טיפול בהפרעות שינה

הפרעות שינה עלולות לגרום לפגיעה משמעותית באיכות החיים – ולא רק בלילות, אלא גם בימים. האור בקצה המנהרה טמון בעובדה כי באמצעות אבחון מקצועי וטיפול מתאים, ניתן לשוב וליהנות משינה עמוקה וטובה, ולשפר פלאים את איכות החיים.

קשיים בהירדמות, סיוטים חוזרים ונשנים, יקיצות המתרחשות מספר פעמים בלילה ושינה טרופה – הם כולם מתארים מצב של הפרעות שינה. הפרעות שינה מהוות את נחלתם של אנשים רבים בשלב מסוים בחייהם, כאשר הן עלולות להופיע בכל לילה במשך תקופת זמן ארוכה או להופיע בצורה לא רציפה, אך לאורך זמן.

במידה וההפרעות נמשכות תקופה ארוכה של מספר שבועות, חשוב מאוד לפנות לאבחון מקצועי אשר יזהה את מקור הבעיה ואת הגורמים לה ועל ידי כך יהיה ניתן להתאים שיטת טיפול יעילה.

הגורמים להפרעות שינה יכולים להיות רבים, כאשר הסיבות הנפוצות הן: חרדה, דיכאון, צריכה מרובה של קפאין ו/או אלכוהול, מצבים בריאותיים, שינויים סביבתיים ועוד.

אבחון מקצועי נועד לאתר את מקור הבעיה ובהתאם לכך גם לסייע להתגבר עליה. ישנם מקרים בהם הטיפול המומלץ היחיד יהיה שינוי בהרגלי החיים אשר נמצאו כגורמים להפרעות השינה.

אם גם אתם סובלים מהפרעות שינה ומעוניינים לחזור ולישון טוב, אבחון של מקור הבעיה יהווה ללא ספק צעד ראשון ומשמעותי בדרך לפתרון הבעיה. לקביעת פגישת אבחון אנא השאירו פרטים ואחזור אליכם בתוך זמן קצר.

The post טיפול בהפרעות שינה appeared first on PSY.

מחקרים מדעיים תומכים ביעילות הטיפול הפסיכואנליטי

בעשור האחרון הצטברו יותר ויותר ממצאים ממחקרים מדעיים המוכיחים את יעילות הטיפול הפסיכואנליטי בכמה ממדים.

חוקרים הראו הוכחות להשפעות החיוביות של טיפול פסיכואנליטי למגוון הפרעות פסיכולוגיות כמו: דיכאון, חרדה, הפרעה פוסט טראומתית והפרעות אכילה. המחקרים שמובאים  להלן פורסמו בירחונים (פסיכיאטריים ופסיכולוגים) מקצועיים יוקרתיים. החוקרים ערכו השוואה בין סוגי הטיפול השונים- טיפול פסיכודינמי קצר טווח וארוך טווח על מחלות והפרעות נפשיות ספציפיות לבין טיפול בהוויורסיטי קוגניטבי (CBT).

(Liechsenring,F, Rabung,S (2011  מצאו שטיפול פסיכואנליטי ארוך טווח( לפחות 50 פגישות) נמצא כיעיל יותר במגוון הפרעות מורכבות כגון חרדה ודכאון וכן הפרעות אישיות וזאת בהשוואה לאופני טיפול אחרים פחות אינטנסיביים.

במחקר אחר (Liechsenring and Rabung, 2008) החוקרים השוו 23 מחקרים שנעשו על 1053 מטופלים והסיקו שטיפול פסיכואנליטי ארוך טווח היה יעיל יותר בטיפול בבעיות ממוקדות ובעיות אישיות של תפקוד חברתי ורגשי בהשוואה לטיפול פסיכולוגי קצר טווח.

מחקר משנת 2010 ( Shedler,J)שמצוטט רבות בספרות הפסיכיאטרית המקצועית מסיק שמטופלים שעברו טיפול פסיכודינמי ארוך טווח לא רק שהראו שיפור בבעיות הפסיכולוגיות שלהם ובאיכות החיים שלהם אלא גם שהשיפור אצלם החזיק מעמד לאורך זמן ארוך יותר.

במאמר משנת 2008 מצאו החוקרים שטיפול פסיכואנליטי בדיכאון השיג תוצאות זהות לטיפול תרופתי בדיכאון ושטיפול בהוויורסטי קוגניטיבי השיג אף הוא תוצאות טובות לשיפור ברמת הדיכאון.

במאמר משנת 2007 בדקו החוקרים  את השפעת הטיפול הפסיכואנליטי במטופלים שסבלו מתופעות חרדה כגון פניקה או אגורפוביה בהשוואה לטכניקות הרגעה שאינן פסיכולוגיות. המשתתפים שקיבלו טיפול פסיכואנליטי הראו שיפור גדול יותר בתפקוד הפסיכו-סוציאלי שלהם ובתחושת הרווחה האישית פסיכולוגית שלהם.

מחקרים בארץ ובחו״ל בדקו גם את היחס של מחיר- תועלת בטיפולים השונים הואיל וטיפול פסיכואנליטי נחשב ליקר ונמשך לאורך זמן ארוך יותר.

הממצאים הראו שלא רק שיש שיפור גדול יותר באיכות החיים ובתפקוד של המשתתפים במחקר אלא שגם נמצא שהם נטו לפנות פחות למרכזי בריאות נפש או לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי משום שהיעילות ארוכת הטווח של טיפול פסיכואנליטי ניכרה באיכות חייהם. הממצאים תמכו אם כך שלאורך זמן היחס של מחיר- תועלת הוכיח את עצמו משום שהשיפור נמשך לאורך זמן ארוך יותר ולכן חוסך כסף.

ביבליוגרפיה

1 . Liechsenring,F,Rabung,S(2011). Long-term psychodynamic psychotherapy in complex mental disorders: Update of meta-analysis. The british Journal of Psychiatry,

1991(1):15-22

2. Leicherning F, and Rabung, S(2008) Effectivness of long term psychodynamic psychotherapy. Journal of the American Medical Association,300,1151-1565.

3. Shedler,J.(2010)The efficacy of psychodynamic psychptherapy. American Psychologist 65(2):98-109.

4. Taylor,D.(2008) Psychoanalyitic and psychodynamic therapies for depression: the

evedince base. Advances in Psychiatric Treatment,14,401-413.

5. Town,J.M,Abbass, A, Hardy, G(2011). Short term psychodynamic psychotherapy for personality disorder: A critical review of randomized controlled trials. Journal of Personality Disorders,25(6):723-740.

6. Guthrie, Moorey, Margison et al (1999), Cost effectiveness of brief psychodynamic interpersonal therapy in high utilizers of psychiatric services. .Archives of General Psychiatry, 56,519-526.

The post מחקרים מדעיים תומכים ביעילות הטיפול הפסיכואנליטי appeared first on PSY.

בעבר, הטיפול הפסיכולוגי נתפס ככלי טיפולי לאנשים בעלי הפרעות נפשיות חמורות או לכאלו שהבעיות או הלחצים שלהם יצאו משליטה, אך כיום כל רעיון הטיפול הפסיכולוגי השתנה. לא רק שהוא נעשה מקובל יותר, אלא גם נהיה מקור מבוקש לעזרה בעניינים יומיומיים, כגון ניהול לחצים, התמודדות עם בעיות ביחסים אישיים, ואף למידה עצמית ושיפור איכות החיים. להלן 3 סיבות עיקריות לכך שהטיפול הפסיכולוגי  יכול לסייע לבריאות הנפשית ,להועיל ואף לשנות את איכות החיים של כל אדם בעל ראש פתוח ורצון ללמוד על עצמו דברים חדשים.

1) ניהול לחצים

כולנו רגישים להשפעותיו של הלחץ. לחץ נפשי הוא בהחלט לא משהו שצריך להילקח בקלות ראש במידה ואתם חווים חלק מסימני האזהרה המוקדמים שלו. לחץ נפשי מייצג את אחד האיומים המסוכנים ביותר לבריאות הפיזית (וגם הרגשית) ונחשב מזיק לבריאות, כמו עישון, אורח חיים בלתי פעיל, או תזונה לקויה.

לחץ נפשי תמיד ילווה בסימני אזהרה מקדימים, אשר ביניהם: אנרגיה נמוכה, חוסר מוטיבציה, הצפת רגשות תמידית, ועצבנות. זה המקום בו הטיפול יכול להועיל ואף להגן עליכם מפני תסמינים חמורים יותר של לחץ כרוני. בין אם אתם נמצאים בשלבים המוקדמים של לחץ כרוני או שהנכם כבר חווים חלק מההשפעות המזיקות, המטפל שלכם יוכל לספק לכם אסטרטגיות יעילות לשליטה ברמות הלחץ שלכם, לשיפור יכולתכם להתמקד, לניהול זמנכם וליצירת סיפוק רב יותר מחייכם.

2) מניעה

כשמדובר בבעיה רגשית או למעשה כמעט בכל בעיה בריאותית, מניעה היא המפתח. הטיפול הפסיכולוגי  משמש כמקור קריטי למניעת הזנחת בעיות והחרפתן. טיפול פסיכולוגי יכול להיות שימושי במידה ואתם מתמודדים עם בעיות בחיי הנישואין/יחסים, עם לחץ הקשור בחינוך/קריירה, או אם אתם חווים שינוי משמעותי בחיים (כמו מעבר דירה, מוות במשפחה, אובדן אישי, או שינוי עבודה). הפסיכולוג יוכל לעבוד אתכם על מנת לפתח מטרות להצלחה, אסטרטגיות לפתרון בעיות, מיומנויות התמודדות, ואף לאפשר תנאים להגברת המוטיבציה לה אתם זקוקים כדי להתגבר על משוכות או אתגרים בחיים.

3) פיתוח מודעות עצמית

העולם של היום הולך ונעשה יותר ויותר מהיר. אנו מחוברים באופן קבוע לטכנולוגיה באמצעות טלפונים חכמים, מחשבים ומכשירים אחרים, אשר יכולים לספק לנו נוחיות, אך עלולים גם למנוע מאיתנו זמן לעצמנו, עיסוק בטיפול עצמי רוחני/רגשי ויצירת קשרים איכותיים עם חברינו ויקירינו. חיי היומיום המהירים גורמים לרבים מאיתנו לאבד את תחושת הזמן ומשאירים אותנו מהרהרים אודות טיב ניצול זמננו ואודות המשמעות האמיתית במשימות ובפעילויות היומיומיות שלנו.

גורמים אלה מובילים רבים מאיתנו לרצות להגביר את המודעות שלנו כלפי עצמנו – מהן המטרות והתשוקות שלנו ומה ברצוננו לקבל מהחיים. פסיכולוג טוב יכול לשמש כמדריך ולעזור לכם לזהות או להעריך מחדש את מטרותיכם ולקבוע האם הפעילות היומיומית שלכם מובילה אתכם לדברים החשובים שברצונכם להשיג בחיים. אנשים אשר יותר מודעים לעצמם נוטים להיות בריאים יותר, מאושרים יותר, ולחיות חיים מספקים יותר. הטיפול הפסיכולוגי  יכול לעזור לכוון אתכם למסע החיים שממלא אתכם ומביא לכם שמחה וסיפוק אמיתיים.

אינכם צריכים להתמודד לבד עם בעיות ואתגרים . הפנייה לטיפול הפסיכולוגי מתוארת לעיתים קרובות כעוצמתית, בעלת ערך רב וכיכולה להשפיע באופן משמעותי על מהלך חייכם.

The post שלוש סיבות עיקריות לפניה לטיפול appeared first on PSY.

הגיע הרגע שהחלטתם לפנות לטיפול. משהו מציק או מעיק , יש איזו שאלה שלא מרפה מכם והייתם רוצים להיפגש עם פסיכולוג. אבל איך בוחרים ולמי פונים? בפנייה לטיפול ייתכן ונתקלתם בשאלות כגון: מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכולוג חינוכי או רפואי , מה זה פסיכולאנליטקאי? מה ההבדל בגישות הטיפול השונות ואיך לבחור מביניהן מה מתאים לי? במאמר זה אנסה לענות בקצרה על שאלות אלה.

ראשית, כדאי למקד איזו סוג עזרה אתם מחפשים. לעיתים מדובר במשהו ממוקד,התייעצות,הדרכה או חיפוש אחר מישהו לדבר ולדון איתו על מה שמציק.לא תמיד רוצים לגעת במימידים הנפשיים  ואז הפנייה יכולה להיות לאימון אישי או מנטור. הפנייה לפסיכולוג קליני או פסיכואנליטקאי קשורה במידה רבה במידת הרצון והעניין לדעת ולהבין עוד משהו על עצמנו מעבר לפתרון ״ הבעיה ״ לכן לעיתים ההתייעצות יכולה להפוך לטיפול.

כאן המקום להבחין בין ההתמחויות השונות בפסיכולוגיה.  פסיכולוג קליני מומחה הוא פסיכולוג שלמד לימודי תואר שני בתחום הטיפול הנפשי,עשה התמחות ובעל רישיון ממשרד הבריאות לעסוק בטיפול נפשי. באופן טבעי, פסיכולוג שאינו קליני,עשה התמחות אחרת למשל בתחום החינוכי ולא הוכשר באופן ייעודי לטיפול נפשי. לכן,בבחירת הפסיכולוג יש לקחת בחשבון שיקול לאיזו מטרה רוצים להגיע. אם מדובר בהתייעצות על רקע חינוכי ברור שעדיף לפנות לפסיכולוג שזו המומחיות שלו.

הקשר עם הפסיכולוג מתחיל כבר במגע הראשוני. בין אם מדובר בשיחת הטלפון או בתקשורת דרך המייל.  לעיתים, שיחת הטלפון נעשית לאחר היסוסים רבים וההרגשה המידית בשיחה חשובה. תחושה נעימה ומקבלת פנים כבר בשיחת הטלפון עשויה לעזור להכריע בקביעת הפגישה הראשונה.

השיקול הכספי הוא גם שיקול בבחירה כמו גם זמינותו של  הפסיכולוג. במידה ושיקול כספי הוא מכריע ויש מגבלות כלכליות לגבי יכולת לממן התייעצות או טיפול,כדאי לפנות לקופת חולים או מרפאה שבה עלות הטיפול קטנה יותר מטיפול פרטי.

עם זאת,בקופת חולים אין שליטה על מי רוצים שיהיה המטפל שלנו כי במקרים רבים לפסיכולוג אין מקום למטופלים נוספים. גם מספר הטיפולים מוקצב מראש על ידי הקופה ואין את חופש הבחירה שיש בבחירה של מי יטפל בנו ואורך הטיפול. בנוסף , פסיכולוג מטעם קופת החולים מחויב לרשום במסמך של הקופה את קורות הפגישות והטיפול. הדברים אמנם חסויים אך יש כאלה שמעדיפים שגם פרטים אלו יהיו סודיים ופחות חשופים.

בבחירת הפסיכולוג כדאי לבדוק את ההכשרה ושנות ניסיון שלו וכן תחום מומחיות. היום כשהמידע על כך נגיש וחשוף באינטרנט ,  הפנייה דרך האינטרנט קלה ובעלת  יתרון על פני פנייה דרך חבר או המלצה. יותר קל לדעת על הכשרתו של הפסיכולוג ושנות מומחיותו עוד בטרם הפנייה מאשר להגיע ולשאול בפגישה . הרבה פעמים זה מביך או לא נעים לשאול את הפסיכולוג באופן  ישיר על ההכשרה שלו ותחום מומחיותו המקצועית ושאלות חשובות וקריטיות להצלחת הטיפול לא נענות . יתרון נוסף בפנייה דרך האינטרנט היא תחושת הפרטיות והסודיות. לא תמיד אנחנו רוצים שסביבתנו תדע על כך שאנחנו במצוקה ורוצים לפנות לעזרה ואנחנו רוצים  להשאיר את הדבר יותר ברשות עצמנו ולא נחלת סביבתנו . שאלה נוספת שיכולה לעלות בשלב זה הוא מה ההבדל בין שיחה עם פסיכולוג מומחה לבין שיחה עם חבר ? לעיתים הפנייה לטיפול תיתעכב או אפילו ״תרד מהפרק״ כי אפשר לדבר על זה עם חבר ולחבר לא צריך גם לא צריך לשלם כסף. הדבר כמובן נכון. מצד שני, דווקא העובדה שלפסיכולוג משלמים כסף יכולה לשחרר מתחושה של חובה כלפי החבר. עיניין הסודיות גם הוא חשוב. על הפסיכולוג חלה מחויבות אתית לשמירת סודיות מה שאינו חל כמובן על חבר מכר. תחושת הבטחון שעינינו הפרטיים שמורים וחלה עליהם סודיות מאפשרת להיפתח יותר מאשר לחבר. ולבסוף ההקשבה של הפסיכולוג היא לעוד מימדים ורבדים ויש לו את המומחיות לטפל בדברים ואף לעזור.

להרגשה האישית בחדר ולקשר שנוצר עם המטפל יש משמעות רבה להצלחת הטיפול וזהו שיקול מרכזי בבחירה. כדאי ורצוי אפילו לשתף את הפסיכולוג בתחושות אלו, לעיתים קרובות ניתן יהיה להבין עוד משהו על עצמנו דווקא מתוך מה שמיתרחש ב״כאן ועכשיו״ עם המטפל בסיטואציה הטיפולית.

ליצירת קשר וקביעת פגישת ייעוץ לחצו כאן

שיטות נפוצות לטיפול פסיכולוגי

קיימות שיטות טיפול שונות שנובעות מראייה שונה של טבע ונפש האדם. הגישה הבהוויורסטית רואה את  נפש האדם ״כקופסה שחורה״ שלא ניתן לדעת עלייה דבר אלא רק להסיק מההתנהגות המודעת והגלויה. הטיפול יתמקד אם כך בשינוי ההתנהגותי. כדאי להזכיר כאן שהגישה הבהוויורסטית נשענת ברובה על מחקרים מדעיים שנעשים במעבדה על חולדות. מכאן, אפשר גם לשאול כיצד ניתן להסיק על נפש האדם ומורכבותה דרך מחקרים על חולדות? האם יש קשר בכלל בין ״ נפש ״ של חולדה במידה וישנה כזו לנפש האדם? כאמור, הבהוויורסטים אינם עוסקים בכך.  הגישה הקוגניטיבית שיצאה מהגישה הבהוויורסטית רואה את האדם כיצור שכולו מחשבות ( קוגניציה  פירושה מחשבה ) המצוקה על פי גישה זו נובעת מדפוס מחשבתי שגוי ובטיפול ניתן ללמוד לשנות דפוסי מחשבה אלה. גישות טיפול אלו אינן עוסקות במה שהוא מהות האדם שהוא הרגשות שלו המודעים והלא  מודעים. בשנים האחרונות מצטברות יותר ויותר עדויות ממחקרים מדעיים בתחומים שונים החל מכלכלה (ריצארד ת׳אלר , זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2017) ועד לנוירופסיכואנליזה  שמה שמניע את האדם ומפעיל אותו הם קודם כל שיקולים רגשיים שהם על פי רוב לא רציונליים ואינם פועלים לפי חוקי ההיגיון. מה שהיה  ידוע כבר לפסקל , הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה- 19 שטען ש״ללב יש הגיון משלו״ , נתמך היום במאות מחקרים מדעיים.

גישת הטיפול הפסיכואנליטית היא הגישה היחידה שמתמקדת במהות הזו, והיא מכוונת להקשבה לתהליכים הלא רציונליים שהם הם אלו שבסופו של יום קובעים את התנהגותנו. לכן, מי שרוצה באמת לעשות שינוי, להבין את מניעיו הלא רציונליים ומתוך ידיעה מושכלת יותר  לבחור באופן חופשי ולהשיג שליטה על חייו יבחר בגישת טיפול זו. זו הגישה  היחידה  שלוקחת בחשבון את מה שבאמת משפיע על חיינו ומתוך המקום הזה מנסה להשפיע ולשנות באופן מעמיק ואיכותי.

פסיכואנליטקאי הוא מי שרשאי לעסוק בפסיכואנליזה, שיש לו את הידע, ההכשרה והמומחיות לגעת ולטפל בתהליכים הלא מודעים, לא רציונליים שבסופו של יום הם אלו שמנווטים את חיינו.

מכאן נובע שכל גישה טיפולית אחרת מטפלת ב״ קצף שעל פני המיים״  ולא יותר ולכן כשאתם באים לבחור למי לפנות כדאי לקחת את זה כשיקול.  רק לפסיכואנליטקאי יש את הכלים המתאימים לטפל, להבין, לזהות ולאבחן את הדברים לעומקם וגם להשפיע ולעזור באופן המעמיק ביותר.

ליצירת קשר וקביעת פגישת ייעוץ  לחצו כאן

דוגמאות לסיבות לפניה לטיפול

בעבר, הטיפול הפסיכולוגי נתפס ככלי טיפולי לאנשים בעלי הפרעות נפשיות חמורות או לכאלו שהבעיות או הלחצים שלהם יצאו משליטה, אך כיום כל רעיון הטיפול הפסיכולוגי השתנה. לא רק שהוא נעשה מקובל יותר, אלא גם נהיה מקור מבוקש לעזרה בעניינים יומיומיים, כגון ניהול לחצים, התמודדות עם בעיות ביחסים אישיים, ואף למידה עצמית ושיפור איכות החיים. להלן 3 סיבות עיקריות לכך שהטיפול הפסיכולוגי  יכול לסייע לבריאות הנפשית ,להועיל ואף לשנות את איכות החיים של כל אדם בעל ראש פתוח ורצון ללמוד על עצמו דברים חדשים.

1) ניהול לחצים

כולנו רגישים להשפעותיו של הלחץ. לחץ נפשי הוא בהחלט לא משהו שצריך להילקח בקלות ראש במידה ואתם חווים חלק מסימני האזהרה המוקדמים שלו. לחץ נפשי מייצג את אחד האיומים המסוכנים ביותר לבריאות הפיזית (וגם הרגשית) ונחשב מזיק לבריאות, כמו עישון, אורח חיים בלתי פעיל, או תזונה לקויה.

לחץ נפשי תמיד ילווה בסימני אזהרה מקדימים, אשר ביניהם: אנרגיה נמוכה, חוסר מוטיבציה, הצפת רגשות תמידית, ועצבנות. זה המקום בו הטיפול יכול להועיל ואף להגן עליכם מפני תסמינים חמורים יותר של לחץ כרוני. בין אם אתם נמצאים בשלבים המוקדמים של לחץ כרוני או שהנכם כבר חווים חלק מההשפעות המזיקות, המטפל שלכם יוכל לספק לכם אסטרטגיות יעילות לשליטה ברמות הלחץ שלכם, לשיפור יכולתכם להתמקד, לניהול זמנכם וליצירת סיפוק רב יותר מחייכם.

2) מניעה

כשמדובר בבעיה רגשית או למעשה כמעט בכל בעיה בריאותית, מניעה היא המפתח. הטיפול הפסיכולוגי  משמש כמקור קריטי למניעת הזנחת בעיות והחרפתן. טיפול פסיכולוגי יכול להיות שימושי במידה ואתם מתמודדים עם בעיות בחיי הנישואין/יחסים, עם לחץ הקשור בחינוך/קריירה, או אם אתם חווים שינוי משמעותי בחיים (כמו מעבר דירה, מוות במשפחה, אובדן אישי, או שינוי עבודה). הפסיכולוג יוכל לעבוד אתכם על מנת לפתח מטרות להצלחה, אסטרטגיות לפתרון בעיות, מיומנויות התמודדות, ואף לאפשר תנאים להגברת המוטיבציה לה אתם זקוקים כדי להתגבר על משוכות או אתגרים בחיים.

3) פיתוח מודעות עצמית

העולם של היום הולך ונעשה יותר ויותר מהיר. אנו מחוברים באופן קבוע לטכנולוגיה באמצעות טלפונים חכמים, מחשבים ומכשירים אחרים, אשר יכולים לספק לנו נוחיות, אך עלולים גם למנוע מאיתנו זמן לעצמנו, עיסוק בטיפול עצמי רוחני/רגשי ויצירת קשרים איכותיים עם חברינו ויקירינו. חיי היומיום המהירים גורמים לרבים מאיתנו לאבד את תחושת הזמן ומשאירים אותנו מהרהרים אודות טיב ניצול זמננו ואודות המשמעות האמיתית במשימות ובפעילויות היומיומיות שלנו.

גורמים אלה מובילים רבים מאיתנו לרצות להגביר את המודעות שלנו כלפי עצמנו – מהן המטרות והתשוקות שלנו ומה ברצוננו לקבל מהחיים. פסיכולוג טוב יכול לשמש כמדריך ולעזור לכם לזהות או להעריך מחדש את מטרותיכם ולקבוע האם הפעילות היומיומית שלכם מובילה אתכם לדברים החשובים שברצונכם להשיג בחיים. אנשים אשר יותר מודעים לעצמם נוטים להיות בריאים יותר, מאושרים יותר, ולחיות חיים מספקים יותר. הטיפול הפסיכולוגי  יכול לעזור לכוון אתכם למסע החיים שממלא אתכם ומביא לכם שמחה וסיפוק אמיתיים.

אינכם צריכים להתמודד לבד עם בעיות ואתגרים . הפנייה לטיפול הפסיכולוגי מתוארת לעיתים קרובות כעוצמתית, בעלת ערך רב וכיכולה להשפיע באופן משמעותי על מהלך חייכם.

״מורה מבוכים״ בשאלות על פסיכותרפיה, טיפול נפשי, סוגי מטפלים, סוגי טיפול ומה שבינהם

אחת המילים שמקובל להשתמש בהם כמילה מקבילה שמתארת טיפול פסיכולוגי היא פסיכותרפיה או טיפול פסיכותרפי . המילה ״פסיכותרפיה״ מורכבת משתי מילים בלטינית- פסיכו- נפשי ותרפיה- טיפול.

מי שיכול לתת טיפול נפשי בארץ הם רק אנשים שעברו את ההכשרה המתאימה לכך וקיבלו רישיון ממשרד הבריאות לעסוק במתן טיפול נפשי. אלו הם: פסיכיאטר ( שבדרך כלל מסתפק במתן תרופות) פסיכולוג קליני מורשה או עובד סוציאלי קליני.

בבואכם לחפש טיפול פסיכולוגי יתכן ונתקלתם בשימוש ״ פסיכותרפיסט ״. כדאי לברר היטב לפני פנייה לאיש מקצוע כזה שהוא אכן איש מקצוע מוסמך ונימנה על ידי אחד משלש המקצועות שרשמתי קודם. זאת משום שפסיכותרפיסט הוא לאו דווקא בעל ההכשרה המתאימה והמעמיקה לתת טיפול נפשי אלא לעיתים מדובר בכמה קורסים בסיסיים שאינם מספקים לתת מענה נפשי הולם.

בארץ קיימים גם : פסיכולוגים רפואיים. פסיכולוג רפואי הוא פסיכולוג שקיבל הכשרה לתת מענה נפשי וטיפול לליווי בהתמודדות במחלות או בעניינים שקשורים לגוף. בדרך כלל פסיכולוג רפואי יוצמד למחלקה בבית חולים ויעבוד בשיטות טיפול קצרות טווח כגון היפנוזה , טיפול קוגניטיבי , emdr.

ההכשרה של פסיכולוג רפואי אינה כוללת הבנה מעמיקה של נפש האדם וטיפול כפי שנדרש מפסיכולוג קליני שזו מומחיותו ולכך הוא הוכשר. למעשה, כל פסיכולוג קליני יכול ומוכשר לעבוד עם כל אספקט נפשי של תהליכים גופניים או מחלות. לכן, בבחירה בין פסיכולוג רפואי לבין פסיכולוג קליני כדאי להפעיל את השיקול של מהי רמת הידע , ההעמקה והמומחיות שיש לכל אחד מאנשי המקצוע .

פסיכולוג קוגניטיבי הוא בדרך כלל כינוי לפסיכולוג קליני שעובד בשיטות טיפול קוגניטיביות הווי אומר : שיטת טיפול שמכוונת לשינוי מחשבתי. בדרך כלל מדובר בטיפול קצר בן 12 פגישות והעבודה היא כאמור לגרום לשינוי המחשבות השליליות או המטרידות. מצד אחד יש הבטחה לטיפול ושינוי תוך זמן קצר ביותר אבל אליה וקוץ בה. כמו שהשינוי מושג בתקופת זמן קצרה כך גם השינוי מחזיק לפרק זמן קצר ביותר אם בכלל הושגו תוצאות. זאת משום שהיום ידוע שמה שמשפיע על החשיבה הם תהליכים לא מודעים ולא רציונליים של הנפש ולכן רק טיפול והקשבה לתהליכים הלא מודעים יכולה להשיג תוצאות עם טווח השפעה ועומק גדולים יותר. כמובן שזה לא מתאים לכל אחד . לעיתים יש רצון בשינוי קטן ואולי אפילו שלא יהיה שינוי אלא רק החזרת האיזון למצב הקיים ולכן תועדף פנייה לטיפול קוגניטיבי.

פסיכולוג שעובד בשיטת טיפול דינמי הוא על פי רוב מי שהוכשר לעבוד עם העולם הפנימי של האדם, הווי אומר פנטזיות לא מודעות, תהליכים לא מודעים של הנפש כולל חלומות ואסוציאציות חופשיות. למעשה , הטיפול הדינמי של היום של תדירות של פגישה חד שבועית או דו שבועית נבע והתפתח מתוך הפסיכואנליזה שהיא שיטת הטיפול המעמיקה והאפקטיבית ביותר לטיפול נפשי היום. הפסיכואנליזה הומצאה על ידי פרויד בתחילת המאה ה-20 מתוך מחקריו על חולות בהיסטריה. יחד עם עמיתו- יוזף ברויאר הוא גילה שתרפיה בדיבור משפיעה באופן ניכר על מצבן הנפשי של מטופלותיו. בתחילת  דרכו טיפל פרויד במטופלות על הספה בהיפנוזה. בהמשך הבין פרויד את מגבלות השיטה ההיפנוטית בטיפול נפשי ופנה לייסד שיטת טיפול חדשה בשם הפסיכואנליזה .

פסיכואנליטקאי הוא פסיכולוג קליני מומחה , פסיכיאטר או עובד סוציאלי קליני שעבר הכשרה בפסיכואנליזה באחד מהמכונים המוכרים שרשאים לעשות הכשרה כזו. ( בארץ קיים :המכון הפסיכואנליטי בירושלים שמוכר על ידי הAPA העולמי.   בנוסף קיימים: מכון פסיכואנליטי תל אביב,  מכון פסיכואנליטי לקאניני, יונגיני ומכון פסיכואנליטי ברוח הבודהיזם שאינם מוכרים על ידי הAPA העולמי) . אחד המיתוסים המקובלים היא שפסיכואנליזה היא שיטה מיושנת שלא מטפלים בה יותר היום. ובכן, לא כך הוא הדבר. הפסיכואנליזה גם אם אינה מיועדת ומתאימה לכל אחד שרירה וקיימת. כיום כאשר מוצעות שיטות קצרות לטיפול ו/ או פתרונות תרופתיים הפנייה לטיפול פסיכואנליטי ירדה באופן משמעותי למרות שמחקרים מדעיים מוכיחים את יעילות הטיפול הפסיכואנליטי. ( אפשר לקרוא להלן את תת הפרק על ״מחקרים המוכיחים יעילות טיפול פסיכואנליטי״ ) .

בשיטת הטיפול הדינמית יש זרמים שונים שנשענים על הבנות שונות של תהליכים נפשיים והתפתחות נפשית.

המונח ״טיפול בשיחות״  הוא לעיתים שם נרדף לטיפול פסיכולוגי. ואמנם הטיפול הוא באמצעות דיבור ומתנהלת בפגישה שיחה בין המטפל למטופל. ובכל זאת יש מספר הבדלים בין שיחה עם חבר או מכר לבין שיחה עם איש מקצוע. אפשר למנות כאן מספר הבדלים כמו: בשיחה עם חבר אין חיסיון של סודיות רפואית על הדברים המדוברים, לחבר אין הכשרה וידע מקצועי שיש לפסיכולוג וההקשבה על כן אינה אותה הקשבה כמו גם היכולת לעזור במצבי נפש מורכבים. למרות השימוש באותה מילה שיחות אם כך אין המדובר באותה איכות של שיחה ובאותה אפשרות לעזור ולהיעזר.

שאלה נפוצה לגבי טיפול פסיכולוגי היא כמה זמן ימשך הטיפול . לשאלה זו אין תשובה חד משמעית. זהו תהליך שמתחיל כבר עם שיחת הטלפון וממשיך לפגישה הראשונה בקליניקה. זהו תהליך שלוקח זמן ואורך הזמן תלוי באדם שפונה , בקשיים שעימם הוא מתמודד, ביכולות שלו להיעזר בטיפול ובקצב ההתקדמות שלו בטיפול. כל אלה הם פרמטרים אישיים שמשתנים מאדם לאדם לכן אין אפשרות ממשית לדעת מראש כמה זמן יקח הטיפול. גורם נוסף שמשפיע על אורך הטיפול הוא מהי מטרת המטופל, באם רצונו בשינוי תפקודי קצר טווח או העמקה ושינוי מעמיק יותר בחייו ארוך טווח. כדי להגיע לרבדים עמוקים יותר של הנפש נדרש יותר זמן וגורם מכריע בבחירה בין הטיפולים ואורכם היא המוטיבציה והרצון של המטופל . במילים אחרות לשאלה כמה זמן ייקח הטיפול אוכל לענות: תלוי לאן רוצים להגיע. ישנם טיפולים ממוקדים שמסתיימים לאחר מספר שבועות וישנם טיפולים ארוכים יותר של שנה ויותר בהתאם למטרה אליה רוצים להגיע בטיפול.

 זה המקום להתייחס לכמה מיתוסים שגויים שראוי להפריכם בדבר הטיפול הפסיכואנליטי-

אחד החששות מפנייה לטיפול היא שלוקח הרבה זמן עד שמרגישים שינוי בטיפול כזה לעומת טיפול קוגניטיבי או בהוויורסטי.  ובכן, לא כך הוא הדבר!  למעשה ,כבר בפנייה ובפגישה הראשונה אפשר וניתן להיעזר ולהרגיש שינוי והטבה ממשית.

מיתוס נוסף נוגע לכך שבטיפול דינמי ״ מדברים על העבר ועל אמא ואבא ולא מתעסקים בכאן ועכשיו של ההווה. גם כאן מדובר במיתוס ודעה קדומה על טיפול פסיכואנליטי שניתן לכנותה ״ פסיכולוגיה בגרוש״. הטיפול הפסיכואנליטי מטרתו לטפל בהווה של המטופל וההקשבה של המטפל היא לכאן ועכשיו בחדר הטיפולים. המטרה היא לעזור להשתחרר מדפוסי העבר הלא מודעים שתוקעים את ההתפתחות וגורמים סבל לאדם שפונה לטיפול.

לפעמים יש טיפול בפרקים ולאורך תקופות שונות בחיים. והדבר יכול להשתנות מאדם לאדם ובפרקי חיים שונים של אותו אדם עצמו.

החיים מורכבים ונפש האדם מורכבת . ככלל ניתן לומר, שהיכולת הנפשית לשאת מצבי נפש מורכבים יותר מאפשרת רווחה נפשית וחופש פנימי רב יותר ויכולת זו נרכשת ומתרחבת רק במהלך טיפול פסיכואנליטי.

חרדה משינוי בטיפול הפסיכואנליטי

טיפול בהפרעות שינה

הפרעות שינה עלולות לגרום לפגיעה משמעותית באיכות החיים – ולא רק בלילות, אלא גם בימים. האור בקצה המנהרה טמון בעובדה כי באמצעות אבחון מקצועי וטיפול מתאים, ניתן לשוב וליהנות משינה עמוקה וטובה, ולשפר פלאים את איכות החיים.

קשיים בהירדמות, סיוטים חוזרים ונשנים, יקיצות המתרחשות מספר פעמים בלילה ושינה טרופה – הם כולם מתארים מצב של הפרעות שינה. הפרעות שינה מהוות את נחלתם של אנשים רבים בשלב מסוים בחייהם, כאשר הן עלולות להופיע בכל לילה במשך תקופת זמן ארוכה או להופיע בצורה לא רציפה, אך לאורך זמן.

במידה וההפרעות נמשכות תקופה ארוכה של מספר שבועות, חשוב מאוד לפנות לאבחון מקצועי אשר יזהה את מקור הבעיה ואת הגורמים לה ועל ידי כך יהיה ניתן להתאים שיטת טיפול יעילה.

הגורמים להפרעות שינה יכולים להיות רבים, כאשר הסיבות הנפוצות הן: חרדה, דיכאון, צריכה מרובה של קפאין ו/או אלכוהול, מצבים בריאותיים, שינויים סביבתיים ועוד..

אבחון מקצועי נועד לאתר את מקור הבעיה ובהתאם לכך גם לסייע להתגבר עליה. ישנם מקרים בהם הטיפול המומלץ היחיד יהיה שינוי בהרגלי החיים אשר נמצאו כגורמים להפרעות השינה.

אם גם אתם סובלים מהפרעות שינה ומעוניינים לחזור ולישון טוב, אבחון של מקור הבעיה יהווה ללא ספק צעד ראשון ומשמעותי בדרך לפתרון הבעיה. לקביעת פגישת אבחון אנא השאירו פרטים ואחזור אליכם בתוך זמן קצר.

טיפול בדיכאון

עצבות, ריקנות, איבוד עניין בפעולות שפעם נראו כמהנות, הפרעות שינה ואכילה, עייפות לא מוסברת וחוסר שקט. כל אלו בין היתר מהווים תסמינים של דיכאון.

החדשות הטובות הן, שבאמצעות אבחון וטיפול מתאים, ניתן להתגבר על התסמינים השונים, ובתוך זמן קצר יחסית להשיב את האופטימיות ואת חדוות החיים.

אם גם את או אתה סובלים מהסימפטומים הללו, ומרגישים שהם פוגעים בשגרת יומכם, חשוב שתדע שיש מה לעשות ויש לאן לפנות על מנת לסייע לכם להתגבר על התחושות השליליות.

אנשים הסובלים מדיכאון, מתקשים לעיתים לעשות את הצעד ולפנות לעזרה. במקרים החמורים יותר, כמו לדוגמא במצבי דיכאון קליני, הם מעדיפים אפילו שלא לצאת מהמיטה ולא לנקוט בשום פעולה. חשוב להבין כי פניה לקבלת ייעוץ מהווה צעד חשוב בדרך לאבחון הבעיה וטיפול בה.

עבור הסובלים מדיכאון, החיים על כל מרכיביהם עלולים להיראות חסרי טעם, אך באמצעות טיפול נכון, אשר מבוסס על אבחון פרטני של מצבים, החיוך והאופטימיות יכולים לחזור בתוך זמן קצר.

לקבלת אבחון פסיכולוגי מקצועי ומקיף, אתם מוזמנים להשאיר פרטים ואחזור אליכם בתוך זמן קצר.

טיפול פסיכולוגי

כל אחד מתמודד עם מצבים קשים במהלך החיים, כל אחד עלול לחוש אי שביעות רצון מהצורה בה תחומים מסוימים בחייו מתנהלים, כל אחד נזקק לעיתים לאוזן קשבת, ללא שיפוטיות וללא מעורבות רגשית. מהסיבות הללו טיפול פסיכולוגי נחשב כדרך טיפול אפקטיבית במצבים שונים עבור קשת רחבה של אנשים.

במהלך הטיפול הפסיכולוגי, המטופל משתף בתכנים מתוך עולמו הפנימי, בדילמות שהוא מתקשה להתמודד איתן, במערכות יחסים משפיעות או בעיתיות בחייו ובנושאים נוספים אשר פוגעים באיכות חייו, מפריעים לו או משפיעים עליו באופן שלילי.

החשיבה והתפיסה הטיפולית שלי כמטפלת נשענת על החשיבה והתיאוריה הפסיכואנליטית.

ההקשבה שלי היא לתהליכים הלא מודעים והמודעים כפי שבאים לידי ביטוי בתוך השעה הטיפולית.

מטרת הטיפול היא לסייע למטופל להתגבר על הקשיים איתם הוא מתמודד בחיי היום יום ולקבל כלים אשר יאפשרו לו לשנות ולשפר את מה שהוא מגדיר כגורם מעכב או שלילי בחיים

אם גם אתם מרגישים שאתם זקוקים לייעוץ ולסיוע בכדי למצוא את הדרך לעבור מעל המהמורה בצורה יותר טובה, אתם מוזמנים להשאיר פרטים ואחזור אליכם בתוך זמן קצר.

טיפול בחרדה

הקצב המהיר של החיים, הציפיות של אחרים מאתנו והציפיות שלנו מעצמנו, הם הגורמים השכיחים ביותר לעליה החדה בכמות האנשים הסובלים מחרדה. החדשות הטובות הן שבאמצעות אבחון מקיף וטיפול פרטני, ניתן להתגבר על התופעה כאילו לא הייתה.

הפרעת חרדה באה לידי ביטוי בתחושת פחד מוגזמת, חוסר אונים והתמודדות עם מתח נפשי כתגובה לאיום כלשהו – האיום יכול להיות ממשי או דמיוני.

הסיבות לעצם קיומה של חרדה יכולות להגיע מגורמים שונים כגון: אירועים שונים אותם האדם עבר, מבעיות הקשורות לאיזון הכימי וכתוצאה מגורמים פיסיולוגיים. המשותף בין כל האנשים אשר סובלים מחרדה, טמון בפגיעה באיכות החיים שלהם.

נהוג לחלק את הפרעות החרדה למספר אבחנות פרטניות: הפרעה טורדנית כפייתית, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה מוכללת, חרדה חברתית, פוביה פשוטה והפרעה פוסט טראומתית.

לכל אחת מההפרעות הללו יש את התסמינים הפרטניים שלה ואת צורת הטיפול המומלצת עבורה. לכן, בכדי לטפל בהפרעה בצורה יעילה, חשוב לאבחן תחילה את סוג ההפרעה.

באמצעות טיפול, ניתן להתגבר על מגוון מצבי החרדה ולהשיב את השליטה בחיים לידיים של הסובלים ממנה. בכדי להשיג את התוצאה המבוקשת, חשוב בשלב הראשון לאבחן את מקור ההפרעה, את סוגה ואת הגורמים לה, ובהתאם לפנות לקבלת טיפול אפקטיבי. אתם מוזמנים להשאיר לי פרטים ואחזור אליכם בתוך זמן קצר.

ליצירת קשר וקביעת פגישת ייעוץ  לחצו כאן

קרן קפלן, פסיכואנליטיקאית, פסיכולוגית קלינית
קליניקה לטיפול וייעוץ פסיכולוגי: פסיכואנליזה, פסיכותרפיה – טל. 050-5673641

רוב האנשים שסובלים מחרדה מנהלים חיים רגילים ואז זה תוקף אותם.
צפו בסרט הקצר שלנו כיצד "דויד" פונה לטיפול

מתי וכיצד פונים לטיפול?

ישנן תקופות בחיינו שבהן אנו מרגישים הצפה רגשית – בין אם מדובר בתחושות של אי-סיפוק, ובין אם בתחושות של חרדה או דיכאון. אנו עלולים להרגיש גם שהתפקוד היום-יומי שלנו נפגע. לעתים קרובות מלווה הפנייה לטיפול בתחושה של "מבוי סתום" ושל תקיעות – משהו "לא זז" כמו שהיינו רוצים בעבודה, בקשרי האהבה שלנו, ובתחושת מימוש העצמי. בזמנים כאלה מתעורר רצון להיעזר ולא להישאר לבד עם תחושות אלה.

הפנייה לטיפול או להתייעצות מתחילה מיצירת הקשר הראשוני בטלפון או במייל. בכדי להתרשם ולהבין יותר את הסיבות לפנייה נדרשת לאחר מכן פגישה פנים אל פנים בקליניקה. הפגישה הראשונה כרוכה לעתים בתחושת התרגשות וחרדה לקראת מה שיעלה בפגישה. זוהי תחושה מובנת וטבעית. המפגש עם עצמנו בנוכחות אדם זר ולא מוכר לנו, עשויה ליצור תחושות של אי-נוחות ומבוכה. שאלות כגון: "מה עושים?", "איך מתחילים?", "על מה מדברים?" נפוצות וטבעיות נוכח הסיטואציה הטיפולית הראשונה, ועצם הדיבור עליהם מפוגג תחושות אלה.

בפגישה ניתן להעלות את סיבת הפנייה, מחשבות, רגשות, שאלות וכל דבר אחר שרוצים. לעתים, יש משאלה שהמטפל ישאל שאלות מכוונות וידריך, ומתעורר צורך לעשות סדר ולארגן סוג של וודאות דרך יצירת יחסים בינאישיים סימטריים המוכרים מהמציאות החיצונית. עם זאת, דווקא עמימות מסויימת של הסיטואציה הטיפולית חשובה ועשויה לתרום להעלאת תכנים לא מודעים. באותו אופן, הכוונת המהלך על ידי שאלות ותשובות עלולה לחבל בהעלאת תכנים אלו תוך הבנה מעמיקה יותר של עולמו הנפשי של הפונה לטיפול והאפשרות לעזור לו.

החשיבה והתפיסה הטיפולית שלי נשענת על החשיבה והתיאוריה הפסיכואנליטית. ההקשבה שלי היא לתהליכים הלא מודעים והמודעים כפי שבאים לידי ביטוי בתוך השעה הטיפולית. מתוך הקשבה זו ניתן לנוע ולהתבונן על מצבים "תקועים" מזוויות מבט שונות ולאפשר תנועה במה ש"מרגיש תקוע", להפחית חרדה או דיכאון במצבים בהם עולות תחושות של חוסר אונים וייאוש. למרות דעות קדומות הקיימות לעיתים לגבי טיפול פסיכואנליטי, כטיפול ארוך שעוסק רק בעבר, הרי שבמציאות אין בכך ממש. הטיפול הפסיכואנליטי עוסק בהווה ובהרחבת היכולת לחיות בהווה "כאן ועכשיו" תוך ויתור על אחיזה בדפוסי העבר והתמקדות לא אפקטיבית בעבר או בעתיד. המטרה הינה לאפשר תנועה במה שמרגיש תקוע ולאפשר באמצעות הטיפול יכולת גבוהה יותר לשאת מצבי-חיים ורגשות מורכבים. תהליך שכזה עשוי לפיכך להימשך זמן ארוך אך בוא בעת הוא גם מאפשר שינויים עמוקים יותר וביסוסם בנפשו ובחיי המטופל.

מהו טיפול פסיכולוגי

מהו טיפול פסיכולוגי?

מפגש עם פסיכולוג מכונה טיפול פסיכולוגי. ביטויים נפוצים נוספים הם ייעוץ פסיכולוגי, פסיכותרפיה (טיפול בשיחות) ועוד.  מדובר על מפגש עם איש מקצוע שמתמחה בהבנת תהליכים נפשיים, מודעים ושאינם מודעים, בהתבוננות ביחסים בינאישיים, בקשר בין גוף ונפש וכדומה.
הפסיכולוגיה עוסקת במכלול התחושות המחשבות והחוויה האנושית. הפסיכולוגיה הקלינית היא התחום הטיפולי והאישי בפסיכולוגיה. כל אדם מוצא עצמו בשלב כלשהו לאורך חייו במצוקה או התלבטות. פעמים רבות אנשים מתמודדים עם צמתי המשבר בעצמם ובעזרת סביבתם הקרובה. אולם לעיתים יש צורך בעזרה מקצועית כדי לאפשר שינוי. זה המקום שטיפול פסיכולוגי משתלב בתמונה.

איך לדעת האם צריך לפנות לטיפול?

איך לדעת האם צריך לפנות לטיפול?

אין תשובה חד משמעית לשאלה והיא אישית למדי. בעיקרון, כאשר איכות החיים נפגעת או אינה מגיעה לרמה המצופה בשל בעיה פסיכולוגית או בעיה אחרת במציאות החיצונית רצוי לפנות לטיפול.

כיצד בוחרים פסיכולוג

כיצד בוחרים פסיכולוג?

בחירת מטפל מתאים תלויה במספר גורמים. ראשית, האם לפנות למסגרת ציבורית או פרטית.
יתרונו העיקרי של הטיפול הציבורי הוא העלות הנמוכה. חסרונו העיקרי הוא רמת הגמישות בנושאים כגון תור המתנה עד קבלת הטיפול, חוסר אפשרות לבחור במטפל, מגבלה על שעות המפגש, תדירות המפגשים וכדומה.
הפניה לטיפול בשירות הציבורי נעשית בדרכים הבאות: ניתן לפנות לצוות בריאות הנפש בסניף קופת החולים באזור המגורים ולברר אילו שירותים פסיכולוגיים הם מאפשרים. בנוסף ניתן לפנות לכל מרפאה ציבורית באזור המגורים: מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות או מחלקות חוץ בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים ברחבי הארץ שנותנים בד"כ שירות לקהל הרחב. כמו כן יש גופים ספציפיים שנותנים טיפולים לאוכלוסיות יעודיות כגון שירותי ייעוץ לסטודנט באוניברסיטאות, "עמך" לניצולי שואה ודור שני, ועוד. אפשר גם לצלצל לאגף הרווחה בעיריה ולברר אילו אפשרויות יש במסגרת העיריה לטיפול, יש הבדלים בין רשות אחת למשניה.
הפניה לטיפול פרטי יכולה להיעשות במספר דרכים. פעמים רבות פונים באמצעות היכרות אישית והמלצה של אדם מוכר. במקרים אחרים ניתן לפנות בעזרת מדריכים שונים כגון דפי זהב וכמובן באמצעות האינטרנט. לפעמים ההתלבטות כיצד לבחור פסיכולוג גורמת לרפיון ידיים ודחיה של הפניה, וכמובן החרפת או הזנחת הטיפול. חשוב לזכור שהטיפול הוא בסופו של דבר מפגש אישי בין שני אנשים וכמו בכל מפגש כזה נדרש מצד אחד זמן כדי להכיר ולהעריך האם הקשר נכון ומתאים, אך במקביל חשוב להיות מודע לתחושות הפנימיות. אם הקשר נראה לא נכון ולא מתאים אפשר בהחלט להיפרד אחרי מספר פגישות היכרות ולבחור בפסיכולוג אחר.

אילו סוגי טיפולים פסיכולוגיים קיימים

אילו סוגי טיפולים פסיכולוגיים קיימים?

ישנם סוגים רבים של גישות לטיפולים פסיכולוגים אך ניתן לסווגם בכלליות לשני סוגים עיקריים: הטיפול הדינמי שהוא בד"כ טיפול ארוך מועד, והטיפול הממוקד וקצר המועד. בעיות ממוקדות המשפיעות על תחום צר בחיים ניתנות לטיפול בגישה ממוקדת בטווח זמן קצר יחסית, למשל, חרדת טיסות, חרדת בחינות, פוביות שונות ועוד (ראו בעמוד הבית מאמרים על טיפולים קצרי מועד, EMDR, היפנוזה). לעומת זאת נושאים הקשורים לאישיות, נטיות ותחומי חיים באופן נרחב דורשים בד"כ מסע ארוך ומקיף שעשוי לקחת זמן רב יותר. לדוגמא, שאלות של זהות אישית, קשיים ביצירת קשר זוגי, דימוי עצמי וכדומה. קשה להגדיר בדיוק את אורך התהליך, הוא אינדיבידואלי ודורש היכרות אישית. (ראו בעמוד הבית מאמר על טיפול דינמי). באופן פורמלי טיפול קצר מועד מוגדר ככזה שאורך ממספר בודד של פגישות ועד חצי שנה. טיפול ארוך מועד נחשב לכזה שאורך מספר חודשים ויותר. רוב הפסיכולוגים הקליניים בישראל הוכשרו לטיפול דינמי אולם בשנים האחרונות גוברת המודעות גם לטיפולים קצרי מועד. יש להדגיש שההבנה לתהליכי עומק פסיכולוגיים חשובה לכל סוג של טיפול.
הטיפולים הפסיכולוגים גם מובחנים בפורמט המפגש: אישי, זוגי, משפחתי, קבוצתי, למבוגרים, לילדים, ועוד. הטיפול האישי הוא הנפוץ ביותר. במקרים של התמודדויות הקשורות לזוגיות ומשפחה נפוצים גם טיפולים זוגיים ומשפחתיים. הטיפול הקבוצתי יכול להשתלב עם או בלי טיפול אישי ונותן מינון מעניין של התמודדות פנים אישית ובין אישית. עם זאת, הוא אינו נפוץ וניתן למצוא עבודה קבוצתית בעיקר בארגונים ומקומות עבודה סביב תהליכים של ייעוץ ופיתוח ארגוני.

האם הטיפול הפסיכולוגי בילדים שונה מזה במבוגרים

האם הטיפול הפסיכולוגי בילדים שונה מזה במבוגרים?

הטיפול בילדים שונה מהטיפול במבוגרים בשל ההבדלים בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית. טיפול זה דורש נסיון והתמחות ייחודיים. טיפול בילדים נעשה פעמים רבות באמצעות משחק-תרפיה. ככל שהילדים גדלים נעשה הטיפול דומה יותר לטיפול בשיחות במבוגרים. במקרה של ילדים קטנים מומלץ פעמים רבות לתת הדרכה להורים ולא בהכרח לטפל ישירות בילד עצמו. במקרה של תינוקות כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד. יש מספר מועט של מטפלים ומרפאות המתמחות בטיפול פסיכולוגי בגיל הקודם לגן. אין ספק שגם כשהילד נמצא בטיפול פסיכולוגי באופן אישי, ההורים חייבים להיות חלק מהתהליך הטיפולי כפי שמסוכם ב"חוזה הטיפולי" בין המטפל למשפחה.
לעיתים ניתן לשלב טיפול בילדים (ולעיתים גם במבוגרים) בשיטות אחרות, לדוגמא, טיפול בתנועה, באומנות, במוסיקה, באמצעות עבודה עם בעלי חיים, ריפוי בעיסוק ועוד. אלו מועברים ע"י אנשי מקצוע המתמחים בתחום הספציפי בתיאום עם הפסיכולוג המטפל.

האם חשוב לדעת את הגישה התיאורטית של הפסיכולוג שלי

האם חשוב לדעת את הגישה התיאורטית של הפסיכולוג שלי?

לכאורה הגישה התיאורטית של המטפל אמורה להיות המקור המרכזי להצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי. היינו עשויים, למשל, לצפות שגישה דינאמית תתאים למערכת סימפטומים אחת וגישה ביהביוריסטית תתאים באופן מובהק למערכת סימפטומים אחרת. צפייה זו נובעת מהאופן בו עולם הרפואה בוחן סימפטומים ומתאים לכל אחד תרופה ייחודית. עם זאת, כנראה שהנפש והפסיכולוגיה אינן פועלות באותה צורה. עבור רוב הבעיות הפסיכולוגיות לא נמצא טיפול אחד עדיף על פני טיפולים אחרים. מטופל עשוי להגיע להישגים טיפוליים אצל שני פסיכולוגים שונים שמגיעים מגישות שונות ואף הפוכות זו לזו. הסיבה העיקרית לממצא מפתיע זה, אשר חוזר על עצמו שוב ושוב במחקרים מדעיים שפורסמו ב-40 השנה האחרונות, היא שיעילות הטיפול תלוייה דווקא ב"כימיה" שנוצרת בקשר בין המטפל למטופל. מדובר בתחושה של המטופל שהוא חש אמון כלפי המטפל, שהוא מרגיש מובן, וכמובן שיש לו מוטיבציה משמעותית מספיק להצליח בטיפול. דוגמה עדכנית למחקר כזה פורסמה על ידנו בסקירה החודשית שלנו על מחקרים חדשים בפסיכולוגיה בדצמבר 2008 אשר הראתה שלא נמצא הבדל בין יעילותן של 7 שיטות שונות לטיפול פסיכולוגי בדיכאון. המחקר המצטבר בפסיכולוגיה מראה שלגישה התיאורטית של המטפל רק 10% השפעה על הצלחת הטיפול. אישיותו של המטפל, רמת המוטיבציה של המטופל, וכמובן האינטראקציה בין המטפל למטופל, הם הגורמים המשמעותיים להצלחת הטיפול הפסיכולוגי. לכן, פחות חשוב לדעת מה הגישה התיאורטית של הפסיכולוג המטפל, אלא יותר את תחושת ההתאמה שנוצרת עם הפסיכולוג ברמה של אמון, הקשבה, הבנה, ונכונות להיכנס למסע הטיפולי המשותף. פירוט על 7 השיטות הפסיכולוגיות שנבדקו במחקר האמור ניתן לקרוא במאמר שלנו על דיכאון תחת הכותרת "הטיפולים הפסיכולוגים בדיכאון".

אילו סוגי פסיכולוגים יש? מי עוסק בטיפול נפשי

אילו סוגי פסיכולוגים יש? מי עוסק בטיפול נפשי?

"פסיכולוג" הוא אדם שסיים תואר שני מוכר בפסיכולוגיה ונרשם בספר הפסיכולוגים של משרד הבריאות. יש להדגיש שישנם סוגים רבים של לימודי פסיכולוגיה ולכל תחום לימוד ייעוד אחר, רובם אינם עוסקים כלל בתחום הטיפול הנפשי. לדוגמא, המגמה החינוכית מכשירה לעבודה בבתי ספר ובמערכת החינוך, המגמה המחקרית עוסקת במחקרים בתחום הפסיכולוגיה וכדומה. למעשה רק לימודי פסיכולוגיה קלינית מכשירים לעסוק בטיפול פסיכולוגי במובן הרחב של המילה. עם זאת, ההגדרה הפורמלית לעניין אינה חד משמעית שכן כל פסיכולוג רשאי לתת "ייעוץ" אך רק פסיכולוגים קליניים רשאי לעסוק ב"טיפול נפשי".
כמו כן, יש להדגיש שעצם סיום הלימודים באוניברסיטה אינו מתיר עבודה טיפולית. יש לעבור לאחר מכן התמחות ייעודית שרק לאחריה הופך הפסיכולוג ל"פסיכולוג מומחה". פסיכולוג קליני מומחה מסיים כ 4 שנים של עבודה טיפולית במוסד מוסמך, בד"כ בית חולים או מרפאה, ועובר את בחינות ההסמכה של משרד הבריאות. רשימת הפסיכולוגים מרוכזת בספר הפסיכולוגים. ניתן לראות אותה גם באינטרנט כאן. פסיכולוגים קליניים מומחים יופיעו בספר כאשר לצד מספר הרשיון שלהם יופיע סטטוס פעיל של המומחיות שלהם ולחיצה עליו תספק מידע על סוג המומחיות ומועד תחילתה.
פסיכותרפיה אינה ניתנת רק ע"י פסיכולוגים. עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים, וכמובן רופאים פסיכיאטרים עוסקים בשיטות שונות של טיפול וייעוץ נפשי. כיום ישנם גם הרבה אנשים שנותנים ייעוץ וטיפול מתוך נסיון חייהם ובשיטות "אלטרנטיביות". לפני ובעת פניה לגורם מטפל כדאי לברר את תחום מומחיותו, נסיונו ואופן הכשרתו כדי לבחור את סוג המטפל המתאים ביותר לבעית הפניה. במקרה של שאלות זו לא בושה לבקש גם לראות תעודות הסמכה ורשיונות מקצועיים. בישראל הדבר אינו מקובל כל כך ופסיכולוגים אינם תולים בד"כ תעודות הסמכה על הקיר כפי שמקובל אצל עורכי דין או רופאים. עם זאת, במקומות רבים בעולם זהו נוהג מקובל וברור מאליו. כפי שצויין קודם, עדיף להתגבר על המבוכה הקיימת לעיתים בנושא ולברר את השאלות הללו באופן ישיר בפגישה הראשונה מאשר להתחבט בהן אח"כ. ככל שההיכרות תעמיק, הבירור הזה עלול להיות יותר מסובך ומביך.

מתי צריך טיפול תרופתי

מתי צריך טיפול תרופתי?

עולם הרפואה התקדם בעשרות השנים האחרונות וייצר תרופות גם למצבים נפשיים שונים. הפסיכולוג אינו משתמש בתרופות במהלך הטיפול אך עליו לדעת מתי יש צורך בכך ולהפנות בהתאם לרופא פסיכיאטר שיתאים את הטיפול התרופתי הנכון. רוב הפסיכולוגים מצויים בקשר עם פסיכיאטרים ורופאים אחרים שעשויים לייעץ בתחום זה. מחקרים מוכיחים שבמקרים שבהם צריך טיפול תרופתי, השילוב בין שיחות לתרופות הוא היעיל ביותר. התרופה מרגיעה את ההיבטים הפיזיולוגיים של הבעיה והשיחות מאפשרות בניה וחיזוק. רצוי להתייעץ עם הפסיכולוג לגבי יעילותן של תרופות לגבי כל מקרה באופן אישי והצורך בפניה לפסיכיאטר.

האם נשמרת סודיות על התכנים שמובאים לטיפול

האם נשמרת סודיות על התכנים שמובאים לטיפול?

הטיפול הפסיכולוגי מוגן בחובת שמירת סודיות מוחלטת, הן בשירות הציבורי והן במסגרת פרטית. פסיכולוג רשאי למסור פרטים על המטופל והטיפול רק לאחר קבלת אישור בכתב מהמטופל על ויתורו על סודיות רפואית (לדוגמא, הורה מבקש מהפסיכולוג המטפל בילדו לשוחח עם יועצת בית הספר). יוצא דופן בחוק הוא מקרה בו עולה בטיפול מידע לגבי סכנת חיים מוחשית אותה ניתן למנוע. כמו כן אם מתגלה תוך הטיפול מקרה של התעללות בילדים. במקרים נדירים אלו על הפסיכולוג להתייעץ עם עמיתים בכירים ולהחליט כיצד לדווח על המקרה תוך שמירה מקסימלית על טובת המטופל. בכל שאר המקרים חייבת להישמר חובת הסודיות הרפואית.

איך לדבר בפגישה הראשונה

איך לדבר בפגישה ראשונה?

בצורה הפתוחה והישירה ביותר. חשוב לתאר בקצרה את הסטורית החיים והסיבה המרכזית בגללה נוצרה הפניה. אין צורך לתכנן מראש את הדברים, אך כמובן הדבר אפשרי. לכל פסיכולוג סגנון אחר לפתיחת הדיאלוג בפגישה הראשונה. הגיעו עם מחשבותיכם ותנו למפגש להתנהל בצורה טבעית.

ואם זה לא מסתדר

ואם זה לא מסתדר?

לא כל מפגש בינאישי מצליח. מאחר והמפגש הטיפולי הוא ייחודי ודורש גם "כימיה" אישית בין המטפל למטופל ישנם מצבים בהם נוצרת תחושה שהטיפול לא עוזר. חשוב להיות מודע לתחושות כאלו ולהביא אותם בצורה פתוחה וגלויה למפגש הטיפולי. חשוב לבחון מה הסיבה האמיתית לתחושה, האם זה באמת מצב ניטראלי של תהליך שכדאי לסיימו, או אולי דווקא תחושת התקיעות היא הסיפור האמיתית מאחורי הטיפול (לדוגמא, מטופל שמרגיש תמיד תקוע במערכות יחסים מחוץ לטיפול, משחזר באופן טבעי את הבעיה גם בתוך הטיפול, או, מטופל עם צורך עצום בשליטה, חוסם את עצמו באופן לא מודע והופך את הטיפול לריק מתוכן). סביר להניח שהדיון המשותף בנושא יניב מסקנות מעשיות האם יש לסיים את הטיפול או להמשיכו. במידה ודיאלוג כזה לא נוצר מסיבה כלשהי וחולף זמן ללא כל תוצאות, רצוי לשקול סיום טיפול והחלפת מטפל. חשוב תמיד לזכור ששינוי תהליכים פסיכולוגיים אורך זמן ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ומיוחדות. כדאי לשאול את עצמכם האם אתם במבוי סתום או שבעקבות הטיפול חלו שינויים, גם אם אלו לא השינויים שאותם תכננתם מראש. נפלאות דרכי הלא מודע באופן הובלתו לפתרונות.

למה לא לדבר עם חבר או חברה במקום ללכת לפסיכולוג

למה לא לדבר עם חבר או חברה במקום ללכת לפסיכולוג?

כדאי מאוד לדבר עם חברים וקרובים. סביבה תומכת היא בסיס מצויין להתמודדות ושיפור במצב. עם זאת, החבר הקרוב שונה מפסיכולוג בכמה היבטים. ראשית, הפסיכולוג הוא אדם ניטראלי יותר ולעיתים נדרשת התבוננות כזו על הדברים כדי לעזור. בנוסף, לפסיכולוג ידע וכלים להבנה של תהליכים פסיכולוגיים, מודעים ושאינם מודעים, אותם רכש במהלך שנים ארוכות של הכשרה מקצועית, הדרכה והתנסות מקצועית. גורם נוסף הוא העובדה שהפסיכולוג רכש נסיון גם מתוך העבודה עצמה. אמנם כל אדם שונה וייחודי, אך בכל זאת יש אפשרות ללמוד מהנסיון ומהאופן בו אנשים עם בעיות דומות נעזרו (הן בעבודה הפרקטית והן בתיאורי המקרה בספרות המקצועית). לבסוף, המסגרת שמספק הטיפול הפסיכולוגי חשובה מאוד לצורך ההתמודדות. לנפש יש תכונה מעניינת לפיה כאשר יש יום ושעה קבועים סביבם המטופל מתארגן לצורך טיפול נפשי בעצמו, משהו חדש קורה, בדיוק כמו בכל מסגרת אחרת שגורמת לנו להתארגן סביב משימה.

מה ההבדל בין אימון לטיפול פסיכולוגי

מה ההבדל בין אימון לטיפול פסיכולוגי?

אימון הוא שיטה לתהליך הנחיה ממוקד למען מטרות מוגדרות מראש. המונח אימון לקוח מעולם הספורט בו מאמן הספורט המומחה בתחום מסויים עוזר לספורטאי למצות את הכישרון הגלום בו בצורה המיטבית ביותר. ניתן לומר שהתשתית התיאורית של האימון מגיע מתחום הפסיכולוגיה החיובית, ניתן לקרוא מאמר בתחום זה כאן באתר.
הבעיה העיקרית של תחום האימון, לפחות בישראל, הוא היעדר קריטריונים ברורים מי יכול להיקרא מאמן ומי לא. בהעדר חוק ופיקוח נוצר מצב בו אנשים רבים ובלתי מיומנים עוסקים כיום באימון. לדבר זה סיכונים לא מבוטלים, החל ממקרי שרלטנות, ובמקרים קיצוניים, בעיקר במקרי משבר – לסיכון ממשי של המאומן.
לא קל להגדיר היכן נגמר האימון והיכן מתחיל הטיפול הפסיכולוגי כיוון שבכל אחת מהשיטות יש רכיבים משתי השיטות. ניתן אולי לומר שהאימון נועד לאנשים המחפשים למממש מטרות מסוימות והטיפול הפסיכולוגי מיועד יותר להתמודדות ופתרון מכשולים שעולים במסע החיים.
במצב שנוצר בישראל ההבדל העקרוני באמת בין אימון לטיפול פסיכולוגי הוא לא בשיטה אלא בסוגי המטפלים. פסיכולוגים קיבלו הכשרה מקצועית ארוכת שנים ועברו תהליך רישוי של משרד הבריאות. בהעדר קריטריונים ברורים להכשרת מאמנים יש להקפיד בבחירת מאמן בבדיקת הרקע המקצועי והניסיון של המאמן.
ניתן לקרוא בקישור הבא כתבה עיתונאית על אימון שבה נכלל ראיון עם פרופ' אורן קפלן.

האם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי לחולשה

האם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי לחולשה?

אין אדם שלא יכול להנות מטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הפניה לטיפול נעשית על פי רוב בעיתוי בו קיימת מצוקה משמעותית שפוגעת באיכות החיים. בעבר היו סטיגמות סביב נושא הטיפול הנפשי. התקופה המודרנית שהביאה עימה שאיפה מתמדת למימוש עצמי ואיכות חיים חיצונית ופנימית הביאה גם תרבות ליברלית יותר כלפי הטיפול הפסיכולוגי. אין צורך ב"טיפול פסיכולוגי להמונים", אולם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי למודעות והבנה שמותר ואפשר להיעזר. באנלוגיה אפשר לומר שקרש נוקשה עומד חזק תקופת מה אולם בסופו של דבר נשבר. דווקא ענף גמיש יכול לנוע מצד לצד ולהישאר שלם ולצמוח לעץ עבות. אידיאולוגיה של נוקשות, קשיחות וסירוב לקבל עזרה מובילה פעמים רבות לשבר ומשבר. פניה בזמן המתאים לטיפול עשויה להצביע על נכונות להתמודד ועל חוסן נפשי. דווקא ההתארגנות הנוקשה מועדת יותר לשבר וכאשר פונים לבסוף לטיפול במצב של "אין ברירה" ההתמודדות קשה הרבה יותר.

The post איך לבחור פסיכולוג? עובדות ומידע לגבי טיפול פסיכולוגי appeared first on PSY.

רוחות רפאים בביה"ס למינהל עסקים – קישור

מודעות כנגד הטרדה מינית – קישור

מי מפחד משיווק בעמותות ? שיווק בעמותות ומוסדות ללא כוונות רווח – קישור

פסיכואנליזה ונהיגה: ממצאי מחקר – קישור

פרויד וגלובליזציה: התבוננות פסיכולוגית על תופעת הלאומיות בעידן הגלובלי – קישור

דו"ח פסיכולוגי – מדינה במשבר: האבחנה: PTSD הפרעת דחק פוסט טראומתית – קישור

הסדרה "בטיפול" ועמדות הציבור בישראל על טיפול פסיכולוגי – קישור

קישורים מומלצים – קישור

חרדת בחינות, פחד קהל, חרדות ביצוע – קישור

היפנוזה ופרסום: ממצאי מחקר – קישור

היפנוזה ככלי טיפול פסיכולוגי – קישור

היבטים היפנוטיים בשיטת EMDR – קישור

The post יישומי חברה ומחקר בפסיכולוגיה appeared first on PSY.

The post מאמרים נוספים appeared first on PSY.

The post appeared first on PSY.

מאמר של היינס משנת 1977 נקרא The Challenge of counseling the homosexual client דן בהתמודדויות הפסיכולוגיות שעומדות בפני הומוסקסואלים רבים (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים), שלמרות רצונם לצאת מן הארון ולמרות תמיכה שהם מקבלים ממערך חברתי מסוים, עדיין עליהם להתמודד עם מערך חברתי רחב יותר המנוכר לזהותם כהומוסקסואלים (המאמר הספציפי הזה דן בייעוץ לסטודנטים הומוסקסואלים אך הוא נכון בוודאי גם למגזרי אוכלוסיה רבים אחרים). מאמר זה יצא שנים בודדות אחרי השמטת קטגוריות ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות והוא מייצג תקופת מעבר. נראה שהמצב בישראל כיום דומה במידה מסוימת למצב שהיה בארה"ב בתקופה האמורה מבחינת המודעות החברתית והפתיחות כלפי הומוסקסואלים (נסייג ונאמר שמספר פלחים מסוימים של האוכלוסיה וכן המצב המשפטי בישראל נמצאים בסינכרוניזציה טובה מול מה שקורה בעולם הליברלי בתחום זה כיום). היינס במאמרו טוען שמחד, "מאבק ארגונים הומוסקסואלים הביא להצלחות ניכרות בתחומי החוק והאתיקה, כדוגמת השמטת קטגורית הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי בשנת 1973. עם זאת, השינוי הפורמאלי רחוק כשנות אור משינוי חברתי מקיף". נראה שעדיין ברוב מגזרי האוכלוסיה, הן בארה"ב והן בישראל, קיימת ראיה סטיגמטית ושלילית כלפי הומוסקסואלים. הדבר גורם לפרט ההומוסקסואל להימצא במצוקה והתגוננות כפי שקורה לא פעם ליחיד בתוך קבוצת מיעוט הזוכה לניכור ולעיתים אף לשנאה או התנגדות פעילה מצד האוכלוסיה הכללית. לפיכך, למרות שהמאמר הנ"ל פורסם לפני כ 25 שנה נראה שמסקנותיו והנחיותיו רלוונטיות כיום באותה מידה.
היינס כותב שהלגיטימציה להומוסקסואליות התרחבה יחסית למצב בעבר, אולם עדיין עומדת בפני הפרט ההומוסקסואל התלבטות ואתגרים פסיכולוגים מורכבים לפני יציאה מהארון ויכולת לחיות חיים שלמים עם עצמו ועם סביבתו יחסית לאפשרויות העומדות בפני הפרט ההטרוסקסואל. לדוגמא, בעוד שהפרט ההומוסקסואל יכול לקבל מחבריו בסביבה מסוימת, למשל, באוניברסיטה, עידוד על מנת לצאת מהארון, זוהי אינה תמיד פעולה קלה עבורו במובן החברתי הרחב יותר. הומוסקסואלים רבים חוששים, במידה רבה של צדק, שפעולה זו עלולה להוביל לצורה כלשהי של ענישה מצד משפחתם, חבריהם, מעסיקיהם ולמעשה כל מי שהם נמצאים עמו בקשר. הקבלה על ידי חברים קרובים, הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, לא תמיד מספקת את התמיכה הרגשית הנדרשת להם על מנת לעמוד בלחצים שמופעלים על הפרטים ההומוסקסואלים על ידי אנשים משמעותיים בחייהם, שאינם מקבלים את בחירתם ההומוסקסואלית באופן מלא או חלקי.
המצב חמור במיוחד עבור הומוסקסואלים החיים בחברות סגורות בעלות כללים חברתיים נוקשים כגון אנשי צבא, נערים ונערות במוסדות ופנימיות, אסירים בבתי סוהר, ובני קהילות דתיות ומסורתיות אשר דוחות הומוסקסואליות מתוך טיעוני מסורת. היינס טוען שברור שהתוצאות של "היציאה מהארון" עבור קבוצות אלו לא משאירה הרבה מקום לדמיון שלנו. בהחלט יתכן שפרטים מתוך קבוצות כאלו מעוניינים בייעוץ אך לא מעיזים לפנות לקבלת טיפול בשל החשש שלא יבינו אותם כראוי, יענישו אותם או שיחשפו את ההומוסקסואליות שלהם.
מאמרו של היינס מתאר מקרה של חייל בשירות צבאי בארה"ב בשם פול המדגים הן את דרך הטיפול בבעיה של חרדה סביב הומוסקסואליות, כמו גם את הסיבות לכך שיחידים חוששים מגילוי היותם הומוסקסואלים ונמנעים מלחפש עזרה מקצועית.
פול עבר שנה ללא אירועים מיוחדים בצבא וביסס יחסים טובים עם חבריו ועם הממונים עליו. ערב אחד המשטרה הצבאית החזירה אותו לבסיסו לאחר, שהמשטרה המקומית מצאה אותו מסתובב באזור העיר במצב מבולבל. בבית החולים בבסיס ציין פול, שהוא הרגיש לא טוב לאחר צפייה עם גבר בסרט פורנוגרפי. הוא ציין שהוא שתה כל כך הרבה והתעורר רק כאשר הגבר ביצע בו מעשה אוראלי.הוא לא זכר שום דבר מלבד המקרה הזה. המקרה של פול דווח למפקד הישיר שלו והופנה לחוקרי הבסיס. כאשר החוקרים תחקרו אותו, פול ביקש עזרה פסיכיאטרית. הוא קיבל שני ראיונות פסיכיאטריים, הכריז שהוא הומוסקסואל ושוחרר מהצבא. ניתוח של מקרה זה מבהיר באופן חד משמעי שבעייתו העיקרית של פול היתה ההתמודדות עם יציאתו מהארון, כלפי עצמו, כלפי מפקדיו, כלפי המערכת הצבאית ואולי מערכות חברתיות נוספות אשר אינן מוזכרות במקרה. אין ספק שאם פול היה פונה לטיפול ומעבד נושאים אלו בעוד מועד, האופן הטראומטי בו קרתה יציאתו מהארון היתה נמנעת ומתרחשת באופן שיביא לפחות נזקים בדימויו העצמי ותפקודו העתידי. מיותר לציין שמודעות רבה יותר בקרב שלטונות הצבא לגבי הומוסקסואליות היתה יכולה לחסוך גם היא את התהליך המשפיל אותו עבר, ואף להביא להישארותו במסגרת הצבאית בתפקוד נורמטיבי.
היינס סבור ש"יציאה מהארון", לבישת "דראג" או במידה מסוימת "להיות רעשני" הם מספר דרכים לחלק מההומוסקסואלים להביע את רגשותיהם כלפי לחצים חברתיים ונפשיים. נראה שהלחץ מסכל  את מאמצי היחיד להיות האיש שהוא או היא רצו להיות.  חברי הקבוצה הזו יכולים להיות מקובלים במידה טובה בקבוצת ההתייחסות שלהם. הם עשויים למצוא תמיכה מספקת ואושר מארגונים הומוסקסואלים או מעמיתים או ממאהבים. אפילו אם הפרט ההומוסקסואל אינו עובר אחת מהחוויות (השליליות) הללו, כמעט וודאי שבזמן כזה או אחר הוא יתקל בכל זאת בחוויה מסוג כזה, שבה ההומוסקסואליות נחשבת כבעיה.
כמו שעמיתיהם ההטרוסקסואלים נתקלים בבעיות בנוגע למיניות שלהם, כך גם לא כל ההומוסקסואלים תרים אחר ייעוץ מקצועי. רובם מסתדרים כנראה יפה גם ללא ייעוץ. המקרה הבא מתאר דוגמא של בחורה לסבית המסרבת לקבל טיפול מקצועי. שימו לב לפוטנציאל הבעייתי שבסיטואציה שבה היא מעורבת.
היינס מתאר אישה, גברת ס., אשר פנתה לייעוץ לכומר הכנסיה כאשר גילתה את בתה בת ה-20 והנשואה במיטה עם אישה אחרת. מכיוון שאמה הייתה כעת מודעת לסיטואציה, אישרה הבת שהיא לסבית. מאוחר יותר היא הודתה, שהייתה בקשר עם אותה בת זוג במשך שלוש שנים. הן ביקשו להקים את משק הבית המשותף שלהן, לא רק עבור עצמן, אלא גם לילדיהם שהיו בגיל הגן.
הכומר אמר לגברת ס. לספר לבתה על הביקור שלה בכנסיה ולהרחיב את ההזמנה שלו גם לגביה. בנוסף לכך הוא כתב לבת והזמינה לבקר אותו. כמו כן הוא התקשר אליה על מנת להביע את חששותיו והציע את עזרתו. למרות כל זאת, הבת טענה שאין לה כל בעיות שהיא צריכה להתמודד עמם באמצעות ייעוץ והיא לא רצתה לדון בנושא יותר.
פנייה לטיפול וייעוץ של היחיד סביב זהותו המינית כהומוסקסואל צריכה לבוא מתוך רצונו האישי. אין כל טעם בטיפול שנכפה ע"י גורמי הסביבה. במקרה כזה הצורך בטיפול הוא כנראה של גורמי הסביבה ויתכן שדווקא הם עשויים להיות היעד המוצלח יותר לטיפול כדי לקבל באופן מלא ושלם יותר את בן משפחתם כפי שהוא.
היינס סבור שכאשר הומוסקסואלים או קרובי משפחתם פונים לעזרה מקצועית, חשוב לוודא לפני שמתחילים את ההתערבות הטיפולית מספר דברים. ראשית, היועץ צריך להיות מוכן לקבל את היחיד כהומוסקסואל, גם אם מטרת הפניה לשנות תפיסה עצמית זו. היועץ צריך לנסות ולהבין את הבעיות שמוצגות בפניו באופן פתוח ללא קביעת עמדה מראש. היועץ אינו צריך לנסות "לרפא" את ההומוסקסואליות שלו. היועץ צריך להיות מוכן למצב שבו הוא עובר את השלב של הבנת ההומוסקסואליות למצב שבו הוא מציג תכנית טיפול.
טיפול מקצועי הוגן מחייב לפיכך את היועץ, בהתאם לתחום מומחיותו, להיות פתוח למגוון רחב של בעיות או סוגיות שיוצגו בפניו. לדוגמא, היועץ בכנסייה עשוי להיתקל ביחיד שמציג אשמה גדולה ובלתי רגילה לא רק בשל המעשים עצמם, אלא בשל החלומות והפנטזיות. היועץ בבית הספר או במרכז לטיפול בילד עשוי להיתקל בצעיר שמשתמט מהלימודים או שנתקל בקשיים בריכוז בהכנת עבודה אקדמית. התלמיד עשוי גם לסרב להשתתף בפעילויות שונות בבית הספר או להתנגד לקשר עם בוגרים או חברים קרובים. היועץ בצבא או בבית הספר עשוי לראות רגרסיה בהתנהגות ודיכאון. בעוד שרשימה מוגבלת זו של סימפטומים יכולה לאפיין מספר רב של הומוסקסואלים שמתמודדים עם שאלות לגבי הנטייה המינית שלהם, עדיין אין למקד את תשומת הלב דווקא לפעילות המינית. הומוסקסואלים, כמו הטרוסקסואלים, נתקלים מן הסתם בבעיות שאינן דווקא קשורות בהעדפתם המינית. כפי שהמטפל מכיר ומבין בעיות אלו, כאשר הוא מטפל במטופלהטרוסקסואלי,כך הוא צריך להכיר ולהבין אותם בהקשר של מטופל הומוסקסואלי.
בשורה התחתונה: מטופלים הומוסקסואלים פונים לטיפול מסיבות רבות. היותו של מטופל הומוסקסואל אינה אומרת שהטיפול אמור להתמקד דווקא בנקודה זו. רוב המטופלים ההומוסקסואלים פונים לטיפול בשל קשיים פסיכולוגים שאינם נוגעים בהעדפתם המינית, בין אם העניין יתברר בהמשך כקשור, ובין אם יישאר בלתי רלוונטי לטיפול גם בהמשך. על המטפל לקבל את המטופל באופן אינטגרטיבי ולא למקד, הן את הראיון הראשוני והן את הטיפול או הייעוץ כולו בהומוסקסואליות של המטופל, אלא אם המטופל עצמו מביא נושא זה כנושא מרכזי.
המקרה הבא שמובא ע"י היינס מתאר מקרה של קבלה בסיטואציה מציאותית: מר וגברת ב. ביקרו במרכז הייעוץ בקמפוס אוניברסיטאי מסוים בארה"ב במטרה לקבל עזרה. בנם רצה להתחיל ללמוד בקמפוס ורצה גם לגור שם במעונות. הם ציינו שבנם, הינו הומוסקסואל ושהם תמכו בו ובסגנון החיים שלו. היועצת הרגישה את הצורך של ההורים להגן על בנם וביקשה לפגוש אותו באופן אישי. כאשר הבחור הגיע לראיון הוא היה במצב של חרדה, עוינות והגנתיות. היועצת ביקשה ממנו להירגע ולעזור לה לעזור לו להחליט באם הוא מעוניין לגור בקמפוס תוך דגש שההחלטה אינה שלה אלא שלו באופן בלעדי. הבחור הודה שהיה "לחוץ" מהמפגש עימה בגלל ניסיון קודם שלילי אבל נרגע כאשר הבין שהיועצת הנה בעלת גישה ניטרלית בנוגע להעדפה המינית שלו.
פנייה לטיפול וייעוץ היא מצב סטרסוגני (מלחיץ) באופן טבעי. עבור הומוסקסואל אשר חושש מתגובות הומופוביות, לחץ זה מוגבר אף יותר, ולכן יתכן שהמפגש הראשון בין מטפל למטופל בהקשרים אלו יהיה לא פשוט. במצבים אלו חשוב להעלות את הסוגיה ההומוסקסואלית "על השולחן" כבר בתחילה. על המטפל מונחת האחריות במצב זה להסביר את גישתו, אם ישנה כזו בהקשר של הומוסקסואליות והיותו נטול דעות קדומות הומופוביות. לעיתים אלו תנאי בסיס קריטיים ליצירת קשר טיפולי ראשוני במצב של ביטחון ורוגע.
לעיתים הייעוץ חייב לכלול גם תוכניות פעולה. במקרה האמור של יועץ הקמפוס האוניברסיטאי היה צורך להרגיע ולהסדיר את ענייני מגוריו במעונות הסטודנטים. במקרה זה מטרת תהליך הייעוץ של אשת המקצוע היה לבחון עם הבחור את ההשלכות של חלוקת חדר עם סטודנט אחר. בסופו של דבר הבחור העדיף לשכור דירת יחיד בקמפוס ואכן כך עשה.  במעקב המשך, הבחור סיים את השנה הראשונה והמשיך את לימודיו בקמפוס עם אותו הסדר מגורים. היינס (שהוא עצמו דיקן לענייני סטודנטים באוניברסיטה אמריקאית בלונג איילנד שבניו יורק) סבור שההצלחה של אותו בחור בלימודים במהלך השנה יכולה להיזקף לזכותם של מספר גורמים. מחד, הנועץ היה בוגר והשתמש בצורה טובה בייעוץ. מאידך היועצת היתה מודעת לסיטואציה הסוציו-תרבותית בקמפוס. היא השתמשה בידע ובמיומנויות שלה בצורה נכונה כדי להביא לפתרון מתאים לנועץ.
בשנים האחרונות ניכר שינוי משמעותי גם בעיני החוק בהקשרים שונים של החיים המשפחתיים של הומוסקסואלים. זכויותיהם עוגנו בחקיקה ופסיקה ולדבר השלכות משמעותיות גם לגבי הטיפול המשפחתי והזוגי בהקשרים אלו. מובן שמטפלים משפחתיים וזוגיים צריכים קודם כל לקבל את הזוגיות ההומוסקסואלית ולהיות מוכנים לטפל בזוגות כאלו, כשם שהם מטפלים בזוגות אחרים. יחד עם זאת, סבור היינס, למרות המאפיינים הדומים שיש לזוגות ההטרוסקסואלים, יש לשים לב למאפיינים המיוחדים: לדוגמא, כיצד הזוג ההומוסקסואלי מתייחס לשיתוף בקניין, פוליסות ביטוח וצוואות. יתכן שיש להפנות את הזוג ההומוסקסואלי לעורך דין שיבין אותם, יעזור להם לקבל את זכויותיהם, וינחה אותם לגבי פרטים שונים בתחום התמחותו. נניח, שאחד מבני הזוג היה נשוי והבעיה של משמורת או זכויות לגבי ביקורי הילדים הופכת להיות בעיה מרכזית. הבעיות הללו הנן הרבה מעבר לבעיות משפטיות רגילות. הם מצריכות אוזן קשבת ואמפתית, ייעוץ מקצועי והכוונה מאנשי מקצוע בתחומים שונים אינטר-דיסיפלינריים.
בהקשר לגישות המטפלים למטופלים הומוסקסואלים, רובינשטיין (1995) ערך מחקר בקרב 417 מטפלים ישראלים בתחום בריאות הנפש  (פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) שפורסם בכתב העתJournal of Psychotherapy. המאמר בא לבחון את עמדותיהם המקצועיות של המטפלים בנושא הומוסקסואליות כ-20 שנה לאחר שהומוסקסואליות הוצאה מספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאיDSM כהפרעה נפשית. המחקר בדק את ההשפעה שיש לנטייתו המינית של מטופל (הומוסקסואל או הטרוסקסואל) על עמדותיהם המקצועיות המטפלים. למטפלים חולק תיאור מקרה היפותטי שבו מטופל היה או הטרוסקסואל או הומוסקסואל. ממצאי המחקר הורו שחומרת המצב הנפשי בה נתפס המטופל בתיאור המקרה היתה שונה כפונקציה של הנטייה המינית של המטופל. מטופל שהוגדר כהומוסקסואל הוגדר במצב נפשי קשה יותר ממטופל מקביל עם אותם סימפטומים שהוגדר הטרוסקסואל. הממצאים מורים שלמרות שהומוסקסואליות הוצאה מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטריות באופן פורמאלי, הרי שמטפלים עדיין מאבחנים באופן לא פורמאלי מטופלים הומוסקסואליים כמצויים בבעיה או קושי חמורים יותר.
להלן מספר נושאים שהוזכרו במאמר זה: עשרים שנה חלפו מאז שארגון ה-APA החליט להסיר את הגדרת ה"הומוסקסואליות אגו-סינטונית" (כלומר, הומוסקסואליות שהפרט שלם איתה והיא מקובלת על ידו כחלק מהגדרתו העצמית וזהותו המינית). עולה השאלה (ונבחנת להלן) האם, ואם כן, באיזו מידה, המטפלים אכן הסירו הגדרה זו מלכסיקון ההפרעות.
הקריטריונים האבחוניים של הומוסקסואליות אגו-דיסטונית (כזו שהפרט אינו שלם עימה והוא מגלה קונפליקט לגבי זהותו המינית) כוללים תלונות של המטופלים בנוגע להעדר תשוקה הטרוסקסואלית וקיומה של תבנית הומוסקסואלית שהפרט מתאר בצורה מפורשת כבלתי רצויה וכמקור מתמיד של הפרעה. עם זאת האבחנה היתה בעייתית והושמטה מהגרסאות הבאות של ספר האבחנות. כבר בגרסה הקודמת הוזהרו מטפלים לא לתת אבחנה זו רק בשל תחושה של המטופל ש"החיים יכולים היות קלים יותר אם הייתי הומוסקסואל" או מצוקה שנובעת מלחץ שמפעילה הסביבה והחברה. אלו גורמים חיצוניים שיוצרים כמובן תחושה דיסטונית, אבל אינם רלוונטיים לזהות המינית שעשויה להיות ברורה לחלוטין. הקטגוריה הזו הושמטה בסופו של דבר מכיוון שכמעט כל הומוסקסואל עובר בשלב הראשון להגדרת זהותו המינית שלב בו ההומוסקסואליות היא אגודיסטונית. בפועל כמעט ולא היה שימוש בקטגוריה זו ולכן ניתנה הנחיה להשתמש באבחנה שונה במקרה של קונפליקטים נפשיים בנוגע להומוסקסואליות: "הפרעה מינית כללית (לא מוגדרת: Not Otherwise Specified).
רובינשטיין כותב שקיימת תחושה שמטפלים בתחום בריאות הנפש מחזיקים עמדות ליברליות בנוגע לנטיות הומוסקסואליות, הן ברמה ההצהרתית והן זו האידיאולוגית. מחקרים שבוצעו בארה"ב בנוגע לעמדות של מטפלים כלפי הומוסקסואלים ולסביות מאששים זאת. רוב הספרות המקצועית הפסיכולוגית העכשווית תומכת גם היא בעמדה זו ורואה דווקא בהומופוביה בעיה שיש לטפל בה. כמו כן, פורסמו מחקרים לגבי בריאות הנפשית של מטופלים במרפאות חוץ הומוסקסואלים לעומת הטרוסקסואלים ולא נמצא כל הבדל ביניהם, עם נטייה אפילו להסתגלות טובה יותר בקרב הומוסקסואליים.
המאמר מציין שהעמדה הליברלית של המטפלים כלפי הומוסקסואליות אינה מפתיעה לאור הדעות הפוליטיות הליברליות והתפיסה החילונית שקיימת בארצות הברית כמו גם בישראל. יחד עם זאת יש לזכור שמחקרים שמראים כי מטפלים שומרים על עמדות ליברליות, מתייחסים לרמה ההצהרתית. מסתבר שמחקרים שבודקים עמדות באופן סמוי יותר מגלים תוצאות שונות לחלוטין. מחקר של גרפינקל ומורין בנוגע לעמדות מטפלים לגבי מטופלים הומוסקסואלים בדק הבדלים באבחנה המקצועית שניתנת למטופלים כאשר ההבדל ביניהם מתמקד רק ביותם הטרוסקסואלים או הומוסקסואליים. המחקר נערך על תיאור מקרה היפותטי ומצא שמטופלים הטרוסקסואלים דורגו בצורה משמעותית בריאים יותר ממטופלים הומוסקסואלים (נכון לגברים ולנשים כאחד). כאמור, מחקרו של רובינשטיין שפורסם ב 1995 ערך פרוצדורה דומה ובחן את חומרת האבחנה שניתנת למטופל היפותטי, הומוסקסואל או הטרוסקסואל בעיני 417 מטפלים ישראליים. לפי העיקרון ההצהרתי לפיו הושמטה קטגורית הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, לא אמור היה להימצא הבדל בין תפיסת המצב הנפשי של המטפלים את המטופלים ההומוסקסואלים וההטרוסקסואלים, במיוחד לאור העובדה שהנטייה ההומוסקסואלית הוצגה כאגו-סינטוניתבצורה מפורשת וכאשר הבעיה הנפשית של שני המטופלים זהה.
תוצאות המחקר מורות שכעשרים שנה לאחר ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטרי (המאמר פורסם כאמור ב 1995 וההחלטה להסרת הקטגוריה התקבלה ב 1973), עדיין קיימת עמדה מקצועית סטריאוטיפית ושלילית כלפי הומוסקסואליות בקרב ציבור המטפלים בבריאות הנפש בישראל. מטופלים הומוסקסואליים נתפסו כבעלי בעיה נפשית חמורה יותר ממטופלים הטרוסקסואלים בעלי אותם מאפיינים. אמנם ההבדל שנמצא לא היה גדול אך הוא היה מובהק מבחינה סטטיסטית. זאת בניגוד מוחלט לעמדה המוצהרת של אגודות הפסיכולוגיה ושל עמדות המטפלים בסקרים ובכתבים מקצועיים שונים. חמור מכך, רבים מהמטפלים שהשתתפו במחקר הנוכחי היו צעירים שלא הכירו את הגרסא הקודמת של ספר האבחנות. יש לשער שאם בקרב אוכלוסיה ליברלית שכזו המצהירה בגלוי על תפיסתה את ההומוסקסואליות כנורמטיבית, יש עדיין סטריאוטיפים שכאלה, קל וחומר שבקרב האוכלוסיה הכללית והקונסרבטיבית יותר המצב חמור בהרבה.
פער בין ליברליות נחזית לבין זו שנמצאה מצביע על דרגת ההפנמה המוגבלת של ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות.
נראה שיש מקום להגברת ההסברה בנושא זה בקרב מטפלים וכן להעלות את המודעות והנושא של הומופוביה כסוגיה חברתית שיש לעסוק בה. מטרת מאמר זה בין היתר, להגביר מודעות זו בקרב אוכלוסיית המטפלים, המטופלים והאוכלוסיה הכללית בכלל.
בשנת 1998 פרסמו שני פסיכולוגים בריטים, מילטון וקוייל, מאמר המתייחס לטיפול בהומוסקסואלים בבריטניה. הם טענו שנושא הטיפול בהומוסקסואלים כמעט לא נדון בבריטניה עד אותה תקופה, לעומת פרסומים ועיסוק רב נושא בארה"ב מאז שנות השבעים.
הכותבים התייחסו בדבריהם למחקר אמריקאי שבוצע בשנת 1986 ואשר בדק את רמת ההתמחות והיחס של פסיכולוגים  אמריקאיים למטופלים הומוסקסואלים. המחקר נערך עם קרוב ל 1500 משתתפים ונעשה בפיקוח איגוד הפסיכולוגים האמריקאים (APA). בתוצאות המחקר נמצאה שונות רבה בין הפסיכולוגים השונים לגבי מידת הסובלנות וחוסר דעות קדומות לגבי מטופלים הומוסקסואלים. בעקבות ממצאים כאלה שחזרו על עצמם גם במחקרים נוספים הוציא האיגוד האמריקאי קוד אתי לטיפול נפשי במטופלים הומוסקסואלים (המפורט גם במאמר זה). ברוח דברים אלו ערכה גם ועדה בריטית שעוסקת בתחום מקצועיות הטיפול הפסיכותרפי בבריטניה מחקר שממצאיו מוצגים במאמר של מילטון וקוויל. מחקר זה חלק מטרות דומות לאלו של מחקר ה- APA, כדוגמת, הרצון להעלות על פני השטח הטיות בתפיסת מטפלים והבטחת מתן טיפול מקצועי ומעמיק לאוכלוסית ההומוסקסואלים הפונים לטיפול פסיכולוגי. בשאלון המחקר התבקשו המטפלים לתאר מהו לדעתם טיפול לקוי במטופל הומוסקסואל. המוטיב המרכזי בקשת המקרים שתוארו התייחס לדעות קדומות והנחות יסוד בעייתיות בנוגע להומוסקסואליות. מהשאלונים עלה שחלק מהמטפלים ראו בהומוסקסואליות פתולוגיה. הסבר לכך ניתן על ידם בהקשר לכך ש"טיפול פסיכואנליטי/פסיכודינמי מסווג את ההתנהגות (ההומוסקסואלית) כפתולוגית". מטפל הומוסקסואל מתאר אף שכאשר החל את הכשרתו כפסיכואנליטיקאי הוסבר לו ע"י מדריכיו שההכשרה תדרוש ממנו לבחון או אף לשנות את העדפתו המינית ואת סגנון חייו למרות העובדה שהיה מצוי במערכת יחסים קבועה מזה 15 שנה. שאלון של משתתף אחד תיאר את הפצת הרעיון של הפתולוגיה במסגרת הכשרתית כאשר בסמינר במרכז הדרכה לפסיכותרפיה בלונדון תוארו הומוסקסואלים כ-"סוטים" ו-"חולים".
מספר משתתפים במחקר טענו שהסברים שניתנים במהלך הטיפול הנפשי בנוגע למקור העדפה המינית ההומוסקסואלית עלולים להיות בעייתיים ולגרום למטופלים לשאוף לשנות את העדפתם המינית מאחר והיא נתפסת כפתולוגית או נובעת מפתולוגיה. לדוגמא, מטופלת לסבית שמקבלת הסבר על כך שהעדפתה המינית נובעת מחשש טראומטי מגברים בשל חוויות שליליות שעברה ביחסיה עם גברים בעברה. לטענת אלו שתיארו מקרה זה הטרוסקסואליות מתוארת באופן ישיר כאופציית ברירת המחדל ומטבע הדברים האופציה ההומוסקסואלית כחריגה ופתולוגית. בנוסף, הועלתה סברה שמטפלים מדגישים יתר על המידה את החשיבות של ההעדפה המינית בטיפול במטופלים הומוסקסואלים. משתתפים רבים במחקר ציינו שבדרך כלל להעדפה המינית ישנה השפעה נרחבת על התפקוד הנפשי-פסיכולוגי הכללי. מכאן שלמעשה מטפלים רבים מסבירים את הבעיות הפסיכולוגיות של מטופלים הומוסקסואלים באופן ישיר בהעדפתם המינית, גם אם סיבות הפניה לטיפול היו שונות לחלוטין ולא מעלות כל קונפליקט לגבי ההעדפה המינית. אחד המשתתפים במחקר הציג את הדוגמא הבאה: שתי בנות זוג לסביות שטופלו על ידי שני מטפלים שונים תיארו הערות ופירושים שקיבלו ממטפליהם ואשר לא היו מופנות אליהן לדעתן אם הן היו הטרוסקסואליות. למשל, "אם נחקור את מערכת היחסים שלך עם אמך, ייתכן ונוכל להבין את ההעדפה המינית שלך", זאת למרות שאף אחת מהן לא ראתה בהעדפתה המינית את הבעיה שלה. שוב, הדבר יכול להיגרם מתפיסת המטפלים ששינוי הנטייה המינית יכול להיות מטרה ראויה. במקרה אחר תיאר אחד המשתתפים במחקר עמדה של פסיכולוג עמית לגבי מטופל הומוסקסואל. המטפל סבר שהעדפתו המינית של המטופל היא למעשה המקור למצב הדיכאון בו היה שרוי. הוא סבר שאם נושא ההעדפה המינית יעלה וייחקר בטיפול כך שאותו מטופל יבין מדוע הוא רוצה לקיים יחסי מין עם גברים, יפתרו בעיותיו, כלומר, הוא יצא מן הדיכאון ויהפוך להטרוסקסואל.
גורם בעייתי נוסף שהועלה הינה הנטייה של מטפלים לפעול בתוך מסגרות נוקשות של הנחות ונורמותהטרוסקסיסטיות. לדוגמא, כאשר שואלים על המשפחה ועל מערכות יחסים מניחים שהמטופל הינו הטרוסקסואל, אלא אם כן הוא ציין אחרת. בעיות נוספות שזוהו על ידי המשתתפים במחקר קשורות להשלכות של מטפלים על אופי מערכות היחסים של הומוסקסואלים. לדוגמא, הנחות לגבי היותה של מיניות הומוסקסואלית ליברלית יותר או שכל הגברים ההומוסקסואלים מקיימים פעילות מינית אנאלית. כשל בקבלת המטופלים ההומוסקסואלים בקשת רחבה של אפשרויות, כמו שמתייחסים למטופלים הטרוסקסואלים, נתפסה כבעייתית ופוגמת ביכולת המטפלים להיות אמפתיים למטופליהם ויעילים בתפקידם המקצועי.
חלק ממשתתפי המחקר הסבירו את התופעות האמורות בכך שמטפלים רבים מרגישים שהם בלתי מיומנים בתחום זה. חלק מההסברים נבעו מהמיניות של המטפלים עצמם (העברה נגדית) מתוך חשש שלהם על כך שמטופלים הומוסקסואליים/לסביות עשויים לפתח השלכה ארוטית כלפי מטפלים בני אותו מין והסכנה שהם עשויים להציב בפני המטפל שלא יוכל להתמודד עם היבטים אלו בטיפול.
בחלק אחר של השאלון התבקשו המשתתפים לתאר מהי דרך טיפול מקצועית וראויה בהומוסקסואלים, בניגוד לליקויים שתוארו בחלק הקודם. המוטיבים המרכזיים שעלו בחלק זה התרכזו בקבלה בלתי שיפוטית של המטפל כמו גם תפיסה נורמטיבית וחיובית להומוסקסואליות. טיפול כזה מאופיין במחשבה פתוחה שנערך על ידי מטפל בעל ידע מתאים ומספיק על נושאים הקשורים להומוסקסואליות. אופי זה של הטיפול הינו בעל השלכות על יעילותו. טיפול זה צריך גם להתבסס על מודלים תיאורטיים שמקבלים את ההומוסקסואליות כקבילה וכביטוי בלתי פתולוגי של המיניות וההעדפה המינית. נטען שיש צורך לאמץ  עמדה יותר אקטיבית בטיפול על מנת ליצור סביבה של קבלה ואישור: "יציאה מהסביבה הטיפולית הניטרלית עשויה לעזור להומוסקסואלים צעירים או לאלו שחוקרים את הצד ההומוסקסואלי שלהם, להתגבר על דעות קדומות חברתיות נפוצות, בהצהרה גלויה על כך שניתן להיות הומוסקסואל וגם בטוח בעצמך, אוהב, בלתי מנצל ילדים, הורה טוב וכדומה".
הצהרה גלויה של קבלה ואישור דרך השקפה זו צריכה לכלול, לדעת רבים ממשתתפי המחקר, סירוב לראות בשינוי ההעדפה המינית כמטרה טיפולית מקובלת. יחד עם זאת, אין מדובר בהתעלמות מתחושות הטרוסקסואליות של מטופלים הומוסקסואלים באם אלו נובעים מהמטופלים עצמם.
המוטיב של מחשבה פתוחה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר המשתתפים תיארו את החשיבות בכך שהמטופל הוא זה שקובע את מרכז ומטרת הטיפול. לפיכך יתכן שההעדפה המינית הופכת בלתי רלוונטית לבעיות הפסיכולוגיות בגללן פונים לטיפול: "מטופלים הומוסקסואליים צריכים לקבל יחס כאילו ההעדפה המינית שלהם היא לא על הפרק, יחד עם זאת זה לא מונע התמקדות בבעיות שנובעות מלהיות הומוסקסואל".
עם זאת, המוטיבים של קבלה ומחשבה פתוחה באו ביחד עם תגובות שהדגישו את החשיבות שיש לתת להשפעה של עמדות חברתיות בסביבתם של המטופלים ההומוסקסואלים לגבי הומוסקסואליות. כלומר, לא ניתן להתעלם מההקשר הפוליטי והחברתי בו נמצא הפרט ועל המטפל להתייחס אל הפרט כיחיד בתוך המבנה החברתי בו הוא מצוי.
התיאורים שמסרו משתתפים במחקר לגבי מיניות הומוסקסואלית מצביעים על כך שרבים רואים בכך תחום מורכב שבו יש להם פערים בידע ובמומחיות. לדוגמא, בא לידי ביטוי בצורך שלהם 'להיות מודעים להבדלים ולדמיון בסגנון החיים, מערכות יחסים, עמדות וכדומה בין יחסים הומוסקסואלים ויחסי לסביים. עלה צורך בקרב המשתתפים ליותר הכשרה בתחום זה בזמן הלימודים הפורמאליים לקראת היותם מטפלים. מומחים רבים ציינו שהם פיתחו עמדות חיוביות במהלך ניסיון החיים המקצועי שלהם ולא במסגרת ההכשרה שלהם.
מספר משתתפים טענו שמטפל בהומוסקסואלים צריך להיות מודע לטווח רחב של עניינים ושירותים הרלוונטיים להומוסקסואלים כמו  קו חם להומוסקסואליים ומאגרי מומחים וגופי עזרה הדדית לאוכלוסיה ההומוסקסואלית. שימוש בגורמים אלו עשוי להיות נורמטיבי יותר כאשר זה מתאים, יחסית לשירותי בריאות הנפש.
מוטיב הקבלה עלה גם בהקשר של העברה והעברה נגדית בטיפול. הנושא מורכב גם בהקשרים טיפוליים שאינם קשורים להומוסקסואליות ומשתתפי המחקר הכירו גם בלחצים שעשויים לנבוע כאשר חוקרים נושאים אלו בתוך טיפול בו צד אחד הטרוסקסואל וצד שני הומוסקסואל. בהקשר זה יש לציין שלא היתה תמימות דעים לגבי ההתאמה הרצויה בין מטפל למטופל בהקשר של העדפה מינית. היו דיעות מחד שעדיף מטפל הומוסקסואל למטופל הומוסקסואל, דיעות לכך שיתכן ויש יתרון טיפולי בכך שהמטפל בעל זהות מינית שונה (נטען למשל שזה יכול לתת למטופל את התחושה שפסיכולוג הטרוסקסואלי מקבל אותו ואת ההזדמנות להבין שמטפל בעל נטייה שונה משלו יכול להיות אמפתי לגבי ניסיון הומוסקסואלי), וכמובן דיעות לכך שאין להעדפתו המינית של המטפל כל חשיבות.
בדיון מנתחים החוקרים את ממצאי הסקר שערכו. לטענתם, נושא חשוב שעולה מן הנתונים הינו ההבדל בין "Being" לבין "Doing" (להיות לעומת לעשות). הרבה דוגמאות של טיפול לקוי התאימו לקטגורית העשייה (Doing), כלומר פעולות שהפסיכולוג יישם לגבי הלקוח כמו ניסיונות לשנות אוריינטציה מינית. דוגמאות של טיפול ראוי היו קשורות דווקא ל- Being של המטפלים, כלומר לאופן בו נמצא המטפל בתוך הטיפול תוך קבלת המטופל כפי שהוא ופתיחות לחומר הטיפולי המובא על ידו ללא הטיות.
במונחים של תיאוריה טיפולית נאמר כי ישנו כיום מעבר ממודלים של הומוסקסואליות המבוססים על פתולוגיה נפשית (לפני שנות ה-70) למודלים של הומוסקסואליות שמבוססים על סגנון חיים ובחירה. עם זאת, מדובר ללא ספק בתקופת מעבר של קונפליקטים בין העמדות האמורות ולא בתמימות דעים בין המטפלים השונים.

 בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post היבטים נוספים שהופיעו בספרות המקצועית בנוגע לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים appeared first on PSY.

מאמר של פול רובינסון משנת 1999 דן באופן ישיר בשאלה "האם פרויד הוא טוב או רע להומוסקסואלים" (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים), זאת לאור כותבים שונים שהציגו את פרויד כאבי ההומופוביה המודרנית. רובינסון מתנגד לתפיסה זו של פרויד ומציג ציטוטים שונים מכתביו של פרויד המוכיחים שפרויד לא תפס הומוסקסואליות כפתולוגיה נפשית.
אין ספק שהתיאוריה ההתפתחותית של פרויד רואה בהטרוסקסואליות תוצאה "נורמלית" של התפתחות אשר מושוות לבגרות נפשית. מכאן שהומוסקסואליות לפי גישה זו מפורשת תמיד כרגרסיה. פרויד הציג זאת כפיקסציה (קיבעון) של הילד בשלב יותר פרימיטיבי של ההתפתחות הנפשית. יש לציין עם זאת כי התייחסותו של פרויד ל"נורמאליות", כמו התחושה שלו לגבי "תרבות" הייתה אמביוולנטית. בכתביו ישנה התייחסות ביקורתית להקרבה של "בגרות מינית נדרשת" (על ידי החברה). לדבריו "בחירת האובייקט מוגבלת אך ורק לבן המין השני.. קיומו של סוג אחד של חיי מין לכולם, מתעלם מהשונות, בין מולדת או נרכשת, במבנה המיני של בני האדם; הגישה פוסלת מספר רב של אנשים… ובכך הופכת למקור של חוסר צדק משמעותי".
למרות שהטיפול של פרויד בהומוסקסואליות היה בגדר "נורמליזציה", הוא לא היה בגדר "פתולוגיה". אבחנה זו משמעותית כיוון שמאוחר יותר פסיכואנליטיקאים אמריקאיים מסוימים יטענו באופן שאינו משתמע לשני פנים, כפי שנתאר בהמשך, שהומוסקסואליות היא סוג של מחלה. פרויד התעקש שלא מדובר במחלה. הוא התייחס לכך במכתבו המפורסם לאם של הומוסקסואל אמריקאי בשנת 1935 שיתואר בהמשך. הוא סבר שדחפים הומוסקסואליים הופכים להיות פתולוגיים רק כאשר הם מודחקים. אדם שפעל לפי הדחפים ההומוסקסואליים היה לפי התיאוריה דווקא מוגן מפני נוירוזה, בעוד שדחפים אלו נעשו מסוכנים בדיוק כאשר הם הופנו אל תת המודע.
יש להדגיש שהומוסקסואליות נחשבה פשע בתקופתו של פרויד וגילויה היה כרוך בענישה כולל מאסר. לאור זאת עמדתו לגבי הומוסקסואליות עשויה להיתפס אוהדת וחיובית. לדבריו "כל בני האדם מסוגלים לעשות את פעולת בחירת-האובייקט ההומוסקסואלי ולמעשה עשו זאת פעם אחת בתת המודע שלהם". לפי התפיסה הנפשית האוניברסאלית של פרויד, הומוסקסואליות נמצאת בכל מקום. "המשיכה המינית הבלעדית שגברים חשים כלפי נשים היא גם כן סוגיה שיש להבהיר אותה והיא לא דבר מובן מאליו, שמבוססת על משיכה כימית אולטימטיבית". פרויד אף אבחן עצמו בהקשר למערכת היחסים שלו עםוילהם פליס כסוג של קשר הומוסקסואלי פסיבי מבחינתו. התפיסה האוניברסאלית באה לידי ביטוי במיוחד בהצגת תיאורי המקרה של פרויד. דחפים הומוסקסואליים נמצאו בכל אחד מחייהם הנפשיים של מטופליו הגברים אותם הציג. פרויד סבר שהדחקת הדחף להיות נשלט בצורה אוראלית או אנאלית על ידי האב היא המקור הראשי לבעייתם. אהדתו של פרויד לגברים אלו כמו למקרים היסטוריים של גברים שנתפסים כהומוסקסואליים (ליאונרדו לדוגמא) חושפים אמביוולנציה של משיכה ודחייה להומוסקסואליות.
נראה עם זאת, שהסיפור שונה לחלוטין כאשר מדובר בשני תיאורי מקרה של לסביות – דורה והאישה האנונימית של 1920. מקרים אלו דומים למדי. בשניהם מדובר בנשים צעירות ומרשימות בשנות הנעורים המאוחרות שלהן שנוהגות בפרויד בחשדנות מופגנת, כאשר הוא נוהג כלפיהן בהתאם בבוז, מה שכמובן מגביר את החשד שהבעיה האמיתית הנה פרויד ולא המטופלות. יתכן שכישלונו של פרויד בטיפולים אלה מבטא חלק מבעייתו הרחבה של פרויד עם נשים בכלל. מאחר ונשים באופן כללי, ולסביות באופן ספציפי יותר, מאובחנות על ידו במונחים פתולוגיים של קנאת פין ואכזבתן הכללית מגברים, יתכן שקיימת בעיה בסיסית בתיאוריה כולה.
פרויד טען שהטיפול הפסיכואנליטי אינו יכול להמיר את הנטייה המינית ההומוסקסואלית, אם כי טען שבסיס ההומוסקסואליות הוא במבנה של נטייה מוקדמת, כלומר, הומוסקסואליות נוצרת ולא מולדת.
מספר פסיכואנליטיקאים אמריקאיים פרוידיאנים הפכו את הרעיונות של פרויד על פניהם. הם הפכו את ההומוסקסואליות למחלה, כזאת שניתן לרפאה, והפרידו קטגורית את התופעה מהטרוסקסואליות "נורמאלית" על ידי דחייה מפורשת של תפיסתו האוניברסאלית של פרויד בנוגע למבנה הביסקסואלי.
התייחסות וניתוח נוסף לגבי פרויד והומוסקסואליות ניתן למצוא במאמרו של קוואוור מ 1980. קוואוור כותב שפרויד הושפע בתחילת דרכו מפילס, רופא ברלינאי שהתיאוריות שלו כללו בין השאר, את האמונה בטבע הביסקסואלי האינהרנטי, שקיים באדם, נשים וגברים כאחד. כלומר, לכל אדם משיכה כלשהי הן לנשים והן לגברים. מכאן שפנטזיות הומוסקסואליות הינן נורמטיביות בקשת הרגשות והקוגניציות האנושיות.
פרויד ראה את תסביך אדיפוס בשלב הגניטאלי כאבן דרך בהתפתחות הפסיכולוגית, טיפוח דיכוי של ה"מרכיבים פרה-גניטאליים" של הליבידו אשר מאפשרים לילד לגבש את הזהות שלו כאדם ולבחור את נשים כאובייקטים ליבידינאלים. ב-Three Essays on the Theory of Sexuality ולאחר מכן במאמרו – "A Child Is Being Beaten" הוא מקטלג את ההומוסקסואליות יחד עם הסטיות, בשילוב עם עוד מרכיבים סוטים ופרה גניטאליים של הליבידו שלא טושטשו על ידי תהליך ההדחקה אשר מלווה פתרון מוצלח של תסביך אדיפוס. האדם ההומוסקסואל מתעלם ומפחד מחרדת הסירוס הניצבת בסיטואציה ההטרוסקסואלית, ובאופן הגנתי ופאסיבי נכנע לזהות הנשית: בחירת בני זוג באופן נרקיסיסטי אשר נאהבים בצורה של שלוחה של האני. התנהגות זו משקפת לדעת פרויד קיבעון "פרה-גניטאלי" של הליבידו.
חשוב להבחין בין דעותיו של פרויד בנוגע להפרעות צפויות בהתפתחות האנושיות הטבעית וסטיות מדרך זו. כאמור, פרויד כותב לאם של בן הומוסקסואל בשנת 1935: "….הומוסקסואליות היא לבטח לא התקדמות, אך היא משהו שאין להתבייש בו, אין בכך פגם או נחיתות; אי אפשר לתאר זאת כמחלה; אנו מאבחנים זאת כסוג מסוים של תפקוד מיני, שנוצר בעקבות הפסקה בהתפתחות המינית…זהו חוסר צדק גדול להרשיע את ההומוסקסואליות כפשע…וזה גם אכזרי". מכאן שגישתו של פרויד להומוסקסואלית הינה פתוחה וליברלית מאוד יחסית לתקופה השמרנית בה חי אשר ראתה בהומוסקסואליות סטייה. עמדתו זו של פרויד עומדת בניגוד לכתיבתם של פסיכואנליטיקאים מאוחרים יותר,שכתבו על הומוסקסואליות ונסקרים בהמשך מאמר זה. פרויד מבחין בצורה מפורשת בין התפקיד המשחרר של האנליזה – שחרור אדם מהכוחות שמגבילים חופש אנושי, לבין התפקיד המדכא של המנגנון החברתי. במכתב לאם האמורה הוא כותב: "מה האנליזה יכולה לעשות לבנך היא במישור אחר. אם הוא אינו שמח, נוירוטי, נקרע מקונפליקטים, מדוכא בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביא לו להרמוניה, שלוות נפש וליעילות מלאה, בין אם הוא נשאר הומוסקסואל ובין שהוא משתנה".
רובינסון מסכם ואומר שאין ספק שגישתו של פרויד להומוסקסואליות מעוררת שאלות, אולם לאור אופי התקופה בה כתב את מאמריו שאופיינה בגישה הומופובית קיצונית, גישתו ניתנת לפירוש מקבל, בוודאי אל מול אינטרפרטציות שליליות בצורה קיצונית שניתנו לכתביו בנושא זה.
מאמר מקיף של מיטשל משנת 2002 סוקר את עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי בהומוסקסואליות כפי שתוארו ע"י כותבים פוסט פרוידיאניים בעיקר בשנות השישים והשבעים. בעמודים הבאים נציג תמצית של מאמר זה ואת טיעוניו העיקריים.
מיטשל טוען שרוב הספרות הפסיכואנליטית מבטאת גישה הומופובית שאינה מקבלת הומוסקסואליות, זאת לעומת גישה הפוכה לחלוטין שישנה למטפלים הפסיכואנליטיים בשטח. פער זה יוצר לדעתו תחושה לא נכונה שפסיכואנליזה רואה בהומוסקסואליות פתולוגיה ולפיכך יש לדעתו צורך במאמרים (כדוגמת מאמריו של מיטשל) שיציגו את העמדה שמבחינה מעשית היא דווקא הרווחת בקרב אוכלוסיית המטפלים הפסיכואנליטיים, אשר מקבלת ומתייחסת אל מטופלים הומוסקסואלים ככל פרט אחר באוכלוסיה.
הגישה הרווחת בספרות הפסיכואנליטית בנוגע לטיפול בהומוסקסואליות מביאה לדברי מיטשל נקודת השקפה אותה הוא מכנה Directive suggestive approach, כלומר, גישה מכוונת ומציעה. לפי גישה זו על האנליסט להיפרד מהעמדה האנליטית המסורתית הבלתי ישירה והניטרלית וזאת על ידי עידוד אקטיבי של התנהגות הטרוסקסואלית לעומת התנהגות ההומוסקסואלית. מובן שגישה זו מנוגדת לעקרונות הבסיסים של הניטראליות הטיפולית הנהוגה בפסיכואנליזה.
למעשה, רוב הפסיכואנליטיקאים מתייחסים לחומר ההומוסקסואלי שעולה בטיפול כאל כל חומר חוויתי של מטופלים – כלומר, כחומר גלם שיש לחקור אותו ולנתח אותו. שפי שציינו קודם לכן, מטפלים כאלו לא יכתבו ולא יתייחסו באופן ספציפי לעמדות פסיכואנליטיקאיות בנוגע לטיפול בהומוסקסואליות, מכיוון שהם סבורים שההומוסקסואליות אינה בעלת מאפיינים שונים או ייחודיים במונחים של העבודה האנליטית. הבעיה היא שעמדה כזו תהיה בלתי מיוצגת בספרות, המשקפת את הכתיבה של אלה שרואים בהומוסקסואליות דבר מה בלתי רגיל, שמציבה בעיות טכניות ייחודיות ואשר דורשת יציאה מהתהליך האנליטי המסורתי. מטבע הדברים הכתיבה המקצועית מתייחסת לגבי נושאים חריגים ולא לגבי הנושאים שבשגרה. מיטשל סבור שרושם מוטעה זה אחראי לפחות באופן חלקי לעמדות השליליות החזקות כנגד פסיכואנליזה בקרב הקהילה ההומוסקסואלית. במאמרו הוא מנסה לבחון בזכוכית מגדלת את נקודת המבט הזו, תוך הדגמת השלכות וסכנות הכרוכות בה.
מיטשל סבור שכאשר בוחנים את היסטורית הטיפול בהומוסקסואליות, רצוי, כמו במגוון נושאים רבים אחרים, להתחיל עם פרויד. כפי שצוין קודם לכן, פרויד היה די ספקן בנוגע לאפשרות לשנות העדפות מיניות באמצעות פסיכואנליזה. עמדה זו של פרויד נבעה מתוך התיאוריה הפרוידיאנית לגבי מבנה האישיות האנושי. בחיבור "The Psychogenesis of a case of homosexuality in Woman", פרויד דן בנושאים אלו בהרחבה. אף על פי כן, פרויד מציין שתי נקודות שקשורות לטכניקה, שהן מעניינות בנוגע לכתיבה המודרנית לגבי אנליזה עבור הומוסקסואליים. ראשית, פרויד טוען שהסיכוי בהצלחת מקרים אלו הינו מינימאלי כאשר למטופל עצמו אין כל רצון אישי לשנות את הנטייה המינית שלו (לעומתו, כפי שיתואר בהמשך, מספר מחברים פוסט פרוידיאניים לא רק שמאמינים שאפשר לשנות הומוסקסואליות גם כאשר המטופל אינו מעוניין לעשות כן, אלא שזו האחריות של האנליסט להתעכב על מטרה זו באופן הצהרתי). שנית, פרויד מציין את החשיבות של מרכיבים של ציות והתנגדות בטיפול במטופלים הומוסקסואלים. הוא מתאר למשל מטופלת שמחד התמסרה לטיפול על מנת לעמוד בציפיותיו של אביה ומאידך התנהגה בנקמנות ובסרבנות על מנת לחבל בטיפול. פרויד מציין לאחר מכן כי בדרך כלל הומוסקסואלים נכנסים לטיפול עם תכנית סמויה להביא לכישלון דרמטי של הטיפול ובכך משחררים או פוטרים את עצמם ומתמסרים להעדפתם המינית עם מצפון נקי.
כאשר החלו לעלות שאלות מהותיות בנוגע לרעיון של בסיס אינהרנטי ומולד להומוסקסואליות, עלו קולות נוספים הטוענים שקיימת אפשרות לשנות את ההומוסקסואליות. פרנצי ב-1909 התייחס לדעותיו של פרויד וטען, כפי שרבים יטענו אחריו, שכל ההומוסקסואלים הנם הטרוסקסואלים סמויים וניתן למעשה לראות הומוסקסואליות כסוג של הגנה בפני קונפליקט-מודחק של הטרוסקסואליות. למרות שגם פרנצי מתייחס לסיכויים נמוכים לערוך שינוי בהעדפה מינית הומוסקסואלית באמצעות טיפול פסיכואנליטי, הוא מציין מספר כתבים שבהם הובעו דעות בעד אפשרות כזו. קו מחשבה נוסף בנושא זה יוצר אנלוגיה בין הטיפול שהציע פרויד כנגד פוביות לטיפול בהומוסקסואליות, כאשר הטרוסקסואליות במקרה הנוכחי היא מושא הפוביה.
דעות נוספות שהושמעו בהקשר זה טענו לאופי פתולוגי של כל הומוסקסואליות וכי ניטרליות אנליטית הינה הרסנית לטיפול במטופלים עם דינאמיקה הומוסקסואלית. לפי טענה זו החוויה או הדפוס הבסיסי אותו מכיר המטופל הוא עידוד לא מודע ופסיבי של הוריו להיות הומוסקסואל ולכן על המטפל להיות דווקא אקטיבי ולהצהיר כנגד הומוסקסואליות כסוג של מודל הפוך למודל הוריו. רוב הכותבים הללו מציעים לפיכך טכניקות של directive-suggestive אשר נושאות אופי ביהביוריסטי אשר מנוגד למעשה לגישה הפסיכואנליטית המסורתית.
נראה כי בשנות ה-50 היה קונצנזוס בנוגע לכך שההומוסקסואליות נובעת ממניעים פסיכודינמיים. עם זאת, לא היתה הסכמה לגבי המודל או הגישה שעשויה להביא לריפוי. כותבים אחדים  הדגישו לדוגמא את החשיבות בשכנוע מצידו של האנליסט שהומוסקסואליות הנה פתולוגית, אך נמנעו מאיסור מפורש. החסידים הנלהבים ביותר לגישת ה-Directive-Suggestive  החלו לכתוב בשנות ה-60. לדוגמא, ביבראיריבין מביע עמדה בשנת 1965: "אני מיידע את המטופל שהטרוסקסואליות הינה עדיפה ממספר רב של סיבות, אשר יש להבהיר אותם ככל שהאנליזה מתקדמת, אבל שלעולם לא ירמו אותו או ידחפו אותו… ההפחתה בפעילות ההומוסקסואלית כשלעצמה אינה מקדמת הטרוסקסואליות, אך ככל שבעיות רלוונטיות ופחדים נפתרים, ההטרוסקסואליות החבויה מתחילה לצוץ".
ליאונל אובסיי הציע ב 1969 יציאה אקטיבית עוד יותר מתוך הניטראליות האנליטית בטיפול בהומוסקסואליות גברית. את גישתו נפרט להלן כיוון שהיא מייצגת את העמדה ההומופובית המסורתית של הממסד הישן, ביניהם מטבע הדברים גם של הממסד הפסיכואנליטי. באופן מוזר ומעניין יצאו כותבים פסיכואנליטיקאים כאובסיי באותה תקופה בעמדה ביהביוריסטית המנוגדת לחלוטין לעקרונות הפסיכואנליזה בנוגע לפסיכודינמיקה של הומוסקסואליות. ההסבר שניתן בהקשר זה היה שהומוסקסואליות הינה ביטוי להימנעות פובית מהטרוסקסואליות ומאיברי המין הנשיים. לפיכך, כמו בטיפולי חשיפה התנהגותיים , הטיפול מכוון לשם הכנסת המטופל לסיטואציה הפובית ובכך להעביר אותו טיפול בחשיפה. אובסיי כותב: "ישנה רק דרך אחת שבה ההומוסקסואל יכול להתגבר על הפוביה שלו וללמוד לקיים משגל הטרוסקסואלי והדרך הזו הנה במיטה עם אישה…  הביצוע של משגל הטרוסקסואלי הוא המטרה, בעוד שהפרשנות של נושאים דינאמיים קשורים לתכנים של כוח ותלות. הסכנות של הואגינהיוצרים אמצעי למטרה". לדבריו, המטפל חייב להגדיר מתחילת הטיפול את העקרונות שעליהם הוא מבוסס, שהינם: הומוסקסואליות הינה פתולוגית. היא אינה תופעה ביולוגית טבעית; האקט ההומוסקסואלי הינו סימפטום קבוע מראש בעל משמעויות בלתי מודעות; הומוסקסואליות הינה מחלה שניתן לטפל בה. באמצעות הטיפול, ניתן לעורר מחדש את הדחף המיני ההטרוסקסואלי הנורמאלי. הנחות אלו מספקות מסגרת עבודה טיפולית ויש לחזור עליהם שובו ושוב במהלך הטיפול. אוברסיי סבור שאם המטופל לא נכנס לטיפול בהרגשה שההומוסקסואליות הינה בעיה, המטפל צריך להתמודד עם זה על ידי קונפרונטציה ישירה ולהגדיר אותה ככזאת. הוא מוסיף וטוען שמטפלים "בלתי משוכנעים" לגבי היותה של הומוסקסואליות מחלה ולגבי היותה ברת ריפוי, לא צריכים לעבוד עם מטופלים הומוסקסואלים. הטיפול שלאוברסיי ממשיך עם מה שהוא  מכנה "לחץ" מהמטפל על המטופל כדי שזה ייצא עם נשים. הוא מסייג שנסיגה אל התנהגות הומוסקסואלית אינה אסורה מאחר והפעלת לחץ רב מדי עלולה להיות בלתי נסבלת ועלולה לכן לגרום בריחה מהטיפול. אוברסיי לא דוחה לחלוטין את אפשרות האולטימטום באיום הפסקת הטיפול אך חושב שהיא לא צריכה להיות מופנית אל הנסיגה לתוך הומוסקסואליות אלא כלפי "חוסר מאמצים מספקים לפעול בהטרוסקסואליות". פעילות הומוסקסואלית מתפרשת על ידי אוברסיי כביטוי של התנגדות לטיפול. כאשר המטופל לא מפתח מערכת יחסים עם אישה או כאשר ביחסים כאלה הזוג אינו יוזם מעצמו התנהגות מינית, המטפל צריך להציע זאת. המטרה האולטימטיבית שמציב אוברסיי היא לא אחרת מאשר "נישואים מוצלחים". כל אחד מתיאורי המקרים שהוא מפרט מסתיימים במערכת נישואין "יציבה" ובילדים (Lionel Ovesey, 1969).
סוקרידס הציע ב 1968 עמדה הנגזרת מהמודל ההתפתחותי של מאהלר לפיו הומוסקסואליות הינה כקיבעון פרה-אדיפלי שכולל איחוד סימביוטי עם האם. הוא טוען שהעומק והחומרה של הקונפליקטים מהם סובל ההומוסקסואל הופכים את הפסיכואנליזה להיות הטיפול המתאים ביותר אבל "בשל הפגמים באגו שנובעים מהחומרה של הפתולוגיה נדרשים שינויים משמעותיים בטכניקה הטיפולית המסורתית, כולל צעדים חינוכיים ולימוד מחדש, התערבות אינטנסיבית ותומכת יותר, התייחסות שונה לתהליכים כגון העברה, התנגדות ורגרסיה". סוקרידס עוסק בעיקר בחקר הדינאמיקה המורכבת של ההומוסקסואליות וסבור שהפתרון לקונפליקטים הנפשיים דרך הומוסקסואליות נדון תמיד לכישלון: "ההומוסקסואליות היא….מלאה באגרסיות, הרסנות, רמייה עצמית. זהו נשף המסכות של החיים….במקום איחוד, שיתוף פעולה, ניחום, דרבון, אתגרים בריאים והגשמה, ישנם רק הרסנות, תבוסה משותפת, ניצול השותף והעצמי, פעילות אוראלית סדיסטית, הסתערות אגרסיבית, ניסיונות לשכך את החרדות, ופסיאודו-פתרונות לדחפים הליבידינאליים והאגרסיביים ששולטים ומייסרים את האינדיבידואל". הוא טוען שהאנליסט צריך להבהיר עמדות אלו בפני המטופל כחלק מתהליך הטיפול והחינוך מחדש. הוא טוען שהמטפל צריך לערער את "הרציונליזציה" של המטופל בנוגע להגנות שונות בקשר לנורמאליות של ההומוסקסואליות. במהלך תיאורי המקרה שלו מתאר סוקרידס עידוד אקטיבי בנוגע להעברה חיובית "והזדהות" עם האנליסט, שבדרך כלל מבוססת על השמצת ההורים: האם בשל "התפרצויותיה הסדיסטיות" על המטופל ואת האב בשל הפאסיביות שלו וחוסר האפקטיביות במניעת ההרס. מכאן שההזדהות עם האנליסט באמצעות תהליכי העברה הינה מרכיב מכריע בגישתו של סוקרידס במעבר בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, מכיוון שהיא מספקת למטופל את מה שהיה חסר מבחינה התפתחותית – "אב טוב שיעזור לו לשבור את הסירוס ללא הקשירה הסימביוטית אל האם".
ישנם עוד מספר כתבים אשר לא נפרט כעת, אולם הגישה ברורה למדי והיא זו אשר היוותה את הדעה השלטת בספרות הפסיכואנליטית בנוגע להומוסקסואליות במשך תקופה ארוכה.
יש לציין שפה ושם ניתן למצוא כתבים בסגנון אחר. לדוגמא, מספר מחברים טענו שכל עמדה שלילית של המטפל כלפי התנהגות הומוסקסואלית הינה בלתי יעילה ובלתי אתית. רום לדוגמא מתייחס ב 1965 להומוסקסואלית נשית וטוען כי "למטפל אין שום זכות להציב מטרות אישיות עבור המטופל שלו ובוודאי שאין הוא צריך להדגיש את הרצון שלו להפוך אותה לאדם הטרוסקסואלי". מינץ במאמר משנת 1966 לגבי טיפול בהומוסקסואלים באמצעות טיפול יחידני וקבוצתי, מדגיש שגישתו של המטפל לא צריכה לכלול דרישה למחויבות כלשהי מאת המטופל שיגרום לו "להבריא" מההומוסקסואליות. הוא טען בניגוד לרבים מהכותבים האחרים שבושה, אשמה ופחד מחוסר קבלה חברתית מצריכים סיוע מהמטפל ואין לנצל אותם על מנת לגרום למטופל להתמודד עם הקונפליקטים הבסיסיים שלו ולהפוך להטרוסקסואל.
אין ספק שהגישה האמורה, שכונתה כאמור, Directive-suggestive, מוטה מראש כלפי ההנחה הבסיסית כי הומוסקסואליות הינה תופעה פתולוגית ולפיכך ששינוי להטרוסקסואליות הינו חיוני למען שיפור בריאותו הנפשית ושמחת החיים של המטופל. כמובן שהנחות אלו לא הוכחו מעולם אלא שיקפו את העמדה החברתית של הכותבים ואולי של התקופה בה כתבו. מעבר למרכיב האתי ניתן לציין גם חסרון מרכזי של הטכניקה הטיפולית בגישה והוא שכאשר מטפלים נוטלים עמדה כה ישירה, הם חייבים להתעלם משאלות חשובות שנובעות מהחקר האנליטי. במידה מסוימת מדובר בשמיטת הקרקע מתחת לטיפול הפסיכואנליטי: להצהיר שההומוסקסואליות הינה פתולוגית ושההטרוסקסואליות הינה רצויה ולהשתמש במגוון רחב של דרכים ללחוץ על המטופל לשנות את התנהגותו מדרך אחת לדרך השנייה, מסלקת את האפשרות לברר מה המטופל היה עושה כתוצאה מהחקר הפסיכואנליטי שהתווסף לחוויותיו.
לפיכך, ההנחה הבסיסית שהומוסקסואליות הינה פתולוגית מוטה באופן מושגי ומנוגדת להבנה הפסיכואנליטית המודרנית (מיטשל 1978). ישנו מספר הולך וגדל של ראיות אמפיריות שמראה את ההיפך מההנחות הללו, כפי שגונסיורק ציינה בסקירה הספרותית שלה משנת 1978. לדעתה גישת הטיפול האקטיבית והבלתי ניטרלית מונעת למעשה מהאנליסט את האפשרות לתרום באופן משמעותי לחקר השאלות הנוגעות בתופעת ההומוסקסואליות, כמו גם לחלק גדול מהשאלות בנוגע לאפשרויות ולתנאים שמאפשרים אינטימיות במערכות יחסים בכלל, הטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחד.
גורם נוסף המדגים את הבעייתיות בגישה זו היא שבהתמקדות האנליסט בהומוסקסואליות כהתנהגות סוטה הוא אינו יכול להקדיש תשומת לב לאיכות החוויה הפנימית ומערכות יחסי האובייקט של המטופל. למעשה, לא ניתנת כל תשומת לב מיוחדת לאופי של המגעים ההומוסקסואלים ולאיכות הקשר. השימוש בהטרוסקסואליות או ב"נישואים יציבים" כקריטריון לאנליזה מוצלחת בהומוסקסואלים, בלי מבט נוסף אל תוך איכות הקשר ההומוסקסואלי, מבטל חלק מהותי מתוך כלי הטיפול הפסיכואנליטיים.
עיסוק היתר בהומוסקסואליות כסימפטום והזנחת החוויות הפנימיות ואיכויות הקשר אינן חוסרים פשוטים, אלא נראה שהם יוצרים מאפיינים בלתי נמנעים של עמדה שקובעת את הבריאות במונחים התנהגותיים ומבקשים להשתמש בסיטואציה האנליטית על מנת לשנות התנהגות.
ביבר מציין ש"הגרעין הפסיכודינאמי של הומוסקסואליות בנשים ובגברים הינו כניעה או פחד מהתמסרות לבן אותו מין שנתפס כבעל עוצמה ומרתיע". נראה לפיכך שהכותבים שדוגלים בגישה האקטיבית סבורים שיש קשר בין הומוסקסואליות למוטיבים של שליטה,כניעה וצייתנות. מתוך עמדה זו הם עצמם היו צריכים להראות משנה זהירות כיוון שברור שתהליכי העברה בטיפול שכזה על פי עמדתם שלהם, יכללו רכיבים שכאלה. מכאן שכל כניעה וצייתנות של המטופל לעקרונותיו ההטרוסקסואליים של המטפל לוקים בחסר ואינם מייצגים בהכרח שינוי מופנם של ההעדפה המינית האמיתית של המטופל.
אוברסי בתיאורי המקרה שלו מתאר למשל מטופל אשר לאחר לחץ רב מאנליסט הולך לשכב עם יצאנית ובאותו לילה חולם כי הוא נמצא ביער. הוא היה שועל גבר בקרב רבים אחרים ואחד מהשועלים חודר אליו באופן אנאלי. לאחר מכן, כל השועלים, כולל המטופל עצמו הופכים בחלום לגברים. אוברסי מסביר את החלום הזה כבריחה של המטופל מהטרוסקסואליות ל"תיקון קסום באמצעות קשרים הומוסקסואליים". נראה שאוברסי לא לוקח בחשבון שהחלום מייצג את חווית המטופל כנשלט על ידי כוחות היתר של המטפל, אשר לחץ עליו להיכנס לסיטואציה הטרוסקסואלית. למעשה הפרשנות שהמטפל נותן לחלום נראית כהמשך השליטה והדומיננטיות שלו. בהמשך המטופל מביא חלום הומוסקסואלי נוסף ומפרש בעצמו את החלום בתחושתו שהוא אולץ על ידי המטפל להיקשר לאישה, אחרת יסכן את הטיפול ואת אהדת המטפל. אינטראקציה זו בין המטפל למטופל מראה את הכשל המהותי בגישה טיפולית זו אשר מנצלת ופוגעת באופן טראומטי במטופל. גם לאחר שהמטופל מביא לאנליסט הוכחות ברורות לגבי כשל זה, המטפל לא נותן להם תוקף, לא בוחן את ההשלכות שיש להם, אלא מתייחס באמצעות אבחנה שאינה מבוססת על הגיון ומציין ש"חוסר ההבנה של המטופל שהוא נמצא בטיפול עבור אחרים ולא עבור עצמו". המטופל כועס, כאשר הוא מבין בצורה מדויקת שההתנהגות ההטרוסקסואלית קשורה ללחץ שהופעל עליו מאת המטפל והצייתנות שלו ללחץ זה. בנקודה זו המטפל נמצא בדילמה אמיתית. אם הוא יודה בתוקף של חששות המטופל, הוא מסכן את השינויים ההתנהגותיים שאותם הוא נאבק להשיג. אם הוא לא מודה, הוא מכחיש את חווייתו האוטנטית של המטופל בנוגע למה שאכן התרחש. המטפל במקרה של אוברסי בוחר כמובן את האפשרות השנייה.
דוגמא נוספת הממחישה באופן מדהים את הגישה העריצה של מטפלים בגישה זו מגיעה מתוך תיאור מקרה של סוקרידס. הוא מתאר כיצד הסביר למטופל הומוסקסואל כיצד עליו להתנהג בסיטואציה הטרוסקסואלית. הוא הדגים לו באמצעות תרשימים שאין לו ממה לחשוש ושהוא יכול ללא ספק לקיים משגל הטרוסקסואלי. האנליסט טען בפניו שוב ושוב שהתנהגותה של אימו היתה בוטה, בלתי אחראית, מפחידה, חולה, שלילית באופן מוחלט והרסנית. הוא טוען שהמטופל שאב עידוד מהעימות עם המציאות: "הוא החל לפעול כדי להפסיק את כניעותו להתנהגות אימו, לעיתים ביקש עצה, ביקורת בונה ומידע מהאנליסט על מנת להתמודד עם בעיות היומיום העכשוויות ואינטראקציות אישיות אותן חווה במעגלים החברתיים והמקצועיים שלו. זה היה החינוך מחדש שלו, באמצעות אב חדש וטוב שהגן עליו מפני אם דורסנית ואב בלתי מיומן, בלתי מספק וחלש. הוא הפך לגבר ולא פחד להפוך לכזה באמצעות הזדהות חיובית עם המטפל" (סוקרידס, 1968).
מה מתרחש למעשה בחילופי דברים אלו? נניח לשם הדיון שהאינטרפרטציה הטיפולית היתה נכונה. האם ישנה כאן עבודה טיפולית אמיתית על תהליכי היקשרות עם ההורים ואינדיבידואציה ממשית תוך הזדהות משולבת שניתן לעכל אותה באמצעות הטיפול, או שמא הקשר הסימביוטי עם האם, כפי שהוסבר ע"י המטפל, מוחלף למעשה בהיקשרות נכנעת אל המטפל המציג עצמו כאדם מושלם, כבעל רצונות וערכים מנוגדים לאם. באופן מעניין לאחר המשגל הראשון עם אישה הופיע החלום הבא: "אתה נמצא מעלי. אנחנו לא מקיימים משגל, אבל אתה אומר לי לשכוח את אבי האמיתי ושאתה אבי האמיתי ולא לספר לאמי דבר על כך. היינו לבושים. ואז קמת והלכת. זה היה מאוד נחמד. אבל לא ממש עזבת. רק קמת." סוקרידסכותב שבאמצעות החלום המטופל הצהיר על ידי אסוציאציות שהוא מתחיל מערכת יחסים טובה עם האב. הוא הרגיש בטוח יותר בגבריות שלו. זה כאילו האנליסט אמר לו להיות גבר. אולם למעשה, בחלום זה, שדומה באופן מובהק לחלום של מטופלו של אוברסיי, המטופל נמצא במצב מיני "נחות" אל מול המטפל. הוא מרגיש שלוחצים עליו לנטוש את הוריו האמיתיים ולהחליפם במטפל. זהו מטופל שאותו רואה סוקרידסכבעל קשיים חמורים עם ספרציה-אינדיבידואציה, ובמקביל מניח שההתנהגות ההטרוסקסואלית שבאה לאחר מכן היא תוצאה של יחסי אובייקט, שלהבדיל, נובעים מההעברה אל האנליסט כהורה "טוב". זאת למרות העובדה שמערכת היחסים "הטובה" מובעת בחלום באמצעות המטפורה של כניעות מינית שמתוארת ע"י סוקרידס במקום אחר כמנציחה את העוינות שלו, באמצעות קשר סימביוטי עם שני הוריו. כלומר, כל דבריו של סוקרידס מכילים סתירות פנימיות, אפילו במונחי התיאוריה שהוא עצמו משתמש בה כדי לנתח את המצב.
עיסוק היתר בהתנהגות בגישה ה-Directive Suggestive מבוסס על הנחה שהתנהגות הטרוסקסואלית מונעת תמיד ממוטיבציות אותנטיות מארוטיקה ספונטאנית, זאת בניגוד להתנהגות הומוסקסואלית המונעת באמצעות מוטיבציות פרה-גניטאליות שאינן ארוטיות או מנסיגה הגנתית מארוטיקה הטרוסקסואלית. לפיכך, המשמעות של ההתנהגות מוגדרת כמעט באופן בלעדי על ידי צורת ההתנהגות. למרות שזה ברור מאליו מתיאור המקרה שחלק מההתנהגות ההטרוסקסואלית של המטופל ההומוסקסואל נובעת ממוטיבציות שקשורות, לפחות בחלקן, לרצון לרצות ולציית לאנליסט, לא מתקיים שום דיון בהשלכות הדבר במובן של המשמעות או האותנטיות של פעולת המטופל. אם השינוי נבע בחלקו מכך שהמטפל אמר למטופל "תהיה אקטיבי, תהיה אסרטיבי, היה הטרוסקסואל", יש לקחת בחשבון, על פי הנחות סוקרידסעצמו, את האפשרות שהשינוי הינו המשך של הפסיביות והכניעות המקורית, כאשר האנליסט מחליף את ההורה בתהליך ההעברה. ההתנהגות הינה אקטיבית, המטופל מאמץ זאת בשל היחס הפסיבי והכניעה שלו אל האובייקט. הפעילות בהתנהגות אינה אלא המשך הנצחת הפסיביות ביחסי האובייקט החיצוניים והפנימיים. באמצעות אימוץ עמדה אקטיבית ובלתי ניטרלית המטפל עלול להיראות, לא רק כ-"מנצל" את תהליך ההעברה, אלא גם כמקבל סיפוק ממנה, באמצעות הצגתו שלו כאדם יודע-כל ובעל עוצמה בלתי מוגבלת, הורה מכוון, כמשלים לצייתנות הכנועה של המטופל בתהליך ההעברה. התוצאה של ריפויפסיאודו-הומוסקסואלי מסוג כזה יכול לבוא לביטוי באדם שמתפקד מבחינה התנהגותית כהטרוסקסואל, אך חש את הריקנות הפנימית שהביאה אותו לטיפול מלכתחילה.
אספקט נוסף של גישת ה-Directive-Suggestive, שאותו בוחן מיטשל הינו התוצאה של טיפול כושל, שנראה חשוב באופן מיוחד בגישה זו. גם המחברים האופטימיים ביותר מדווחים על אחוז קטן של "ריפוי" או המרה להטרוסקסואליות באופן בלעדי (ביבר למשל על 27%). מה קורה אם כן, למטופלים שעוברים טיפול אנליטי יקר וארוך אשר נכשל בסופו של דבר? כאשר האנליסט, באופן גלוי או סמוי, דוחף כלפי שינוי התנהגותי, שברוב המקרים אינו מתרחש, התוצאה יכולה להיות רק תחושה אישית של כשלון, אשמה, שנאה עצמית וציניות עמוקה כלפי התהליך האנליטי. אמנם חסידי הגישה אינם מציינים בספרות דוגמאות של מקרים שבהם הטיפול נכשל, עם זאת, קיימות עדויות ממטופלים שעברו חוויה קשה כזו. הרולד בראון (1976) מתאר את הטיפול שעבר באוטוביוגרפיה שכתב. בראון מתאר את השנים הסיוטיות שלו באנליזה, כאשר באמצעות הלחצים שהופעלו מהמטפל, הוא בודד את עצמו ממגעים הומוסקסואלים שבהם חש אינטימיות מסוימת ושיתוף וכפה עצמו לתוך סיטואציות מיניות עם נשים, רק כדי להיכשל שוב ושוב באופן כואב. הוא עשה כן רק בגלל הלחץ מהאנליסט וההצלחה שהוא הבטיח לו. בראון מתאר את התחושה ההולכת וגדלה של בושה, בידוד מוחלט וייאוש. כמובן שאנליסט נוקשה כגון סוקלידס יאמר שמדובר כנראה ברצון אישי בלתי מודע של בראון להשפלה או ברצון המאצ'ואיסטי שלו להמשיך בתהליך ההרסנות העצמית, אולם בהתבוננות מפוקחת בתיאור נראה שתיאורו של בראון משקף ליקוי חמור בטיפול האנליטי שעבר.
כאשר המטפל נוטל על עצמו את התפקיד של נושא הדגל המוסרי של חברה שמרנית והומופובית יש חשש שהטיפול יהפוך ממקום בטוח ושומר לאזור סכנה שיוצר חוויה טראומטית ובוודאי לא משרת את המטרה הטיפולית לשמה פנה המטופל.
חיסרון אחרון שמציין מיטשל בגישת הטיפול ה-Directive Suggestive בעבודה עם מטופלים הומוסקסואלים הוא הנטייה לחסום את העבודה המלאה והיעילה של ההעברה. קיימת הסכמה די גורפת שהעברה הינה כלי מרכזי לחקר אנליטי. תשומת לב רבה ניתנת להשלכות של העברה על התקשורת של המטופל, ולעתים קרובות חומר שנראה חיצוני למערכת היחסים עם האנליסט מפורש ומבואר לתוך ההעברה. בהקשר הזה הנטייה של העמדה ה-Directive Suggestive להתעלם מההשלכותהטרנספרנסיאליות של התנהגות המטופל בעקבות דברי המטפל, ציות לערכי המטפל, חלומות על כניעות מינית וכן הלאה, נראים נוגדים ושומטים את הקרקע מהגישה הטיפולית עצמה.
אין ספק שאם חלומותיו של המטופל ההומוסקסואל של סוקלידס היו מובאים אליו ע"י אישה מטופלת הטרוסקסואלית הוא היה בוחן אותם לעומק ומתייחס אליהם בפרשנות שונה לחלוטין. מדוע אם כן קיימת הימנעות מהשימוש במסגרת פרשנית ומושגית כאשר מדובר בטיפול בהומוסקסואלים? לא מן הנמנע שמדובר דווקא בחרדה שעולה בתהליך ההעברה הנגדית ומשקפת קושי של המטפל עצמו בהתמודדות עם התכנית ההומוסקסואלים.
מסקנותיו של מיטשל מהדיון האמור הן: הפסיכואנליזה נתונה לביקורת רבה בשנים האחרונות. מצד אחד, היא מואשמת בעשיית מעט – שיטות אחרות של טיפול נראות כאפקטיביות יותר ופחות דורשות זמן. מאידך היא מואשמת בעשיית יתר – הפסיכואנליטיקאים נראים כממלאי תפקיד חברתי רב עוצמה, שהתפנה עקב ירידה בקרנם של מוסדות חברתיים אחרים, כאשר הוא משלב את התפקיד של הכומר ושל השוטר, מבסס נורמות אתיות וגורם לאנשים לפעול בקונפורמיות בהתאם לנורמות אלו.
נראה כי זה חיוני שהמומחים יהיו ברורים לגבי מה הם יכולים לעשות ומה הם אינם מסוגלים לעשות, מה הם יכולים להציע ברוח טובה ומה הם אינם יכולים להציע, ומה מיוחד בפסיכואנליזה ובמה היא שונה משיטות טיפול אחרות.
בלב תהליכי ההגדרה ובלב כל קביעה של תפקיד חברתי והתפקיד של התרפיה עומדת השאלה של השפעה. פרויד הקים מערכת טיפול פסיכואנליטית ששונה בצורה ניכרת מהיפנוזה וצורות אחרות של טיפול, כתהליך שהריפוי בו נובע לא מההשפעה של האנליסט, אלא מתוך חקר-עצמי של המטופל. למרות שההעברה יכולה להיות מנוצלת על מנת לעזור להגביר את המוטיבציה של החקר העצמי, ריפויים המבוססים יותר על ההעברות מאשר על הבנה עצמית נתפסו כחסרי יכולת מבנית לשינוי יציב על פני זמן. הפסיכואנליזה מבדילה את עצמה משאר שיטות הטיפול במרכזיותה של התובנה, בניגוד לתיקונים ביהביוריסטיים, תחושות סנסוריות, ריטואלים פיסיים, שינויים חברתיים וכן הלאה. כמובן שההעברה נעשתה כלי שימושי יותר בתהליך האנליטי אך לא כאמצעי השפעה. העבודה באמצעות ההעברה נעשתה ככלי עבודה על מנת להגיע לחקר טוב יותר של התהליך.
היו לאחרונה מספר מחלוקות בקרב תיאורטיקנים של הגישה הביהביוריסטית בנוגע לערכים ולטיפול, במיוחד בנוגע להומוסקסואליות. מספר מחברים הסכימו כי המטופל צריך לקבוע את המטרות, ללא כל קשר להקשר החברתי ממנו הוא בא (הומוסקסואל או הטרוסקסואל). מחבר אחד הציע לאחרונה,שבהינתן הדעות הקדומות החזקות והמזג החברתי הבלתי רציונאלי בנוגע להומוסקסואליות, כל בקשה, אפילו מצידו של המטופל, לשנות את הנטייה המינית שלו חייבת להיבחן עם סימן שאלה גלוי. בדיונים אלו, הפסיכואנליזה משורטטת בניגוד לתרפיה התנהגותית, "כטעונת ערכים". תיאוריות פסיכואנליטיות מוקדמות לא שמו דגש משמעותי להיבט זה. ניתן לייחס זאת לכך שהפסיכואנליזה המוקדמת לקחה מקום חברתי שבו היה קונצנזוס והומוגניות בנוגע לערכים. סימפטומים נוירוטיים, בגישה הקלאסית סווגו כפתולוגים. סטיות, בין אם שניתן לשנות אותם ובין שלא, נחשבו בלתי רצויות. כתוצאה מכך, הבעיה של השפעת הערכים של האנליסט על הבחירות של המטופל היו פחות מדאיגות. פרויד הזהיר מפני מאמצים חינוכיים, אבל יותר בשל החוסר ביציבות וספקות בנוגע לרציונאליות והאוניברסאליות של הערכים.
כיום, מעל 100 שנה מאז ייסד פרויד את הגישה הפסיכואנליטית אנו פועלים בחברה שונה בעלת רב גוניות של ערכים וסגנונות חיים. התנהגות מינית ושינוי בנורמות החברתיות מתחלפים במהירות כמו האופנה של האתמול. סימפטומים קלאסיים של נוירוזה כגון היסטריה הם נדירים כיום, וכאשר עובדים עם מטופלים שסובלים מהפרעות אישיות, כל קביעה כי התנהגות זו או אחרת הינה בריאה ורצויה ואילו אחרת היא פתולוגית ובלתי רצויה, נעשית פחות ופחות אפשרית. שינויים קלים בתחושה הפנימית, תחושת העצמי וההיקשרות לאחרים נחשבים יותר ויותר חשובים. לא ניתן למעשה לקבוע את המשמעות הפנימית והחשיבות של חוויות רק על ידי ההתנהגויות עצמן, לא משנה עד כמה האדם "אסרטיבי","בעל התבוננות עצמית" או "חופשי".
אם הפסיכואנליזה היא הדרך הרדיקלית ביותר של שינוי אנושי, היא חייבת להיות מבוססת על תהליך נקי מערכים.
העברת ערכים בצורה גלויה או נסתרת דרך ההשפעה של האנליסט עשויה להיות אמנם כלי אפקטיבי לשינוי התנהגות. יחד עם זאת, המחיר של הגדלת היעילות הינו ברור לחלוטין, גם לאלה ש"נרפאים" וגם לאלה שאינם נרפאים. לראשונים, שינוי התנהגותי יתרחש, אבל המבנים הפנימיים הבלתי מסתגלים יישארו ולמעשה רק יתחזקו, כאשר אצל האחרונים, חווית האנליזה משאירה מאחור משקעים של בושה האשמה-עצמית ובמקרים חמורים אף טראומה.
מאמרו של מיטשל שתואר כאן בהרחבה, מביא ביקורת נוקבת על גישת הDirective Suggestive, אשר שלטה בספרות האנליטית בנוגע לטיפול בהומוסקסואליות. הוא הדגים שוב ושוב את הטענה כי גישה זו מבוססת על הנחות שלא הוכחו, היא חסרת בהירות מושגית כלפי אקטיביות ופסיביות, נגועה בהערכת יתר של השינויים ההתנהגותיים במחיר של הזנחת גורמים פנימיים ומבניים. כל אלו מביאים בסופו של דבר לגישה לא יעילה אשר גורמת לנזקים למטופלים הומוסקסואליים יותר מאשר תועלת. גישה זו היא אשר אחראית לסטיגמה שלילית שהתפתחה לפסיכואנליזה בקרב הקהילה ההומוסקסואלית וכפי שצוין כבר בתחילת סקירה זו, היא איננה מייצגת את העמדה האמיתית של רוב המטפלים הן בגישה הפסיכואנליטית והן בגישות דינאמיות אחרות.

 בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post התפתחות הגישה הפסיכואנליטית בהקשר לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים: קשיים והתלבטויות אתיות appeared first on PSY.

המאמר הנוכחי מתמקד בטיפול פסיכולוגי ותמיכתי לחולי סרטן, ובמיוחד נשים עם סרטן השד. תוכן המאמר מבוסס על מחקרים ומאמרים רבים שפורסמו בתחום זה, שכן שכיחותה הגבוהה של מחלת הסרטן בתקופתנו הביאה לריבוי פרסומים מקצועיים הממוקדים באופן ייעודי באוכלוסיית המטופלים החולים בסרטן. עם זאת, רוב הממצאים המתוארים להלן מתאימים גם לטיפול פסיכולוגי ותמיכתי במחלות וטיפולים רפואיים מסוג אחר, וניתן ללא קושי להקיש מהם לתחומים רבים אחרים בממשק בין פסיכולוגיה לרפואה.

יש להדגיש שהן המונח "מחלת הסרטן" והן המונח "חולה" מבטאים תופעות הטרוגניות מאוד שקשה להכלילם ברמה האינדיבידואלית. קשה להשוות בין סרטן עור לא אלים שהוסר וכמעט אינו משפיע על סיכוני חיים, לסרטן מסוג אחר שהתפשט וגורם סכנת חיים. כך גם קשה להשוות בין אדם לפני אבחון סרטן, מייד אחרי האבחון, במהלך טיפולים, אחרי טיפולים, ותקופה ארוכה אחרי שהסרטן הוסר, בין אם במצב של הבראה מוחלטת ובין אם בהתמודדות כרונית עם מחלת הסרטן. כל מצב כזה הוא ייחודי ומשפיע באופן שונה על מצבו הפסיכולוגי של הפרט. מכאן שיש לקרוא את הממצאים המופיעים במאמר שלהלן בהקשר המתאים הן למצב המחלה או ההבראה, והן למצבו הפסיכולוגי האישי של כל אדם ואדם.

פסיכולוגיה והטיפול הרפואי בסרטן
גילוייה של מחלת הסרטן הינו אירוע חיים קשה ולעיתים קרובות טראומתי לאנשים רבים ובני משפחותיהם. מחקרים מדווחים על רמות בינוניות עד גבוהות של דיכאון בקרב חולים בשלבים שונים של המחלה, אבחונה, וההתמודדות עימה לאחר הטיפולים. נראה שכחמישה עד עשרה אחוזים מחולים הסרטן מפתחים סימפטומים מלאים של תסמונת דחק פוסט טראומטית PTSD, אך אין ספק ששיעור גבוה בהרבה סובלים ממצוקה נפשית ברמות שונות, גם אם לא אובחנו באופן מלא כפוסט טראומטיים. קיימת גם פוסט טראומה משנית אצל בני משפחה והסביבה הקרובה של חולי סרטן, הן בשל מחלתו של בן המשפחה באופן ישיר והן בשל החשש לחלות  בסרטן בשל קרבה גנטית לחולה.
מחקר שדווח לפני כמעט 30 שנה מצא שכמחצית מכל חולי הסרטן אובחנו עם בעייה פסיכולוגית חמורה אחת לפחות שנובעת מהעומס הנפשי שיצרה המחלה, לרוב הפרעת הסתגלות, דיכאון מג'ורי, הפרעות חרדה שונות ועוד. מחקרים אחרים דיווחו כי מצוקה נפשית בקרב חולי סרטן בשלב מתקדם של המחלה יכולה להוביל להשלכות שליליות מרחיקות לכת, כמו רצון למות כדי להימנע מסבל המחלה והעומס הנפשי, בקשות להמתת חסד, מחשבות ונסיונות אובדניים וכן מצוקה פסיכולוגית בקרב בני המשפחה.לפני 30 שנה הרפואה התמודדה בעיקר עם מציאת טיפולים ופתרונות כנגד מחלת הסרטן. מאז ועד היום נמצאו דרכים יעילות להתמודדות עם סוגים רבים של סרטן המאפשרות החלמה מלאה או הארכת החיים באופן משמעותי לחולים רבים. הדבר דורש שינוי משמעותי במאמצים המחקריים והרפואיים בטיפול בסרטן, שכן בעוד שבעבר מוקד המחקר והעניין היה בטיפול הרפואי עצמו, הרי שבשנים האחרונות נוצרת תשומת לב ניכרת למצבם הרגשי של החולים ואיכות חייהם. תשומת לב מיוחדת ניתנת לזיהוי הצרכים הפסיכולוגיים של חולי הסרטן ודרכי ההתמודדות איתם. כתוצאה מגילוי מוקדם יותר מבעבר ושיפור טכנולוגי ברפואה, יותר חולים, כעת ובעתיד, יחיו עם המחלה וידרשו להתמודד עם תוצאותיה שנים רבות.
מאמרים מקצועיים שפורסמו בתחום ממליצים ומדווחים על מגוון רחב של התערבויות פסיכולוגיות שמטרתן לעזור לחולים להתמודד עם האספקטים הרגשיים של המחלה. שיטות פסיכולוגיות אלו אינן ייחודיות לחולי סרטן ולכן במאמר זה לא נציג בהכרח את סוג הטיפולים הפסיכולוגיים עצמם, עליהם ניתן לקרוא במאמרים אחרים באתר זה, אולם נדגיש את הגישה הפסיכולוגית העצמית אותה מפתח החולה המתמודד עם מחלת הסרטן, וכן מה צריכה לעשות הסביבה, ובעיקר המרפאות המטפלות בסרטן, כדי לשפר את חוסנו הנפשי של החולה שמגיע לטיפול בסרטן.

מצוקה נפשית במחלת הסרטן
מחקרים רבים מורים שחולי סרטן סובלים ממצוקה נפשית גבוהה יחסית. מצוקה זו מוגדרת בד"כ בספרות המקצועית בנוכחותם של מספר הפרעות נפשיות ובעיקר חרדה ודיכאון. למשל, חוקרים מגרמניה שבחנו את מצבם הנפשי של כ-1700 חולי סרטן מבתי חולים ומרפאות בכל רחבי גרמניה ניסו להעריך את רמת ושיעור המצוקה הנפשית של חולי סרטן באופן כללי, ביחס לסוג הסרטן הספציפי וביחס למשתנים דמוגראפיים ורפואיים אחרים. הם מצאו למשל שכרבע מחולי סרטן במערכת העיכול וכ-40% מחולות בסרטן השד היו במצוקה נפשית קשה. יש לציין שסרטן השד היא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים במדינות המערב, הוא מהווה כ-18% ממקרי הסרטן בישראל והינו הגורם הראשון בהשפעתו על תמותת נשים בגילאי 30-60.
ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות בקרב חולי סרטן הינם לפיכך תופעה מוכרת, הן בקליניקה והן במחקר המדעי. הבעיות הפסיכולוגיות עימם מתמודדים רבים מחולי הסרטן משבשות באופן חמור את איכות חייהם, אשר גם כך נפגע באופן קריטי בעקבות המחלה. שמירת איכות החיים הנפשית מהווה לפיכך נושא חשוב במיוחד בקרב חולי סרטן, הן עבור אלו שנמצאים בתהליך הבראה, והן עבור מי שסובל ממצב מתקדם של המחלה. למרות זאת ולמרות המודעות הגוברת לנושא זה, אין לתובנה זו ביטוי מספיק במערך התמיכה הפסיכולוגי שמקבלי חולי סרטן עד היום.

טיפול תמיכתי של צוות המרפאה המטפלת
אין ספק שתמיכה חברתית מכל סוג חשובה במיוחד לחולי סרטן – בראש ובראשונה משפחה וחברים, אך דווקא לתמיכה שמספק צוות המרפאה המטפל במחלה ובחול חשיבות מיוחדת שכן החולה סומך ונשען על הצוות ורמת ההעברה (הטרנספרנס) שיש לחולה כלפי צוות המרפאה גבוהה ויכולה לפעול בעוצמה, הן באופן שלילי (חווית חוסר אונים ותסכול), והן באופן חיובי (תחושה של תמיכה, הבנה, אמפתיה וביטחון).
אינטנסיביות הטיפול במחלת הסרטן בתקופה של טיפול בהקרנות או כימותרפיה ומצבו הגופני של החולה במהלך טיפולים, עלולים למנוע גישה לטיפול פסיכולוגי דווקא בתקופה שהוא הכי נחוץ. תקופה זו מאופיינת בהפחתת הקשר עם משפחה וחברים אשר מורידה את התמיכה הסביבתית הטבעית של המטופל, ובעומס נפשי גבוה הקשור למחלה ולטיפולים. מחלקות ומרפאות לטיפול רפואי בחולי סרטן כוללות בד"כ צוות תמיכה של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים רפואיים ופסיכיאטרים שיכולים לייעץ ולפגוש את החולים בתוך המוסד הרפואי. עם זאת, בתקופה של קיצוצים ועומס במערכת הרפואה הציבורית, רכיב זה הוא הראשון שמושמט מהמערך הטיפולי שכן הטיפול הרפואי הישיר נמצא בעדיפות הראשונה ובמודעות של מנהלי המרפאות. המצב הנפוץ לפיכך הוא שחולי סרטן עוברים פרוצדורות רפואיות קשות וארוכות ללא כל תמיכה מקצועית פסיכולוגית. לדבר משמעויות שליליות הן על מצבו של המטופל במהלך התהליך, אך גם לסיכונים בפיתוח תסמונת פוסט טראומתית, לחץ, והפרעות חרדה אחרות לאחר סיום הטיפול.
אולם גם במרפאות שבהן ישנו מערך תמיכתי נרחב ומתוכנן בתוך המסגרת המוסדית, והצוות האונקולוגי מספק מידע ונותן תמיכה ועידוד, הרי שחולים זקוקים לעיתים קרובות להדרכה, עידוד ומתן תשובות לשאלות שעולות מחוץ לכותלי המרפאה, כמו גם תמיכה נפשית.
אחד הפתרונות שיש אולי לאמץ הוא שימוש בתמיכה טלפונית של צוות בריאות הנפש של המרפאה, בעיקר בתקופות העומס של הטיפול, אך גם בתקופה שלקראת מתן הטיפול ובמעקב וסיוע בחודשים שלאחר מכן. מחקר שפורסם לפני מספר שנים בחן יעילות של טיפול פסיכולוגי תמיכתי מהסוג הזה לחולי סרטן שבוצע בבית חולים בניו-יורק ארה"ב. טיפול תמיכתי טלפוני מהסוג הזה כולל מעקב אחר התפקוד הפסיכו-סוציאלי של המטופל, מתן תמיכה כללית של פסיכולוג או עובד סוציאלי למטופל, עידוד החולה להיענות לטיפול הרפואי ועמידה בלוח הזמנים והמינונים שנקבעו לו, הגברת ההיענות לפרוצדורות אבחנתיות כמו קולפוסקופיה וממוגרפיה ועוד. השימוש בתמיכה בטלפון על ידי המרפאה עשויה גם להפחית את הצורך לביקורים במרפאה, שימוש מיותר בתרופות ובאישפוז, שכן חששות ואי וודאות מקבלות מענה בטלפון ובמקרים רבים מדובר בתחושות שנובעות מחרדה ואי וודאות של המטופל ולא במקרים שדורשים באמת ביקור במרפאה, שמהווה מעמסה כבדה הן על המטופל והן על המערכת. היבט אחר למערך התמיכה הטלפוני על ידי איש מקצוע מטעם המחלקה הוא ביצירת האפשרות מחד לאבחון מוקדם וזיהוי של דיכאון והפרעות חרדה, המצויים בשיעור גבוה בקרב חולים בסרטן יחסית לאוכלוסיה הכללית, וטיפוח החוסן הנפשי מאידך. לבסוף, התמיכה הטלפונית יכולה להוות שלב ביניים בין טיפול פנים מול פנים או לקראת טיפול כזה בתקופה שהחולי הסרטן אינם יכולים להגיע למפגשי פסיכותרפיה בגלל מצבם הגופני.
המחקר האמור בוצע אמנם כפיילוט על מספר קטן של מטופלים אך ממצאיו חשובים. חולים שהשתתפו במחקר נעשו פחות חרדים, יותר עצמאיים ושיפרו את התפקוד הבינאישי שלהם.
שיחות טלפוניות יכולות להתבצע בתדירות של פעם בשבוע על ידי עובד סוציאלי של המחלקה או פסיכולוג רפואי. אורך השיחה יכול להיות קצר ואינו חייב להשתוות לטיפול פסיכולוגי/סוציאלי רגיל. רצוי לבצע תיאום ציפיות מראש על אופי וזמן השיחה ובמידת האפשר אף לתאם מועד קבוע לשיחה ביום ושעה מסויימים בשבוע, כפי שמקובל בטיפול פסיכולוגי מסורתי. במידה וניתן לשלב גם שיחה עם הרופא המטפל הדבר עשוי לחזק את הקשר הטיפולי ולשפר את ההיענות לטיפול. שיחות טלפוניות מהסוג הזה מתמקדות בד"כ בתחושה הכללית של המטופל ובקשיים הנפשיים בהם הוא נתקל, בקונפליקטים בינאישיים וגיוס התמיכה החברתית שמסביבו, ובנושאים הקשורים לטיפול עצמו בין אם באופן ישיר (תופעות לוואי, כאב, בחילה) ובין אם באופן עקיף (קשיי הגעה למרפאה, ניתוק מחברים ומשפחה).
יוזמת הפיילוט המחקרי האמור היתה להפוך את השירותים הפסיכו-סוציאלים לנגישים יותר לחולים ובני משפחותיהם. במחקר השתתפו מספר חולות סרטן שד המקבלות כימותרפיה במנות גבוהות, והן יכלו להזמין גם את בני זוגם להשתתף בשיחת טיפול בטלפון. שיעור ההיענות של המטופלות ובני זוגם להתערבות ורמת שביעות הרצון שנמדדה בסיום התהליך היו גבוהים וסיפקו הוכחה לכך שפסיכותרפיה בינאישית תמיכתית בטלפון ניתנת ליישום בקרב חולי סרטן ובני זוגם במשך טיפול אונקולוגי אינטנסיבי. משתתפי המחקר טענו שהם נעשו פתוחים יותר לרעיון של טיפול פסיכולוגי, מכיוון שנעשו מודעים יותר לבעיות שלהם וכן כי הטיפול עצמו עזר להם. החולות הרגישו כי הרוויחו באופן אישי מכך שבני זוגם לקחו חלק בתוכנית. הטלפון איפשר לדבר עם המטפל בצורה נוחה וביעילות בזמנים בהם המשתתפים לא יכלו לבקר בקליניקה באופן קבוע. מכאן שמערכת היחסים הטיפולית היתה יכולה להימשך באופן אפקטיבי רק באמצעות התקשורת הטלפונית.
שילוב בני הזוג במערך התמיכה חשוב מאוד ומוכר במודלים הטיפוליים לפסיכותרפיה משפחתית ובינאישית. במקרה של חולי סרטן יש לו חשיבות בשני מימדים, הן בהגברת התמיכה הסביבתית לחולה הסרטן, והן בתמיכה בבן/בת הזוג שמצויים בעצמם בלחץ נפשי גבוה בתקופת הטיפולים, הן מעצם האינטנסיביות של תקופה זו, והן בשל החרדה לעתיד.

תמיכה פסיכולוגית של צוות האחיות והמערך הפארה-רפואי
חלק חשוב מהתמיכה הפסיכולוגית שניתנת לחולים מגיעה מצוות הסיעוד. כתבי עת בתחום הסיעוד עוסקים לאחרונה בנושא ובוחנים כיצד אחיות יכולות לשפר את יכולותיהן בתחום התמיכה הנפשית. אחד המאמרים שפורסם בשנים האחרונות טוען שכחלק מהסביבה המעשית של האחיות המטפלות בחולי סרטן, עולה לא פעם הקושי הפסיכולוגי והרגשי שלהן ביצירת קשר תומך עם החולים. הכותבים סבורים שאנשי מקצוע מהתחום הרפואי לא מזהים ולא מתנהלים היטב מול הצורך של החולים בתמיכה נפשית, הגובר במיוחד בגלל מאפייני הטיפול במחלת הסרטן: האבחנה המורכבת של מחלת הסרטן, תחושת אי הוודאות והטיפול הטראומתי הבא לאחר מכן שעלולים לגרום מצוקה רגשית עמוקה לחולים ולמשפחותיהם, פגיעה חמורה לחיים החברתיים והתעסוקתיים של החולה, וכמובן אי הוודאות האם הטיפול אכן יצליח. כאמור, הערכות מציינות שכמחצית מהחולים חווים מצוקה פסיכולוגית קלינית משמעותית ולכן נזקקים יותר לתמיכה של הצוות הרפואי והאחיות. בכיוון החיובי – תמיכה נפשית ורגשית ותקשורת טובה הינה גורם מרכזי בשביעות רצון, היענות לטיפול והחלמה של מטופלים. למרות כל זאת, אחיות העובדות במחלקות עם חולי סרטן מדווחות שהן חסרות במיומנויות להתמודד עם הצרכים הרגשיים של חולים אלו. הסוגיה אותה מציגים כיום חוקרים בתחום הינה האם אכן מדובר רק בחוסר במיומנויות שניתנת לפתרון על ידי הכשרה מתאימה, או שמה התקשורת הלקויה נובעת גם מן החשיפה של האחיות למצבם הרגשי של החולים ולאו דווקא ממחסור במיומנות. אין זה סוד שאנשי מקצוע בתחום הרפואי נדרשים להפעיל לעיתים מחסומים רגשיים בכדי להגן על עצמם מבחינה נפשית ולהימנע מתחושות כאב וצער העולים מן המצב בו שרויים החולים. הדבר נובע גם מתחושת אי הוודאות והקושי לומר לחולה בשורות קשות והחשש מפני עוינות מצידו או מצד משפחתו. כמו כן יתכן גם כי אנשי המקצוע בעצמם חוששים מן המחלה באופן אישי, ומעדיפים לא להכיר בכך.
אולם להרחקה מן התכנים הנפשיים והרגשיים העולים בעבודה מול החולים ומשפחותיהם עלול להיות מחיר יקר מבחינתו של החולה ומשפחתו. היא עלולה לגרום להתעלמות מסימני מצוקה, התייחסות למטופלים כאובייקטים, דיבור לידם בגוף שלישי בין חברי הצוות הרפואי, שינוי נושא שיחה כשעולים תלונות ותחושות קשות, התמקדות בלעדית במחלה והיבטים הפיזיים שלה, וכדומה. פעמים רבות "חוסר בזמן" נתפס כמכשול בדרך להענקת תמיכה נפשית לחולים. עם זאת יש לבחון האם אכן מדובר במחסום אובייקטיבי או מנגנון הגנה שעוקף את ההתמודדות הקשה. אין ספק שתמיכה נפשית אכן עשויה לגזול משאבים של זמן גם ברמה הקונקרטית של תפקוד המחלקה. עם זאת, גם מטלות אחרות שבאחריות האחיות כגון חבישה מסובכת של פצעים, לוקחות זמן וכמובן שממנה אף פעם לא מתעלמים. יתכן שמיומנות ההקשבה והאמפתיה צריכה להתפתח כפעולה שקוראת בו-זמנית עם משימות אחרות כמו חבישה, רחיצה והלבשה של חולה. אלו פעולות שלוקחות זמן, יש בהם רכיב של מגע, החזקה והכלה אשר מתחברים לרגשות ראשוניים של טיפול, ולכן יכולות לשמש כהזדמנות להקשיב למטופל ולספק לו את התמיכה הדרושה. באחד המחקרים נמצא למשל כי הקדשה של 40 שניות בלבד למצבם של החולים מצד האחיות הביאה לירידה משמעותית בתחושות החרדה שלהם. פינוי זמן רב יותר לשיחות עם חולים פירושו השקעה באיכות הטיפול, מה שעשוי להביא לא רק לשיפור במצבם הבריאותי של החולים אלא גם לירידה בשיעורי השחיקה של העובדים במרפאות הרפואיות.

פסיכולוגיה חיובית ורפואה חיובית כגישה לטיפול פסיכולוגי מונע
תחום ה"רפואה החיובית" Positive-Health מתפתח בשנים האחרונות ברוח מחקרי הפסיכולוגיה החיובית אשר מדגישים היבטים של חוסן נפשי וטיפול נפשי מניעתי בעיקר נגד דיכאון וחרדה. מחקרים רבים בדקו את הקשר בין קבלת טיפול פסיכולוגי להקטנת לחץ נפשי / הגברת חוסן נפשי. הממצאים מורים שאכן ברוב המקרים התערבויות פסיכותרפויטיות משפרות את איכות החיים של המטופלים. יש לנקוט זהירות בטענה שיש קשר ישיר בין גורמים אלו להישרדות והארכת תוחלת חיים, שכן ישנם משתנים רבים המתערבים בניבוי חולי, בריאות, חיים ומוות. עם זאת, מחקרים מבוקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית, המתרבים ב-10 השנים האחרונות, מעידים על קשר חזק בין חוסן נפשי להארכה משמעותית של תוחלת החיים. לכן יש להניח שאכן לטיפולים הפסיכולוגיים עשויה להיות השפעה חיובית לא רק על מצבם הנפשי של המטופלים אלא גם על מצבם הפיסי ומאפייני ההחלמה וההישרדות שלהם בטווח הארוך. לדוגמה, מחקר מפורסם של שפיגל ושותפיו שפורסם לפני 20 שנה מצא במחקר אורך שנשים עם סרטן שד אשר השתתפו בטיפול קבוצתי חיו בממוצע שנה וחצי יותר מקבוצת ביקורת. מחקר אחר דיווח על עליה גבוהה עוד יותר בתוחלת החיים של נשים עם סרטן השד שקיבלו טיפול פסיכותרפי-קבוצתי לעומת קבוצת ביקורת. מחקר נוסף חישב ומצא ירידה בסיכון למוות אצל חולים בעלי סרטן ממאיר מסוג מלנומה שעברו טיפול פסיכולוגי – ירידה של פי 7 בסיכון למוות ב-6 שנים הבאות וירידה של פי 3 ב- 10 שנים הבאות אחרי הטיפול. מחקרים רבים מצאו קשר בין מצב נפשי של חולי סרטן (אופי הביטוי הרגשי, רמת תמיכה חברתית, תחושת המצוקה ורמתה, רוח לחימה ומוראל) לבין תוחלת החיים אפילו במצבים רפואיים מורכבים. מדובר בממצא אשר מוסבר בעיקר בתכונותיה של המערכת החיסונית של הגוף שמושפעת במיוחד ממצבים רגשיים חיוביים/שליליים בעת מחלה. יש לציין שפורסמו גם מחקרים שלא מצאו שיפור בבריאות המטופלים בעקבות התערבות פסיכולוגית, אך רוב המחקר המדעי מאוחד סביב חשיבות מצבו הנפשי הטוב של החולה במחלת הסרטן, הן בטווח הקצר במהלך ההתמודדות עם המחלה, והן בטווח הארוך. תפקידו של הטיפול הפסיכולוגי בחולי סרטן הוא לספק, לפיכך, בראש ובראשונה מוקד לתמיכה במטופל למען איכות חייו, אך גם כחלק מהטיפול הרפואי שנועד להארכת חיים.

דפוסי התמודדות פסיכולוגית עם מחלת הסרטן
מודלים פסיכולוגים רבים מנסים לבחון כיצד ניתן להסתגל למתח ולחץ נפשי במצבים ממושכים של התמודדות, כפי שקורה בין היתר בהתמודדות עם מחלת הסרטן, החל מאבחונה ודרך הטיפול הרפואי וההתמודדות עם מה שקורה אחריו. למשל, שני הדפוסים המרכזיים להתמודדות שזוהו במחקרים הין מחד "התמודדות מכוונת-בעיה", כלומר, ניסיון להסיר את האירוע המאיים ו/או להעלים את השפעתו, ומאידך "התמודדות מכוונת-רגש", כלומר, ניסיון להפחית את התחושות השליליות שעולות כתגובה לאירוע. מחקרים רבים סבורים שהגישה הראשונה יעילה יותר לטיפול במצבי לחץ והפחתת חרדה בטווח הקצר, זאת מאחר והתמקדות ברגש לצורך הפחתתו עלולה גם להעצים אותו. עם זאת, זוהי גישה שלא בהכרח אפשרית לאורך זמן ואינה מתאימה לכל אחד. עלולים להיות לה גם מחירים בטווח הארוך בשל הניתוק הרגשי שהיא יוצרת והתעלמות מאיתותי אזהרה שדורשים פניה לטיפול חוזר.
מחקרים אחרים, הדגישו את חשיבות הקונטקסט (ההקשר) של האירועים, וציינו שיעילות אסטרטגיית ההתמודדות קשורה לנסיבות ולא ניתן לומר באופן חד משמעי ששיטה אחת יעילה תמיד יותר מאחרת. מחקרים אלו מצאו שהתמודדות מכוונת-בעיה אפקטיבית בעיקר במצבים הניתנים לשליטה, אך במצבים רוויים באי וודאות שכרה עלול להיות בהפסדה. מכאן שיש להתאים את אסטרטגית ההתמודדות לנסיבות הספציפיות של המצב, וחלק מהתמיכה הפסיכולוגית לחולה היא להבחין מתי לייעץ לו ולכוון אותו להתמודדות מכוונת בעיה, ומתי להתמודדות מכוונת רגש. לדוגמה, בשלב הראשון של אבחון מחלת הסרטן מוצף החולה במידע רב על האפשרויות השונות לטיפול ומגוון התוצאות האפשריות בעקבות הטיפולים. התמודדות מכוונת רגש במקרה הזה עלולה להיות שלילית, להביאו לפאסיביות ואי קבלת החלטות, והגברת המתח הנפשי. כאן דווקא נדרש להמחיש לחולה את השלב המיידי של הימים והשבועות הקרובים, תוך קבלה שלא ניתן לחזות באופן מדוייק את השלבים שבאים לאחר מכן. מכאן שהתמודדות מכוונת בעיה היא הדרך המתאימה יותר. למשל – "נבצע כעת פעולה כירורגית מסויימת שאחריה נבצע בדיקה מעבדתית, ולאחר שנזדהה במדוייק את מאפייני הגידול הסרטני נפנה לרופא מסויים שמוכר וידוע מראש, ונבקש ממנו המלצת טיפול תוך היוועצות שלו עם הצוות הרפואי הרב תחומי. בשלב הנוכחי לא ניתן לדעת מהו הטיפול העתידי ומה השלכותיו, ולכן חשוב להתמקד בפעולה שמתבצעת כעת בטווח הקצר והמיידי, ולקבל את אי הוודאות שתבוא לאחר מכן". נוסח מסוג זה יוצר הבניה של הסיטואציה, נותן לחולה שליטה מסוימת במצבו הנוכחי, ומגדיר את המשימה שעימה יש להתמודד באופן מיידי. לעומת זאת, מצבים אחרים אינם מתאימים לגישה זו. לדוגמה, בסיום תהליך הטיפול האינטנסיבי במרפאה (למשל, בסיום תהליך של הקרנות או כימותרפיה), מתחיל תהליך ארוך של מספר חודשים ושנים של התמודדות עם המחלה שהיתה, בין אם בתהליך החלמה ובין אם בתהליך של התמודדות עם מחלה כרונית. מדובר בתהליך ממושך, בו קיים תמיד צל ספק לגבי חזרתה או החמרתה של מחלת הסרטן. בתהליך זה אין משימה רפואית ספציפית שעומדת בפני המטופל, אלא דווקא נדרשת התמודדות נפשית ארוכת טווח לחזרה לשגרת החיים ומציאת משמעות מחודשת לקיום. לעיתים קרובות, דווקא כעת, כאשר העשייה המשימתית האינטנסיבית מסתיימת, צצות להן המחשבות, החששות והחרדות ביתר שאת. גם מאפייני התמיכה והטיפול הפסיכולוגי בשלב כזה משתנים: קיים בד"כ פחות עיסוק במחלה עצמה והשלכותיה, אלא דווקא יותר בחיים, בקיום, באי הוודאות הקיימת בעולם, ולעיתים אפילו בצמיחה והתפתחות שבאים לאחר המשבר – ראו לדוגמה את התקציר על המאמר "צמיחה פוסט טראומתית" (ראו סקירה מדעית מפברואר 2009) שנכתב על התמודדות חיובית שעולה דווקא מתוך הקושי במחלת הסרטן.
מחקר שבוצע בשנים האחרונות ביוון בחן דפוסי התמודדות ומצוקה נפשית בקרב נשים עם סרטן שד. במחקר זה נבדקו נשים שחלו בסרטן השד אשר דיווחו על אופן ההתמודדות שלהם ורמות המצוקה הנפשית שחשו יום לפני הניתוח, 3 ימים אחרי הניתוח ו-3 חודשים אחריו. המחקר גילה שינוי בדרך ההתמודדות הנפוץ והאפקטיבי של הנשים במצבים שונים. בדומה לתיאור האמור, נמצא שאסטרטגיות הפועלות בכיוון מהופך למצוקה, כמו קבלת המצב, פרשנות מחודשת חיובית למצב וכדומה, מתגברות עם הזמן, ואסטרטגיות שמתואמות עם המצוקה כמו הכחשה, אופייניות יותר לשלבים הראשונים של האבחון והמחלה ופוחתות עם הזמן.

דפוסי התמודדות דרך פניה לטיפול פסיכולוגי
רבים מחולי הסרטן אשר פונים לטיפול פסיכולוגי עושים זאת משום שהם מאמינים ומצפים שבעזרת טיפול זה יוכלו להתמודד טוב יותר עם המחלה עצמה – כלומר המטרה אינה בהכרח או רק הפחתה ומניעה של מצוקה נפשית אלא ציפיה שהטיפול הפסיכולוגי יוכל לתרום לריפוי הסרטן ושיפור ההחלמה ממנו. אחד המחקרים דיווח למשל ש-25% מהפונים לטיפול פסיכולוגי לפני או במהלך הטיפולים בסרטן מאמינים שהוא ירפה את הסרטן, וכמעט כל הפונים מאמינים שהוא יעזור להם להתמודד טוב יותר עם הטיפול הרפואי. כלומר, פניה של חולי סרטן לטיפול פסיכולוגי מהווה פעמים רבות חלק מגישה אקטיבית להתמודדות עם המחלה, אשר מנסה להיעזר במשאבים מהסביבה כדי להתגבר ולהמשיך הלאה.
זו ללא ספק גישה בריאה ונכונה, אבל היא חושפת את העובדה שחולי סרטן רבים אשר סובלים ממצוקה נפשית אינם פונים לטיפול כיוון שאינם מאמינים שניתן לעשות משהו עבורם. חולים אלו יגיעו לטיפול בלחץ הסביבה, בין אם בהמלצת המרפאה או המלצת המשפחה והסביבה, אולם מצבם הנפשי בעת הפניה לטיפול עלול להיות כבר גרוע למדי, שכן המודעות והרצון לקבל עזרה פסיכולוגית לא היה אצלם מראש, ועד שהמצב נהפך בלתי נסבל הם ציפו שהדברים יעברו מעצמם. על פי רוב הסבל העיקרי נובע מקשיי הסתגלות, הפרעות חרדה שונות ודיכאון.
מחקרים שפורסמו בעבר בנושא הראו שטיפול פסיכולוגי עשוי לעזור לחולי סרטן במספר כיוונים, החל מהורדת תופעות הלוואי של הסתגלות, חרדה ודיכאון, ועד לשיפור תפקוד המערכת החיסונית ואריכות ימים.
טיפול פסיכולוגי משפר את יכולתם של החולים להתמודד עם אי הוודאות שבמחלה ובמקביל גם מגביר את הידע שלהם על המחלה ואת יכולתם לגייס ידע כזה מהסביבה. מחקרים קודמים הראו שהטיפול הפסיכולוגי עזר לחולי סרטן ע"י שיפור ההסתגלות הרגשית למחלה, שיפור איכות החיים, מציאת דרכי ההתמודדות עם המחלה, הפחתת תופעות הלוואי מהטיפולים ובסופו של דבר הביא להארכת משך החיים הממוצע או תקופת ההפוגה מן המחלה.

סליחה עצמית כדרך התמודדות
הקשר בין סליחה לאחר וסליחה לעצמי: סליחה היא תהליך נפשי בו מופחתות מחשבות שליליות כלפי אדם פוגע, ולעיתים אף פיתוח רגשות חמלה כלפיו, גם אם אינן מביאות לנכונות לפיוס מלא כלפיו. אנשים שאינם סולחים נאלצים לשאת בקרבם רגשות כעס, שנאה, ואפקטים שליליים נוספים, אשר גורמים לפגיעה באיכות החיים ורגישות רבה יותר לחרדה ודיכאון. לפיכך התערבויות פסיכולוגיות שמטרתן הפחתת כעס וסליחה כלפי האחר נמצאו יעילות לשיפור באיכות החיים של האדם שנפגע.
אולם מה קורה כאשר הגורם הפוגע אינו ממש אדם אחר, אלא גורם בלתי מוגדר כמו מחלה התוקפת את הגוף, או אף גרוע מכך, אני עצמי וגופי, אשר פגע בי ולא שמר עלי? למעשה, זהו חלק מהדיאלוג שעושה אדם חולה עם עצמו בעת כעס ותסכול על המחלה. האנלוגיה בין מחלת הסרטן לאדם תוקף מזינה רגשות אשמה. נשים עם סרטן השד נוטות פעמים רבות להאשים את עצמן על תזונה לקויה, עישון, עיכוב באבחון המחלה וכדומה. מכאן שיכולתן לסלוח לעצמן ולמחלה חשובה אצלן במיוחד ועשויה להביא לשיפור משמעותי באופטימיות ובאיכות החיים. אדם המסוגל לפתח סלחנות עצמית הוא אדם המכיר בטעויותיו ומסוגל לוותר על תחושות של שנאה עצמית וביקורת עצמית קשה. תחושת אשמה קשה הוכחה כגורם מרכזי בהתפתחות של דיכאון ועל כן מחילה עצמית עשויה להגן מפניו. אנשים כאלו לא מאשימים עצמם באירועי חיים שליליים ולכן חווים פחות מצוקה, למשל בהתמודדות עם מחלות קשות.
ואכן, חוקרים מיוסטון טקסס בארה"ב בדקו ומצאו שגישה של קבלה עצמית (סליחה עצמית במונחי החוקרים) בקרב נשים החולות בסרטן שד מתקשרת לעליה באיכות חיים וירידה בהפרעות מצב רוח. החוקרים בחנו גם את השפעתה של גישה רוחנית ודתית על חוויית החיים של חולות סרטן ומצאו שהתמודדותן עם המחלה והחיים במהלך המחלה טובה יותר בזכות גישה זו. עם זאת, החוקרים מצאו קשר חלש בין הפעלת גישה של סליחה עצמית לגישה רוחנית. אולי ניתן להסביר זאת במונחים של מיקוד שליטה שכן סליחה עצמית הינה גישה המתמקדת בעצמי כגורם שמקבל את הנסיבות, ואילו הרוחניות והדתיות מייחסת את הויתור על הכעס לכוחות הטבע, ליקום, לאלוהים ולגורמים יותר חיצוניים בהם ניתן להאמין ועליהם אפשר להישען ולסמוך. מכאן שכל אחת מהגישות הללו עשויות לבטא דרך התמודדות יעילה וטובה עם מחלת הסרטן. החוקרים טענו שנשים בעלות שתי התכונות האלה יחדיו ייטו לחוות איכות חיים גבוהה יותר בהתמודדות עם הסרטן ונשים ללא אף אחד מאלו, עלולות להיות בסיכון גבוה יותר למצוקה נפשית בשלב זה.

הדחקה מול חרדה כדרך התמודדות עם המחלה
נשים המאובחנות כחולות בסרטן השד נכנסות על פי רוב למצב של חרדה ודאגה, ושיעור לא מבוטל נכנס אף לדיכאון. ניתן להבחין בהבדלים ברמת המצוקה ובדרך ההתמודדות של נשים שונות עם הידיעה והמחלה. אחת מהתגובות הנפוצות היא הדחקה והכחשה של המחלה ומשמעותיה. הדחקה הינה מנגנון הגנה פסיכולוגית אשר גורם לעיוות מסויים של המציאות כדי להימנע ממפגש כואב עם אמת כלשהי. הדחקה הינה מנגנון הגנה נפוץ, אך במצבי לחץ מנגנונים מסוג זה מועצמים ומופעלים באופן לא מודע ביתר שאת כדי להתמודד עם הדחק הנפשי המתעורר במצבים אלו. עם זאת, ישנם הבדלים אינדיבידואלים באופן שאנשים מפעילים מנגנוני הגנה מהסוג הזה, למשל, האם מדובר בהחלשה של משמעות הדברים או ממש התעלמות מהם, האם קבלת משוב מהסביבה (מהרופא המטפל למשל) מפחית את ההתעלמות, או שקיים ממש חוסר נכונות להכיר במציאות וכו'. כמובן שבין הכרה מלאה במציאות לבין הדחקה והכחשה קיים רצף, אך במקביל לכך אפשר לראות בקצה אחד אנשים שרואים בחסימת רגשות אסטרטגיה רצוייה שכן לדעתם הבעת רגשות וצרכים היא חסרת תועלת, ובקצה השני אנשים שסבורים שמודעות מלאה והבעת רגשות היא הדרך היחידה להתמודד עם דברים.
אחת הבעיות של מנגנוני הגנה היא שהם לא תמיד יעילים. כלומר יכול להיווצר מצב שבו אדם ידחיק רגשות ולא יהיה מודע למציאות הרגשית שלו באופן מודע ומלא, ובכל זאת יחוש חרדה בעוצמה גבוהה, ואף מוגברת בשל מרכיב אי הוודאות. ואכן נמצא שחולות בסרטן השד שהדחיקו רגשות והיו בעלות רמות חרדה גבוהות חוו רמות גבוהות יותר של מצוקה גם לפני וגם לאחר האבחון של המחלה. ממצאים אלו עולים ממחקר של חוקרים יפנים אשר בחנו השפעה של חרדה והדחקה רגשית על מצוקה נפשית בקרב נשים החולות בסרטן השד.
נראה לפיכך שהגישה האופטימלית להתמודדות נמצאת במקום כלשהו באמצע הרצף, לפחות לגבי ההתמודדות עם מחלת הסרטן. נראה שחוויה של חרדה ורגשות שליליים מגבירה מצוקה נפשית, ייאוש, חוסר אונים ומפחיתה תחושה של שליטה פנימית. מצד שני, הדחקה עלולה להגביר מצוקה, במיוחד לאחר האבחון וקבלת הממצאים. חולות אלו נזקקו לפי המחקר האמור להתערבות פסיכולוגית של עידוד והבעת רגשות לאחר אבחנת המחלה על מנת לאפשר התמודדות טובה בהמשך. המסקנה המרכזית של החוקרים הללו היא שהשלב בו מודיעים לחולה על הדיאגנוזה הוא שלב של לחץ משמעותי לחולה וזמן קריטי לביצוע התערבות טיפולית. בשלב זה רצוי לעודד חולות להביע יותר את הצרכים והתחושות שלהן על מנת שלא ייפתחו דפוסים של דיכאון וייאוש, שהוכחו בעבר כקשורים לחוסר הסתגלות ולסיכויי תמותה גבוהים יותר מן המחלה. ממצאים אלו מדגישים גם את המצב הייחודי של חולה הסרטן בטיפול הפסיכולוגי, שכן מידת החשיפה והמודעות "הרצויים" של המטופל במהלך פסיכותרפיה משתנה לעומת טיפול פסיכולוגי מסורתי.

התמודדות זוגית עם סרטן שד
נשים המאובחנות בסרטן השד אינן חיות בואקום חברתי. הן מלוות על ידי הסביבה שלהן ובעיקר בבן- זוגן ומשפחתן. לכן, רמת המצוקה הנפשית מושפעת גם מרמת התמיכה שבן הזוג מעניק. התגלותה של מחלה המאיימת על החיים, כמו סרטן, מציבה אתגר מורכב ליציבות הרגשית והיחסים בין בני זוג. מסתבר למשל, שלבני זוג גברים יש לעיתים תפיסה שונה לגבי איזו תמיכה להעניק לנשותיהן במהלך המחלה. לעיתים הם מסתירים את רגשותיהם ונשותיהם מפרשות זאת כהתנהגות בלתי רגישה ולא תומכת.
צוות חוקרים משולב מבי"ח הדסה ירושלים ומאוסטריה פרסם לפני מספר שנים מחקר שמטרתו היתה זיהוי הגורמים המשפיעים על מצוקה נפשית של חולות סרטן השד ובעליהן תקופה ממושכת אחרי אבחון המחלה ולאחר סיום הטיפולים ונסיגה/העלמות של המחלה. במחקר נבדקו משתני רקע ורמת המצוקה של זוגות ונמצא בו רמה נמוכה יחסית של מצוקה נפשית הן בקרב החולות והן בקרב הבעלים. יש להדגיש שרוב הנבדקות במחקר האמור היו בשלב מוקדם למחלתן, סימני המחלה נעלמו לחלוטין בתקופת ההחלמה שנבדקה והן היו במצב פיזי טוב יחסית. ממצא זה הביא את החוקרים להסיק שנשים כשנה לאחר סיום טיפול מוצלח בסרטן למעשה אינן נחשבות יותר כחולות בסיכון גבוה של מחלה קשה, ולכן התקופה הקריטית לטיפול ומעקב אחר מצוקה נפשית היא במהלך האבחון והטיפול במחלה. עם זאת, נשים שבני זוגם סרבו להשתתף במחקר דיווחו על מצוקה נפשית גבוהה יותר, כך שיתכן שחלק מהעדר המצוקה בקרב הזוגות שהשתתפו במדגם נובע מכך שהם מאופיינים בדפוס תמיכה חזק יותר מלכתחילה.

התמודדות עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד
נשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד מדווחות על רמות גבוהות של דאגה מפני סרטן ומצוקה כללית לעומת נשים ללא היסטוריה משפחתית כזאת. עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים ברמות המצוקה בהתאם לאסטרטגיות ההתמודדות שמופעלות ותוצאותיהם. ממצאי מחקר שבוצע על ידי חוקרים מהאגודה האמריקאית לסרטן באטלנטה מורה שסגנון התמודדות פאסיבי מקושר לרמות גבוהות יותר של מצוקה וחרדה מסרטן בקרב הנשים בעלות ההיסטוריה המשפחתית.
סרטן השד נמצא במקום השני מבחינת שכיחות, הגורם השני למוות בקרב נשים בכלל והגורם הראשון בקרב נשים צעירות. ההסתברות לחלות בסרטן שד בקרב נשים ללא היסטוריה משפחתית הוא כ-1 ל-8 או 9. אולם הסתברות המחלה עבור נשים עם היסטוריה משפחתית גדול מכך ועומד על פי 2-3 לעומת נשים מהאוכלוסיה הכללית. הדבר גורם לנשים בריאות עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד לחוות רמות מצוקה וחרדה גבוהות מתוך חשש לחלות במחלה לעומת נשים ללא עבר משפחתי. הדבר אף גורם לעיתים לאמונות ומחשבות מטרידות בקרב נשים אלו שעצם הלחץ והחרדה מפני הסרטן יהוו בעצמם גורם שיגביר את ההסתברות לחלות, וכמובן שבעקבות זאת רמת המצוקה גוברת עוד יותר.
כפי שצויין קודם לכן, הספרות המחקרית תיארה בעבר אסטרטגיות התמודדות שונות והשפעתן על המצוקה הנפשית. נהוג לבחון שני סוגים עיקריים: התמודדות אקטיבית – זו העושה שימוש במשאבים פנימיים המביאה להתמודדות הממוקדת בבעיה ומכוונת לשינוי אקטיבי של המצב, לעומת אסטרטגיה פאסיבית כוללת בעיקר הכחשה של הבעיה. אסטרטגיה שאיננה מצויה ברצף האקטיבי-פאסיבי היא גישה המתמקדת בתמיכה חברתית של בני משפחה, חברים ואנשי מקצוע. האסטרטגיה הפאסיבית עשויה להיות יעילה במקרים של אירועים שוליים יחסית שאינם דורשים התמודדות נפשית קשה. עם זאת, כאשר עוצמת הלחץ גוברת וההתמודדות מציבה את הפרט מול אתגרים קשים, אסטרטגיה זו לא רק שאינה יעילה כנגד המצוקה הנפשית, אלא הופכת לגורם מרכזי של חרדה ופגיעה תפקודית המתקשרת להסתגלות לא טובה למצב עם מאפיינים של דיכאון ותחושת מצוקה.
ממצאי המחקר העיקריים היו שנשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד נוטות להשתמש באסטרטגית התמודדות פאסיבית בשיעור גבוה יותר מנשים ללא עבר כזה, ושהשימוש באסטרטגיה זו בקרב נשים אלו גורם להן מצוקה נפשית מוגברת, לעומת נשים בעלות רקע משפחתי של סרטן שהשתמשו באסטרטגית התמודדות אקטיבית. הדבר מדגיש את הצורך בהגברת המודעות החברתית בקהילה למצוקה של נשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן שד, ומתן תמיכה פסיכולוגית לנשים אלו. המרפאות המטפלות בבנות המשפחה החולות בסרטן שד אמורות מטבע הדברים להיות המוקד שממנו תצא הקריאה למודעות וטיפול, כחלק מהתמיכה המשפחתית והקהילתית שמרפאות כאלה צריכות לתת בראייה מערכתית של הטיפול שאינה מסתיימת רק בחולה עצמה המטופלת במרפאה. לגישה כזו עשויה להיות תרומה משמעותית למניעת מצוקה נפשית בקרב בנות משפחה של חולות בסרטן השד בטווח הארוך.

מצוקה נפשית והתמודדות עם סרטן הערמונית
עד כה התמקדנו בסרטן השד האופייני בעיקר לנשים (אמנם אין מודעות לכך באוכלוסיה אבל ישנם מקרים, לא שכיחים אמנם, של סרטן באזור החזה גם בקרב גברים). סוג הסרטן שאופייני לגברים הוא סרטן בבלוטת הערמונית. שכיחותו סרטן הערמונית עלתה בשנים האחרונות בצורה חדה, בעיקר בגלל שיטות אבחון יעילות יותר שפותחו. עם זאת, קיים בידנו מעט מחקר וידע על מצב המצוקה ובריאותם הנפשית של גברים הלוקים במחלה זו. סרטן הערמונית הינו נדיר בקרב גברים מתחת לגיל 50, אולם לאחר גיל זה, השכיחות עולה באופן חד בכל עשור נוסף לחיים, ובמיוחד אחרי גיל 70, כך שרוב הגברים בגיל המבוגר נמצאים בסיכון גבוה לחלות בסרטן הערמונית. הגידול מתפתח בד"כ באיטיות לאורך הרבה שנים, אולם בשלב כלשהו הוא מהווה סכנת חיים ולמעשה 10% מתמותת גברים מסרטן נובעת מסרטן בבלוטת הערמונית. עם זאת, העובדה שסרטן הערמונית אינו בהכרח מסכן חיים בטווח המיידי עבור רבים מהחולים הופכות אותו לכאורה למחלה פחות מסוכנת, ויתכן שבשל כך קיימת פחות מודעות לגבי המצוקה הנפשית הפוטנציאלית של גברים המאובחנים כחולים בסרטן הערמונית.
חוקרים מאוניברסיטת ווסטמיניסטר בלונדון ביצעו מחקר שנועד לזהות את השכיחות של מצוקה נפשית בקרב גברים אלו ולנטר את הגורמים המנבאים מצוקה נפשית. הם מצאו ש-38% מהגברים במדגם שחלו בסרטן הערמונית חשו מצוקה נפשית, אחוז דומה לשיעורי הנשים חולות סרטן שד המצויות במצוקה נפשית עקב המחלה. הדבר מצביע על צורך במודעות רבה יותר לפוטנציאל המצוקה הנפשית בקרב חולי סרטן הערמונית, ובמיוחד אצל אלו הסובלים מפגיעה תפקודית ו/או שחיים עם מחסור בתמיכה משפחתית וחברתית. ואכן חולים אחרי טיפול מוצלח בסרטן הערמונית וכאלו שנהנו מתמיכה חברתית ומשפחתית טובה אופיינו במצוקה נפשית קטנה יותר.
רבות מן הבעיות הפסיכולוגיות המשפיעות על גברים עם סרטן הערמונית דומות לבעיות של חולי סרטן באופן כללי. מצוקה נפשית עלולה להתרחש בנקודות זמן שונות במהלך התפתחות המחלה: בזמן הבדיקה, אבחון המחלה, הטיפול וכדומה. בנוסף, יכולה להתפתח חרדה ממצב של החמרה במחלה שמצוייה במצב לא אלים, מהתלות באחרים וכן ממוות מן המחלה. מאחר והטיפול העיקרי בחולי סרטן הערמונית כולל ניתוח, הקרנות וטיפול הורמונאלי, אשר עלולים להתקשר לתופעות לוואי של פגיעה בתפקוד המיני, בשלפוחית השתן ובתפקוד המעיים, קיימת בשיעור גבוה חרדה מפני תופעות לוואי אלו. תחושת המבוכה מהליקוי התפקודי שעלול להגרם מסרטן הערמונית גורם פעמים רבות לשינוי לרעה בדימוי הגוף, בהערכה העצמית, בדימוי ובזהות הגברית, ובעקבות זאת בהשפעה לרעה על התפקוד המיני. גברים שמאובחנים בסרטן זה, נוטים לעיתים קרובות להסתיר עובדה זו בשל מבוכה, פחד מסטיגמות וחשיפת הצורך בתמיכה. שינויים במצב הרוח כוללים על פי רוב תחושת אי שקט וירידה בהסתגלות, חרדה ודיכאון. קיים גם פחד מפני קבלת החלטה נכונה/שגויה שתהיה בלתי הפיכה במצבים בהם הגידול הוא מקומי. פעמים רבות למרות אבחון המחלה מומלץ לחולים לא לטפל בה ולהישאר במעקב עד שהגידול יהיה גדול יותר ורק אז להסירו. הדבר עלול ליצור מתח ותחושת מצוקה ממושכת לאורך שנים בשל אי הוודאות.
לבנות הזוג של חולי סרטן הערמונית תפקיד מרכזי בתמיכה, דווקא על בסיס העובדה שהדימוי הגברי עלול להיפגע אצל חולי סרטן הערמונית. במחקרים נמצא שחולי סרטן הערמונית שהיו רווקים נטו למצוקה גבוהה יותר בשל המחשבה שאף אישה כבר לא תרצה אותם לאחר הטיפולים.
הנושא של המיניות שנפגעת והתחושה של החולה שאינו אטרקטיבי יותר מבחינה מינית מוכרת שנים רבות מתוך מחקרים על חולות בסרטן השד. מבחינה זו, שוב, נמצא שכמעט אין הבדל בין תחושותיהם של גברים החולים בסרטן הערמונית ונשים אשר חולות בסרטן השד. בשני המקרים נפגעת תחושת האטרקטיביות האישית של החולה ועולות חששות מתגובת בן/בת הזוג והסביבה בכלל בהקשר זה.
לסיכום, שיעור המצוקה הנפשית של גברים החולים בסרטן הערמונית, בעיקר בשלבים מתקדמים הדורשים טיפול רפואי, דומה לשיעור המצוקה של נשים החולות בסרטן שד. לכן יש חשיבות למודעות רבה בהרבה מזו הקיימת כיום למצבו הנפשי של החולה בסרטן הערמונית. יתכן שקצב התפתחות המחלה הנמוך יותר, וסטריאוטיפים לגבי תפקוד רגשי של גברים לעומת נשים, השפיעו לרעה עד היום על הטיפול הפסיכולוגי והתמיכתי בגברים שחלו בסרטן הערמונית. גם כאן, כמו במקרים הקודמים שתיארנו, המוקד המרכזי לשינוי הגישה נמצא בבתי החולים והמרפאות שמטפלות בחולי סרטן הערמונית, שכן המרפאות הפסיכולוגיות יכולות לתת את המענה התמיכתי רק כאשר הדרישה והמודעות עולה מהשטח, הן בקרב מטופלים והן בקרב הגורמים הרפואיים.

פסיכותרפיה – טיפול פסיכולוגי עבור חולי סרטן
טיפול פסיכולוגי בגישה דינאמית עשוי להיות אפקטיבי כגישה להבנת הקונפליקטים וההתמודדויות הפסיכולוגיות שחווים חולי סרטן, ועל ידי כך להקל על הסבל הנפשי ומתן משמעות ותקווה לעתיד. מכאן שניתן לראות בו דרך טיפולית שמלווה את החולה הן בהתמודדות עם המחלה בהווה ובטווח הקצר, והן עם השלכותיה לעתיד בטווח הארוך, בין אם במסלול הבראה, ובין אם במסלול התמודדות עם מחלה ממושכת וכרונית.
הטיפול הפסיכודינאמי בחולי סרטן אינו שונה בעקרונותיו ממהלך טיפולי באוכלוסיה בריאה, אך הוא דורש התחשבות ותשומת לב לגורמים ספציפיים שאופייניים למצב החולה והמחלה: למשל, לתהליך המחלה והטיפול בה, לצורך בגמישות במסגרת הטיפולית אשר מותאמת למצב הנפשי והרפואי של החולה, דגש על איכות חיים נפשית בתקופה שבה רוב תשומת הלב ניתנת לבריאות פיזית, התייחסות אחרת של המטפל להגנות הנפשיות של החולה במהלך המחלה ואחריה, ובמיוחד הבנה וקבלה שמערך ההגנות שנדרש ושמופעל במצבי מחלה שונה ממצב רגיל באוכלוסיה בריאה. לדוגמה, הכחשה של רכיבים במחלה על ידי החולה עשויים להיות מועילים ו"בריאים" במקרים מסויימים, בעוד שבמקרים רגילים של טיפול פסיכודינאמי היו נחשבים לבעייתיים.
טיפול פסיכודינאמי מתמקד בד"כ בקונפליקטים מרכזיים כפי שהם באים לידי ביטוי במצבו של המטופל, בהיסטוריה המשפחתית שלו, בהעברה (טרנספרנס), וכמובן בנסיון להגיע למודעות ותובנות באשר לקונפליקטים אלו אותם מנתחים ומעבדים במהלך הטיפול.
מודל ההתערבות במשבר מנסה להקל על הסימפטומים הפסיכולוגים המלווים את המחלה או מקבלים אופי ייחודי בגלל המחלה, ולייצב את המשבר על ידי פיתוח מודעות לתהליכים הנפשיים המלווים אותו ושחרור מרכיבים לא מודעים אשר פוגעים בתהליך ההתמודדות. אין ספק שטיפול במצב משבר כולל יותר תמיכה באגו ועידוד יחסית לטיפול מסורתי באוכלוסיה בריאה. המטרה קצרת המועד של הטיפול הינה דיכוי הסימפטומים הפסיכולוגיים השליליים ותמיכה בטיפול הרפואי, תוך כדי עידוד העברה חיובית בתהליך הטיפול.
בהקשר האישי של המטפל כאדם, יש להיות מודעים שהטיפול בחולי סרטן יכול להפעיל תהליכים עוצמתיים של העברה נגדית, ובמיוחד בטיפול בחולים קשים מאוד. הדבר עלול לגרום לשחיקה מהירה של מטפלים – רופאים, פסיכולוגים, אחיות וכל צוות אחר שקשור לתחום, הנחשפים למקרים רבים וקשים של חולי סרטן. מכאן שיש להכין מערך תמיכה והדרכה גם לצוות המטפל במחלקות ייעודיות שעוסקות בטיפול בחולי סרטן בשלבים השונים של המחלה. עבודה מהסוג הזה דורשת מהמטפלים להאמין בערכה של פסיכותרפיה דינאמית נוכח כאב, סבל ומוות, ולהיות מסוגלים להתמודד עם אינטימיות והיפרדות מבלי לפתח שחיקה ופגיעה נפשית משנית בעצמם.
הטיפול הפסיכודינאמי בחולי סרטן יעיל בעיקר להבנת התגובות הרגשיות של חולי סרטן. הוא מספק זווית ראייה שמאפשרת בירור של סימפטומים נפשיים ועיתוי פריצתם בתגובה ללחצים בעקבות האבחנה וההתמודדות עם מחלת הסרטן, כמו גם לאינטראקציה בין גורמים אישיותיים ונפשיים שקדמו למחלה עם טריגרים שהופעלו דווקא בעת פרוץ המחלה ו/או ההתמודדות עימה. המודל הפסיכודינאמי מציע גם נקודת מבט חשובה על יחסי רופא/מטפל – חולה החשובים להבנת ופתרון קונפליקטים. לדוגמה, היענות להמלצות הטיפול במחלה אל מול סירוב (אקטיבי או פאסיבי) שמביא לאי קבלת טיפול, יכולים להתפרש במונחים של העברות והתנגדויות. עם זאת, המאפיינים הייחודיים של מצב המחלה, כפי שפורטו קודם לכן, עשויים לשנות את האינטרפרטציה המסורתית של הגישה הדינאמית בהקשר זה.
כידוע, הגישה הפסיכודינאמית אינה מקשה אחת, ויש בה מגוון של שיטות וגישות. לפיכך צפוי שמטפלים בגישות פסיכודינאמיות שונות ישימו דגש על היבטים שונים של המחלה. לדוגמה, גישה המדגישה את הדינאמיקה המבנית תשים דגש על תפקודי האגו, ההגנות ומנגנוני ההתמודדות. מודל של יחסי אובייקט יתייחס בוודאי לאיום שנוצר באובדן האובייקט ומערכת היחסים בין מטופל ומטפל, ואילו מודל המבוסס על פסיכולוגית העצמי יהיה רלוונטי להבנת האיום על שלמות העצמי, המידה בה החולה חש תמיכה ואמפתיה בסביבתו וזולת העצמי שהוא מגייס להתמודדות עם המחלה.
בשנים האחרונות נוצרה פופולאריות לגישות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). מקורות הגישה דווקא בהיבט מערכתי-פיננסי שכן חברות הביטוח בארצות הברית החלו לצמצם את תמיכתם בטיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח וביקשו למצוא שיטות טיפול שיביאו להישגים בטווח קצר יותר. ואכן גישה זו נמצאה יעילה, בעיקר בטיפול ממוקד של בעיות פסיכולוגיות שונות. מבחינה זו התמודדות פסיכולוגית עם מחלת הסרטן ועם הטיפול הרפואי שבה עשויים להתאים להגדרות אלו, שכן תקופת הטיפול הרפואי האינטנסיבי בסרטן ממוקד על פי רוב על פני מספר שבועות, וחלק מהתכנים הנפשיים המאפיינים תקופה זו ממוקדים ומאפשרים שימוש בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי.
מגמה פופולארית נוספת היא הטיפול הפסיכולוגי הקבוצתי. מבחינה מוסדית הטיפול הקבוצתי מאפשר מתן טיפול למספר רב של אנשים גם בסביבה של קיצוצים ותקציב מצומצם. אולם הטיפול הקבוצתי אינו בהכרח טיפול פחות טוב שכן קבוצות יכולות גם להעניק רווחים נוספים שאינם קיימים בטיפול האינדיבידואלי. קבוצת עמיתים שעוברים תהליכים רפואיים ונפשיים דומים עשויה לספק תמיכה חברתית, הפחתת החשש והחוויה של הסטיגמה והקטנת הבידוד החברתי. קבוצות גם מקלות על שיתוף המידע ומאפשרות למשתתפים בהן ללמוד גישות הסתגלותיות ואסטרטגיות התמודדות מן המשתתפים המתפקדים טוב יותר בקבוצה. מבחינה זו גישת הטיפול הקבוצתי משתלבת עם גישות העזרה העצמית הצוברות גם הן פופולאריות רבה עם השנים.
מרכז רפואי לטיפול בחולי סרטן בסידני אוסטרליה פיתח תוכנית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי שהופעלה במסגרת קבוצתית וכללה 12 מפגשים. טיפול CBT הינו מובנה ומגדיר בד"כ מטרות ברורות לשלבים להשגתם, המוגדרים במונחים קוגניטיביים (מחשבות, זיכרונות, אמונות) והתנהגותיים. במקרה הנוכחי הוגדרו מטרות התוכנית הטיפולית כך:
1. ארגון מחדש של המחשבות והאמונות: המשתתפים יזהו את תבניות לא-מסתגלות ואמונות לא רציונאליות בהקשר למחלה ולעצמם וילמדו לשנותם.
2. פיתוח אסטרטגיות התנהגותיות: המשתתפים ילמדו מגוון של אסטרטגיות התמודדות הכוללות תקשורת אפקטיבית, שיפור אסרטיביות, אסטרטגיות התמודדות, הצבת מטרות, שימוש בקשרים חברתיים, הרפיה עצמית ומיומנויות דומות נוספות.
3. ביטוי עצמי: יצירת מסגרת למשתתפים בהם יוכלו לבטא את בעיותיהם, דאגותיהם ורגשותיהם בקבוצה, ויפתחו את יכולתם לתקשר עם בני המשפחה וחבריהם הקרובים.
תוכנית הטיפול כללה 12 מפגשים קבוצתיים בני שעתיים כל אחד. בקבוצה היו בין שבעה לתשעה משתתפים והיא הונחתה על ידי שני מטפלים מצוות המרפאה. המשתתפים קיבלו הנחיות ו"שיעורי בית" ביציאה מכל מפגש, שנועדו גם לשיפור יכולת השימוש שלהם במיומנויות הנלמדות וגם יצרו רצף חוויתי בין המפגשים. כל מפגש הורכב מחזרה על שיעורי הבית שניתנו בשבוע הקודם, הסברים תאורטיים ותרגולים קבוצתיים. הדיון בקבוצה התמקד ביישום הטכניקות הקוגניטיביות וההתנהגותיות השונות שנלמדו על מנת לשפר את יכולת השליטה של המשתתפים במצבים קשים. המנחים עודדו את המשתתפים לשתף ולהביא מניסיונם האישי למען הצלחת הטיפול של כל חברי הקבוצה. במפגש הראשון המנחים חילקו למשתתפים חוברת המכילה הסבר על עקרונות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ועל כל אחד מהנושאים שיעלו בתכנית. דפי דיון נוספים ושיעורי בית ניתנו בהמשך במהלך המפגשים הקבוצתיים השבועיים.
כמובן שמודל זה פותח לאור הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, אך ניתן לשלבו ללא קושי בגישות אחרות דינמיות יותר, כאשר חלק מהפעילות מוקדשת למיומנויות וחלק אחר לתהליכים פסיכולוגיים עמוקים יותר, תמיכה נפשית למשתתפים, ודגש על היבטים פסיכודינמיים הקשורים להגנות, השלכות, העברה, התייחסות לעצמי ולאחר, ועוד.
כיוון אחר מתייחס להיבט הרב-ממדי שנדרש בטיפול בחולי סרטן. חוקרים יפניים דיווחו על תכנית חדשה שפיתחו להתערבות פסיכו-סוציאלית רב ממדית עבור חולות בסרטן שד במרכז אונקולוגי-המטולוגי בבית חולים ביפן. התכנית כללה אבחון מקיף ומעקב, פסיכותרפיה אישית שהותאמה לצרכיי המטופלת וטיפול תרופתי פסיכיאטרי במקרים הנחוצים אשר ניתנו על ידי מומחי בריאות הנפש במרפאה.
במחקר השתתפו 50 נשים שחלו בסרטן שד בשנית אחרי אפיזודה קודמת של המחלה. נשים במצב זה מצויות בסיכון גבוה למצוקה נפשית בעיקר על רקע הישנות המחלה. החוקרים הסבירו שהתכנית נבנתה על מנת להתגבר על סוגיות ובעיות פסיכולוגיות לא מודעות המצויות בבסיס המצוקה הנפשית שנחווית לעתים קרובות ע"י חולות סרטן.
החוקרים דיווחו שיותר מ-80% ממשתתפות תכנית ההתערבות סיימו אותה, וזאת לעומת שיעורים נמוכים בהרבה בתכניות טיפול אחרות ביפן. החוקרים מציינים שהתרבות היפנית מקשה על היעזרות בטיפול פסיכולוגי בגלל שחלק מהקודים התרבותיים ביפן קובעים שלחשוף בעיות אישיות עם מישהו מחוץ למשפחה, ובכלל, אינו מקובל ומבייש. לפיכך הצלחת ההתערבות הנוכחית שהותאמה אישית לכל מטופלת הינה חיובית במיוחד. מבחינה זו חשוב ללמוד מהצלחה זו ומההתאמה האישית שבוצעה במחקר זה לכל חולה, כיוון שגם בישראל ובמקומות אחרים בעולם קיימות אוכלוסיות מסוימות בעלות תרבות דומה שאינה מעודדת חשיפה אישית, בוודאי לא מחוץ למשפחה הגרעינית.

 רצף המחקר והטיפול כפי שתואר על ידי החוקרים (אקצ'י ושות', 2007)
הממצאים שדווחו הורו על ירידה בשיעור ההפרעות הנפשיות שהתפתחו בעקבות מחלת הסרטן, כגון דיכאון וחרדה. ממצאים קודמים של החוקרים האמורים הורו שדיכאון שהופיע בקרב חולי סרטן לא השתפר באופן ספונטאני כעבור חצי שנה עד שנה לאחר אבחון הסרטן, וכן שהטיפול בתרופות נוגדות דיכאון לא היה יעיל. שילוב האבחון, הטיפול הפסיכולוגי, הטיפול התמיכתי, והטיפול התרופתי-פסיכיאטרי במקרה הנוכחי הביא לשיפור היעילות הטיפולית הכוללת.
קיים ספק כמובן האם ניתן להשליך מתוך ממצאי מחקר ספציפי זה, ובמיוחד בתרבות הייחודית שבו הוא בוצע, לשיטות התערבות בישראל, אך הוא מצביע על הצורך להתייחס ולהרחיב את הטיפול המרפאתי בחולי סרטן מעבר למיקוד במחלה עצמה. המערך הנפשי במרפאה המטפלת בחולי סרטן צריך לכלול הערכה מקיפה של המצב הפסיכולוגי של החולה לאורך כל זמן שהותו בטיפול ובמעקב שלאחר מכן, דגש רב יותר על איתור וסיכון של התפתחות הפרעות דיכאון וחרדה, שילוב פסיכותרפיה בדרך זו או אחרת בהתאם לשיטות שתוארו, ושילוב טיפול תרופתי פסיכיאטרי במידת הצורך.

לסיכום
הרפואה המתקדמת בימנו מביאה להצלחות ניכרות בטיפול בסרטן והארכת חיי החולים בסרטן. עם זאת, מעט מידי תשומת לב ניתנה עד היום למרכיב הנפשי המלווה את המחלה, הן באופן עקיף לגבי המצוקה שנוצרת מהמחלה, והן באופן ישיר לתהליך ההחלמה שיכול להיתמך בעזרת מערכת חיסונית חסונה יותר אשר מושפעת ממצבו הנפשי של החולה. מנגנוני התמיכה הפסיכולוגית בחולי סרטן צריכים לעבור לפיכך מהפך, הן ברמה האינדיבידואלית של הטיפול בפרט והן ברמה המערכתית של היערכות מרפאות הטיפול בחולי סרטן לתמיכה נרחבת יותר גם להיבטים הנפשיים שעוברים על חולי הסרטן ובני משפחותיהם.

The post טיפול פסיכולוגי עבור חולי סרטן ומחלות ממושכות appeared first on PSY.