פרופ' אורן קפלן

המאמר מבוסס על מאמרי שפורסם במקור בשנת 2009 בכתב העת סטטוס. לקישורים ומאמרים נוספים שלי בתחום הפסיכולוגיה החיובית לחץ כאן.

"אז איך יוצאים מהמשבר?" – "בואו נמצא את הליקויים שגרמו לנזק, נייעץ לארגון, או למנהל, כיצד לטפל בהם, ונוכל לצאת מהמשבר…".

זו אכן תמצית הגישה המסורתית לפתרון בעיות ארגוניות ובעיות בכלל. ואכן יש בה לכאורה היגיון רב – הרי את הטוב ואת מה שפועל היטב אין צורך לשנות, השינוי צריך לבוא במקומות שבהם יש אי-ודאות, בעיות ופתולוגיה. אך האם גישה זו אכן יעילה?

בעידן שבו הדיכאון הוא הגורם העיקרי להיעדרות עובדים ולאי-תפקוד בעבודה, ושבו נמצא מתאם גבוה בין אופטימיות להצלחה ובין אושר לפריחה כלכלית – כדאי להשקיע בניהול מנטאלי ולעסוק בפסיכולוגיה חיובית.

למה פסיכולוגיה "חיובית"? זה לא קצת נאיבי?

מחקרי הפסיכולוגיה החיובית מוכיחים שבתוך ראיית השלילי והחולשה, קיים פוטנציאל צמיחה ושינוי דל למדי. דווקא ההתמקדות בחוזקות, בחוסן הנפשי, באושר ובסיפוק יכולים להביא לשינוי המיוחל, הן אצל הפרט והן בארגון. דווקא העיסוק בחוסן וביכולת עשוי להכין אותנו להתמודדות יעילה יותר עם המשבר הבא.

כלים ייעוצים וניהוליים רבים התפתחו ברוח גישה זו: עקרונות "האימון" מבוססים על הפסיכולוגיה החיובית; מחקר החוזקות המפורסם של גאלופ ויישומיו; טכניקות אבחוניות וייעוציות – כמו חקר מוקיר; ומונחים פסיכולוגיים יישומיים, כמו חוללות עצמית ואינטליגנציה רגשית – כולם מהווים תוצר של מחקרי הפסיכולוגיה החיובית והיישומים שלהם ב"התנהגות ארגונית חיובית".

בחלקו הראשון של המאמר אסקור את מקורותיה של גישת הפסיכולוגיה החיובית והאופן שבו היא יכולה לתרום להתמודדות עם משבר ברמה האישית. בחלק השני של המאמר אתייחס ליישומי הפסיכולוגיה החיובית בארגונים ובניהול.

מה כדאי לדעת על משבר ופגיעות בתקופתנו?

הסתברותו של מי שנולד לפני מלחמת העולם הראשונה ללקות בדיכאון קליני היה כ-1% בלבד לאורך חייו, זאת לעומת כ-14% כיום, בתקופת השפע והרווחה של העולם המערבי. סקר עדכני מצא ש-17% מתלמידי כיתות י' בישראל מדווחים על מחשבות אובדניות. שיעור תופעות החרדה באוכלוסיה גבוה אף יותר (חוק בסיס של הפסיכולוגיה החיובית: "אל תסתכל על הקנקן, אלא במה שיש בו" – עושר חומרי וכל מה שניתן לזהות מבחוץ אינו מביא אושר, לא ברמת הפרט ולא ברמת הארגון, או המדינה. לעומת זאת, עולם פנימי עשיר, של הפרט, הארגון, או המדינה, מביאים אושר).

כאשר פרויד החל לפני מעט יותר מ-100 שנה את עבודתו הפסיכולוגית, הוא ייעד אותה לאוכלוסייה קטנה ומצומצמת של אנשים "חולים". בימינו, ההסתברות של כל אחד מאיתנו לפגוש באופן אישי לאורך החיים לפחות פעם אחת בעיה פסיכולוגית חמורה, כמו דיכאון או חרדה, היא גבוהה מאוד. לכן מדובר באפידמיולוגיה, ולא בבעיה של פלח קטן וממוקד, שאפשר לטפל בו באנטיביוטיקה מקומית.

רוב המנהלים והארגונים אינם מודעים לכך שדיכאון הוא גורם מרכזי להיעדרות ולאי תפקוד עובדים, הרבה יותר מאשר צינון ומחלות שפעת החורף למיניהן. הנזק המוערך לשוק העבודה בישראל מדיכאון של עובדים מוערך בשלושה מיליארד שקל בשנה, ובארה"ב מדובר בנזק של 43 מיליארד דולר! בשנת 2020 הדיכאון עומד להיות הגורם מספר 2 בעולם לחולי, אחרי מחלות לב וכלי דם (כבר כיום לגילאי עד 44), בשנת 2030 הוא צפוי להיות הגורם הראשון. בעולם מתאבדים כיום כמליון איש בשנה! (נתוני ארגון הבריאות העולמי).

האם נדרש שינוי תפישתי?

האם לא הגיעה העת ליצירת שינוי תפישתי חריף בעולם הפסיכולוגיה של הפרט ושל הארגונים? עולם הרפואה יישם כבר מזמן גישה מניעתית, ולא רק התערבותית, בטיפול בחולי. היכן "טיפת החלב" הפסיכולוגית, או הארגונית, שתתרום לחיסון האנושי כנגד תופעות של חרדה ודיכאון?

גישת הפסיכולוגיה החיובית החלה להתפתח לפני כ-12 שנה, והיא מציעה "טיפת חלב" שכזו. זו הסיבה שהיא נקראת "חיובית". היא אינה עוסקת (רק) בטיפול פסיכולוגי ובבעיות פסיכולוגיות ובחולי. היא עוסקת בחיים, באורח חיים, בטווח ההתלבטויות הטבעי והבריא של כל אדם ואדם, ובמיוחד בטיפוח כוחות ובריאות פסיכולוגית כחיסון בפני דיכאון וכמאיץ לחיים מאושרים ומלאים יותר.

מבחינה זו ממשיכה גישת הפסיכולוגיה החיובית את הזרם ההומניסטי והאקזיסטנציאליסטי בפסיכולוגיה, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השניה, עם תיאורטיקנים, כמו קארל רוג'רס, אברהם מאסלו וויקטור פרנקל.

פסיכולוגיה חיובית מאירה את ההצלחות והחוזקות שבחיים ומאפשרת לאנשים ולארגונים
ללמוד מהצלחותיהם, כדי להיות מאושרים ואפקטיביים יותר

תקופת המשבר הנוכחית מעצימה עוד יותר את הצורך ביישומי הפסיכולוגיה החיובית, כדי להתמודד עם המשבר הנוכחי וכדי לצאת ממנו. על-מנת לקבל פרופורציות על משברים בחיים, אפשר תמיד לחזור לספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות", אשר בו כתב על האופן שבו הצליח לשרוד פיזית ונפשית במחנה הריכוז אושוויץ. הוא כתב שכדי להשיב לאסיר המחנה את כוחו הפנימי, היה צורך להציב לפניו מטרה לעתיד; או כדברי ניטשה, אותו הוא ציטט: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ". "אוי לו", כתב פרנקל, "למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך – שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ במהרה".

חיפוש המשמעות הוא המפתח לחיים, לאושר ולהישרדות. זאת ניסח פרנקל מתוך תהום הנשייה של אושוויץ, וגישה זו, המכונה לוגותרפיה, היא הבסיס הפילוסופי של הפסיכולוגיה החיובית. זוהי מנטרה שיש לשנן בכל מצב של התמודדות עם משבר וקושי – הן ברמת הפרט והן ברמת הארגון וההקשר החברתי.

אבי זרם הפסיכולוגיה החיובית הוא פרופ' מרטין סליגמן, פסיכולוג אמריקאי יהודי, שהתמחה בתחום הפסיכולוגיה של האושר. הוא יזם זרם אדיר של מחקר מדעי, המציב אותנו כיום עם הבנה עמוקה הרבה יותר על אושר, על מניעת דיכאון ועל התמודדות עם משבר.

סדנאות שיזם סליגמן בבתי ספר בארה"ב, בריטניה ואוסטרליה הוכחו כיעילות בהפחת שיעורי הדיכאון בעשרות אחוזים, לעומת קבוצות ביקורת. למרבה הצער, בישראל כמעט ואין שימוש מעשי בכלים אלה. נראה שעדיין ארוכה הדרך שלפנינו, כדי להשלים חסך של 100 שנות בחקר העוסקים בחוזקות ובכוחות הפסיכולוגיים החיוביים של האנושות, וביישום כלים אלה לטובת האוכלוסיה.

דברים שכדאי לדעת על אושר

בשלב הזה כדאי לעשות אתנחתא, כדי להסביר שאושר אינו (רק) מושג פילוסופי, מיסטי וניו-אייג'י. מדובר באחד מגורמי ההצלחה והבריאות המרכזיים בחיים, שנבחנו במחקרים מדעיים מבוקרים. מחקרי האושר מורים כי לאנשים מאושרים תוחלת חיים גבוהה בשמונה-תשע שנים בממוצע, לעומת קבוצת ביקורת, שלאחר גיל הפנסיה, סיכוייו של אדם מאושר למות נמוכים ב-55% מאדם שאינו מאושר. אי אפשר להתעלם מכך שלרפואה המודרנית אין כיום אף תרופה מצילת חיים בעלת אפקטיביות גבוהה כל כך כמו אושר. אפקט זה מתווך דרך המערכת החיסונית. לכן אנשים מאושרים נוטים גם להיות בריאים יותר באופן כללי, והם אף מבריאים מהר יותר כאשר הם חולים.

אבל האפקט הזה אינו מסתכם רק בבריאות פיזית. ראו את הנתונים הבאים:

• אנשים מאושרים מצליחים יותר כלכלית: מחקר אורך בארה"ב עקב אחרי סטודנטים שמילאו שאלונים המתייחסים לרמת האושר הסובייקטיבית שלהם. המחקר מצא שלאחר 19 שנה, בגיל 37, לאלה שהיו פחות מאושרים היה שכר שנתי ממוצע של כ-50,000 דולר, ולמאושרים יותר היה שכר ממוצע של 65,000 דולר (הבדל של 30% לטובת המאושרים – בנטרול כל המשתנים האחרים).
• מנהלים מאושרים מקבלים החלטות ניהוליות יעילות ונכונות יותר. כדאי לך להיות מנהל מאושר וכדאי שמנהלים מאושרים ינהלו אותך, או את החברה שבבעלותך.
• עובדים מאושרים נאמנים יותר לארגון, יצירתיים יותר, אפקטיביים יותר בעבודתם, ויוצרים סביבה חברתית נעימה ומלוכדת יותר. כדאי לך לפתח צוות עובדים מאושר.
• לאנשים מאושרים יש איכות חיים גבוהה יותר, הם מצליחים יותר, הם מרגישים שיש משמעות לחייהם, הם גורמים לאנשים סביבם להרגיש טוב יותר עם עצמם והם מקבלים תמיכה חברתית גבוהה.
• בניגוד לכל המיתוסים, הצלחה (התעשרות, קידום, זכייה וכדומה) אינה גורמת לאושר בטווח הארוך, אך אושר מביא להצלחה בכל מימדי החיים – חומריים, חברתיים ורוחניים כאחד.
• אנשים לומדים בעיקר מהצלחות. לא מטעויות. פסיכולוגיה חיובית מאירה את ההצלחות והחוזקות שבחיים ומאפשרת לאנשים ולארגונים ללמוד מהצלחותיהם, כדי להיות מאושרים ואפקטיביים יותר.

האם אנחנו יודעים מה עושה אותנו מאושרים?

אני מעריך שהנתונים שהוצגו עד כה שכנעו אתכם (אם לא הייתם משוכנעים עד כה) שכדאי לכם להיות מאושרים. אז היכן הבעיה? מדוע העולם העשיר נעשה מדוכא יותר ויותר?

אנחנו סבורים שדברים גדולים ומשמעותיים, כמו זכייה בפיס או קידום, יהפכו אותנו למאושרים, אולם כשאלה קורים מסתבר שהם אנקדוטות חולפות

חונכנו מגיל צעיר על מיתוס גן העדן, שבו הכל טוב. אך האם חיים מלאי כל טוב ממלאים אותנו באושר רב כל כך? הממצאים המחקריים בתחום מורים שאילו היינו מגיעים לגן העדן, הוא היה כנראה משעמם אותנו די מהר. היינו נזקקים כנראה לייצר "גן עדן 2", כמו בסדרות הסרטים המצליחים של הוליווד.

אגב, חלק גדול מהציפיות שלנו לחיים נובעות מתוך סרטי הקולנוע והטלוויזיה, אשר מעוותים בצורה משמעותית את תפישת החיים שלנו. הם יוצרים אשליה של עושר ואושר "אינסטנט", אשר בדומה למזון המהיר, יכול להיווצר בחוויה קצרה ומיידית. החיים בהתנהלותם האמיתית, לעומת זאת, פועלים אחרת. זוגיות, למשל, היא תהליך של שנים, ולא של שעתיים של סרט, או של כימיה רגעית בין שני אנשים.

ואכן, המחקר המדעי מורה שרוב התפישות האנושיות לגבי אושר הן שגויות לחלוטין. למשל, מיתוס העושר, המהווה מקור מוטיבציה מרכזי לעבודה מאומצת לאורך החיים – חסר כל בסיס. מסתבר שמעבר לסף עוני מסוים, האושר האנושי איננו פונקציה של עושר חומרי. בני האדם תופשים את העולם באופן יחסי לעוגנים, ולא באופן מוחלט. למשל, ישראלי עשיר בשכונה בה רוב שכניו עשירים ממנו, עלול להרגיש פחות מאושר מישראלי עני, המרגיש "על גג העולם" בשכונת דלפונים המצויים במצב גרוע ממנו.

"דירת חלומותיי", רכב המנהלים שעליו פנטזתי, הקידום בעבודה ואפילו החתונה הנכספת, הם גורמים זמניים מאוד לאושר. אחד המחקרים הפרובוקטיביים ביותר בנושא זה, נערך לפני 30 שנה על-ידי בריקמן ושות'. הם מצאו שלא היה הבדל בשביעות הרצון מהחיים בין משותקים בפלג גופם התחתון לבין אוכלוסייה בריאה, כמו גם בין זוכי מיליונים בפיס לבין אוכלוסייה רגילה – וזאת שנה אחת בלבד אחרי האירוע הדרמטי ששינה את חיי הפרט (זכייה בפיס או נכות בתאונה).

ההסבר לתופעות הבלתי נתפשות הללו נובע ב"הטיית המיקוד". אנחנו סבורים שדברים גדולים ומשמעותיים – כמו זכייה בפיס או קידום בעבודה – יהפכו אותנו למאושרים (או שאובדן מחצית מרכושנו בבורסה "יהרוס" אותנו נפשית), אולם בפועל, כאשר אלה קורים, מסתבר שהם אנקדוטות חולפות בתוך חיינו. מסתבר שלרסיסי הזמן בהווה – "כאן ועכשיו" בכל רגע ורגע, לדברים הקטנים ביותר בחיים יש השפעה משמעותית בהרבה על חוויית האושר האישי.

האם אנחנו יודעים מהו סיפוק?

לפני שאעבור ליישומים של גישת הפסיכולוגיה החיובית על תחום הניהול והארגונים, כדאי להדגיש עוד רכיב אחד חשוב: עד כמה שזה נשמע מוזר ואולי מתסכל – חוויית האושר, ובעיקר היכולת ליהנות מהחיים, היא מולדת.

מחקרי תאומים זהים הוכיחו שכ-50% מהיכולת האנושית לחוש הנאה היא תורשתית ומולדת. וגם זו דרך להתבוננות על חצי הכוס המלאה; ההכרה בעובדה זו עשויה לשמש הקלה משמעותית עבור אנשים שנאבקים כל חייהם כדי לחוש הנאה ואולי תוכל לכוון אותם לדברים אותם הם כן יכולים לשנות. למשל, הבחנה משמעותית שעושה הפסיכולוגיה החיובית בין חוויות של "הנאה" לחוויות של "סיפוק".

הנאה וריקנות

הנאה היא תופעה גולמית, גופנית וחושית: אוכל, סקס, אלכוהול, קניות, טלוויזיה, סמים וכדומה מספקים הנאה. אך גם הנאה אסתטית, למשל, מאמנות או מנוף יפה.

הסיפוק הוא אותה חוויית זרימה (flow) של שקיעה למשהו מרתק, או ממלא, אשר מבטל את משמעות הזמן.

הנאה כרוכה בפעילות מחשבתית מועטה ביותר והיא דועכת במהירות. לכן יש בהנאה גם משהו מדכדך, שכן במקביל לתחושת ההתעלות קיימת גם ידיעה ברורה שהיא מוגבלת בזמן ויידרשו משאבים נוספים כדי להטעין אותה מחדש.

התקופה המודרנית העלתה לגדולה את חוויית "ההתחברות אל העצמי" ואת אקסטזת ההנאה. סדנאות אינסטנט להתחברות אל העצמי מכריזות "תרגיש את עצמך, תהיה בקשר". למען האמת, אחד הסימפטומים העיקריים של דיכאון הוא התמקדות עצמית פנימה. לכן חוויית ההנאה, ובמיוחד תחושת הריקנות שאחריה, מאופיינת בהתמקדות פנימה ודכדוך.

סיפוק ואנרגיה

הסיפוק, לעומת זאת, הוא תופעה פסיכולוגית מתוחכמת יותר מהנאה. זו אותה חוויית זרימה(flow) של שקיעה למשהו מרתק, או ממלא, אשר מבטל את משמעות הזמן.

זהו אותו מצב אשר בו, למשל, את/ה מגיע/ה למשרד בבוקר, ופתאום, בלי להבין כיצד, הזמן חלף והגיע הערב. היית כל-כך שקוע/ה בעיסוקיך, שלא שמת לב כיצד הכל זרם במהירות. חוויות כאלו קורות כאשר אנחנו עוסקים בדברים המרתקים אותנו, ממלאים אותנו באנרגיה ומביאים לנו סיפוק וצמיחה פסיכולוגית.

הסיפוק הינו מרכיב חשוב בהוויה האנושית והוא מחסן את הפרט מפני מצבי חרדה ודיכאון (ואם מישהו נזכר כעת בספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" זה אינו מקרה).

אז מה זו התנהגות ארגונית חיובית?

המונח "התנהגות ארגונית חיובית" נחקק על-ידי פרד לות'נס, שהתמקד במחקר שמטרתו מציאת דרכים לעיצוב סביבות עבודה אופטימליות, אשר מאפשרות לאדם להיות במיטבו – הן בעבודתו והן ביחסיו עם אנשים אחרים. אחד המונחים המבטאים זאת בצורה הטובה ביותר הוא "הון פסיכולוגי חיובי".

נראה שרוב האנשים והארגונים פועלים לפי שני העקרונות הנמצאים בטבורו של פיתוח המשאב האנושי:

1. כל אדם יכול ללמוד להיות מוכשר בכמעט כל דבר.

2. מרחב הצמיחה הגדול ביותר של האדם הוא בתחום חולשותיו הגדולות ביותר.

לכן ארגונים מתאמצים לשפר חולשות. יש לך עובד הססן? בואו נשלח אותו לסדנת אסרטיביות וניהול משא ומתן. יש לך עובד מפוזר? בואו ונשלח אותו לקורס בניהול זמן.

למעשה, קשה מאוד לשנות נקודות חולשה. לכן "ניהול לפי חוזקות" – שהבסיס המשמעותי ביותר שלו הוא במחקר החוזקות רחב ההיקף של גאלופ – גורס בדיוק את ההיפך:

1. כישרונותיו של כל אדם הם קבועים וייחודיים.

2. מרחב הצמיחה הגדול ביותר של כל אדם הוא בתחומי החוזקות הגדולות ביותר שלו.

אך כלל זה ניתן ליישום לא רק ברמת הפרט, אלא גם ברמת הארגון! כיצד נקבעת כיום האסטרטגיה בארגונים רבים? לוקחים חברת ייעוץ, או פרסום, בודקים מה כדאי שיקרה "בחוץ" ומחליטים – אם הציבור רוצה "נועזות ויצירתיות" – נבחר מלים אלו כערכים, וזו תהיה האסטרטגיה שלנו. אך האם הארגון שלנו חזק "בנועזות וביצירתיות"? במידה שהביטויים הללו אינם נמצאים ב-DNA של הארגון – הציבור "לא יקנה את הסחורה" והאסטרטגיה תיכשל.

חזון וערכים צריכים לנבוע מתוך המקומות החזקים והטבעיים של הארגון, ולא מתוך מקום החולשה או הבינוניות שלו, כפי שקורה פעמים רבות.

ומי דואג ל- well being שלנו?

אולם השפעת הפסיכולוגיה החיובית חודרת כיום מבחינה חברתית הרבה מעבר לפרט ולארגון. מדינות שונות בעולם – החל מבהוטן הקטנה והמבודדת ועד לצרפת ולבריטניה – מתחילות לשים את האושר – על מדדיו ומימדיו – בראש סדר היום הציבורי.

תפקידו של המנהל במצב משבר הוא ליצור את התקווה והחזון בארגון לקראת יציאה מהמשבר ולהצלחה העתידית

בבריטניה, לדוגמה, ראש הממשלה דייוויד קמרון טוען שאושר (happiness) הוא הדבר החשוב ביותר שיש להשיג. קמפיין הבחירות של קמרון התמקד בנושא זה בטענה שהגיע הזמן שנודה שיש לנו יותר חיים מאשר כסף, ולכן הגיע הזמן שנתמקד לא רק בתוצר הלאומי הגולמי, ה-GDP אלא גם במה שהוא מכנה GWB – General well being ברווחה הנפשית המיטבית שלנו.

שיפור ה-well being של החברה שלנו, אומר קמרון, הוא האתגר הפוליטי המרכזי של זמננו. אותה רווחה, המכונה well being אינה יכולה להימדד בכסף או להיסחר בשווקים. היא עוסקת ביופי של הסביבה שלנו, באיכות התרבות, ומעל לכל בעוצמתם של הקשרים הבין אישיים שלנו.

נראה שברמה הלאומית ממשלות בחרו להתמקד עד כה ברווחה החומרית, ב-welfare וכעת הגיע הזמן לרווחה מיטבית – well being (וכנראה שגם הגיע הזמן שהאקדמיה ללשון עברית תייצר מונחים חדשים בעברית לביטויי האושר והרווחה המנטאלית-המיטבית, שחסרים עדיין, וכנראה שלא במקרה, בשפה היומיומית שלנו).

חברות מסחריות, אגב, לא שונות מבחינה זו מממשלות. הן עדיין עסוקות בדרך-כלל בשכר העובדים, בתגמולים חומריים וברווחה (welfare) . סקרי שביעות רצון עובדים בארגונים מראים בצורה ברורה ועקבית שהשכר נמצא במקום שביעי/שמיני בחשיבותו לשימור עובדים ולשביעות רצונם, זאת אחרי סדרה ארוכה של משתנים הקשורים למשמעות פסיכולוגית ולקשרים בין-אישיים, שיש לאנשים בעבודתם ובתפקידם (well being).

בתקופת משבר של קיצוצי שכר ופיטורין – זה הזמן להיזכר מחדש במציאות הזו. עובדים ומנהלים מחפשים ללא ספק שכר הוגן עבור עמלם במקום העבודה, אבל הם נשארים או עוזבים, משקיעים או מזלזלים, בגלל סיבות אחרות לגמרי.

בהקשר אחר, יש לציין שבתקופה הנוכחית – שבה חברות מסחריות נמדדות לא רק על-פי הישגיהן הכלכליים, אלא גם ברמת האחריות החברתית התאגידית שלהם – לא ירחיק היום שרמת ה-well being המצויה בתרבות הארגונית ובחוויית העובדים יהפכו למדדים מרכזיים לשיפוט איכותה של חברה והכדאיות שלנו לעבוד בה, או להשקיע בה כספים.

זהו לא חזון; זו מציאות עכשווית – המתפתחת בעולם הארגוני, בעיקר בארה"ב, ונעשית פופולארית יותר ויותר. ראו, למשל, את הגיליון הקודם של סטטוס, וכן את דירוג החברות של "מקום נפלא לעבוד בו" – www.greatplacetowork.com

חוסן נפשי וחוסן ארגוני בהתמודדות עם משבר

פרד לות'נס הגדיר שישה משתנים, המשמשים כמיומנויות ברות רכישה ולימוד בקרב עובדים, מנהלים וארגונים, בכדי ליצור התנהגות ארגונית חיובית.

עובדים ומנהלים שניחנים בתכונות אלו, ישכילו להביא את הארגון לתפקוד אופטימאלי ויתמודדו היטב במצבי קונפליקט ומשבר. לפיכך יש להשקיע את המרב, כדי להטמיע מיומנויות אלו בארגונים, ובחברה בכלל, בתקופה הנוכחית – הן על-מנת להתמודד עם המשבר שמתרחש, והן על-מנת להתכונן לאי-הוודאות שבעתיד לבוא:

1. חוללות / מסוגלות עצמית: Self-Efficacy

לפי אלברט בנדורה – מאבות תיאוריית הלמידה החברתית – מדובר במונח המייצג את אמונתו של האדם בנוגע ליכולתו להשיג שליטה ולגייס את המשאבים הקוגניטיביים, כדי להתמודד עם המשימות העומדות בפניו.

תפישת העובד והמנהל בארגון את מסוגלותו העצמית, תשפיע על בחירת סוג המשימה הניצבת בפניו, על רמת המאמץ שיבחר להשקיע בביצועה ועל הנחישות וההתמדה שלו עד להשגת היעד.

2. אופטימיות: Optimism

בהקשר הארגוני מדובר בייחוס חיובי באשר להצלחת העובד כיום ובעתיד. אופטימיות היא, למשל, הימנעות מכניסה לדכדוך ולהאשמה עצמית של עובדים על היווצרות המשבר והמיתון הנוכחי, וראייה ארוכת טווח של ההזדמנויות החיוביות, שיצוצו בהמשך הדרך.

עובדים רבים כיום, במיוחד במגזר הפיננסי, מייחסים לעצמם אשמה על אובדן נכסים רבים של הארגון והלקוחות, גם אם באופן אובייקטיבי אין להם כל חלק בקבלת ההחלטות שגרמו למשבר, או שנהגו כפי שהיה מצופה מהם במצב הבועה שהיה בשוק. גישה זו עלולה לגרום לנזקים משמעותיים בהמשך הדרך לארגונים אלה, בגלל נטייה לפאסיביות והימנעות מוגזמת מכל סיכון.

אופטימיות נחוצה כדי לחתור קדימה בתקופות משבר (שוב – קראו את ספריו של ויקטור פרנקל).

3. תקווה: Hope

תקווה היא מצב מוטיבציוני, הכולל, מחד, רצון וכוחות כדי להצליח, ומאידך, זיהוי ברור של מטרות ודרך פעולה לכיוון ההצלחה ולמימושה. התקווה מאפשרת לפרט לשאת מצבי משבר ודחק בצורה טובה. תפקידו של המנהל במצב משבר הוא ליצור את התקווה והחזון בארגון לקראת יציאה מהמשבר ולהצלחה העתידית.

4. מיטביות סובייקטיבית: Subjective Well Being

מדובר במונח הקרוב ביותר למושג האושר. זהו מכלול של הערכות ותחושות של הפרט על עצמו ועל חייו, המבוססות על שיפוט ופירוש המציאות של הפרט באופן סובייקטיבי.

בגלל אופייה הסובייקטיבי, נתונה תכונה זו לשינוי – היזכרו בסיפור הידוע על היהודי שגר עם משפחתו בחדר עלוב וקטן והעצה שקיבל מהרבי היא: להכניס לתוך החדר הדל גם את העז.

5. אינטליגנציה רגשית: Emotional Intelligence

דניאל גולמן הגדיר אינטליגנציה רגשית כיכולת לנהל את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו בתכליתיות. הוא סבור שפיתוח כישורי אינטליגנציה רגשית חיוניים לכל עובד ולכל ארגון, ואכן מחקרים מורים שאינטליגנציה רגשית מהווה גורם מנבא טוב יותר להצלחה בחיים, בהשוואה למנת המשכל – IQ.

התמודדות עם משבר אינה נובעת רק מפיצוח רציונאלי של הסיבות למשבר, אלא מיכולת רגשית להתמודד איתו ועם התחושות הקשות שהוא מעלה. משבר מגביר, לפיכך, את הצורך לא לחפש או לקדם בתפקיד את "העובד המבריק", אלא את העובד והמנהל בעל האינטליגנציה הרגשית. בשאלות קשות סביב פיטורין זה אמור להיות קריטריון מרכזי בהחלטה את מי להשאיר ואת מי לפטר.

6. חוסן וגמישות: Resilience

מדובר ביכולת פסיכולוגית חיובית להתאושש ולהסתגל במצבי משבר, בסיכון, במצוקה, באי-וודאות, בקונפליקט ובכישלון. אנשים בעלי חוסן וגמישות מאופיינים ביכולת גבוהה לקבל את המציאות כפי שהיא – מבלי להתייאש, לחפש אחר משמעות במצב שנוצר, ותוך הפגנת יכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם מה שקיים כרגע ולהפיק ממנו את המרב.

יש להדגיש שכל המיומנויות האמורות ניתנות ללמידה ולאימון – הן ברמת הפרט והן ברמת הצוות והארגון.

להעריך, לחפש ולהוקיר את הגרעין החיובי

אסיים בדוגמא יישומית נוספת לכלי ארגוני של הפסיכולוגיה החיובית, המתאים במיוחד לשימוש בתקופת משבר ושינוי. זהו כלי המכונה "חקר מוקיר" – "Appreciative Inquiry". מדובר בכלי תהליכי, המיועד להביא לשינוי ארגוני חיובי. הוא פותח בארה"ב לפני כ-15 שנים על-ידי דיוויד קופריידר, ובשנים האחרונות נעשה בו שימוש הולך וגובר בארגונים.

הטכניקה של הכלי כוללת תהליך של חיפוש וגילוי, הבנוי במכוון באופן שמעריך, מוקיר ומחפש את ה"גרעין החיובי" בארגון; התהליך הזה מבוצע באופן קבוצתי.

משבר מגביר את הצורך לא לחפש או לקדם בתפקיד את 'העובד המבריק', אלא את העובד והמנהל בעל האינטליגנציה הרגשית

בשלב ראשון עובדים בזוגות ומראיינים איש את רעהו לגבי חוויות שיא, חוויות של הצלחה בתוך הארגון וברמה האישית. בהמשך מתארים את אותן חוויות בקבוצות, ולאחר מכן עוברים לתכנון העתיד ולמציאת היישומים הארגוניים לדברים שעלו.

בזכות ההתמקדות בשאלות ובחשיבה המכוונות להוקרה הדדית ולחיוביות – עולים בשלבים השונים של התהליך רגשות חיוביים שונים, כגון: הוקרה, תקווה, שמחה ואמפתיה. תהליך זה יוצר העצמה אצל העובדים והארגון, מאפשר לזקק את חוזקותיו של הפרט והארגון, ולהגיע ליסוד המאפשר לארגון לתפקד בצורה מיטבית.

יסוד זה צריך להיחקק בערכי הארגון ובחזון שלו, כגורם תורשתי, בסיסי ואותנטי – "העצמי" האמיתי של הארגון שאינו נובע (רק) מתדמית חיצונית מלאכותית, שהוגדרה על ידי משרד הפרסום בהתאם לדרישת הקהל בסקרים. אגב, כאשר תדמית הסקרים מתאחדת עם "העצמי האמיתי" – מתקבלת תוכנית עבודה "מנצחת" כדי להגיע להישגים.

סוד האיזון בין התבוננות בפתולוגיה לראייה אופטימית

לסיכום, קצרה היריעה כדי לכסות את כל התיאוריה והיישומים של הפסיכולוגיה החיובית. מדובר בתחום המתפתח בקצב מרשים וסוחף של מחקר אקדמי, פרקטיקה פסיכולוגית ויישומים ניהוליים וארגוניים מגוונים ומעניינים.

מעודד לראות שגם אחרי 100 שנים של בדידות, או יותר נכון של עיסוק בבדידות ובחולשה האנושית – מוצאת הפסיכולוגיה גישה אופטימית, המביאה בשורה אחרת.

כדאי לזכור, עם זאת, שסבל, קושי ומשבר קיימים עדיין למכביר, והפסיכולוגיה החיובית אינה מחליפה את כל הידע והכלים שנצברו עד כה. המשימה המרכזית כעת היא למצוא את המינון האופטימאלי בין התבוננות בפתולוגיה ובמשבר לבין הרמת הראש אל על, לעבר היעדים והחזון האופטימיים והחיוביים של העתיד.

The post פסיכולוגיה חיובית: "רפואה מונעת" לשעת משבר – יישומים ניהולים, ארגוניים ואישיים לפיתוח חוסן ועמידות appeared first on PSY.

פרופ' אורן קפלן

להלן שני מאמרים ברצף שפורסמו על ידי פרופ' אורן קפלן בעיתונות הישראלית בנושא בועות פיננסיות ופסיכולוגיה של השקעות.

הכתבה הראשונה פורסמה ב"כלכליסט" בעקבות משבר 2008

הכתבה השניה המופיעה מייד לאחריה פורסמה בשנת 2004 עם ההתאוששות ממשבר ה-2000 ולקראת הכרוניקה של המשבר הבא, פורסמה במהדורה הישראלית של מגזין "Forbes"

בסוף 2002 ירדה הריבית בארצות הברית לשפל חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה – תגובה של הבנק המרכזי של ארה"ב (הפד) לשרשרת אירועים פיננסיים ולתנאי שוק עגומים שנגרמו עקב התפוצצות בועת ההייטק, אירועי 11 בספטמבר והאי-אמון הכלכלי במשק האמריקאי.

אז, כמו היום, הזרים הפד לשוק כספים כדי למנוע קשיי נזילות, ונהפך לגורם מתערב בשוק – בניגוד לתפיסה האמריקאית המסורתית של אי-התערבות בשוק.

הטראומה של המשבר בשנות השלושים הוציאה את מיטב הכלכלנים הקפיטליסטים משלוותם, והחשש מפני מיתון היה למשתנה העיקרי, שקבע החלטות מקרו-כלכליות.

התערבות זו עשתה את שלה. כספים רבים הוזרמו לשוק, שכן הריבית הנמוכה לא הצדיקה הפקדה סולידית של כסף בקופות חיסכון נעדרות תשואה. המשקיע הקטן חזר אט אט לבורסה, והשוק חזר לפרוח בתוך שנים מעטות. עם זאת, יש לזכור שעד אז הוא איבד חסכונות רבים, שצבר לא באמצעות מניפולציות בבורסה אלא בעבודה קשה של שנים. למרבה הצער, זוהי הכרוניקה הקבועה של השוק.

הריבית הנמוכה והאפשרות לקחת הלוואות זולות נהפכו למנוף גיוס חסר תקדים של לקוחות ללקיחת משכנתאות ולרכישת נדל"ן מכל הבא ליד. אזרחים אמריקאים שקודם לכן לא יכלו אפילו לחלום על קבלת משכנתה פותו לקפוץ לקרוסלת ההצלחות ולקנות בית. מחירי הנדל"ן בארה"ב עלו באופן לא ריאלי, והבועה הזו התנפצה בקול רם, באירוע שמכונה כיום משבר הסאב-פריים.

ערך הדירות ירד באופן ניכר ומספר חסר תקדים של לוקחי משכנתאות נעשו חדלי פירעון. חברות ענקיות שהיו מעורבות בתהליך החלו להתמוטט, וסחפו איתן למערבולת גורמים שעד לא מכבר נתפסו כעמידים באופן שאין לערער עליו. קריסתו של ליהמן ברדרס והעובדה שהממשל לא התגייס להצילו היו קוביית דומינו קריטית בהפלת הבורסות, בצניחה שאין זוכרים דוגמתה זה שנים. סכומי עתק נמחקו מהשוק בתוך ימים ספורים, אנשים פרטיים שהשקיעו בבורסה איבדו נכסים פיננסיים שנצברו במשך שנים.

בהתנהלות ההיסטרית הזו של השוק ברחו רבים החוצה כל עוד רוחם בם, מחשש שיאבדו את כל יתרת רכושם הדל. וכמובן, יום לאחר שצנחו השערים נמוך די הצורך, באו הגורמים המוסדיים והעשירים במשאיות ענקיות והעמיסו עליהן מניות במחירי מציאה, ואותם ימכרו בבוא היום ל"פראייר" הבא.

אם כן, מהו הגורם הפסיכולוגי שגורם לאנשים ליפול כך שוב ושוב?

האדם שונא סיכון מטבעו. אחרי נפילה דרמטית בשוק, המשקיע הקטן אינו נכנס לבורסה ומשקיף מהצד כיצד המשקיע המוסדי והעשיר רוכש מניות במחירים אטרקטיביים, שגורמים לה לעלות. לאחר כמה שנים של עליות מרגיש המשקיע הקטן בטוח דיו לחזור לשוק. הוא אינו מסוגל להתמודד עם המחשבה שכולם מרוויחים ואילו הוא אינו "שותף בחגיגה".

פעמים רבות ישקיע הרבה יותר מכפי יכולתו. מהי יכולתו? אלה הסכומים שאינם מסכנים את איכות חייו השוטפת אם ייעלמו יום אחד. כשסכומים אלה יהיו בסיכון, הוא לא יוכל להישאר שווה נפש, וייאלץ לפדות את הקרן בסכומים נמוכים בהרבה משווייה הקודם, רק מכיוון שהוא נעדר מרווח פיננסי שמאפשר לגדולים ממנו לחכות בסבלנות עד חלוף המשבר.

חשוב לציין שהבורסה רווחית יותר מכל השקעה סולידית לטווח הארוך. כלומר המחקרים מורים באופן חד-משמעי שמי שישקיע בבורסה (בדרך שקולה, כמובן) לאורך כל חייו, למשל 1,000 שקל בחודש למשך 30-40 שנה, ייצא לפנסיה עם סכום גבוה יותר בממוצע ממי שישקיע את אותו הסכום בקופת חיסכון סולידית. זאת בלי קשר לעליות ולירידות בשוק. אך המשקיע הקטן נכנס בדרך כלל לבורסה עם תיאבון ועם נכונות לסכן את עצמו כדי "להכות את השוק". מאחר שעשה זאת כאשר הבורסה נמצאת בשערים גבוהים יחסית, רב הסיכוי שעדיין יימצא שם כאשר תתפוצץ הבועה.

כשהשערים נמוכים וחלק ניכר מכספו אבד, הוא יברח ויישבע שלעולם לא ישקיע עוד בבורסה. את הסחורה האטרקטיבית שהוא מוכר יקנו כאמור בזול גופים כלכליים, שישמחו למכור לו אותה שוב בהמשך, רק כדי שיוכל להתרסק איתה שוב.

בתקופה בה שערי ריבית נמוכים הופכים אלטרנטיבות חיסכון סולידי ללא אטרקטיביות הציבור הרחב חוזר לבורסה לאחר שזו עלתה בשנה האחרונה בעשרות אחוזים. "המשקיע הקטן" עמד זמן רב מן הצד מתוך חשש להיכנס שוב למערבולת הפסדים כפי שקרה לא פעם בעבר. ההיסטוריה מראה שככל שהמשקיע פחות מתוחכם ופחות מקצועי כך הוא נבהל יותר מהפסדים ויוצא אחריהם מהשוק. הצטרפותו להבא תגיע רק לאחר שהשוק עלה באופן משמעותי ולמעשה הוא מפסיד את מנוף הרווח הגדול ממנו נהנו בד"כ המשקיעים המקצועיים. הוא מצטרף עם ההמון לתקופה מסוימת והוא זה שיפסיד את רוב הכספים בשעת המשבר הבאה. את הסיבות לתהליכים הללו אסקור בכתבה זו.

אפקט השכנוע העצמי

המשקיע הלא מקצועי, הנאיבי, מאמין ש"הרוב קובע". כלומר, אם הבורסה עולה כעת ומצליחה, סימן שזה הזמן המתאים להצטרף. הוא אינו מסוגל לבחון את העובדות הכלכליות כיוון שאינו מתמצא בהן. עיניו מסתנוורות מהכספים הרבים הזורמים בשוק והוא מעוניין לקחת חלק בעוגה. הוא סובל מזיכרון קצר ומאמין שמה שהיה לאחרונה כך יהיה לפחות מחר או מחרתיים. הוא מסוגל להכיר בכך שיתכן שבעתיד הרחוק יהיה שינוי במגמה אך סבור (באופן שגוי) שיש לו יכולת ניבוי ויכולת תגובה מהירים שיספיקו למנוע מפולת.

טעות תפיסתית נוספת שמאפיינת משקיעים קשורה לעובדה שאנשים מאמינים שהסיכוי שיקרה להם משהו חיובי גבוה מהסיכוי הממוצע באוכלוסיה, ולהיפך, "לי זה לא יקרה" – מייחסים הסתברות נמוכה להתרחשות דברים שליליים מזו המקובלת באוכלוסיה. אנשים קונים כרטיסי לוטו כי מרגישים שיוכלו לזכות, אך יסרבו להוריד רגל מהגז כי אינם מאמינים שיפגעו בתאונת דרכים קטלנית (לצערנו, ההסתברות לאירוע השני גבוהה מזה של הראשון). נניח שאדם השקיע את חסכונותיו בסך 100,000 שקלים –  הוא צופה להגיע בסוף השנה לרווח של 50,000 שקלים מאחר והבורסה צמחה בשנה האחרונה בכ-50 אחוזים. אך האם הוא מוכן מבחינה פסיכולוגית גם להפסיד 50,000 שקלים? למרות שהדבר ריאלי באותה מידה רוב המשקיעים הנאיבים יאמרו חד משמעית שאינם מוכנים לסיכון זה ובאותה נשימה יסרבו להכיר בכך שזו אפשרות מציאותית שיכולה להתרחש.

תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר יכולה להסביר חלק מההטיות הללו. התיאוריה מתייחסת לאותם מצבים בהם אנשים שמגבשים עמדה ממשיכים לדבוק בה ומתקשים להודות שטעו. הם מפעילים שיטות שונות של שכנוע עצמי כדי לעוות את המציאות, יחפשו באופן פעיל מידע שתומך בעמדתם ויתעלמו ממידע שתומך בעמדה מנוגדת. לדוגמא, משקיע יזהה באופן סלקטיבי את כל המקרים בהם המניות עלו בעבר במצבים הדומים למצב הנוכחי, אך יתעלם באופן לא מודע ממצבים דומים שהובילו לירידת שערים.

משקיע הגיוני חייב להגדיר שער מסויים בו הוא מודה שמגמה מסויימת התהפכה (מה שמכונה Stop Loss, שער הפסקת הפסד) ושאחרי התממשותו הוא "יוצא מן המשחק". אולם יש חשש שבנקודה זו יכנס הדיסוננס הקוגניטיבי לפעולה. המשקיע משוכנע שהשקעתו הראשונה היתה נכונה ושהשער רק "מתקן" כלפי מטה – "עוד כמה צעדים והוא ישוב לאיתנו" ויביא רווחים נאים למשקיע. אולם השער ממשיך לצנוח ותוך זמן קצר מוצא עצמו המשקיע בהפסד עצום הגבוה פי כמה מזה שהיה בתחילת או באמצע המפולת, אך חמור מכך, גבוה פי כמה מהסכום אותו היה מוכן מבחינה פסיכולוגית להפסיד מלכתחילה.

יש לציין שאנשים בעלי נטיות להימור ולקיחת סיכונים עלולים להיות קורבנות ההפסד הקיצוניים ביותר מאחר ונטייתם לעיוות המציאות לטובת ההימור חריפה יותר מזו של שונאי הסיכון המסורתיים. היטיב לתאר זאת דוסטוייבסקי בספרו המהמר: "… לאט לאט הוציא מן הארנק שלוש מאות פראנק במטבעות זהב, שם אותם על השחור וזכה. הוא לא לקח את הזכייה, אלא השאיר אותה על השולחן. שוב יצא השחור. גם הפעם לא לקח את הכסף, וכשבפעם השלישית יצא האדום, הפסיד הגנרל באחת אלף ומאתיים פראנק. הוא סר הצידה בחיוך, שומר על קור רוחו. אין לי ספק שלהקת חתולים כירסמה לו את הלב…" (עם עובד, בתרגומה של נילי מירסקי). הציטוט האמור מתאר בצורה מדוייקת למדי את הסיבה בגללה רבים מהמשקיעים הנאיבים מפסידים את כספם בהשקעות ספקולטיביות –  הם אינם מקציבים נתח מוגבל בעוגת הנכסים שלהם להשקעה הספקולטיבית ולאחר צבירת רווח משמעותי נותנים לקרן לגדול עם הרווחים. בשל ההתלהבות מהרווח הם מוסיפים ומשקיעים גם סכומים שאינם פנויים. כאשר מגיע ההפסד הוא מוחק באחת את כל הרווחים שנוצרו כמו גם חלק נכבד מהקרן שעמדה לרשותם. משקיע מושכל יגדיר מראש את הקרן אותה הוא מסכן וכאשר נוצרים רווחים הם מוחזרים לחשבון הבנק ולא להגדלת ההשקעה הספקולטיבית. שינויים בגודל הקרן לא צריכים להתקבל באופן אימפולסיבי מתחושת בטן בעת הישיבה ליד "גלגל הרולטה" שכן במועדים אלו לא ניתן לקבל החלטה רציונלית.

אפקט הבועה

מתי נמצא השוק במצב בו כניסה להשקעה מבטיחה בהסתברות גבוהה רווח ריאלי? נהוג לחשוב שלאחר תקופה של ירידת שערים ודשדוש, כאשר שווי החברות בפועל או פוטנציאל הצמיחה הריאלי שלהן גבוה משווי המניות הנסחרות בבורסה, כדאי להיכנס למסחר. במצב זה יש הגיון כלכלי צרוף לעליית שערים.

הגדרת בועה פיננסית והזמן להימלט מהשוק כנראה יותר מסובכים. לכאורה מצב בועה נוצר כאשר שווי החברות בפועל נמוך משווי מניותיהן הנסחרות בבורסה. אולם שווי המניות בבורסה אינו מבטא רק את ערך החברה ברגע נתון אלא גם היוון של השווי העתידי שלה התלוי בצמיחה ובהצלחה אפשרית שתעלה את ערכה בפועל (ציפיות שחלקן כלכליות וחלקן פסיכולוגיות). לפיכך הגדרת הבועה ועיתוי היווצרותה הופכת לקשה ביותר. בהקשר זה כדאי להזכיר את הביטוי "סנטימנט" שמתייחס למצב הרוח במשק, בבורסה ובמסחר. כאשר הסנטימנט חיובי יש ציפיה לעליית שערים וכאשר הוא שלילי יש מגמת ירידה. מאחר וסנטימנט הוא ללא ספק ביטוי רגשי-פסיכולוגי הרי שלא ניתן לייחסו לגורמים רציונליים ועובדתיים בלבד. המסחר תלוי אם כך ב"קפריזות" רגשיות של מצב רוח קולקטיבי של ההמון.

נחזור כעת לשאלת הבועה וננסה להתייחס למצבו של הציבור הרחב ומעורבותו בבורסה. אטען שהשפעות פסיכולוגיות גורמות לכך שהציבור הרחב, כלומר המשקיע הנאיבי שאינו מתמחה במימון אלא נוהר אחרי העדר, מפסיד פעמיים. בפעם הראשונה באי קבלת רווחים פוטנציאליים כששוק המניות עולה אך הוא חושש להיכנס אליו מתוך זיכרון העבר של הנפילה הקודמת, ובפעם השניה לאחר ההצטרפות לשוק המניות שגדל עד למצב של בועה שמתנפצת בראש ובראשונה בפניו של המשקיע הנאיבי.

שלב א' – הציבור חובש את הפצעים, "שנאת סיכון": אך לא מזמן שוק המניות דשדש והיה צבוע עדיין בסנטימנט שלילי. יש הטוענים שהבורסה מקדימה אירועים מאקרו כלכליים וכי צמיחתה מעידה על התאוששות קרבה של הכלכלה כפי שצניחתה מעידה על  נסיגה קרבה בנתונים מאקרו כלכליים. המשקיע המוסדי והמקצועי מזהה פוטנציאל השקעה במניות לפי ניתוחים כלכליים, למשל לפי שווי חברה לעומת שוויה בבורסה. ניתוח אובייקטיבי של ערך המניות לאחר התנפצות "הכלכלה החדשה" היה מזהה בוודאי חברות רבות שמניותיהם אטרקטיביות מאוד למסחר מאחר ושוויה הריאלי של החברה גבוה בהרבה משווי המניה בבורסה. עם זאת, המשקיע הנאיבי, "האזרח הקטן" שמחפש תשואה נאה לחסכונותיו לא מיהר לשוב לבורסה בשל החשש להתרסקות נוספת. מצב שכזה הוא ההפך מבועה. מדובר במצב בו יש פערים שליליים משמעותיים בין  שווי חברה לערכה בבורסה, מה שמציב הזדמנות למשקיע מתוחכם עם מרווח פיננסי מספיק גדול לקחת סיכונים ולקבל סיכויי רווח נכבדים.

פרס נובל לכלכלה ניתן לאחרונה לפסיכולוג הישראלי-אמריקאי פרופ' דניאל כהנמן על מחקריו הרבים עם פרופ' עמוס טברסקי ז"ל. מחקרים אלו מדגימים הטיות בתהליכי קבלת החלטות שנובעים מגורמים פסיכולוגיים של הפרט. לדוגמא, תופעת "שנאת הסיכון" מראה שרוב האנשים מעדיפים לבחור 500 שקלים במזומן בוודאות מאשר להשתתף בהגרלה של 1000 שקלים בה הסתברות הזכייה היא 50%. מבחינה פיננסית שתי אפשרויות אלו זהות אך ההעדפה האנושית הינה שמרנית לכיוון הסכום הוודאי. עם זאת, כאשר הסתברות הזכיה או סכום הזכיה עולים, מתחילה מגמה שונה שמבטאת מוכנות גוברת לקחת סיכון מאחר ותוחלת הרווח בהגרלה עולה על גודל הרווח הוודאי. תרגום התיאוריה למצב השווקים הפיננסיים הינו שאחרי מפולת המניות הציבור תפס את שוק המניות כמסוכן, הריבית במשק היתה גבוהה ונראה היה שעדיף להשקיע בצורה סולידית את הכסף (מעדיף 500 שקלים בוודאות על פני ההגרלה). אולם בהמשך עלתה הסתברות הרווח בבורסה באופן משמעותי במקביל להורדת הריבית בשוק. הדבר הוריד את הסיכון הנתפס להפסד ומעלה את הסיכוי לרווח ולכן הקהל החל זורם לבורסה (1000 שקלים בהגרלה הסתברותית).

למעשה ניתן להסביר תופעה זו גם במונחים של תיאוריות הלמידה ובמיוחד ההתניה האופרנטית המתארת התנהגות במונחים של שכר ועונש. הצלחת הבורסה מהווה חיזוק חיובי ומעודדת את המשקיעים להיכנס למסחר. הפסדים נתפסים כעונש במונחי תיאוריות הלמידה ומלמדים את המשקיע להימנע ממסחר. המחקר הפסיכולוגי מורה שחיזוקים שליליים בעוצמה גבוהה מדי (הפסד גדול למשל) עלולים להוביל לתופעה של "חוסר אונים נרכש" שבו נוצרת פסיביות והעדר פעילות. זאת גם אם מופיעים חיזוקים חיוביים שמורים על כך שמצב העונש (נפילת הבורסה) הסתיים ולמעשה כדאי לחזור לפעילות. זו הסיבה שבגללה המשקיע הנאיבי מתעכב לחזור לשוק אחרי ההפסד האחרון (העונש) מחד גיסא ומאידך גיסא ממשיך להישאר בשוק מאוחר מדי בשל החיזוקים החיוביים שמניבים המניות עד לרגע המפולת.

שלב ב' – התנפצות הבועה, "שנאת הפסד": כל עוד הבורסה במגמת עליה לא נוצרת בעיה, אולם נקודת ההחלטה הבאה של המשקיע הנאיבי הינה כאשר המגמה מתהפכת והבורסה מתחילה לרדת. כאן עליו לקבל החלטה מהירה. האם לספוג את ההפסד של הירידות האחרונות ולצאת מהבורסה עד שהתמונה תתבהר (החלטה הגיונית פעמים רבות) או להישאר במסחר מתוך תקווה שמדובר רק בגל מתקן שיחזיר את המסחר למגמה העולה (וכאן פועלים פעמים רבות גורמי דיסוננס קוגניטיבי). במקרה הנוכחי כדאי להזכיר תופעה נוספת שתוארה ע"י כהנמן וטברסקי ומבטאת "שנאת הפסד". לדוגמא, אדם נתפס ע"י שוטר ולפניו שתי אפשרויות: 1. לשלם בו במקום קנס בסך 500 שקלים; 2. להגיש ערעור בו ההסתברות להצלחה היא 50% ואז יבוטל הקנס לחלוטין, אך אם יפסיד בערעור יאלץ לשלם 1000 שקלים. מסתבר שכעת, למרות הסימטריה לכאורה למקרה הקודם שתואר, אנשים מעדיפים את ההגרלה. לכאורה מוכנים לקחת את הסיכון ובלבד שלא להיתפס בהפסד. שנאת ההפסד גורמת למשקיע, שכבר הפסיד חלק מכספו כאשר הבועה החלה להתנפץ, להישאר בבורסה ולמעשה להפסיד סכומים נוספים. הוא מעדיף להמתין ולקחת את הסיכון של ההפסד הנוסף מאחר ויתכן ויוכל להימנע מההפסד הראשון במידה והמגמה תחזור למקורה. כאשר המציאות טופחת על פניו בדרך כלל כבר מאוחר מדי, ההפסדים כבדים והכרוניקה תחזיר את המשקיע הנאיבי לשנאת ההפסד. כאשר שערי המניות יגיעו לרצפה הוא ייצא מהשוק מתוך חשש שימשיך ויפסיד את מה שעוד נותר מכספו וימתין עד אשר יקבל שוב חיזוקים על כך שהבורסה מניבה פירות נאים. כאמור, הדבר יקרה כנראה אחרי שהקפיצה המשמעותית בבורסה כבר מאחוריו, כפי שקרה למי שרק כעת נכנס למסחר.

האם המשקיע הנאיבי לא מכיר את הכרוניקה הזו שידועה מראש? אוכל לציין לסיום הדגמה נוספת מבית ספרם של כהנמן וטברסקי. אדם מאבד בחצר 1000 שקלים. אבל וחפוי ראש הוא נכנס לחדר וכעת מציעים לו שתי אלטרנטיבות. באחת יקבל 500 שקלים שבעקיפין יפצו אותו על מחצית הסכום שאיבד. בשניה יוכל לקבל את מלוא ההפסד על סך 1000 שקלים אך בהגרלה שהסתברותה 50%. בוודאי תיזכרו כעת בדוגמא הראשונה שציינתי, בה בשל שנאת הסיכון בוחר הפרט ב 500 השקלים הוודאיים. אולם לא – הפעם יעדיף הפרט את ההגרלה. הפרט יעשה קישור לא רציונלי בין שני האירועים הבלתי תלויים – אובדן הכסף בחצר והמשחק שהוצע לו בחדר. מאחר ומצב רוחו עגום בשל הכסף שאבד הוא ירגיש ש 500 השקלים במזומן לא באמת יפצו אותו רגשית על 1000 השקלים שאיבד. הוא יעדיף להמר על 1000 השקלים שאולי יצליחו לשקם את בטחונו העצמי ואת מצב רוחו לאחר האובדן הקודם. אין צורך להכביר מילים על תחושת הדכדוך שתתקוף אותו אם יפסיד גם את 1000 השקלים הבאים בהגרלה, אך את נקודת המבט הזו הוא יסרב לראות מראש בשל תהליכים של דיסוננס קוגניטיבי. המשקיע מבין את הכרוניקה בדיעבד אבל במצב של לחץ נפשי הוא מקבל החלטות לא רציונליות, מחבר אירועים שאינם קשורים זה לזה ומגביר את ההפסד הפיננסי ואת מפח הנפש הפסיכולוגי.

בשורה התחתונה: למשקיע הנאיבי סיכוי גבוה להיגרר להפסדים כבדים בהשקעות פיננסיות בעלות אופי ספקולטיבי בשל העדר ידע מקצועי בתחום ונטייה להטיות פסיכולוגיות בקבלת החלטות. הסיכון הינו כפול, הן באובדן רכוש רב והן במחיר פסיכולוגי אישי. מומלץ לפיכך למשקיע נאיבי לקחת בחשבון כמה מרכיבים:

א.      אין לסכן בהשקעה ספקולטיבית סכומים המשמשים למחיה השוטפת או לעתודות פנסיה. ניתן לסכן רק אותם סכומים עודפים שגם אם יעלמו לא יסכנו את הרווחה האישית והמשפחתית בטווח הקצר והארוך.

ב.      יש לקחת בחשבון שאותו סכום אותו מצפה המשקיע להרוויח בצורה ספקולטיבית עלול גם ללכת לאיבוד, גם אם הדבר נראה בעליל בלתי סביר לחלוטין. המשקיע צריך להשתכנע מבחינה פסיכולוגית שהוא מוכן גם לאבד את אותו סכום אותו הוא מקווה להרוויח בהשקעתו.

ג.       יש לתכנן אסטרטגית מסחר מראש ולא לשנות אותה בצורה אימפולסיבית תוך כדי המסחר, מאחר ושינויים אלו עלולים לסבול מחוסר רציונליות בשל תהליכי דיסוננס קוגניטיבי והטיות נוספות.

יש לקחת בחשבון את המבנה הנפשי של הפרט ויכולתו להישאר יציב ו"לישון היטב בלילה" גם לאחר הפסד משמעותי של ההשקעה הפיננסית. אדם שסבור שאיכות חייו הנפשיים יעמדו בסכנה לאחר הפסד משמעותי של כספים, עדיף שלא יכנס מראש לתחומי ההשקעה בבורסה שעשויים אמנם להניב פירות יפים אך באותה מידה עלולים לגרום לאובדן משמעותי של נכסים פיננסיים.

The post כרוניקה של בועה ידועה מראש: פסיכולוגיה של השקעות ומשקיעים appeared first on PSY.

ראיון עם פרופ' אורן קפלן על רקע המשבר הכלכלי בארץ ובעולם

בחזרה למאמר על פסיכולוגיה חיובית

עכשיו אבא בבית
גם אם המשבר הכלכלי מאלץ אתכם לשנות את שגרת היום ומפיח בכם דאגות אפשר לעבור את זה גם בלי לעורר פאניקה אצל הילדים. כך נתמודד עם זה יחד, אפילו בכיף

רק אתמול אמא שרה לשירה "נומי ילדתי, אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה". זה קרה חמש דקות אחרי שאמא החליפה את השמרטפית ונכנסה הביתה. בבית של אבא ואמא ושירה יש מסורת שלמה: שירה עולה למיטה, אמא שרה לה: "נומי ילדתי, אבא הלך לעבודה", ושירה , בדיוק כמו בשיר, מקבלת מאבא מדי פעם הפתעה: פעם נעליים חדשות מאמריקה, פעם ספר מנגן.

היום אמא לא שרה. היא נתקעה בעבודה, ובפעם הראשונה בחייה שירה עלתה למיטה ואבא בא לכסות אותה. שירה שאלה את אבא מה קרה, ואבא אמר לה שהם ידברו על זה בבוקר. אבא של שירה הוא אחד מרבבות המפוטרים החדשים, והוא עצוב. אמא של שירה לחוצה, כי אין לה מושג מה עתיד לקרות. ושירה? תוהה מה יהיה עם ההפתעה.

שירה לא לבד ומשפחות רבות נכנסות למסלול שטרם הכירו. גם פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן, מנהל אקדמי של תוכנית MBA בפסיכולוגיה עסקית וניהולית במסלול האקדמי של מכללה למינהל, לא ממש יודע לומר בבטחה איך מספרים לילדים שאבא לא הלך לעבודה. "זה לא מקרה אחיד, משום שצריך לראות איזה סוג משפחה זו, הן מבחינת גיל הילדים והן מבחינת ההורים", הוא אומר, "אם ההורה המפוטר הוא איש היי טק שיש לו פיצויים יפים והכנסה מובטחת לתקופה די ארוכה, או משפחה שנאלצת לעזוב את ביתה כי המשבר הרבה יותר גדול. סוג הפיטורים וסוג הלחץ צריכים להילקח בחשבון".

יש כללים בסיסיים שיכולים להתאים לכולם?
"כן, אבל צריך להתאימם למצב הספציפי. הכלל הראשון הוא יצירת ודאות. זה קשה, כי ההורים עצמם נמצאים במצב של אי ודאות ובלחץ וצריכים הרגעה. הילדים צריכים לדעת מה קורה. לא יעזור לנסות ולהסתיר, מפני שהילדים מרגישים מתחת לפני השטח מה קורה. צריך לספר להם, קודם כל, שאבא או אמא כרגע לא עובדים. הכלל השני, והוא החשוב יותר, הוא יצירת יציבות באשר למתרחש. המסר שעל ההורים להעביר הוא 'אנחנו נהיה בסדר'. להגיד שאין חשש, אנחנו אוהבים אחד את השני, נישאר ביחד ונשרוד את זה. יש תקופות של מורדות ועליות. זה משהו שאנשים צריכים להפנים גם בעצמם. בסופו של דבר, בראי ההיסטוריה, העם הזה ראה משברים יותר חמורים מהמשבר הכלכלי שחל כרגע".

הכי חשוב – לא לדאוג
בנוסף לזה, פרופ' קפלן מעלה סכנה פוטנציאלית שמתקיימת על ראשי משפחות שחוות מצוקה כלכלית פתאומית. "הטריגר של הרבה מאוד מקרי גירושים היה משבר כלכלי", הוא אומר, "בני הזוג נכנסים ללחץ ולחרדה, הם פחות סובלניים אחד לשני, וזה מחמיר דברים שהיו כבר קודם. הם מתפרצים זה על זה ועל הילדים".

אז מה עושים? קודם כל, זוכרים שהתמודדות עם משבר היא לא דבר שלילי, ולכן גם הילדים שיעברו משבר יכולים להיבנות מזה ולפתח חוסן למשברים גדולים באמת. "לא שצריך ליצור את המשבר כדי לעבור את הלמידה הזו, אבל כן להסתכל עליו עם השאלה כיצד להתקדם מכאן הלאה", מדגיש קפלן.

יצחק גילת, פסיכולוג ומנהל תחום האינטרנט והמחקר בער"ן, מוסיף כי כדאי לפרוש בפני הילד את ההקשר הרחב של הפיטורים, להסביר אודות המשבר הכלכלי ועל כך שיש הרבה אנשים מפוטרים, ולציין כי הפיטורים לא קרו באשמת ההורה אלא בשל המצב במשק. "מומלץ לחפש את הנקודות החיובית", אומר גילת, "להגיד לילד שמדובר גם בהזדמנות, שאולי ההורה ימצא עבודה יותר טובה, קרובה יותר. בזמן הפיטורים ההורה יבלה יותר שעות בבית ויוכל להקדיש יותר תשומת לב לילד. ניתן לשתף את הילד, ולהטיל עליו משימות התלויות במידת הנכונות והרצון שלו לעזור, כמו חיפוש משרות באינטרנט או בעיתונים, עזרה בכתיבת קורות החיים במחשב ועוד, על מנת לתת לו את התחושה שהוא מועיל ועוזר".

ובכל זאת, פרופ' קפלן מדגיש כי על אף שנדרשת ודאות מצד אחד, לא מומלץ להיכנס לכל הפרטים ולהעמיס על הילדים את כל האינפורמציה. "כדאי שהילדים יידעו שיש כרגע פחות כסף", הוא אומר, "הורה יכול לומר: 'נצטרך לחסוך', ולהסביר מהם השינויים שנדרשים. לשם כך, ההורים צריכים לקבל את ההחלטה הזאת בינם לבין עצמם. אומרים: נצטמצם, נאכל בצורה יותר צנועה ונקנה בגדים יותר צנועים, אבל זה לא ישבור את רוחנו ואותנו. אחרי הכל, ילדים הם לא היועצים הכלכליים שלך ולא צריכים להפוך לפרטנר שלך. כדאי להגיד להם מה קורה, אבל לא לשים על כתפיהם את הדאגות והפתרונות. לא לחשוש מלתת אחריות לילדים. בזה שאנחנו פחות מבזבזים או מבטלים את הערוצים בטלוויזיה כחלק מהחיסכון שלנו יש מסר חינוכי לא רע בכלל לחיים".

בוא ניקח לדוגמה ילד ששמע אינספור פעמים כמה חוגים הם חשובים. איך אומרים לו שאין יותר חוגים?
"אם יש לו שלושה חוגים, זה טוב מאוד לתת לו לבחור ביניהם. זה מגביר את תחושת הביטחון שלו, בלי לסגור לו את הברזים ללא שליטה שלו. ההסבר צריך להיות הכי ישיר ופרקטי, בדיוק כמו שהורים מתגרשים או שחס וחלילה מישהו נפטר. אתה אומר לילד קטן שזו המציאות. מצד שני, נדרש תכנון מראש: לא סוגרים את כל הברזים ביום אחד ומגלים למחרת שהגזמנו. אפשר להתייעץ עם יועץ כלכלי, ואפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים".

"כדאי להשתדל שמצב הרוח והדכדוך לא ישתלטו על החיים בבית", מוסיף גילת, "חשוב להמשיך לתת לילד את התמיכה הרגשית, האהדה ותשומת הלב שאליהן הוא רגיל. במקרה שהדכדוך נמשך וההרגשה לא משתפרת, רצוי וכדאי לפנות לער"ן או לגורם אחר על מנת לשתף ולטפל".

מה עושה משפחה מאושרת?
אבל גם אם המשבר קשה, טוען פרופ' קפלן, שמתמחה בתחום הפסיכולוגיה בהפרעות חרדה ובפסיכולוגיה חיובית, הראייה האופטימית מאוד חשובה להורים ולילדים. "המיעוט שבמיעוט נזרק לרחוב, רוב האנשים נמצאים בלחץ מתסריט האימים הזה, אבל זה לא מציאותי בדרך כלל. יש פחד להצטמצם. בסופו של דבר, כשבודקים לעומק מה עושה משפחה מאושרת, מגלים שהאושר ממש לא קשור ליכולת החומרית. זה משהו שאפשר להעביר לילדים לא רק בתקופת משבר, אלא כמסר כללי: האושר מגיע מלהיות ביחד, מהחברות, מהמשפחה".

זה נכון גם במדינה קפיטליסטית שמגדלת דור של שפע?
"דווקא בגלל שאנחנו כל כך חומרניים, אנשים הגיעו להישגים מאוד גבוהים אבל ראו שזה לא עושה אותם מאושרים. אושר זה להיות ביום שבת בפיקניק ולראות את הילד שלך צוחק. אלה דברים שלא עולים כסף משום שאלה שעולים כסף לא מחזיקים את האנשים לאורך זמן. זאת הבנה שיכולה להרגיע מאוד בתקופת משבר, כי אתה לומד להעריך את הדברים החשובים באמת בחיים".

The post מצטמצמים: איך מספרים לילד שאבא פוטר מהעבודה appeared first on PSY.

 השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:

1. קשרי משפחה א': הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. קשרי משפחה ב': אנשים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. העמוד הנוכחי למטה – התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

 חלק רביעי: התמודדות עם אירועי חיים שונים

מעגל רגשות שליליים וחרדת במה
אני שחקן צעיר באחד מהתיאטראות הרפרטוארים בארץ, ובחזרות לקראת הצגה חדשה.
לפני שבוע היה לי יום חזרות נוראי, כאילו שכחתי ביום הזה את כל הטכניקות אותן למדתי בבית ספר למשחק, וחזרתי להיות ילד שנוהג במשחק כשעשוע.
האכזבה שלי מהרושם השלילי שהותרתי על צוות ההצגה ביום ההוא שוכנת בראשי, תקועה במחשבותיי, מפריעה לי להתרכז ולהשתחרר , ומפריעה לי מאוד בימי החזרות הנוכחיים.
אני מרגיש ילד, מרגיש מגושם, מרגיש שחשפו את התרמית שלי – שאני לא באמת מוכשר. מרגיש שכולם נזכרים ב"פאשלה" שלי ברגע שאני עולה על הבמה.
אבקש מכל ליבי את דעתך איך לעבור את ימי החזרות הבאים? איך להתמודד עם לחץ ומעגל של רגשות ומחשבות שליליות? איך אוכל לחזור ולתפקד כמו בעבר?
תשובה
מי שמופיע על במה, בין אם זה שחקן ובין אם זה מורה בכיתה או בכל מצב אחר של חשיפה חברתית, נחשף במוקדם או במאוחר לסוג של חרדת במה או קהל. החרדה הזו יכולה לכלול חרדת ביצוע, כלומר, קושי ממשי להופיע או להרצות, או ביקורת עצמית קשה לגבי היכולת האישית והאפשרות להמשיך ולהציג.
הצגה כשמה כן היא, יש בה משהו שמציג חלק בך שיש בו רכיב אוטנטי וללא ספק יש בו רכיב מלאכותי. אני חושב שאתה נוגע כרגע בשאלה משמעותית במקצוע שבחרת לעצמך. את שואל מה אמיתי ומה מזוייף, מי אתה ומה בדיוק אתה מוכר, הן לקהל והן לעמיתך. אלו התלבטויות טבעיות ואם תוכל להפוך אותן למנוף של פיתוח ומודעות עצמית, ולא לדרך של הלקאה עצמית, תוכל אפילו להשתמש בחומר הגלם הזה לטובתך. מה שקרה לך נראה לי אירוע מאוד טבעי במהלך החיים המקצועיים שלך. אם תקבל אותו ככזה, אם תבין שזה אירוע שמשתלב בתמונה הכללית ואינו פוגע בקריירה שלך, סביר להניח שתרגיש הקלה. לפעמים סוג כזה של רגש הוא אינדיקטור למשהו שקורה לך ודורש תשומת לב שקשה לתת אותה ללא נורת הזהרה. אני מציע לחשוב גם על ההיבט הזה, אבל לא באופן קונקרטי. כלומר, נסה להוריד את הביקורת העצמית החזקה ולהתמקד במשמעות העמוקה והאמיתית של מה שקרה. מה זה אומר עליך? מה זה אומר על בחירותיך המקצועיות? האם יש משהו שהיית רוצה לשנות בסגנון החיים שלך, המקצועיים ובכלל?
לבסוף, מדוע זה קורה דווקא עכשיו? אלו אירועים שמזדמנים לאנשים במקצוע שלך באופן תדיר. האם יש משמעות מסוימת לכך שזה קרה דווקא עכשיו? האם אתה יכול לראות את ההקשר ההיסטורי בתזמון הנוכחי?
אני מעריך שאם תשתמש במה שקרה כחומר גלם ולא כאירוע מביש שצריך להעלים אותו הדברים יראו לך באופן שונה לחלוטין.

 נסיגה
אני בן 18 ונמצא ממש טרם גיוס. בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה, אשר בולטת מאוד בכל תחומי עיסוקי, כאשר תהיתי רבות לגבי פשר העניין. הייתי מגדיר את בעייתי כ "נסיגה בשעת שיא"…
למעשה, בכל תחום בחיים, הדורש טיפה תחרותיות ומאמץ, אני מגיע למצב, שכאשר אני מגיע לקראת הסוף (ולפעמים זה גם קורה בהתחלה, אך בעיקר בסוף) אני חרד מאוד, והביטחון העצמי שלי יורד כליל לתחתית, באופן שגורם לי להיות מושבת ממלאכתי ומאמציי.
אתן לכם דוגמא מעשית: לא מזמן היה לי גיבוש של צה"ל…בקיצור, רובכם יודעים שבאים לשם חבר'ה ממש איכותיים ורציניים, כאשר רמת הכושר הנדרשת גבוהה…בקיצור ההכנות לגיבוש היו מפרכות, ולסיכום הגעתי לרמת כושר טובה ולביצועים מעולים.
עכשיו העניין הוא שאיך שהגעתי לשם, רמת הביטחון העצמי ירדה, הרגשתי את עצמי כבעל הסיכויים הכי קלושים לעבור וכו'-דבר שגרם לביצועיי המעשיים להיות דומים.
בקיצור הכוונה היא, שפיתחתי לי מן הרגל, שכל דבר שקשור בתחרות מעורר בי ממש לקראת השיא חרדה מסויימת, שגורמת לי לדפיקות לב מהירות ולהרגשת חולשה, שהמוצא היחיד הוא פרישה.
תשובה
לפי מה שאתה מתאר מדובר בסוג של חרדת ביצוע בדומה לחרדה בחינות או חרדת קהל. כאשר אתה מגיע לקראת התמודדות משמעותית תוקפת אותך חולשה שגורמת לקושי להמשיך ולהגיע להישגים. תופעה זו אכן משפיעה באופן משני גם על הדימוי העצמי ובהחלט היה כדאי לבדוק את העניין ולטפל בו שכן הוא עלול ללוות אותך בהתמודדויות נוספות גם בעתיד.

 פרידה כואבת
אני בן 27, סטודנט לתואר שני.לפני חודש וחצי חוויתי פרידה כואבת והרגשתי היא שעולמי חרב עליי. בחילות, התפרצויות בכי, חוסר חיוניות וכו'. אך המפריע לי מכל הוא שאני לא זוכר כלום מהקשר עצמו. במכתב שכתבתי לעצמי לפני הפרידה קראתי שיש לי תחושה שהיא לא אוהבת כפי שאני ובכוונתה לעזוב. תיארתי את הפחד הגדול להישאר לבד ולחוות את כאב הפרידה שכבר חוויתי בעבר לא פעם. אני מאשים את עצמי על שגרמתי לה לעזוב בגלל הקנאה,ה חולשה שהפגנתי וכו'. מצד שני, מדי פעם אני נזכר בסיטואציות המשקפות את הקרירות והאדישות שהפגינה חברתי כלפיי. יש לציין שהיא יפהפייה ומחוזרת ותמיד הייתה מלאה בעצמה ומנעה ממני חיזוקים בסיסיים (נשיקות, יוזמה בסקס) שידעה שאדם חלש ותלותי כמוני צריך.
אני עסוק במחשבה מי אשם בפרידה? אולי עייפתי והברחתי אותה? אולי כלל לא אהבה אותי כל השנתיים האחרונות? היא תמיד ציירה עצמה כבחורה חזקה שנפרדת מגברים ותוך "כמה ימים" מתגברת וממשיכה הלאה. מי באמת אשם? למה כשאני חושב שקל לה אני נחלש ונשבר, ולהיפך? למה אני לא מסוגל לגבש לעצמי עמדה קבועה ולהיאחז בה. אודה לך על התייחסותך.
תשובה
אתה מתאר את עצמך כאדם חלש שזקוק לחיזוקים ואת הפחד הגדול להישאר לבד. במצבים כאלה הקשר הופך לסם שצריך כדי לשרוד. לפעמים הדבר גורם לכך שתוכן הקשר כבר איננו חשוב כל כך אלא מה שבאמת חשוב זה עצם קיומו של הקשר. מה שקצת מסבך את העניין הוא שלמעשה במצב כזה לא משנה מי נמצאת שם, העיקר שיש שם מישהי. במידה וזה באמת מה שקרה, הפחד שלך לא היה מכך שהיא אישית תעזוב אלא מכך שתינטש ותישאר לבד. לכן גם כעת, אינך זוכר באמת מי עזבה אותך אלא אתה בתוך הבדידות הכואבת שלך עם עצמך.
אם אלו פני הדברים אז עד שלא תתארגן לטפל במה שקורה לך באופן אישי הקשרים שלך ישארו משהו שקורה מבחוץ, מה שמפחית את השליטה שלך במצב ולמעשה עלול להוציא את משמעות הקשר מתוך היחסים. לא נראה לי קריטי כעת מי אשם, יותר נראה לי שחשוב כעת ללמוד ממה שקרה וממה שקורה ולהתארגן כך שמצבך הנפשי יהיה חסין ואקטיבי יותר באשר לגורלך ולחייך. דרך הגיונית בעיני לכך היא פניה לטיפול פסיכולוגי.

 חייבת יעוץ דחוף
הנני כבת 37 רווקה. במשך כ- 5 שנים יצאתי עם גבר כבן גילי רווק. מערכת היחסים שלנו ידעה הרבה עליות וירידות, עד אשר נפרדנו. בשנתיים האחרונות מידי פעם הקשר מתחדש ושוב מתנתק (סיבת הפרידה היא שבן זוגי לא מעוניין להתמסד).
הסיבה שבכל פעם אני חוזרת אליו, בגלל אהבתי אליו. אינני מצליחה לשכוח אותו למרות מגרעותיו הרבות וניצול אהבתי אליו.
בכל פגישה מחודשת, באופן שיטתי הוא דואג לספר לי על כיבושיו בפרטי פרטים ואני לא מסוגלת להקשיב לסיפורים האלו. לא פעם אמרתי לו שזה פוגע בי (עלי לציין שהוא הרבה פעמים בודה את הסיפורים האלו ואני יודעת שאין לו אף אחת) , אבל הוא תמיד ידאג "לשתף" אותי. אני מרגישה שהוא עושה את זה בכוונה, הוא מנסה לבחון את גבול אהבתי אליו ויש לי תחושה שהוא די נהנה לראות אותי מתפתלת בחוסר הוודאות.
כל פעם כמו טיפשה אני נופלת לפח שלו ומאמינה לסיפורים שלו ומספקת לו תשובות "שמרגיעות" אותו ונותנות לו תחושה שאני עדיין "בכיס שלו". אני יודעת שאני בראש שלו ושהוא לא שכח אותי, אבל מצד שני הוא לא מוכן להתקדם בקשר ואני מרגישה תקועה עם אהבה חסרת תקווה.
הייתי מעוניינת לדעת ממה נובעת ההתנהגות שלו כלפי? האם עצם בדיית הסיפורים שלו לגבי נשים אחרות, מקנה לו כח ? האם דרך "משחק" זה הוא מבטיח שאהבה שלי אליו לא תיגמר לעולם?
אני מבולבלת כועסת ומרגישה שאני די דורכת במקום. ומה שמכעיס אותי יותר זה עצם זה שהוא יודע עד כמה אני אוהבת אותו ובאיזה שהוא מקום הוא "משתמש באהבה הזו.
אודה לך אם תוכל לחוות את דעתך בנושא.
תשובה
ישנן תופעות רבות של קשר שלילי לעיתים פתולוגי. אני מתאר לעצמי שיש סיבות לכך שאת מוכנה להתענות כך בקשר. סביר להניח שאם היית רואה מישהי אחרת מהצד עוברת את מה שאת עוברת לא היית מבינה כיצד היא מוכנה לסבול זאת. תופעות כאלה קורות למשל כאשר מתפרסמים מדי פעם נתונים או סיפורים על נשים מוכות ותמיד חוזרת השאלה מדוע הדברים הגיעו עד כך. אני לא רומז שאת אישה מוכה, אבל משהו מהמנגנון של הסבל והכאב שאת חווה במשך זמן כה רב בכל זאת מצית אסוציאציה לכיוון כזה. יש משהו סדיסטי בהתנהגות שלו ומשהו מזוכיסטי בהתנהלות שלך, ובתוך ריקוד הטנגו הזה אתם ממשיכים לרקוד כבר די הרבה זמן.
כמובן שהסיבות להישארות בקשר כזה יכולות להיות רבות והן בוודאי קשורות להיסטוריה האישית שלך ולמרכיבים רבים נוספים. אני מסכים איתך וממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, להיגמל מהקשר הלא בריא הזה ולהמשיך הלאה.

מה לעשות?
אני כבת 38, רווקה ובהריון מקשר של מספר חודשים שהיה לי עם גבר שעזב את הארץ ולא היה מוכן להכיר באבהותו. החלטתי להביא את הילד הזה לעולם ולא להפיל. לפני שהכרתי את הגבר הזה יצאתי עם גבר מספר שנים. מערכת היחסים שלנו היתה יפה ומצד שני כואבת. אני רציתי להתמסד ולהקים משפחה והוא לא. היום, אני בהריון מהאחר ומרגישה בודדה רגשית.
לפני כחודש פגשתי את אהובי מהעבר וסיפרתי לו שאני בהריון. עלי לציין שהוא הוכה בתדהמה, הרגשתי איך שהוא מתקשה לעכל את הבשורה. לאחר הפגישה המקרית המשכנו את הקשר בטלפון ואפילו נפגשנו פעם אחת לקפה. באותה פעם היצרים התלהטו בינינו ופתאום הרגשתי שהוא אותו גבר שאהבתי במשך שנים. אבל, כאשר הוא הבין שעדיין יש לי אליו רגש, הוא החל לשחק איתי, כגון: להבטיח להגיע לבקר אותי בדירתי וברגע האחרון לדחות, או להבטיח לצלצל במועד מסוים ולא לצלצל, לצלצל רק ביום המחרת, או כאשר אני מצלצלת אליו הוא לא עונה לטלפון כאשר הוא מזהה את המספר שלי וכו'…….
באחת השיחות הוא זרק לי את המילים האלו: "באתי לפגוש אותך בשביל להתנקם בך". (למרות שהדברים נאמרו בחצי חיוך – לא יכולתי להתעלם – אדם מדבר מתוך הירהורי ליבו).
משהו בתוך ליבי אומר שאולי עדיף לא להיות איתו בקשר – כי בצורה שהוא מתנהג אלי עכשיו זה רק מזיק לי .
אבל, הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך בנושא. מדוע, מצד אחד הוא דחה את אהבתי ואת רצוני להקים משפחה, מצד שני, כאשר אני המשכתי הלאה קשה לו לקבל זאת?
תשובה
יש לך אינטואיציה שאומרת להתרחק ממנו ולא להסתבך שוב בקשר שכבר הכאיב לך בעבר. אני נוטה לסמוך על סוגים כאלה של אינטואיציות, למרות שאני מבין את הבדידות והכמיהה לקשר שיש לך.
במידה ואת רוצה לתת לו ניסיון נוסף, דברי איתו והסבירי לו בצורה נחרצת שאת לא מעוניינת בקשר עימו כי הוא מתנהג בצורה גסה ולא רגישה. אם יש לו משהו חיובי להציע הוא מוזמן לנסות, ואם לא עדיף שיעלם מעולמך לעד. אם תראי שמשהו משתנה וההתנהגות האחרונה היתה רק תגובת קנאה והלם להריון, אפשר לבחון שוב את העניינים. אולם אם את מזהה את אותו דפוס התנהגות, חתכי מייד את הקשר וותרי עליו. זה עלול להביא רק צרות.

 הריון
אני בת 28.5. לפני 3 ימים גיליתי שאני בהריון ראשון. ההיריון הנ"ל הושג לאחר 4 סדרות טיפולים. כשגיליתי שאני בהריון, משום מה לא שמחתי אלא ישר דאגתי – מה יהיה בעבודה, אין לי כוח להשמין, מה יהיה אם ההיריון לא יהיה בסדר וכיו"ב.אני גם לא מרגישה קשר למשהו בפנים ובכלל אני לא מרגישה בהריון. יצוין כי בעלי והמשפחה שלי ושלו לחצו עלי המון להיכנס להריון (אנחנו נשואים 4 שנים). האם התחושות הללו נורמאליות?
תשובה
התחושות הללו נורמאליות לגמרי. עד עכשיו לא היה לך פנאי לעסוק בשאלות הללו. עסקת בעיקר בדאגה לכך שאת לא נכנסת להריון ומה יהיה. עכשיו כשהבעיה הזו נפתרה יש לך פנאי גם לעסוק באותן שאלות שעולות באופן טבעי.
זה די דומה למה שקורה לזוג טרי אחרי החתונה. כולם בטוחים שירח הדבש הוא הדבר היא מתוק שיש בעולם. מסתבר שזוגות רבים מתקשים מאוד בשנה הראשונה לנישואיהם דווקא בכלל שעד החתונה עסקו בשאלה האם הזוגיות תתממש ולא הספיקו לדבר על כיצד היא תראה. אותו דבר במקרה של הריון. לעיתים ההתמודדות עם שינוי הסטאטוס, שינוי האיזון במשפחה ובגוף וכל שאר הדברים המשמעותיים שקורים בהריון ואח"כ בגידול ילדים, עולים דווקא לאחר הכניסה להריון, בעיקר אם זה היה תהליך ארוך וקשה.

אמא לבן שנה וקצת
אני אמא לילד בן שנה ושלושה חודשים (אחרי טיפולי פוריות רבים) שלא עובדת והוא איתי בבית. אחרי הלידה הייתה תקופה די ארוכה שבכיתי. התעצבנתי הרבה מעצם העובדה שאני לבד (יש משפחה ובעל). התקופה הייתה מלווה בהתפרצויות ובמתחים. פחות או יותר התקופה חלפה לאט עם עליות וירידות. בעלי כל הזמן אומר תצאי את צריכה להתאוורר, אך הילד לא בגן ואנו לא יכולים להרשות (כרגע) בייביסיטר על בסיס קבוע. בכל אופן הבעיה שלי זה מה שקרה אתמול בלילה. הילד שלי אתמול אחרי האמבטיה (בשגרה הרגילה) לא רצה לישון במשך ארבע שעות. אני די התעצבנתי הרמתי את הקול, השכבתי אותו בכוח במיטה והנחתי עליו די חזק את היד. מדי פעם נבהלתי ממה שעשיתי ולקחתי אותו לסלון שישחק ויראה טלוויזיה כדי שאירגע ואשתה מים, אך ההתנהגות שלי חזרה על עצמה, בשינויים כמובן, אך עדיין לא התנהגות הולמת אחרי 4 שעות מתישות התחלתי לבכות מה עשיתי? איזו אמא אני? כל כך השתוקקתי לילד (טיפולי פוריות) וכך אני מתנהגת???? הצילו!!! מה עושים? עצה? רעיון? עזרה? דחוף….
תשובה
לפי מה שאת מתארת את עוברת תקופה לחוצה וקשה אחרי הלידה. היתה לך ציפייה ארוכה לילד, והנה הוא הגיע, אבל ההתמודדות היום יומית אינה תואמת תמיד לפנטזיה. יתכן אפילו שסבלת או שהינך אף סובלת מסוג מסויים של דיכאון אחרי לידה ולכן התגובות החריפות. אני מציע לך לפנות לקבל הדרכה פסיכולוגית ולא להישאר לבד עם התחושות הכל כך קשות הללו. יש מסגרות של השירות הציבורי שעלותן נמוכה או לא עולה לחלוטין. למשל מרפאת אם-תינוק במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב שמטפלת באימהות לילדים צעירים ועשויה להיות מאוד רלוונטית, כך ישנם מכונים להתפתחות הילד, תחנות בריאות נפש ועוד בהם ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אני מעריך שאם תהיה לך כתובת רלוונטית לייעוץ ופריקת מתח זה יוכל להרגיע ולעזור.

מרגישה סבל במטלות אפילו פשוטות ולכן נמנעת מהן
יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה .
אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו…אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות.וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו.
ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל .
כך זה אצלי עם כל דבר. והחיים כך נורא קשים.
פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכו-דידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב .
גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל .
אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר .
האם תוכל לתת לי עצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?
תשובה
את מתארת היסטוריה ארוכה של טיפולים והתמודדויות. הדברים בוודאי אינם פשוטים, את לא יודעת מה בדיוק הבעיה, אבל די ברור לך שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלך ואת כל מה שאת יכולה ורוצה לתכנן עבורך. אין ספק שאת צריכה להמשיך ולהיות במסגרת טיפולית, הן תרופתית, הן בשיחות והן במסגרת כלשהי שתשמור עליך מבחינה מקצועית וחברתית. העניין כבר אינו משהו מיידי שצריך לטפל בו כעת אלא בעיה שהמהות שלה כרונית ונמשכת לאורך זמן. אני לא חושב שיש טעם להכחיש את זה ועצם ההכרה בכך שיש כאן בעיה מתמשכת אולי תעזור לך לכוון את הפתרונות.
פתרונות במצב כזה אינם בד"כ כוללים משהו כולל ומקיף. כאן צריך לבנות צעדים קטנים שכל אחד מהם מהווה מטרה בפני עצמו. ללכת לרופא שיניים בתאריך מסוים, לראות סרט שאת רוצה באחר צהריים מסוים, לדבר עם חבר שלא דיברת עימו הרבה זמן בבוקר מסוים. התוכנית לא יכולה לכלול משהו מקיף מידי כי מניסיונך זה לא עובד. החיים בנויים מרגעים קטנים. נסי לבנות את הרגעים הללו וככל שתצליחי להתמודד איתם בקטן, כך החיים שלך בגדול יראו טוב יותר.
כל יום הוא מועד שעומד בפני עצמו. אם תתכנני לכל יום מטלה אחת בלבד שבה את מתחייבת לעמוד, ואכן תקפידי לעמוד בה, את תראי שתוך זמן קצר יהיו יותר ויותר דברים שיסתדרו. יום אחד לעשות הליכה ברגל לחצי שעה. יום אחר ללכת לסרט. יום אחר לפגוש חברה שמזמן לא ראית, וכו'. הדברים הקטנים הללו יבנו רצף של יכולת ומסוגלות. במידה ולא עמדת במטלה היומית, נסי לחשוב מה עצר בעדך, אל תייאשי את עצמך, נסי לפרגן לעצמך ואל תנסי להגדיר משימות גדולות וממושכות, לפחות בשלב הראשון.

לא החלטי
אני בן 32 נשוי+2 . לפני כחצי שנה עזבתי (לאחר 6 שנות עבודה) מקום עבודה טוב כי נמאס לי מהאווירה בחברה, האנשים וכו'.
רק לפני חודש מצאתי במקרה עבודה חדשה שגם ממנה אני גם כבר לא מרוצה. עברתי ראיונות עבודה רבים בחברות טובות ובאף אחת מהן לא הצלחתי לעבור לשלב המיון הסופי וסוננתי מיד לאחר הראיון הראשון.
חשבתי שאם אעזוב את עבודתי אמצע מיד עבודה טובה יותר, אך לאחר 3-4 חודשים ראיתי שהסיכויים שלי קלושים ביותר ולכן ניסיתי לחזור למקום עבודתי הקודם אך כבר לא רצו בי כי כבר קיבלו מישהו אחר. ומאז אין יום שאני כועס על עצמי מאוד, שכן איך יכולתי להיות כל כך אידיוט ותמים כשעזבתי את עבודתי סתם ללא סיבה אחת טובה, מבלי שיש לי ביד עבודה אחרת, טובה יותר.
וכך גם בראיונות העבודה אינני מצליח לשכנע את המראיין מדוע עזבתי ואז כבר רואים מי אני ואין לי כבר סיכוי.
כיום אני עדיין ממשיך לחפש עבודה, למרות שמצאתי משרה סבירה (אחרי זמן רב מאוד)
אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מעצמי לאן ללכת, לאיזה כיוונים לפנות כדי שאפסיק כבר כל הזמן לחפש ואדע את מקומי.
תשובה
מכל דבר בחיים אפשר גם ללמוד, השאלה אם אתה באמת מבין מה שקרה ומדוע הוא קרה. בכל מקרה, לפי מה שאתה מתאר התקבלת בסופו של דבר לעבודה ואתה כעת עובד. בשל התרחיש הקודם שקרה לא כדאי שתעזוב את מקום העבודה הנוכחי לפני שיש לך אלטרנטיבה רצינית במקום אחר. יתכן שאת החיפוש צריך לעשות לא רק במודעות הדרושים אלא גם בנפשך פנימה, ואולי זה הזמן לפנות לייעוץ פסיכולוגי.

ניצול זמן
יש לי בעיה לא קטנה של ניהול וניצול זמן. אני מתפקדת בחיי האישיים והמקצועיים, אך למרות זאת, אני מרגישה שביכולתי להשיג הרבה יותר, אילו ידעתי איך לנהל בצורה נבונה את הזמן שבידי. זוהי בעיה שיש לי מאז הילדות והיא מאד מפריעה לי. לפני כמה חודשים הפכתי לאם, והבעיה כמובן החריפה עם הזמן הפנוי המועט שנותר בידיי איך ניתן לפתור אותה?
תשובה
עצה קטנה: בכל סוף שבוע, כשאת בכל זאת מוצאת 10 דקות פנויות, תכיני לך שרטוט של ימי השבוע מחולקים לשניים: בוקר וערב. ותכתבי בדיוק מה יש לך לעשות בכל שעה בכל יום. את הדף הזה תתלי על הדלת, ותעקבי אחריו. תרשמי בו הכל החל מתור לרופא עם הילד וכלה בכביסה, תוכנית טלוויזיה שאת לא מפספסת או פגישה עם חברה. במשך השבוע תעקבי אחרי הדף, תמחקי דברים שעשית כבר ותעבירי ליום אחר דברים שלא הספקת.
מעבר לכך כדאי בכל זאת לתת תשומת לב לסיבות שבגללם את לא מתארגנת עם הזמן. יתכן שיש שם גורם בעל משמעות מעבר לחלק הפרקטי של התארגנות סביב הזמן. אם יש הסבר פסיכולוגי חשוב לתת לו שם ופירוש אחרת שום כלי יישומי לא יעבוד באמת לאורך זמן.

ליקויי למידה
לאחרונה התחלתי ללמוד באוני' ואני חש תופעות מאוד מוזרות. עוד בתקופת התיכון היו לי מעין בעיות ריכוז. במיוחד בעיות באגירת מידע שאני לומד לזיכרון. בגלל בעיה זו נאלצתי רבות "להמר" בבגרויות ולא למדתי לשום בגרות את כל החומר הנדרש. השיא היה בבחינת הבגרות בהיסטוריה בה למדתי רק כחצי מהחומר הנדרש.
לצערי הרב שיטה זו בלתי ישימה כעת. מלבד הקשיים הנובעים מ-5 שנים בין לימודי בתיכון ללימודי באוני' (צבא – חו"ל…) אני פשוט לא זוכר על מה מדברים בשיעורים. המרצים שואלים שאלות ואני באמת באמת לא יודע לענות. אני זוכר שדיברנו על הנושא, אך פרטים אני לא מסוגל לזכור.
דבר נוסף הקורא לי הוא שאני לא מסוגל להתרכז בשיעור. אני מאוד מנסה להקשיב ולשים לב, אך מה שקורה הוא שאני גם לא מקשיב כשאנשים מדברים איתי המון אלא גם אז חולם בהקיץ, ואפילו הלכתי לצפות במופע אותו השתוקקתי לראות זמן רב וגם בו חלמתי להקיץ ואיבדתי את הריכוז במה שקורה… זה ממש מדאיג אותי ואין לי שליטה על זה.
בלילות אני גם מתקשה לישון וכל הזמן הראש חושב וחושב על הא ודה. אני לפעמים משתגע מזה שאני מת מעייפות, שוכב לישון ב-11 בלילה כי למחרת אני מתחיל ללמוד ב-8 ואני פשוט מתגלגל במיטה מצד לצד, הראש כל הזמן מלא מחשבות, ואיני מסוגל להירדם עד 3-4 בבוקר.
אני יודע שלעתים אנחנו נוטים לעשות אוטו-דיאגנוזה ממה שאנו קוראים או שומעים, אבל כשתיארתי את הנ"ל בפני השותף שלי במעונות הסובל מהפרעות קשב וריכוז הוא אמר שמה שאני מתאר הוא תיאור קלאסי של המקרה.
אני מאוד הייתי שמח לשמוע עצה על פתרון לבעיה שלי.
שמעתי שיש תרופה בשם ריטלין אבל אני יותר בעד פתרונות טבעיים או לפחות ע"י תרגילים שאני אבצע על עצמי…
תשובה
כנראה שהכישרון שלך הצליח להוביל אותך להצלחות לימודיות בתיכון למרות הקשיים שהיו כנראה מאז ומתמיד. עם זאת, אין סיבה להמשיך ולסבול. גש לאבחון מסודר של ליקויי למידה. יתכן שיש בעיה אובייקטיבית שחשוב מאוד להגדיר אותה. זה יעזור לך גם לפתח לאחר מכן אסטרטגיות למידה יעילות יותר לטווח הארוך. בכל מוסד אקדמי רציני יש שירות פסיכולוגי שעורך את האבחונים הללו. יש אפשרות גם לפנות ארגון ניצ"ן באזור מגוריך שנועד לאבחון ליקויי למידה.

ספיחים נפשיים לפגיעה בתאונת דרכים
בתי, כיום בת 18, נפגעה קלות לפני שנה וחצי בתאונת דרכים, ומאז, בכל פעם שאנחנו נמצאים על הכביש בסיטואציה "מסוכנת" לפרשנותה (ובעזרת הכבישים והנהגים הנהדרים שעליהם יש הרבה אירועים כאלה), היא נתקפת חרדה, רועדת, פורצת בבכי ומעלה מחדש את כל הזיכרונות , מתבטאת בגסות נגד הנהגים שסובבים אותה.
האם יתכן ששיחות עם איש מקצוע יביאו להקלה במצבה? אנו מתגוררים באשדוד האם תוכל להמליץ על מישהו?
האם נכון לעודד אותה בשלב זה ללמוד נהיגה, או שעדיף להמשיך ולחכות.
תשובה
על שתי השאלות תשובתי חיובית. כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי לטפל באופן יותר ישיר בטראומה. אני מציע לנסות את שיטת EMDR ואולי תוכלו לקבל המלצה למטפל באזורכם מאגודת EMDR בישראל www.emdr.org.il. מאמר קצר על השיטה אפשר לקרוא בקישור הבא: https://www.psychologia.co.il/emdr2.htm
גם על השאלה השני תשובתי חיובית, כדאי בהחלט להתחיל לימודי נהיגה, זה עשוי להוות גורם טיפולי התנהגותי שיעזור גם כן, מעבר להיבט הפרקטי של רכישת הרישיון.

זיכרון ילדות
יש לי ידיד שכל הזמן מספר לי שחרוט לו בזיכרון מכיתה א' תחרות תחפושות שהתחפש לילדה ומאוד רצה לזכות ולא זכה והוא חש אכזבה ועד היום בגיל 38 הזיכרון הזה טבוע לו בראש וזה מאוד מציק לו.
מה אמורה לרמז הסיטואציה או איך אפשר להתמודד איתה ולשכוח אותה?
האם זה קשור לאכזבות שחווה או שמאז הוא סוחב איתו מטענים?
תשובה
זהו סוג מאוד אישי של חוויות ולא הייתי מנסה לעשות הכללה. הוא היחידי שיכול לומר אילו אסוציאציות זה מעורר בו ולמה זה קשור. אם היא מציקה באופן חי גם כיום יש אפשרות להתמודד איתה ולהחליש את השפעתה. אין אפשרות להשכיח חוויות. ההחלשה קשורה הן להבנה למה זה שייך וכן לתהליך טיפול אפשרי, למשל EMDR.

The post חלק רביעי: התמודדות עם אירועי חיים שונים appeared first on PSY.