לפי 7 לניסיונות התאבדות מאשר חבריהם ההטרוסקסואלים. חשוב לציין כי הבעיות הפסיכולוגיות וניסיונות ההתאבדות אינם קשורים להומוסקסואליות לכשעצמה, אלא מיוחסים באופן מובהק לסטיגמטיזציה שקשורה בחוסר קונפורמיות מגדרית, לחץ, אלימות וחוסר תמיכה חברתית, עזיבת בית הספר, בעיות במשפחה ועוד.
צעירים הומוסקסואלים מיוצגים בכל אוכלוסית המתבגרים, בכל הרמות החברתיות, בכל הקבוצות האתניות והגזעיות. נוער הומוסקסואל השייך גם למיעוט עלול להיות אף פגיע יותר. רוב הצעירים ההומוסקסואלים הינם "בלתי נראים". הם יעברו דרך מרפאות רופאי הילדים מבלי שיעלו את השאלה של נטייה מינית בעצמם. לפיכך, אנשי המקצוע השונים צריכים להעלות את הנושא של נטייה מינית והתנהגות מינית בטיפול בכל המתבגרים המטופלים. חשוב להכיר בכך שיש טווח של נטייה מינית והנושא אינו "שחור או לבן".
הדמויות ההומוסקסואליות שמוצגות בצורה פתוחה בכלי התקשורת מביאות לשינויים חברתיים. אפילו מתבגרים שדי בטוחים בהטרוסקסואליות שלהם נמצאים במגע כעת עם אנשים הומוסקסואלים או שמתמודדים עם לבטים הומוסקסואלים. במקום לשאול מטופלים האם יש להם "חבר" או חברה", רופאי הילדים צריכים לשאול "האם היתה לך אי פעם מערכת יחסים רומנטית עם ילד או ילדה?" או "כאשר אתה חושב על אנשים שאתה נמשך אליהם באופן מיני, האם גברים, נשים או שניהם,אף אחד מהם או שאינך בטוח?". בדרך זה, רופאי הילדים פותחים את הדלת לתקשורת נוספת ומתחילים לשבור את הסטריאוטיפים ואת הסטיגמות. הדבר מרמז על כך שכל אחת מהאפשרויות הינה אפשרית ושייתכן שמתבגר לא יהיה בטוח לגבי הנטייה המינית שלו.
רופא הילדים חייב לוודא סביבה בטוח ותומכת. הוא עשוי לתת למתבגרים הזדמנות נדירה לדון בחששות שלהם בנוגע לנטייתם המינית. תחושת הנוחות במרפאת רופא הילדים קובעת לא פעם את הטון בקשר לאינטראקציות אחרות של המתבגר במרכזי הבריאות. הדרך שבה משוחחים על מיניות ושאר נושאים אישיים חשובים נותנת דוגמא לכל המתבגרים והוריהם.במרפאה יש להביא למודעותם של רופאי ילדים:

• להבטיח למטופל שהדיסקרטיות שלו מוגנת.
• ליישם מדיניות כנגד חוסר רגישות או בדיחות בלתי ראויות והערות מצד צוות המרפאה.
• לוודא שטופסי המידע משתמשים בלשון מגדרית ניטרלית ובשפה שאינה שיפוטית.
• יש לשקול להציב פוסטרים, עלונים ומידע על לוחות המודעות שמדגים תמיכה בנושאים שחשובים לנוער הומוסקסואל ולבני משפחותיהם.
• יש לספק מידע בנושא קבוצות תמיכה ומשאבים אחרים לנוער הומוסקסואל, לחבריהם ובני משפחותיהם, לפי מידת הצורך.

רופאי הילדים אינם אמורים להדביק תווית או לאבחן הומוסקסואליות. במקום זאת, על רופא הילדים ליצור סביבה שבה ניתנים מסרים ברורים לגבי האפשרות, במידת הצורך לדון בנושאים אישיים רגישים ובכללם הנטייה המינית. מכשול משמעותי לטיפול רפואי אפקטיבי הוא חוסר ההבנה של המתבגרים בנוגע לזכותם לטיפול דיסקרטי. רופא הילדים צריך להיות מוכן להעלות ולדון בנושאים הקשורים לנטייה המינית עם כל המתבגרים, במיוחד אלו שבמצוקה ונמצאים בהתנהגויות בעלי סיכון-גבוה. רופא הילדים צריך לבחון את ההבנה של המתבגר ואת החששות שלו בנוגע לנטייה מינית, להפיג אי הבנות, לספק מידע רפואי ראוי ולקשר את המטופל עם משאבי התמיכה הקהילתיים הדרושים.

רופאי הילדים נקראים:

• להיות מודעים לנושאים המיוחדים שסובבים את ההתפתחות של הנטייה המינית.
• להבטיח למטופל שהדיסקרטיות שלו נשמרת.
• לדון בכל נושאי המיניות עם כל המתבגרים.
• להיות מודע ומעודכן לכך שייתכן וצעירים הטרוסקסואלים רבים הנם בעלי ניסיון מיני עם אנשים בני אותו המין. לשים תווית של הומוסקסואל על מתבגר שעבר מספר חוויות מיניות עם בן אותו המין או תשאול לגבי הנטייה המינית יכולה צעד מוקדם מדי, בלתי ראוי ובלתי יעיל.
• להשתמש בשפה ניטרלית מבחינה מגדרית, כאשר דנים במיניות. יש להשתמש במילה "שותף" (פרטנר באנגלית) מאשר שימוש במילים "חבר" או חברה" (בעברית הבחנה זו יותר קשה לניסוח) ולהשתמש במונח "הגנות" מאשר ב-"אמצעי מניעה".
• לתת תחושת תמיכה וקבלה למתבגרים אשר תוהים לגבי הנטייה המינית שלהם.
• לספק מידע ומשאבים בנוגע לנושאים הקשורים בהומוסקסואלים לכל המתבגרים המעוניינים.
• לשאול את כל המתבגרים על התנהגויות מסוכנות, דיכאון ומחשבות אובדניות. להניא צעירים מקיום מערכות יחסים עם מספר שותפים בו זמנית, לספק הנחיות בנוגע "למין בטוח יותר" לכל המתבגרים.
• לדון בסכנות הקשורות במשגל אנאלי לאלו שבוחרים לקיים פעילות מינית זו וללמד אותם דרכים להקטין סיכון.
• לייעץ לכל המתבגרים בנוגע לקשר בין שימוש בחומרים ממכרים (אלכוהול, מריחואנה ושאר סמים) ומשגל מיני בלתי בטוח.
• לשאול את כל המתבגרים בנוגע לחוויות אישיות שלהם עם אלימות כולל אלימות מינית או במסגרת היחסים עם השותף האינטימי.
• יש לספק בדיקות רפואיות רלוונטיות למחלות מין נפוצות, בדיקות HIV תוך כדי תמיכה ראויה וייעוץ, בדיקות הריון וכדומה.
• לוודא שהעמיתים המקצועיים אליהם מופנים המתבגרים או שעימם מתייעץ הרופא מתייחסים בכבוד לטווח הנטיות המיניות של המתבגרים.
• עניינים מיוחדים לטיפול בנוגע לנוער הומוסקסואלים – למתבגרים אשר מזהים את עצמם כהומוסקסואלים צריכים הרופאים להתייחס במיוחד בנוגע למספר נקודות:
• להיות מוכנים להפנות את הטיפול למישהו אחר ויש לך קשיים במתן טיפול שכזה. למספר רב של אנשים יש עמדות שליליות בנוגע להומוסקסואליות או שפשוט מרגישים לא נוח עם הנושא. אפילו רכיבים שמובעים דרך שפת הגוף עלולים להעביר מסר שטומן בחובו נזק אל נוער הומוסקסואל. זוהי מחויבות אתית ומקצועית לבצע את ההפניה במקרים כאלו לטובת הילד או המתבגר.
• יש להבטיח למטופל שהדיסקרטיות שלו נשמרת. יש לדון עם המתבגרים, ובמידה וזה מתאים גם עם ההורים, האם הם מעוניינים שהנטייה המינית לא תתועד במסמכים במשרד ובבית החולים. מספר רב של מבוגרים הומוסקסואלים מעוניינים בכך.
• יש לעזור למתבגר להתמודד עם התחושות שלו באופן זהיר; תחושות חזקות לגבי בני אותו המין ואפילו חוויות מיניות יכולות להתרחש בגיל זה באופן טבעי והן אינן מגדירות באופן מיידי את הנטייה המינית.
• יש ליידע לגבי כל ההתנהגויות המסוכנות (התנהגויות מיניות, עישון, אלכוהול, סמים וכו') ולהציע עצה וטיפול במידת הצורך.
• יש לשאול לגבי חששות בנוגע למצב הנפשי ולהעריך או להפנות את המטופלים בעלי בעיות ידועות.
• יש להציע תמיכה ועזרה למתבגרים שעומדים בפני או שצופים בעיות וקונפליקטים עם בני המשפחה ו/או חברים.
• יש לעודד מעבר לרופאי המשפחה כאשר הגיל הינו מתאים.

רופאי הילדים צריכים להיות מודעים לכך שתהליך גילוי ההומוסקסואליות אצל המתבגר ("יציאה מהארון") הינו בעל פוטנציאל למתחים משפחתיים. רופא הילדים צריך להציע למתבגרים להשתמש במילים מסוימות שעשויות להקל עליו בזמן החשיפה, כמו "אני אותו האדם, אתם כרגע יודעים עליי פרט נוסף אחד". יחד עם זאת, אין שום טכניקת חשיפה שתמנע לחלוטין את התגובות השליליות. יתכן שההורים,האחים ושאר בני המשפחה יידרשו לטיפול מקצועי על מנת להתמודד עם הבלבול, זעם, אשמה ותחושת האובדן. יתכן שיהיה צורך בהתערבות מקצועית חיצונית בשם המתבגר במידה והוא מעוניין בכך. אם לרופא הילדים יש מערכת יחסים קודמת עם ההורים בהקשר של טיפול, הוא יכול להוות עבורם מקור של תמיכה ומידע.

ביחס להורים של מתבגרים הומוסקסואלים, יש לעודד את רופאי הילדים:

• לייעץ למתבגרים האם, מתי ואיך לחשוף את נטייתם המינית בפני הוריהם. אם הם לא בטוחים, יש לעזור למתבגר למצוא מומחה בעל ידע בתחום שיכול לעזור.
• יש להיות בעלי ידע בנוגע לתהליך החשיפה.
• יש לתמוך בהורי המתבגרים שילדיהם התוודו בפניהם לגבי היותם הומוסקסואלים.
• יש להזכיר להורים כי מתבגרים הומוסקסואלים יכולים להיות הורים טובים בעצמם.
• יש להיות מוכנים להפנות (למישהו אחר) הורים, במידה והרופא אינו מרגיש נוח באופן אישי בקבלת האחריות.

למרות הצהרות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים שניתנו בשנת 1983 ובשנת 1993 אשר קראו למתן שירות נאות למתבגרים הומוסקסואלים, מטופלים אלו עדיין חווים סכנות רבות לבריאותם הפיסית והנפשית וכן הבטיחותית שמתרחשת מעבר לטווח הפרקטיקה במרפאת הרופא. רופאי הילדים יכולים לשמש כמודל ולספק אפשרויות של הגדלת המודעות והידע בנוגע להומוסקסואליות בקרב הצוות המקצועי בבית הספר, מומחי הרפואה הנפשית ושאר מנהיגי הקהילה. הם יכולים להפוך למקור מידע בנושא HIV, חינוך ותכניות מניעה. חשוב מאוד שבתי ספר ימצאו דרך ליצור סביבה בטוחה ותומכת לתלמידים אשר מתלבטים או לא בטוחים האם הם הומוסקסואלים, או שיש להם הורה או בן משפחה אחר הומוסקסואל. תמיכה מרופאי ילדים בעלי שם יכולים לסייע למאמצים אלו. רופאי הילדים שבוחרים להיות אקטיביים בנושאים אלו יכולים לשאוף ל:

• לעזור להעלות את המודעות בקרב המנהיגים בבית הספר ובקהילה בנושאים הרלוונטיים לנוער הומוסקסואל.
• לעזור בנוגע לשאלה כיצד ומתי יש לכלול מידע עובדתי בנושא נטייה מינית בתכנית הלימודים בבית הספר ובספריות בקהילה.
• יש לתמוך בהתפתחות ובתחזוקה של קבוצות תמיכה בית ספריות וקהילתיות עבור תלמידים הומוסקסואלים, חבריהם והוריהם.
• יש לתמוך במניעת איידס ולהתמיד במאמצי החינוך.
• יש לפתח ו/או להציע אפשרויות של חינוך מתמשך עבור אנשי הסגל הרפואי הקשורים בנושאי נטייה מינית, צעירים שאינם הטרוסקסואלים ובני משפחותיהם.

סיכום ההנחיות עבור הרופאים: האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים ה-AAP מאשר מחדש את האחריות של הרופאים לספק טיפול רפואי כולל והנחיות בסביבה בטוחה ותומכת לכל המתבגרים ובכללם מתבגרים הומוסקסואלים וצעירים המתלבטים בנושאי נטייה מינית.

בחזרה לעמוד הראשי: www.psychologia.co.il

בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:

טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post נטייה מינית ומתבגרים appeared first on PSY.

קווים מנחים לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים כפי שנוסחו ע"י האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה

עמדות בנוגע להומוסקסואליות
הערות: מכאן והלאה נשתמש לשם הקיצור במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים.
ישנם הבדלים תרבותיים בין החברה האמריקאית לישראלית ויש לקחת זאת בחשבון בקריאת מסמך זה שגובש ע"י APA.
עיקרון 1 – פסיכולוגים מבינים שהומוסקסואליות אינה אינדיקציה למחלת נפש.
עיקרון 2 – הפסיכולוגים נקראים לזהות כיצד עמדותיהם והידע שלהם אודות הומוסקסואליות עשויים להיות רלוונטיים לאבחון ולטיפול וכן נדרשים לקבל ייעוץ ממומחה או להפנות לאדם אחר המומחה בתחום.
עיקרון 3 – פסיכולוגים שואפים להבין כיצד סטיגמות חברתיות (כדוגמת: דעות קדומות, הפלייה ואלימות) מהוות סיכון לבריאותם הנפשית ולשלומם של הומוסקסואלים.
עיקרון 4 – פסיכולוגים שואפים להבין כיצד דעות קדומות או תפיסות שגויות בנוגע להומוסקסואלים עלולות לפגוע בהצגת הטיפול בפני המטופל ובתהליך הטיפול.
מערכות יחסים ומשפחות
עיקרון 5 – פסיכולוגים שואפים להבין ולהיות בעלי ידע אודות יחסים הומוסקסואלים.
עיקרון 6 – פסיכולוגים שואפים להבין את הנסיבות המיוחדות ואת האתגרים המיוחדים העומדים בפני הורים של הומוסקסואלים.
עיקרון 7 – פסיכולוגים מכירים בכך שמשפחות של הומוסקסואלים עשויות לכלול גם אנשים שאינם בעלי קשר ביולוגי או משפטי אליהם.
עיקרון 8 – פסיכולוגים שואפים להבין כיצד נטיות הומוסקסואלים עשויות להשפיע על משפחתו של הפרט ועל היחסים עמה.
נושאים שונים
עיקרון 9 – פסיכולוגים נקראים להבין את נסיבות החיים המיוחדות והאתגרים העומדים בפני הומוסקסואלים שחברים בקבוצות מיעוט בעלות נורמות תרבותיות, ערכים ותרבויות  סותרות.
עיקרון 10 – פסיכולוגים נקראים להבין את האתגרים המיוחדים, שעומדים בפני פרטים ביסקסואליים.
עיקרון 11 – פסיכולוגים שואפים להבין את הבעיות המיוחדות ואת הסכנות שעומדות בפני בני נוער הומוסקסואלי.
עיקרון 12 – פסיכולוגים מתייחסים לפער הדורות בתוך אוכלוסיית ההומוסקסואלים ובאתגרים המיוחדים שעומדים בפני הומוסקסואלים מבוגרים.
עיקרון 13 – פסיכולוגים נקראים להבין את האתגרים המיוחדים העומדים בפני הומוסקסואלים בעלי ליקויים פיסיים, חושיים, קוגניטיביים ורגשיים.
השכלה
עיקרון 14 – פסיכולוגים תומכים ומעודדים את ההשכלה וההכשרה המקצועית בנושאים הקשורים להומוסקסואליות.
עיקרון 15 – פסיכולוגים נקראים להרחיב את הידע שלהם ואת ההבנה שלהם לגבי הומוסקסואליות באמצעות הדרכה מתמשכת וייעוץ.

רקע
בשנת 1975 קיבלה אגודת הפסיכולוגים האמריקאית (APA) החלטה, שקובעת כי "הומוסקסואליות כשלעצמה אינה מעידה על ליקוי בשיקול הדעת, היציבות, מהימנות או על יכולות חברתיות ומקצועיות", זאת לאחר דיון סוער בהחלטה שהתקבלה בשנת 1973 בידי איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי שהסיר את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות. למרבה הצער, גם כיום לאחר כשלושים שנה שחלפו לא יושמו במלואן כל המלצות ההחלטה בפרקטיקה המקצועית.
מסמך העקרונות הנ"ל נכתב ע"י אגודת הפסיכולוגים האמריקאית כדי לסייע לפסיכולוגים לגבש עמדה מקצועית הולמת, לרכוש השכלה והכשרה מתאימים ולנצלם כראוי בפסיכותרפיה וייעוץ פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים. קווים מנחים אלו מבוססים על העקרונות האתיים וקוד ההתנהגות של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית, על תקנות שונות של ה-APA וכן על חוקים שונים של ארגוני בריאות הנפש. המונח "קווים מנחים" מתייחס להצהרות, התבטאויות או הכרזות המציעות או הממליצות על דרך התנהגות מקצועית ספציפית ממוקדת עבור הפסיכולוגים. הקווים המנחים מסודרים ב-4 חלקים: (1) עמדות בנוגע להומוסקסואליות וביסקסואליות (2) מערכות יחסים ומשפחות (3) נושאים שונים (4) הכשרה מקצועית.

עמדות בנוגע להומוסקסואליות
עיקרון 1 – פסיכולוגים מבינים שהומוסקסואליות אינה אינדיקציה למחלת נפש
עד לפני 30 שנה בלבד הנחת העבודה היתה, שהומוסקסואליות לסביות וביסקסואליות הינם מחלות נפש. מחקרה של הוקרס (1957) היה הראשון שהטיל ספק בהנחה זו וזאת כאשר היא לא מצאה הבדלים בין תוצאות מבחני השלכה שנעשו להטרוסקסואלים והומוסקסואלים. מחקרים רבים נוספים שנערכו מאז לא הראו הבדלים בין הטרוסקסואלים והומוסקסואלים ביכולות קוגניטיביות, בריאות נפשית, הערכה עצמית וכדומה. לדוגמה:

Coyle 1993; Herek 1990; Savin-Williams 1990; Tuttle & Pillard 1991, Fox 1996; Pillard 1988;Rothblum 1994; Gonsiorek 1991

במחקרים שמצאו בעיות בתפקוד הפסיכולוגי של הומוסקסואלים נמצא שהקשיים נבעו כתוצאה מהשפעות לחץ עקב הסטיגמות וחוסר קבלה חברתית בשל העדפתם המינית של הנבדקים ולא בגין ההעדפה המינית עצמה. לחץ שכזה עלול להוביל לירידה בביטחון העצמי, לסיכון גבוה יותר של ניסיונות אובדניים, התמכרות לחומרים ממכרים ולמצוקה נפשית. לדוגמא:

DiPlacido, 1998; Ross, 1990; Rotheram-Borus, Hunter, & Rosario, 1994; Savin-Williams, 1994

הספרות שסיווגה את ההומוסקסואליות כמחלת נפש נמצאה לקויה מבחינה מתודולוגית. מחקר השוואתי שלGonsiorek (1991) מצא פגמים מתודולוגיים רבים במחקרים אלו לרבות הגדרות מעורפלות, סיווג לא מדויק, השוואה לא ראויה של קבוצות, כשלים בתהליכי דגימה ועוד. למרות חוסר הביסוס האמפירי של מחקרים אלו הנזק שנובע מהם רב כיוון שהם משמשים כבסיס לאמונות שמביאות לתפיסה מוטעית של הומוסקסואליות.
רוב אגודות בריאות הנפש האמריקאיות גורסות כיום שהומוסקסואליות אינה מחלת נפש. בשנת 1975, אגודת הפסיכולוגים האמריקאית (APA) האיצה בפסיכולוגים "להוביל את המהלך ולהסיר את הסטיגמה שדבקה בנטיות הומוסקסואליות". לאחר מכן ה-APA ושאר איגודי בריאות הנפש אימצו החלטות ויישמו את המדיניות שלהם בהתבסס על הכלל הבסיסי הזה, שבא לידי ביטוי גם בקוד האתי של האגודה וכן בהנחיות למומחי APAשמייעצים לבית המשפט.
עיקרון 2 – הפסיכולוגים נקראים לזהות כיצד גישותיהם והידע שלהם אודות הומוסקסואליות עשויים להיות רלוונטיים לאבחון ולטיפול וכן נדרשים לפנות לייעוץ או להפנות לאיש מקצוע אחר המומחה בתחום
הקוד האתי קורא לפסיכולוגים להיות מודעים למערכת האמונות שלהם, ערכים, צרכים ומגבלות וההשפעות שלהם על עבודתם. הקוד האתי מעודד פסיכולוגים להעריך את היכולות והמגבלות של המומחיות שלהם – במיוחד כאשר מדובר בקבוצות שחולקות מאפיינים מיוחדים. התעלמות מכך עלולה לעכב את התקדמותו של המטופל בתהליך הפסיכותרפיה. אבחון וטיפול בהומוסקסואלים עלולים להיות מושפעים לרעה מעמדה גלויה או סמויה של המטפל. לדוגמא, כאשר הומוסקסואליות וביסקסואליות נתפסת באופן מודע כמחלת נפש, הנטייה ההומוסקסואלית של המטופל נידונה להיות מוצגת כמקור עיקרי לקשיים הפסיכולוגיים, אפילו אם הנטייה המינית לא הוצגה כבעיה.
"הטרוסקסיזם" הינה מערכת אמונות שמכחישה, משמיצה ומדביקה סטיגמות לכל צורת התנהגות שאינה הטרוסקסואלית. מערכת אמונות הטרוסקסיסטית משפיעה על השפה, התיאוריות וההתערבויות הפסיכותרפיות. כאשר נורמות הטרוסקסואליות של זהות, התנהגות ומערכות יחסים מיושמות במקרים של הומוסקסואלים, מחשבותיהם, תחושותיהם והתנהגותם עלולים להתפרש על ידי הפסיכולוג כאבנורמליות, סוטות ובלתי רצויות. כאשר פסיכולוגים לא מספיק מודעים לנושאים שעל סדר יומם של הומוסקסואלים הם עלולים לא להבין מספיק את ההשפעות שיש לסטיגמות על היחידים ועל מערכות היחסים האינטימיות שלהם.
פסיכולוגים שלא מודעים או לא קיבלו מידע עדכני בנוגע להומוסקסואלים צריכים לפנות להדרכה ייעוץ והכוונה מקצועיים כאשר הם מטפלים באוכלוסיות אלו בעת הצורך. נושאים מרכזיים בהכשרה כוללים הבנה של המיניות האנושית; תהליך ה"יציאה מהארון" וכיצד משתנים כמו גיל, מגדר, אתניות, גזע, ודת עשויים להשפיע על התהליך; הדינאמיקות של מערכות יחסים בין בני אותו מין; מערכות היחסים עם משפחות המוצא; המאבק עם ההשתייכות לקבוצות רוחניות ודתיות; נושאי קריירה והפלייה במקום העבודה; אסטרטגיות השלמה וקבלה עצמית על מנת להגיע לתפקוד מוצלח.
בהתאם לקוד האתי של APA,  פסיכולוגים מודעים להבדלים אישיים, של תרבות, תפקיד וכדומה, הנוצרים בעקבות נטייה מינית ומנסים להסיר את האפקט ההטיה בעבודתם כתוצאה מגורמים אלו. לפיכך, פסיכולוגים נדרשים לבצע חקר ולימוד עצמיים על מנת לזהות ולמנוע הטיות בנוגע להומוסקסואלים.
עיקרון 3 – הפסיכולוגים שואפים להבין כיצד סטיגמות חברתיות, כדוגמת דעות קדומות, הפלייה ואלימות, מהוות סיכון לבריאותם הנפשית ולשלומם של הומוסקסואלים
מספר רב של הומוסקסואלים נתקלים בסטיגמות חברתיות, אלימות והפליה. חיים בחברה הטרוסקסיסטיתעלולים להאיץ תהליך של לחץ נפשי, שעשוי להיות נסבל רק כאשר הם "נמצאים בארון". המצאות במיעוט מיני מגדילה את הלחץ הנפשי עקב הטרדות כרוניות על בסיס יומי, לדוגמא, האזנה לבדיחות הומוסקסיסטיות, והמצאות "על המשמר" באופן קבוע. הדבר עלול גם לגרום אירועים משבריים בחיים, לדוגמא, אובדן מקום העבודה, אובדן הבית, קשיים במשמורת הילדים, אלימות כנגד הומוסקסואלים והפלייה על רקע נטייה מינית. קשיים מיוחדים נוצרים עקב העדר זכויות משפטיות והגנה במקרי חירום רפואיים, חוסר הכרה במערכות היחסים הזוגית ובמיוחד לאחר מקרים של אובדן בן הזוג ותחושת העדר לגיטימציה לתהליך אבל נורמטיבי.
לחצים חברתיים שמשפיעים על נערים ונערות הומוסקסואלים, כמו אלימות פיסית ומילולית, מיוחסים פעמים רבות לבעיות בלימודים, בריחה, זהות, התמכרות לחומרים ממכרים והתאבדות. מחקר בקרב מתבגרים הומוסקסואלים (גברים) שביצעו ניסיון התאבדות מצא שאוכלוסיה זו סבלה ממספר רב של הטרדותהומוסקסיסטיות מילוליות ופיסיות יחסית לקבוצת ביקורת של הומוסקסואלים שלא ביצעו ניסיון אובדני. לחצים אלו יוחסו להתנהגות מינית בעל סיכון גבוה. הומוסקסואלים שחיים בקהילות קטנות בפריפריה עלולים לחוש לחץ שקשור לסיכון בחשיפה מכיוון שקשה יותר לשמור על אנונימיות בקשר לנטייה המינית שלהם בקהילות כאלה. החששות לאבד את עבודתם ואת ביתם משמעותית ביותר בשל האפשרויות המוגבלות בקהילה קטנה. מיעוט הופעה בציבור ותמיכה מעטה של ארגונים הומוסקסואלים עלולה להחריף את התחושות של הבידוד החברתי. שמירה על הביטחון האישי, תמיכה חברתית ונפשית אובחנו כאמצעים מרכזיים להפחתת הלחץ הנפשי בקרב הומוסקסואלים. בנוסף לגורמי לחץ חיצוניים קיימת בעיה הקשורה להפנמה של גישות חברתיות שליליות בקהילת ההומוסקסואלים עצמה. הפנמה שכזו עלולה להוביל לבעיות כגון חוסר בטחון עצמי, שנאה עצמית, דיכאון, אלכוהוליזם והתמכרות לחמרים ממכרים אחרים. מחקר הראה למשל שגברים הומוסקסואלים בעלי הפנמה חזקה של הומופוביה, לעומת גברים בעלי תוצאה נמוכה של הפנמת ההומופוביה, חווים חוסר תפקוד מיני, חוסר יציבות במערכות היחסים ותחושות של האשמה עצמית.
פסיכולוגים שעובדים עם הומוסקסואלים נקראים להעריך את ההיסטוריה של מטופליהם מההיבט של היותם קורבנות הטרדה, הפליה ואלימות. הערכה זו מאפשרת לפסיכולוגים להבין בצורה מקיפה יותר את הדרך שבה תפיסת העולם של המטופל הושפעה על ידי תקיפות אלו והאם יש חשש לתופעות פוסט-טראומטיות שיש לטפל בהם. מעבר לכך, התוצאות הפסיכולוגיות של הפנמת גישות שליליות בנוגע להומוסקסואליות הינה לעתים סמויה ולא מודעת.
עיקרון 4 – פסיכולוגים שואפים להבין כיצד דעות קדומות או תפיסות שגויות בנוגע להומוסקסואליות עלולות לפגוע בהצגת הטיפול בפני המטופל ובתהליך הפסיכותרפיה.
הטיות ומידע מוטעה אודות הומוסקסואליות ממשיך להיות נפוץ בחברתנו. עקב הסטיגמות ניתן לצפות שמספר רב של הומוסקסואלים יחוו קונפליקטים או יעמדו בפני שאלות בנוגע לאספקטים או לתוצאות הנטייה המינית שלהם (ראה עיקרון 3). הפחד מהמחיר האישי, לרבות קונפליקטים עם בני משפחה, חברים, קהילה, קריירה וכדומה, וכן חשיפה להטרדות, הפליות ואלימות עלולים לתרום לחששו של הפרט לזהות עצמו/עצמה כלסבית, הומוסקסואל או ביסקסואל. מחקרים מצאו גורמים אלו כמשמעותיים בתחושת אי הנוחות של ההומוסקסואלים בנוגע לנטייתם המינית. מספר רב של מטופלים שמתמודדים עם קונפליקטים או שאלות לגבי ההשלכות של הנטייה המינית שלהם פונים לפסיכותרפיה על מנת להפיג את החששות. פסיכולוג שמחזיק בדיעות קדומות או בעל ידע מוטעה לגבי הנושא עלול להציע תשובות לשאלות או לקונפליקטים בדרך שתגביר את המצוקה של המטופל (ראה עיקרון 2). גישה לא ביקורתית זו עלולה לכלול מסר שהאסטרטגיה היחידה להתמודד עם הקונפליקטים ועם ההפליות היא לשנות את נטייתו המינית של הלסבית, ההומוסקסואל והביסקסואל.
האמנה של ה APA (איגוד הפסיכולוגים האמריקאי) "גישת טיפול נאותה בתגובה לנטייה מינית" (1998) מציעה מסגרת עבודה עבור פסיכולוגים בעבודתם עם מטופלים שעסוקים בהשלכות של נטייתם המינית. אמנה זו מבליטה את החלקים בקוד האתי שנוגעים לכל הפסיכולוגים שעובדים עם מטופלים הומוסקסואלים. חלקים אלו כוללים למשל איסורים כנגד הפלייה בפרקטיקה (למשל, לבסס את הטיפול על גישה פתולוגית של הומוסקסואליות) ואיסור להציג באופן מוטעה מידע מדעי או קליני (כדוגמת, ההנחה הבלתי מוכחת כי נטייה מינית ניתנת לשינוי). האמנה גורסת שבאמצעות מתן מידע מדויק למטופל בנוגע ללחצים החברתיים שעלולים להוביל לחוסר נוחות בנטייה המינית, פסיכולוגים יכולים לנטרל את האפקט של דעות קדומות ולחסן את המטופל מפגיעות נוספות. על פסיכולוגים שאינם מסוגלים לספק את המידע הדרוש כתוצאה מחוסר מידע או דעות אישיות סותרות לפנות ולהשיג את המידע הנחוץ או להפנות את המטופל לגורמים אחרים. מעבר לכך, כאשר מטופלמציג את חוסר הנוחות שלו לגבי הנטייה המינית, חשוב להעריך את ההקשר הפסיכולוגי והחברתי בו הוא נמצא. הערכה זו עשויה לכלול בחינה של הלחצים הפנימיים והחיצוניים שמופעלים על המטופל על מנת שישנה את הנטייה המינית שלו, קיומה או חסרונה של תמיכה חברתית ושל מודלים לחיים הומוסקסואלים טובים ומה עומק התפיסה של המטופל בייחוס הומוסקסואליות לסטריאוטיפים שליליים ולחוויות שליליות. היבטים אלו ואחרים של חוסר נוחות מהנטייה המינית חשובים מאוד על מנת להעמיק בתופעה, שכן המשמעויות שמיוחסות אליה הם מאוד מורכבות. התפקיד של הפסיכולוגים, בלי קשר לאוריינטציה הטיפולית הוא לא לכפות את האמונות שלהם על המטופל, אלא לבחון באופן מעמיק את החוויות והמוטיבציות של המטופל. כמו כן פסיכולוגים עשויים להיות מקור מידע מדויק אודות נטייה מינית (כדוגמת, לספק למטופל גישה למידע אמפירי בנוגע להתפתחות הנטייה המינית או הקשר בין בריאות הנפש לבין נטייה מינית).

מערכת יחסים ומשפחות
עיקרון 5 – פסיכולוגים שואפים להבין ולהיות בעלי ידע אודות יחסים הומוסקסואלים
זוגות הומוסקסואלים הינם שונים ודומים לזוגות הטרוסקסואלים. הם יוצרים מערכות יחסית בשל אותן סיבות ומביעים שביעות רצון דומה במערכות היחסים שלהם. ההבדלים נובעים ממספר גורמים וביניהם מאפייני שונים של התנהגות מינית, הסוציאליזציה של תפקיד המגדר וסטיגמות שמתויגות על מערכת היחסים שלהם. זוגות הומוסקסואלים עשויים לפנות לפסיכותרפיה בשל אותן סיבות דומות שפונים זוגות הטרוסקסואלים אך גם בשל סיבות שמיוחדות לבעלי מערכות יחסים עם בן אותו מין. בעיות במערכות יחסים נפוצות כמו קשיים בתקשורת, בעיות מיניות, נושאי קריירה-זוגיות שונים והחלטות בנוגע למחויבות יכולים להיות מושפעים מגישות חברתיות ופנימיות שליליות בנוגע למערכות יחסים חד מיניות. בעיות ספציפיות שמועלות בפסיכותרפיה של הומוסקסואלים כוללות חשיפת הנטייה המינית של הזוג למשפחה, לעמיתים בעבודה ולמומחים לרפואה ומטפלים, הבדלים בין בני הזוג בנוגע לחשיפה, נושאים שנובעים מהאפקט של ההבדל בסוציאליזציה של המגדר בזוגות חד מיניים. החשש  וההתמודדות עם איידס HIV עולה בתדירות גבוהה יותר בטיפול בזוגות הומוסקסואלים מאשר בטיפול זוגי אחר. בעיות חיצוניות אופייניות הן לחץ ממשפחות המקור ו/או בני זוג קודמים או נוכחיים הטרוסקסואלים. הורות יכול להקים בעיות מיוחדות עבור הומוסקסואלים,לדוגמא, סיכון פוטנציאלי לאובדן משמורת על ילד משותף ממערכת יחסית הטרוסקסואלית קודמת או אובדן קשר עם הילדים/הנכדים בשל התנגדות המשפחה והילדים עצמם. שינויים בבריאות הפיסית עשויה לגרום להעלאת נושאים ייחודיים עבור זוגות הומוסקסואלים, במיוחד סביב היפרדות אפשרית ואובדן הקשר לבני זוג הנמצאים בבתי אבות או מוסדות טיפוליים דומים.
פסיכולוגים נקראים לשקול את המשמעות השלילית שיש לדעות חברתיות קדומות ולהפליה על מערכות היחסים ההומוסקסואליות. זה חשוב שפסיכולוגים יבינו שבהעדר נורמות חברתיות שמאשרות ותומכות במערכות היחסים שלהם, הומוסקסואלים עשויים ליצור את המודלים הייחודיים שלהם למערכות יחסים ותמיכה. לפיכך, פסיכולוגים שואפים להיות בעלי ידע אודות מערכות היחסים המגוונות של הומוסקסואלים ובעלי יכולת להעריך ולכבד את המשמעות של מערכות יחסים אלו.
עיקרון 6 – הפסיכולוגים שואפים להבין את הנסיבות המיוחדות ואת האתגרים המיוחדים העומדים בפני ההורים של הומוסקסואלים
מחקרים לא הראו הבדלים משמעותיים כלשהם בין יכולותיהם של הורים הומוסקסואלים בהשוואה להורים הטרוסקסואלים. יחד עם זאת, הורים הומוסקסואלים ניצבים בפני אתגרים שלא עומדים בפני רוב הזוגות ההטרוסקסואלים בשל הסטיגמה שמשויכת לזהותם המינית. דעות קדומות הובילו להפליה ממסדית בחוק, במערכת החינוך ובמערכות הסעד החברתי. במספר מקרים הורים הומוסקסואלים איבדו את המשמורת על ילדיהם, נאסר עליהם לבקר את ילדיהם, נאסר עליהם לחיות עם בן הזוג שלהם ו/או נאסר עליהם לאמץ או להיות הורים מאמצים בשל נטיתם המינית.
הבעיות המרכזיות שעומדות בפני ילדים להורים הומוסקסואלים קשורות בתפיסה המוטעית אודות הוריהם על ידי החברה בכללותה. שלושה תחומי דאגה הועלו על ידי המערכות המשפטיות והחברתיות בנוגע למשמעות שיש להורה הומוסקסואל על ילדיהם. אלו כוללים את ההשפעה שיש להורה ההומוסקסואל על הזהות המגדרית, הקונפורמיות בתפקיד המגדר ונטייה מינית. גוף המחקר על אמהות לסביות הוא כרגע גדול בצורה משמעותית מהמחקר על אבות הומוסקסואלים וממנו עולה שאין עדויות על בעיות בזהות המגדרית בקרב ילדים לאמהות לסביות. כמו כן עולה שילדים להורים הומוסקסואלים אינם שונים מילדים שגדלו על ידי הורים הטרוסקסואלים מבחינת ההתפתחות הרגשית שלהם והסיכוי שלהם להיות הומוסקסואלים בבגרותם.
פסיכולוגים מסתמכים על מידע שנובע ממומחיות וידע מדעי ונמנעים מיחס מפלה כאשר הם עורכים אבחון לצורך משמורת על הילדים, אימוץ ו/או הורים מאמצים. פסיכולוגים מספקים מידע מדויק ומתקנים דיסאינפורמציה בעבודתם עם הורים, ילדים, ארגונים בקהילה ומוסדות.
עיקרון 7 – פסיכולוגים מכירים בכך שמשפחות של הומוסקסואלים עשויים לכלול גם אנשים שאינם בעלי קשר ביולוגי או משפטי אליהם
ההכרה בצורות משפחה מגוונות, הכוללות משפחות מעורבות ומורחבות, הינה גורם מרכזי לפסיכותרפיה יעילה בטיפול במטופלים הומוסקסואלים בעלי רקע אתני ותרבותי מגוון. בניגוד למבנה משפחתי מסורתי בקהילה ההטרוסקסואלית ניתן למצוא לא פעם שהשותף העיקרי ו/או מערכת קרובה של חברים מהווים מערכת חלופית למבנה משפחתי. בהעדרה של הכרה מוסדית או משפטית, ולאור ההפליה החברתית, במקום העבודה ובמשפחה, מבנה המשפחות האלטרנטיביות עשוי להיות משמעותי יותר ממשפחות המקור של הפרט. החשיבות של מבנה משפחתי אלטרנטיבי של  צעירים ומבוגרים הומוסקסואלים אינו מובן תמיד. מעבר לכך, חשיבותם של מערכות יחסים אלו הוכחשה או קיבלה בעבר חשיבות מעטה על ידי פסיכולוגים. תמיכה חברתית הנה מקור חשוב ביכולת של זוגות הטרוסקסואליות להתמודד עם מתחים במערכת היחסים. מתבגרים ומבוגרים במערכות יחסים חד מיניות נוטים לשאוב פחות תמיכה ממשפחות המקור שלהם מאשר מקביליהם ההטרוסקסואליים. מערכות יחסים קרובות ורשת של חברים תומכים נתפסים בעיני הומוסקסואלים כחשובים ביותר. מערכת יחסים חברתית חזקה נתפסה כגורם חשוב בחיפוש אחר הזהות המינית ובהתפתחותה. בהתבסס על החשיבות המרכזית שיש לתמיכה חברתית במערכות יחסים באופן כללי, פסיכולוגים נקראים לשקול את החשיבות של מערכת היחסים האלטרנטיבית אצל ההומוסקסואלים. כמו כן, פסיכולוגים מודעים לדחק שמטופליהם חווים כאשר משפחות המקור, המעבידים או כל אדם אחר אינו מכיר במבנה המשפחתי שלהם. לפיכך, כאשר מבצעים אבחון, הפסיכולוגים נקראים לשאול את מטופליהם לגבי מי הם מתייחסים כבן משפחה.
עיקרון 8 – פסיכולוגים שואפים להבין כיצד נטיות הומוסקסואליות עשויות להשפיע על משפחת המקור ועל היחסים עמה
משפחות המקור עלולות להביע התנגדות וחוסר קבלה לבן/בת הומוסקסואלים בשל נורמות משפחתיות, אתניות ותרבותיות ו/או אמונות דתיות או סטריאוטיפים שליליים. המודעות לכך שבן המשפחה הינו הומוסקסואל עלולה להוביל למשבר משפחתי שיכול לגרום לסילוקו של בן המשפחה ההומוסקסואל, דחייה על ידי הוריו ו/או אחיו, תחושת אשמה של ההורים והאשמה עצמית או קונפליקטים במערכות היחסים של ההורים. גם כאשר התגובות הינן יותר חיוביות, עדיין יש צורך בהתאמות על מנת לקדם הבנה חדשה של בן המשפחה ההומוסקסואל. משפחות רבות חוות את תהליך "היציאה מהארון" שלהן כאשר בן המשפחה חושף את נטייתו ההומוסקסואלית. המשפחות צריכות להתרגל לאובדן התקוות, התפיסות והציפיות שקשורות לתפיסה ההטרוסקסואלית. כמו כן המשפחות זקוקות לעזרה בפיתוח הבנה חדשה לנטייה מינית, בהתמודדות עם גישות חברתיות שליליות וסטיגמות חברתיות אודות הומוסקסואליות. פסיכולוגים הינם רגישים לשוני התרבותי בתגובת המשפחה ובדרכים לקבל בן משפחה הומוסקסואל.

נושאים שונים
עיקרון 9 – פסיכולוגים נקראים להבין את נסיבות החיים המיוחדות ואת האתגרים העומדים בפני הומוסקסואלים שחברים בקבוצות מיעוט אתניות וגזעניות, בעלות נורמות תרבותיות, ערכים ותרבויות סותרות
הומוסקסואלים בני מיעוט גזעי/אתני חייבים לגשר בין נורמות, ערכים, ואמונות בנוגע להומוסקסואליות גם של הציבור הרחב וגם של קבוצות המיעוט. שוני תרבותי בנורמות, ערכים ובאמונות יכול להיות מקור עיקרי ללחץ פסיכולוגי. ייתכן שפרט מתוך בני מיעוט גזעי/אתני ימצא עצמו במצב בו אין אף קבוצה או קהילה אליה הוא יכול להקשר ולהתקבל אליה באופן מלא. בעיה זו מהווה אתגר גדול יותר לבני נוער בני מיעוט גזעי/אתני שחוקרים את הזהות המינית שלהם ואת נטייתם.
כאשר מציעים שירותים פסיכולוגיים להומוסקסואלים בעלי שונות אתנית וגזעית, אין זה מספיק שפסיכולוגים יכירו את הרקע האתני או הגזעי של מטופליהם. הימנות על קבוצת מיעוט כפולה עלולה לסבך ולהעצים את הקשיים שאותם חווים מטופלים. הם עלולים להיות מושפעים מהדרכים שבה התרבות שלה תופסת הומוסקסואליות. המשמעות של גזענות בתוך הקהילה ההומוסקסואלית הינה גורם חשוב שיש לשקול אותו. רגישות לדינאמיקותהקשורות לגורמים כמו, ערכים תרבותיים בנוגע לתפקידי המגדר, אמונות דתיות, הרמה שבה הפרט ומשפחתו מאמצים את התרבות הזרה וההיסטוריה התרבותית והאישית של הפליה או דיכוי הינה חשובה. לכל הגורמים הללו יש השפעה חשובה על האינטגרציה של הזהות ועל התפקוד הפסיכולוגי והחברתי.
עיקרון 10 – פסיכולוגים נקראים להבין את האתגרים המיוחדים שעומדים בפני הפרטים הביסקסואליים (בעלי נטיה דו-מינית)
בני נוער ומבוגרים ביסקסואליים עלולים לחוות מגוון רחב של לחצים, בנוסף לדעות הקדומות החברתיות, בשל המשיכה לבן אותו מין. אחד מהלחצים נובע מהקוטביות שבחלוקה הקטגורית בין נטייה מינית הומוסקסואלית והטרוסקסואלית ששוללת את הביסקסואליות. גישה זו השפיעה על תיאוריות פסיכולוגיות ועל הפרקטיקה וכן על גישות חברתיות ומוסדיות. כתוצאה מכך, ביסקסואליות עשויה להיות מוצגת כמצב חולף. למרות שאין שום ממצא שמוכיח חוסר הסתגלות פסיכולוגית או פסיכופתולוגיה, ביסקסואליים שלא מאמצים זהות הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית בלעדית עלולים להיות מוצגים כמעוכבים מבחינה התפתחותית או פגומים בדרכים אחרות מבחינה פסיכולוגית. גישות אישיות וחברתיות שליליות בנוגע לביסקסואליות בקהילות ההטרוסקסואליות וההומוסקסואליות משפיעות לרעה על הפרטים הביסקסואליים. גישות אלו עשויות להיווצר בשל חוסר אינפורמציה או בשל חוסר גישה לקהילה תומכת ונגישה של ביסקסואליים אחרים.
עיקרון 11 – פסיכולוגים שואפים להבין את הבעיות המיוחדות ואת הסכנות שעומדות בפני נוער הומוסקסואל
חשוב שפסיכולוגים יבינו את הקשיים הייחודיים ואת הסכנות שעומדים בפני מתבגרים הומוסקסואלים. נוער זה עלול לחוש התנכרות מצד הוריהם כאשר הם חושפים את נטייתם המינית. במידה והם נדחים על ידי הוריהם, הם נמצאים בסיכון גבוה להפוך לקורבנות של אלימות, אפילו בתוך המשפחה, להפוך לחסרי בית, להתדרדרות לזנות ולהתמכרות לסמים ואלכוהול, עלולים להגביר את הסיכון לחשיפה לאיידס HIV, ללחץ נפשי ולניסיונות אובדניים. קשיים אלו עלולים לסבך את המשימות ההתפתחויות בגיל ההתבגרות המורכבות ממילא. הסטיגמה החברתית הקשורה בזהות הומוסקסואלית עלולה לסבך התפתחות קריירה ונושאים של בחירה בוגרת. לקבלה של ההורים והחברים יש השפעה מכרעת על הסתגלות של הומוסקסואלים. למרות שחברים ומחנכים עשויים להיות לעזר בשיפור הסביבה הפסיכו-חברתית עבור צעירים אלו הם עלולים להיות חסרי תועלת בשל חוסר המידע והניסיון שלהם. כאשר מקורות התמיכה הפוטנציאליים הם הטרוסקסיסטים, הם עלולים להוות אף מקור לקונפליקטים נוספים ולמצוקה. אסטרטגיות טיפוליות נאותות בעבודה עם נוער הומוסקסואל, נסקרו בספרות המקצועית למשל:
Browning 1987; Coleman & Remafedi 1989; Gonsiorek 1988; Ryan & Futterman 1998
פסיכולוגים שואפים ליצור סביבה פסיכותרפויטית בטוחה עבור הנוער על מנת לחקר את נושאי הנטיות המיניות. פסיכולוגים צריכים להיות מודעים לכך שהנושאים נפשיים, אתיים ומשפטיים שעולים בעבודה עם קטינים הם אף מורכבים יותר כאשר עובדים עם נוער הומוסקסואל.
עיקרון 12 – פסיכולוגים מתייחסים לפער הדורות בתוך אוכלוסיית ההומוסקסואלים ולאתגרים המיוחדים שעומדים בפני הומוסקסואלים מבוגרים
פסיכולוגים נקראים להכיר בכך שהומוסקסואלים בני דור שונה עשויים להיות בעלי ניסיון התפתחותי שונה בצורה מהותית, למשל דור צעיר בתקופה יחסית יותר ליברלית לעומת דור מבוגר יותר שגדל בתקופה פחות מקבלת, שינויים בגישות החברתיות בנוגע להומוסקסואליות, התפתחות מגיפת האיידס, צמיחת תנועות זכויות אדם ונשים ועוד. השפעת קבוצות אלה עשויה להשפיע בצורה ניכרת על התפתחות הזהות ההומוסקסואלית, וכן על התפקוד החברתי והפסיכולוגי.
פסיכולוגים נקראים להיות מודעים למעברים המיוחדים ולמטלות החיים שניצבים בפני  הומוסקסואלים מבוגרים, כמו שינויים נורמטיביים בבריאות, פרישה, כספים ותמיכה חברתית. במובנים רבים, נושאים אלו דומים מאוד להתמודדות של מבוגרים הטרוסקסואלים, יחד עם זאת, סטאטוס המיעוט הכפול של המטופלים עלול להחריף בעיות והתמודדויות. יתר על כן, מטלות סוף החיים עבור הומוסקסואלים מבוגרים הינם בדרך כלל מורכבות ועלולות להתפתח למשברים עקב לחצים פסיכו-חברתיים ומפגש עם הטרוסקסיזם. זוגות הומוסקסואלים מבוגרים שפונים לטיפול מציגים קשיים נפוצים סביב נושאי העדר זכויות משפטיות וההגנה שלה זוכים זוגות הטרוסקסואלים (ראה עיקרון 5). פסיכולוגים נקראים לפתח מודעות לכך שחוקים ותקנות עלולים להשפיע על הזכויות של מטופליהם וכן לתמוך במטופלים להשיג ייעוץ משפטי שקשור למשברים רפואיים, משברים פיננסים ומוות.
קשישים הנה קבוצה מגוונת ושינויים נורמטיביים בזקנה יכולים להיות גם חיוביים וגם שליליים ואינם קשורים דווקא לפתולוגיה או לנטייה המינית של המטופל. ההתמודדות של הומוסקסואלים קשישים כקבוצה שהודבקה לה סטיגמות של מיעוט עשויה דווקא לעזור לה להתמודד עם תופעות הזקנה והשינויים שחלים בגיל מבוגר.
עיקרון 13 – פסיכולוגים נקראים להבין את האתגרים המיוחדים העומדים בפני הומוסקסואלים בעלי ליקויים פיסיים, חושיים, קוגניטיביים או רגשיים.
הומוסקסואלים בעלי מוגבלויות פיסיות וסנסוריות עשויים לחוות מגוון רחב של אתגרים בנוגע לסטיגמות החברתיות שקשורות גם למוגבלות וגם לנטייה המינית. אנשים הסובלים מליקויים שונים פגיעים במיוחד לדימוי עצמי נמוך, ביטחון עצמי, עצמאות ועוד. הומוסקסואלים הסובלים מליקויים עלולים לסבול מהחמרה נוספת של היבטים פסיכולוגיים אלו. כמו כן, אנשים הסובלים מליקויים
שונים זקוקים לתמיכה משפחתית וחברתית יותר מקבוצות אחרות. גם כאן יש חשש שחשיפת הנטייה המינית תגרע מהתמיכה הסביבתית שהיתה ניתנת לאדם הטרוסקסואל.
הומוסקסואלים עם מוגבלויות עלולים לסבול מבעיית נגישות למידע, תמיכה ושירותים שזמינים ללסביות הומוסקסואלים וביסקסואליים ללא מוגבלויות. חוסר ההכרה החברתית בהומוסקסואלים במערכות יחסים משפיעה על אלו שסובלים מבעיות רפואיות כמו כיסוי ביטוחי לבן הזוג, פוליסות של בריאות המשפחה, ביקורים בבית החולים, קבלת החלטות רפואיות בידי בן הזוג, ובשאלות קיומיות/הישרדותיות אחרות.
מחקרים הצביעו על כך שמספר רב של הומוסקסואלים עם מוגבלויות חוו תקיפות מיניות בכפייה מה שמציבאוכלוסיה זו בסיכון גבוה. חשוב שפסיכולוגים יאבחנו ויעריכו את היקף התופעה שבמהלכה הפך המטופל בעברו לקורבן של חוויות מיניות שליליות או אלימות. לבסוף, בהינתן המצב של דעות קדומות, הפלייה וחוסר תמיכה חברתית גם בתוך וגם מחוץ לקהילה ההומוסקסואלית, חשוב שהפסיכולוגים יכירו בכך שכאשר ישנם מוגבלויות פיסיות, חושיות, קוגניטיביות ו/או רגשיות, מחסומים חברתיים וגישות שליליות עלולות לצמצם את הבחירות בחיים.

 השכלה
עיקרון 14 – הפסיכולוגים תומכים ומעודדים את ההשכלה המקצועית וההכשרה בנושאים הקשורים להומוסקסואליות
נותר עדיין פער בין המדיניות המוצהרת לבין הפרקטיקה בטיפול הפסיכותרפי במטופלים הומוסקסואלים. מחקרים מראים שסטודנטים בוגרי פסיכולוגיה מדווחים על חוסר השכלה מספק וחוסר הכשרה בנושאים שקשורים להומוסקסואלים וכן שסטודנטים בוגרים ומטפלים מתחילים חשים שהם אינם מוכנים לעבודה אפקטיבית עם מטופלים הומוסקסואלים. הפער בין המדיניות לבין הפרקטיקה יכול להיות מוסדר באמצעות הוספת מידע אודות אוכלוסיות אלו במהלך תוכניות ההכשרה המקצועית.
פקולטות, מוסדות, מפקחי הוראה ויועצים נקראים לשלב מידע עדכני אודות הומוסקסואלים במהלך תקופת ההכשרה של ההתמחות המקצועית. פסיכולוגים בעלי ניסיון בטיפול פסיכולוגי בהומוסקסואלים עשויים להיות לעזר על מנת לספק ייעוץ בנוסף לקורס או ייעוץ קליני לסטודנטים.
עיקרון 15 – פסיכולוגים נקראים להרחיב את הידע שלהם ואת ההבנה שלהם לגבי הומוסקסואליות באמצעות הדרכה מתמשכת, הכשרה וייעוץ
הקוד האתי מעודד פסיכולוגים "לשמור על רמה נבונה של מודעות למידע בנושאי מדע והתמחות… וליטול על עצמם את המאמץ הדרוש על מנת לשמור יכולותיהם בתחום המומחיות שבה הם משתמשים". למרבה הצער, ההשכלה, ההכשרה, הניסיון המעשי, הייעוץ ו/או פיקוח שהפסיכולוגים מקבלים בנושאי הומוסקסואלים הינם לא מספקים, לא מעודכנים ובלתי נגישים. מחקרים שונים חשפו דעות קדומות של פסיכולוגים וחוסר רגישות בעבודה עם הומוסקסואלים. ההכנה הנדרשת ושצריכה להתווסף לטיפול פסיכותרפי להומוסקסואלים צריכה לכלול העשרה בנושאים כמו המיניות האנושית, התפתחות הזהות של ההומוסקסואלים, האפקט של הדבקת סטיגמות להומוסקסואלים כיחידים, זוגות או משפחות, גורמים אתניים ותרבותיים המשפיעים על הזהות, נושאי התפתחות קריירה ייחודיים וכן נושאים הקשורים למקום העבודה, שאותם חווים ההומוסקסואלים.

בחזרה לדף הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post קווים מנחים לטיפול פסיכותרפי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים כפי שנוסחו ע"י האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה (American Psychological Association (APA appeared first on PSY.

במאמר זה בחרנו לצטט ולתמצת סידרה של מאמרים ופרסומים אחרים שיצאו בהקשר לטיפול עבור הומוסקסואלים ומציגים סוגיות שונות בהקשר זה.
הפרסום הראשון בו נדון שייך ל APA – האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה (American Psychological Association). הפרסום כולל "קווים מנחים לחברי האיגוד באשר לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים". פרסום זה מייצג את הקו העכשווי בהתייחסות לטיפול הפסיכולוגי בהומוסקסואלים אשר מחד רואה בו טיפול נורמטיבי כמו בהטרוסקסואלים ומאידך מכיר באווירה חברתית הומופובית אשר קיימת עד היום ומזהירה בפניה, בעיקר בפני אנשי מקצוע מטפלים.

לחצו כאן לקריאת "קווים מנחים לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים כפי שנוסחו ע"י האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה APA

מהפרסום האמור ניתן לראות את השינוי התרבותי המתקיים בשנים האחרונות ביחס להומוסקסואליות, בעיקר בארה"ב. ניתן לציין שתהליכים אשר אירעו בארה"ב לפני כ-20 שנה, לפחות באזורים הליברליים יותר של המדינה במזרח ובמערב ארה"ב, מאפיינים את התהליכים המתרחשים כיום בישראל באיחור ניכר. אולם גם השינוי האמריקאי לא אירע בבת אחת. הוא ניכר ראשית בתחומי בריאות הנפש אך חילחלו לתחומים נוספים היה איטי יותר. לדוגמא, כללים אתיים של רופאים לא פסיכיאטרים לטיפול בהומוסקסואלים יצאו בשלב מאוחר בהרבה לאחר השינויים בקהילת המטפלים בבריאות הנפש.
אחד מהתחומים החשובים ביותר בהם נחוצה מודעות לצרכים של הקהילה ההומוסקסואלית ושל פרטים הומוסקסואלים היא רפואת הילדים, בעיקר עבור אוכלוסית המתבגרים. מתבגרים מטבעם נמצאים בצומת דרכים פסיכולוגית כחלק ממטלות התפתחותיות של גיל ההתבגרות. המתבגר מגדיר עצמו מחדש ולעיתים לראשונה וכחלק מתהליך זה הוא גם עוסק בזהותו המינית, העדפתו המינית ושאלות נוספות הקשורות לפנימיותו ולקשריו הבין-אישיים. כמעט כל מתבגר יעסוק בשלב כזה או אחר בשאלות הנוגעות למשיכה ויחסים עם בני המין השני ובני אותו המין. כפי שפרויד סבר, ורבים אחרים כתבו אחריו, בכל אדם ישנה משיכה דו-מינית, למרות שאנשים רבים מכחישים היבט זה באישיותם. משיכה לאותו בן מין, כולל אפילו יחסים מיניים בפועל עם אותו בן מין, אינה מצביעה בהכרח על הומוסקסואליות, כפי שהעדר מוחלט של משיכה ויחסים כאלה אינם מצביעים בהכרח על הטרוסקסואליות. בגיל ההתבגרות מרכיבים אלו עשויים להיות מוקצנים ובתוך ההתלבטות האישית, לחצים ומשברים שעלולים להילוות אליהם, מצוי המתבגר במצבים בהם הוא נזקק לעזרתו של גורם מקצועי ושקול אשר יוכל לתת יד מכוונת. הפנייה לפסיכולוג עשויה כמובן להתאים, אולם הגורם המשמעותי והנפוץ ביותר שנמצא בשטח הוא דווקא רופא הילדים אותו פוגש הנער לעיתים קרובות יחסית בהקשר למיחושים השגרתיים. לפיכך, מודעות ורגישות של רופא הילדים לבני נוער בהקשר להומוסקסואליות הינה קריטית ועשויה לתרום לבני נוער רבים, כמו גם למנוע קשיים חמורים בקרב קבוצת גיל זו. בשנת 2004 פרסמה ברברה פרנקובסקי עם וועדה השייכת לאיגוד האמריקאי לרופאי ילדים ואשר עוסקת במתבגרים, מאמר הכולל הנחיות לרופאי ילדים לגבי הטיפול בבני נוער הומוסקסואליים הפונים אליהם. הנחיות אלו מתייחסות אמנם לתחום רפואת הילדים ולא לתחום הפסיכולוגיה, אולם הן משקפות את השינוי החברתי והמודעות הנדרשת באופן אינטרדיסציפלינרי למתן שירות נאות לאוכלוסיה ההומוסקסואלית ולכן לאוכלוסיה הטרוסקסואלית המתלבטת בשאלות הומוסקסואליות, בכל תחומי הקהילה, הפסיכולוגיה והרפואה. ראינו מקום לצרף גם מאמר זה לסקירה הנוכחית כיוון שהיא משקפת מגמה כלל חברתית ומקצועית להתאים את הטיפול המסורתי שהיה מאופיין לרוב בגישה הומופובית גלויה או סמויה, בתהליך ידידותי המתחשב בצרכי הקהילה והפרט ההומוסקסואל.

לחצו כאן לקריאת המאמר: "נטייה מינית ומתבגרים": הנחיות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים

גאוות יחידה – לחצו כאן כדי לקרוא על מדיניות הצבא להומוסקסואלים ולסביות

תפיסות שגויות לגבי טיפול פסיכולוג עבור הומוסקסואלים: "האם פרויד טוב או רע?"
לאורך השנים נוצרו שמועות שונות לגבי עמדותיו של פרויד, כאבי הפסיכואנליזה, בנוגע לטיפול הנפשי עבור הומוסקסואלים. חלק ראו בפרויד הומופוב (ובשל כך אגודות הומוסקסואליות וכותבים שונים השמיצו אותו), אחרים סברו דווקא שגישתו חיובית, יחסית לתקופה ולהקשר החברתי בו כתב לפני כ 100 שנה. הדיון רחב עוד יותר כיוון שלמעשה מאז פרויד ועד היום פורסמו כתבים רבים בנושא זה.
מסתבר שרוב הכתיבה הפסיכולוגית בנוגע להומוסקסואליות, לפחות עד לתקופה האחרונה, מתמקדת בהומוסקסואליות כפתולוגיה בה צריך לטפל. עם זאת, סקרים שנערכו בקרב מטפלים הראו שעמדותיהם של המטפלים בפרקטיקה הרבה יותר הטרוגניות מאלו המופיעים בספרות. הסיבה העיקרית לכך הוסברה למעשה בתחילת המאמר הנוכחי. במידה וחוקר או מטפל סבור שאין ייחודיות בטיפול הפסיכולוגי בהומוסקסואלים הרי שאין למעשה מה לכתוב על כך. מכאן שרוב הכתיבה היא של אנשי מקצוע שסברו שהתחום הוא ייחודי ושיש בעיה מיוחדת על הפרק שאליה צריך לשים לב. מדובר בבעיה מעגלית שמאפיינת גם תחומים נוספים בכתיבה רפואית ופסיכולוגית. תשומת הלב ניתנת בד"כ למוקד הבעייתי ולא למוקד הנורמטיבי.
בכל מקרה, אנו סבורים שחשוב לסקור את הספרות הרלוונטית שפורסמה בנושא, תוך ראיה ביקורתית וראויה, כדי להבין את התפתחות העמדה הטיפולית בנושא הומוסקסואלים מאז פרויד ועד היום. המסקנה שעולה מסקירה זו הינה ברורה למדי לדעתנו. העמדה כלפי הטיפול הומוסקסואלים עברה תהליכים דומים לעמדה הכללית כלפי הומוסקסואליות בחברה הכללית. הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה בכלל אינה חפה מהנחות יסוד המושפעות מתרבות וערכים חברתיים. אין עקרון פסיכואנליטי אשר רואה הומוסקסואליות כפתולוגיה. גישה כזו היא תוצר של הקשר תרבותי-חברתי ולא תוצר של התיאוריה עצמה. לפיכך הפסיכואנליזה המודרנית כמו גם פסיכותרפיה דינאמית באופן כללי, היא כלי טיפולי המתאים למטופלים הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד, ואין חשש שעצם השימוש בתיאוריה עצמה תפגע בדרך כלשהי במטופל הומוסקסואל. הבעיה עלולה לצמוח מגישה אישית של מטפל כזה או אחר, אך זו בעיה כלל חברתית שאינה קשורה דווקא לעולם הטיפול הנפשי.

קראו כאן על התפתחות הגישה הפסיכואנליטית וגישות נוספות בהקשר לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים: קשיים והתלבטויות אתיות

קראו כאן על היבטים נוספים שהופיעו בספרות המקצועית בנוגע לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

לסיכום, נושא הטיפול עבור הומוסקסואלים נדון באופן נרחב בספרות המקצועית ב-100 השנים האחרונות. רוב הטיפולים והכתיבה המקצועית עד לפי כ 30 שנה כאשר הושמטה קטגוריות ההומוסקסואליות מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטרי, התמקדו בהומוסקסואליות כסטייה אשר יש לטפל בה כדי לרפא אותה, עם קונצנזוס די רחב, שהדבר למעשה כמעט ואינו אפשרי. בשנים האחרונות עם השינוי החברתי שנוצר סביב הומוסקסואליות וההכרה בה כסוג לגיטימי של סגנון חיים ולא של בעיה פסיכולוגית, החלה התמונה להשתנות.
במאמר הנוכחי התייחסנו לבעיה שהיבטים נורמטיביים אינם מקבלים דגש רב בספרות המקצועית. הקריטריון לפרסום מאמר בכתבי העת הוא דבר מה חדש ופרובוקטיבי. הטענה שאין ייחודיות בפסיכותרפיה עבור פרטים הומוסקסואלים אינה "מרגשת" דייה. לעומת זאת כותב הסבור שיש לו גישה ייחודית לטיפול עבור הומוסקסואלים מקבל במה נרחבת בהרבה. לפיכך, למרות שסקרים מוכיחים באופן ברור שרוב המטפלים בפסיכותרפיה בכל המקצועות הטיפוליים, אינם נושאים אופי הומופובי, הרי שרוב הכתיבה שקיימת בתחום, לפחות עד השנים האחרונות, נגועה בהומופוביה.
הנחיות אתיקה של איגודים מקצועיים בארה"ב לחבריהם אשר פורסמו בשנים האחרונות מורות בעליל על שינוי מהותי המתרחש בחברה ובקהילה הטיפולית בנוגע להומוסקסואלים בכלל ולטיפול עבור הומוסקסואלים בפרט. אנו קוראים לאיגודים הישראליים לפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, ושאר האיגודים של בעלי מקצוע טיפוליים, להוציא הנחיות דומות אשר יעזרו למנוע דעות קדומות הומופוביות ויבטיחו שוויון ומתן טיפול הולם בכל אדם באשר הוא אדם.

לאתר תהל"ה – תמיכת הורים של לסביות והומוסקסואלים

The post טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים appeared first on PSY.