השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:

1. קשרי משפחה א': הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. קשרי משפחה ב': אנשים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. העמוד הנוכחי למטה – התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

 חלק רביעי: התמודדות עם אירועי חיים שונים

מעגל רגשות שליליים וחרדת במה
אני שחקן צעיר באחד מהתיאטראות הרפרטוארים בארץ, ובחזרות לקראת הצגה חדשה.
לפני שבוע היה לי יום חזרות נוראי, כאילו שכחתי ביום הזה את כל הטכניקות אותן למדתי בבית ספר למשחק, וחזרתי להיות ילד שנוהג במשחק כשעשוע.
האכזבה שלי מהרושם השלילי שהותרתי על צוות ההצגה ביום ההוא שוכנת בראשי, תקועה במחשבותיי, מפריעה לי להתרכז ולהשתחרר , ומפריעה לי מאוד בימי החזרות הנוכחיים.
אני מרגיש ילד, מרגיש מגושם, מרגיש שחשפו את התרמית שלי – שאני לא באמת מוכשר. מרגיש שכולם נזכרים ב"פאשלה" שלי ברגע שאני עולה על הבמה.
אבקש מכל ליבי את דעתך איך לעבור את ימי החזרות הבאים? איך להתמודד עם לחץ ומעגל של רגשות ומחשבות שליליות? איך אוכל לחזור ולתפקד כמו בעבר?
תשובה
מי שמופיע על במה, בין אם זה שחקן ובין אם זה מורה בכיתה או בכל מצב אחר של חשיפה חברתית, נחשף במוקדם או במאוחר לסוג של חרדת במה או קהל. החרדה הזו יכולה לכלול חרדת ביצוע, כלומר, קושי ממשי להופיע או להרצות, או ביקורת עצמית קשה לגבי היכולת האישית והאפשרות להמשיך ולהציג.
הצגה כשמה כן היא, יש בה משהו שמציג חלק בך שיש בו רכיב אוטנטי וללא ספק יש בו רכיב מלאכותי. אני חושב שאתה נוגע כרגע בשאלה משמעותית במקצוע שבחרת לעצמך. את שואל מה אמיתי ומה מזוייף, מי אתה ומה בדיוק אתה מוכר, הן לקהל והן לעמיתך. אלו התלבטויות טבעיות ואם תוכל להפוך אותן למנוף של פיתוח ומודעות עצמית, ולא לדרך של הלקאה עצמית, תוכל אפילו להשתמש בחומר הגלם הזה לטובתך. מה שקרה לך נראה לי אירוע מאוד טבעי במהלך החיים המקצועיים שלך. אם תקבל אותו ככזה, אם תבין שזה אירוע שמשתלב בתמונה הכללית ואינו פוגע בקריירה שלך, סביר להניח שתרגיש הקלה. לפעמים סוג כזה של רגש הוא אינדיקטור למשהו שקורה לך ודורש תשומת לב שקשה לתת אותה ללא נורת הזהרה. אני מציע לחשוב גם על ההיבט הזה, אבל לא באופן קונקרטי. כלומר, נסה להוריד את הביקורת העצמית החזקה ולהתמקד במשמעות העמוקה והאמיתית של מה שקרה. מה זה אומר עליך? מה זה אומר על בחירותיך המקצועיות? האם יש משהו שהיית רוצה לשנות בסגנון החיים שלך, המקצועיים ובכלל?
לבסוף, מדוע זה קורה דווקא עכשיו? אלו אירועים שמזדמנים לאנשים במקצוע שלך באופן תדיר. האם יש משמעות מסוימת לכך שזה קרה דווקא עכשיו? האם אתה יכול לראות את ההקשר ההיסטורי בתזמון הנוכחי?
אני מעריך שאם תשתמש במה שקרה כחומר גלם ולא כאירוע מביש שצריך להעלים אותו הדברים יראו לך באופן שונה לחלוטין.

 נסיגה
אני בן 18 ונמצא ממש טרם גיוס. בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה, אשר בולטת מאוד בכל תחומי עיסוקי, כאשר תהיתי רבות לגבי פשר העניין. הייתי מגדיר את בעייתי כ "נסיגה בשעת שיא"…
למעשה, בכל תחום בחיים, הדורש טיפה תחרותיות ומאמץ, אני מגיע למצב, שכאשר אני מגיע לקראת הסוף (ולפעמים זה גם קורה בהתחלה, אך בעיקר בסוף) אני חרד מאוד, והביטחון העצמי שלי יורד כליל לתחתית, באופן שגורם לי להיות מושבת ממלאכתי ומאמציי.
אתן לכם דוגמא מעשית: לא מזמן היה לי גיבוש של צה"ל…בקיצור, רובכם יודעים שבאים לשם חבר'ה ממש איכותיים ורציניים, כאשר רמת הכושר הנדרשת גבוהה…בקיצור ההכנות לגיבוש היו מפרכות, ולסיכום הגעתי לרמת כושר טובה ולביצועים מעולים.
עכשיו העניין הוא שאיך שהגעתי לשם, רמת הביטחון העצמי ירדה, הרגשתי את עצמי כבעל הסיכויים הכי קלושים לעבור וכו'-דבר שגרם לביצועיי המעשיים להיות דומים.
בקיצור הכוונה היא, שפיתחתי לי מן הרגל, שכל דבר שקשור בתחרות מעורר בי ממש לקראת השיא חרדה מסויימת, שגורמת לי לדפיקות לב מהירות ולהרגשת חולשה, שהמוצא היחיד הוא פרישה.
תשובה
לפי מה שאתה מתאר מדובר בסוג של חרדת ביצוע בדומה לחרדה בחינות או חרדת קהל. כאשר אתה מגיע לקראת התמודדות משמעותית תוקפת אותך חולשה שגורמת לקושי להמשיך ולהגיע להישגים. תופעה זו אכן משפיעה באופן משני גם על הדימוי העצמי ובהחלט היה כדאי לבדוק את העניין ולטפל בו שכן הוא עלול ללוות אותך בהתמודדויות נוספות גם בעתיד.

 פרידה כואבת
אני בן 27, סטודנט לתואר שני.לפני חודש וחצי חוויתי פרידה כואבת והרגשתי היא שעולמי חרב עליי. בחילות, התפרצויות בכי, חוסר חיוניות וכו'. אך המפריע לי מכל הוא שאני לא זוכר כלום מהקשר עצמו. במכתב שכתבתי לעצמי לפני הפרידה קראתי שיש לי תחושה שהיא לא אוהבת כפי שאני ובכוונתה לעזוב. תיארתי את הפחד הגדול להישאר לבד ולחוות את כאב הפרידה שכבר חוויתי בעבר לא פעם. אני מאשים את עצמי על שגרמתי לה לעזוב בגלל הקנאה,ה חולשה שהפגנתי וכו'. מצד שני, מדי פעם אני נזכר בסיטואציות המשקפות את הקרירות והאדישות שהפגינה חברתי כלפיי. יש לציין שהיא יפהפייה ומחוזרת ותמיד הייתה מלאה בעצמה ומנעה ממני חיזוקים בסיסיים (נשיקות, יוזמה בסקס) שידעה שאדם חלש ותלותי כמוני צריך.
אני עסוק במחשבה מי אשם בפרידה? אולי עייפתי והברחתי אותה? אולי כלל לא אהבה אותי כל השנתיים האחרונות? היא תמיד ציירה עצמה כבחורה חזקה שנפרדת מגברים ותוך "כמה ימים" מתגברת וממשיכה הלאה. מי באמת אשם? למה כשאני חושב שקל לה אני נחלש ונשבר, ולהיפך? למה אני לא מסוגל לגבש לעצמי עמדה קבועה ולהיאחז בה. אודה לך על התייחסותך.
תשובה
אתה מתאר את עצמך כאדם חלש שזקוק לחיזוקים ואת הפחד הגדול להישאר לבד. במצבים כאלה הקשר הופך לסם שצריך כדי לשרוד. לפעמים הדבר גורם לכך שתוכן הקשר כבר איננו חשוב כל כך אלא מה שבאמת חשוב זה עצם קיומו של הקשר. מה שקצת מסבך את העניין הוא שלמעשה במצב כזה לא משנה מי נמצאת שם, העיקר שיש שם מישהי. במידה וזה באמת מה שקרה, הפחד שלך לא היה מכך שהיא אישית תעזוב אלא מכך שתינטש ותישאר לבד. לכן גם כעת, אינך זוכר באמת מי עזבה אותך אלא אתה בתוך הבדידות הכואבת שלך עם עצמך.
אם אלו פני הדברים אז עד שלא תתארגן לטפל במה שקורה לך באופן אישי הקשרים שלך ישארו משהו שקורה מבחוץ, מה שמפחית את השליטה שלך במצב ולמעשה עלול להוציא את משמעות הקשר מתוך היחסים. לא נראה לי קריטי כעת מי אשם, יותר נראה לי שחשוב כעת ללמוד ממה שקרה וממה שקורה ולהתארגן כך שמצבך הנפשי יהיה חסין ואקטיבי יותר באשר לגורלך ולחייך. דרך הגיונית בעיני לכך היא פניה לטיפול פסיכולוגי.

 חייבת יעוץ דחוף
הנני כבת 37 רווקה. במשך כ- 5 שנים יצאתי עם גבר כבן גילי רווק. מערכת היחסים שלנו ידעה הרבה עליות וירידות, עד אשר נפרדנו. בשנתיים האחרונות מידי פעם הקשר מתחדש ושוב מתנתק (סיבת הפרידה היא שבן זוגי לא מעוניין להתמסד).
הסיבה שבכל פעם אני חוזרת אליו, בגלל אהבתי אליו. אינני מצליחה לשכוח אותו למרות מגרעותיו הרבות וניצול אהבתי אליו.
בכל פגישה מחודשת, באופן שיטתי הוא דואג לספר לי על כיבושיו בפרטי פרטים ואני לא מסוגלת להקשיב לסיפורים האלו. לא פעם אמרתי לו שזה פוגע בי (עלי לציין שהוא הרבה פעמים בודה את הסיפורים האלו ואני יודעת שאין לו אף אחת) , אבל הוא תמיד ידאג "לשתף" אותי. אני מרגישה שהוא עושה את זה בכוונה, הוא מנסה לבחון את גבול אהבתי אליו ויש לי תחושה שהוא די נהנה לראות אותי מתפתלת בחוסר הוודאות.
כל פעם כמו טיפשה אני נופלת לפח שלו ומאמינה לסיפורים שלו ומספקת לו תשובות "שמרגיעות" אותו ונותנות לו תחושה שאני עדיין "בכיס שלו". אני יודעת שאני בראש שלו ושהוא לא שכח אותי, אבל מצד שני הוא לא מוכן להתקדם בקשר ואני מרגישה תקועה עם אהבה חסרת תקווה.
הייתי מעוניינת לדעת ממה נובעת ההתנהגות שלו כלפי? האם עצם בדיית הסיפורים שלו לגבי נשים אחרות, מקנה לו כח ? האם דרך "משחק" זה הוא מבטיח שאהבה שלי אליו לא תיגמר לעולם?
אני מבולבלת כועסת ומרגישה שאני די דורכת במקום. ומה שמכעיס אותי יותר זה עצם זה שהוא יודע עד כמה אני אוהבת אותו ובאיזה שהוא מקום הוא "משתמש באהבה הזו.
אודה לך אם תוכל לחוות את דעתך בנושא.
תשובה
ישנן תופעות רבות של קשר שלילי לעיתים פתולוגי. אני מתאר לעצמי שיש סיבות לכך שאת מוכנה להתענות כך בקשר. סביר להניח שאם היית רואה מישהי אחרת מהצד עוברת את מה שאת עוברת לא היית מבינה כיצד היא מוכנה לסבול זאת. תופעות כאלה קורות למשל כאשר מתפרסמים מדי פעם נתונים או סיפורים על נשים מוכות ותמיד חוזרת השאלה מדוע הדברים הגיעו עד כך. אני לא רומז שאת אישה מוכה, אבל משהו מהמנגנון של הסבל והכאב שאת חווה במשך זמן כה רב בכל זאת מצית אסוציאציה לכיוון כזה. יש משהו סדיסטי בהתנהגות שלו ומשהו מזוכיסטי בהתנהלות שלך, ובתוך ריקוד הטנגו הזה אתם ממשיכים לרקוד כבר די הרבה זמן.
כמובן שהסיבות להישארות בקשר כזה יכולות להיות רבות והן בוודאי קשורות להיסטוריה האישית שלך ולמרכיבים רבים נוספים. אני מסכים איתך וממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, להיגמל מהקשר הלא בריא הזה ולהמשיך הלאה.

מה לעשות?
אני כבת 38, רווקה ובהריון מקשר של מספר חודשים שהיה לי עם גבר שעזב את הארץ ולא היה מוכן להכיר באבהותו. החלטתי להביא את הילד הזה לעולם ולא להפיל. לפני שהכרתי את הגבר הזה יצאתי עם גבר מספר שנים. מערכת היחסים שלנו היתה יפה ומצד שני כואבת. אני רציתי להתמסד ולהקים משפחה והוא לא. היום, אני בהריון מהאחר ומרגישה בודדה רגשית.
לפני כחודש פגשתי את אהובי מהעבר וסיפרתי לו שאני בהריון. עלי לציין שהוא הוכה בתדהמה, הרגשתי איך שהוא מתקשה לעכל את הבשורה. לאחר הפגישה המקרית המשכנו את הקשר בטלפון ואפילו נפגשנו פעם אחת לקפה. באותה פעם היצרים התלהטו בינינו ופתאום הרגשתי שהוא אותו גבר שאהבתי במשך שנים. אבל, כאשר הוא הבין שעדיין יש לי אליו רגש, הוא החל לשחק איתי, כגון: להבטיח להגיע לבקר אותי בדירתי וברגע האחרון לדחות, או להבטיח לצלצל במועד מסוים ולא לצלצל, לצלצל רק ביום המחרת, או כאשר אני מצלצלת אליו הוא לא עונה לטלפון כאשר הוא מזהה את המספר שלי וכו'…….
באחת השיחות הוא זרק לי את המילים האלו: "באתי לפגוש אותך בשביל להתנקם בך". (למרות שהדברים נאמרו בחצי חיוך – לא יכולתי להתעלם – אדם מדבר מתוך הירהורי ליבו).
משהו בתוך ליבי אומר שאולי עדיף לא להיות איתו בקשר – כי בצורה שהוא מתנהג אלי עכשיו זה רק מזיק לי .
אבל, הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך בנושא. מדוע, מצד אחד הוא דחה את אהבתי ואת רצוני להקים משפחה, מצד שני, כאשר אני המשכתי הלאה קשה לו לקבל זאת?
תשובה
יש לך אינטואיציה שאומרת להתרחק ממנו ולא להסתבך שוב בקשר שכבר הכאיב לך בעבר. אני נוטה לסמוך על סוגים כאלה של אינטואיציות, למרות שאני מבין את הבדידות והכמיהה לקשר שיש לך.
במידה ואת רוצה לתת לו ניסיון נוסף, דברי איתו והסבירי לו בצורה נחרצת שאת לא מעוניינת בקשר עימו כי הוא מתנהג בצורה גסה ולא רגישה. אם יש לו משהו חיובי להציע הוא מוזמן לנסות, ואם לא עדיף שיעלם מעולמך לעד. אם תראי שמשהו משתנה וההתנהגות האחרונה היתה רק תגובת קנאה והלם להריון, אפשר לבחון שוב את העניינים. אולם אם את מזהה את אותו דפוס התנהגות, חתכי מייד את הקשר וותרי עליו. זה עלול להביא רק צרות.

 הריון
אני בת 28.5. לפני 3 ימים גיליתי שאני בהריון ראשון. ההיריון הנ"ל הושג לאחר 4 סדרות טיפולים. כשגיליתי שאני בהריון, משום מה לא שמחתי אלא ישר דאגתי – מה יהיה בעבודה, אין לי כוח להשמין, מה יהיה אם ההיריון לא יהיה בסדר וכיו"ב.אני גם לא מרגישה קשר למשהו בפנים ובכלל אני לא מרגישה בהריון. יצוין כי בעלי והמשפחה שלי ושלו לחצו עלי המון להיכנס להריון (אנחנו נשואים 4 שנים). האם התחושות הללו נורמאליות?
תשובה
התחושות הללו נורמאליות לגמרי. עד עכשיו לא היה לך פנאי לעסוק בשאלות הללו. עסקת בעיקר בדאגה לכך שאת לא נכנסת להריון ומה יהיה. עכשיו כשהבעיה הזו נפתרה יש לך פנאי גם לעסוק באותן שאלות שעולות באופן טבעי.
זה די דומה למה שקורה לזוג טרי אחרי החתונה. כולם בטוחים שירח הדבש הוא הדבר היא מתוק שיש בעולם. מסתבר שזוגות רבים מתקשים מאוד בשנה הראשונה לנישואיהם דווקא בכלל שעד החתונה עסקו בשאלה האם הזוגיות תתממש ולא הספיקו לדבר על כיצד היא תראה. אותו דבר במקרה של הריון. לעיתים ההתמודדות עם שינוי הסטאטוס, שינוי האיזון במשפחה ובגוף וכל שאר הדברים המשמעותיים שקורים בהריון ואח"כ בגידול ילדים, עולים דווקא לאחר הכניסה להריון, בעיקר אם זה היה תהליך ארוך וקשה.

אמא לבן שנה וקצת
אני אמא לילד בן שנה ושלושה חודשים (אחרי טיפולי פוריות רבים) שלא עובדת והוא איתי בבית. אחרי הלידה הייתה תקופה די ארוכה שבכיתי. התעצבנתי הרבה מעצם העובדה שאני לבד (יש משפחה ובעל). התקופה הייתה מלווה בהתפרצויות ובמתחים. פחות או יותר התקופה חלפה לאט עם עליות וירידות. בעלי כל הזמן אומר תצאי את צריכה להתאוורר, אך הילד לא בגן ואנו לא יכולים להרשות (כרגע) בייביסיטר על בסיס קבוע. בכל אופן הבעיה שלי זה מה שקרה אתמול בלילה. הילד שלי אתמול אחרי האמבטיה (בשגרה הרגילה) לא רצה לישון במשך ארבע שעות. אני די התעצבנתי הרמתי את הקול, השכבתי אותו בכוח במיטה והנחתי עליו די חזק את היד. מדי פעם נבהלתי ממה שעשיתי ולקחתי אותו לסלון שישחק ויראה טלוויזיה כדי שאירגע ואשתה מים, אך ההתנהגות שלי חזרה על עצמה, בשינויים כמובן, אך עדיין לא התנהגות הולמת אחרי 4 שעות מתישות התחלתי לבכות מה עשיתי? איזו אמא אני? כל כך השתוקקתי לילד (טיפולי פוריות) וכך אני מתנהגת???? הצילו!!! מה עושים? עצה? רעיון? עזרה? דחוף….
תשובה
לפי מה שאת מתארת את עוברת תקופה לחוצה וקשה אחרי הלידה. היתה לך ציפייה ארוכה לילד, והנה הוא הגיע, אבל ההתמודדות היום יומית אינה תואמת תמיד לפנטזיה. יתכן אפילו שסבלת או שהינך אף סובלת מסוג מסויים של דיכאון אחרי לידה ולכן התגובות החריפות. אני מציע לך לפנות לקבל הדרכה פסיכולוגית ולא להישאר לבד עם התחושות הכל כך קשות הללו. יש מסגרות של השירות הציבורי שעלותן נמוכה או לא עולה לחלוטין. למשל מרפאת אם-תינוק במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב שמטפלת באימהות לילדים צעירים ועשויה להיות מאוד רלוונטית, כך ישנם מכונים להתפתחות הילד, תחנות בריאות נפש ועוד בהם ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אני מעריך שאם תהיה לך כתובת רלוונטית לייעוץ ופריקת מתח זה יוכל להרגיע ולעזור.

מרגישה סבל במטלות אפילו פשוטות ולכן נמנעת מהן
יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה .
אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו…אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות.וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו.
ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל .
כך זה אצלי עם כל דבר. והחיים כך נורא קשים.
פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכו-דידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב .
גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל .
אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר .
האם תוכל לתת לי עצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?
תשובה
את מתארת היסטוריה ארוכה של טיפולים והתמודדויות. הדברים בוודאי אינם פשוטים, את לא יודעת מה בדיוק הבעיה, אבל די ברור לך שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלך ואת כל מה שאת יכולה ורוצה לתכנן עבורך. אין ספק שאת צריכה להמשיך ולהיות במסגרת טיפולית, הן תרופתית, הן בשיחות והן במסגרת כלשהי שתשמור עליך מבחינה מקצועית וחברתית. העניין כבר אינו משהו מיידי שצריך לטפל בו כעת אלא בעיה שהמהות שלה כרונית ונמשכת לאורך זמן. אני לא חושב שיש טעם להכחיש את זה ועצם ההכרה בכך שיש כאן בעיה מתמשכת אולי תעזור לך לכוון את הפתרונות.
פתרונות במצב כזה אינם בד"כ כוללים משהו כולל ומקיף. כאן צריך לבנות צעדים קטנים שכל אחד מהם מהווה מטרה בפני עצמו. ללכת לרופא שיניים בתאריך מסוים, לראות סרט שאת רוצה באחר צהריים מסוים, לדבר עם חבר שלא דיברת עימו הרבה זמן בבוקר מסוים. התוכנית לא יכולה לכלול משהו מקיף מידי כי מניסיונך זה לא עובד. החיים בנויים מרגעים קטנים. נסי לבנות את הרגעים הללו וככל שתצליחי להתמודד איתם בקטן, כך החיים שלך בגדול יראו טוב יותר.
כל יום הוא מועד שעומד בפני עצמו. אם תתכנני לכל יום מטלה אחת בלבד שבה את מתחייבת לעמוד, ואכן תקפידי לעמוד בה, את תראי שתוך זמן קצר יהיו יותר ויותר דברים שיסתדרו. יום אחד לעשות הליכה ברגל לחצי שעה. יום אחר ללכת לסרט. יום אחר לפגוש חברה שמזמן לא ראית, וכו'. הדברים הקטנים הללו יבנו רצף של יכולת ומסוגלות. במידה ולא עמדת במטלה היומית, נסי לחשוב מה עצר בעדך, אל תייאשי את עצמך, נסי לפרגן לעצמך ואל תנסי להגדיר משימות גדולות וממושכות, לפחות בשלב הראשון.

לא החלטי
אני בן 32 נשוי+2 . לפני כחצי שנה עזבתי (לאחר 6 שנות עבודה) מקום עבודה טוב כי נמאס לי מהאווירה בחברה, האנשים וכו'.
רק לפני חודש מצאתי במקרה עבודה חדשה שגם ממנה אני גם כבר לא מרוצה. עברתי ראיונות עבודה רבים בחברות טובות ובאף אחת מהן לא הצלחתי לעבור לשלב המיון הסופי וסוננתי מיד לאחר הראיון הראשון.
חשבתי שאם אעזוב את עבודתי אמצע מיד עבודה טובה יותר, אך לאחר 3-4 חודשים ראיתי שהסיכויים שלי קלושים ביותר ולכן ניסיתי לחזור למקום עבודתי הקודם אך כבר לא רצו בי כי כבר קיבלו מישהו אחר. ומאז אין יום שאני כועס על עצמי מאוד, שכן איך יכולתי להיות כל כך אידיוט ותמים כשעזבתי את עבודתי סתם ללא סיבה אחת טובה, מבלי שיש לי ביד עבודה אחרת, טובה יותר.
וכך גם בראיונות העבודה אינני מצליח לשכנע את המראיין מדוע עזבתי ואז כבר רואים מי אני ואין לי כבר סיכוי.
כיום אני עדיין ממשיך לחפש עבודה, למרות שמצאתי משרה סבירה (אחרי זמן רב מאוד)
אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מעצמי לאן ללכת, לאיזה כיוונים לפנות כדי שאפסיק כבר כל הזמן לחפש ואדע את מקומי.
תשובה
מכל דבר בחיים אפשר גם ללמוד, השאלה אם אתה באמת מבין מה שקרה ומדוע הוא קרה. בכל מקרה, לפי מה שאתה מתאר התקבלת בסופו של דבר לעבודה ואתה כעת עובד. בשל התרחיש הקודם שקרה לא כדאי שתעזוב את מקום העבודה הנוכחי לפני שיש לך אלטרנטיבה רצינית במקום אחר. יתכן שאת החיפוש צריך לעשות לא רק במודעות הדרושים אלא גם בנפשך פנימה, ואולי זה הזמן לפנות לייעוץ פסיכולוגי.

ניצול זמן
יש לי בעיה לא קטנה של ניהול וניצול זמן. אני מתפקדת בחיי האישיים והמקצועיים, אך למרות זאת, אני מרגישה שביכולתי להשיג הרבה יותר, אילו ידעתי איך לנהל בצורה נבונה את הזמן שבידי. זוהי בעיה שיש לי מאז הילדות והיא מאד מפריעה לי. לפני כמה חודשים הפכתי לאם, והבעיה כמובן החריפה עם הזמן הפנוי המועט שנותר בידיי איך ניתן לפתור אותה?
תשובה
עצה קטנה: בכל סוף שבוע, כשאת בכל זאת מוצאת 10 דקות פנויות, תכיני לך שרטוט של ימי השבוע מחולקים לשניים: בוקר וערב. ותכתבי בדיוק מה יש לך לעשות בכל שעה בכל יום. את הדף הזה תתלי על הדלת, ותעקבי אחריו. תרשמי בו הכל החל מתור לרופא עם הילד וכלה בכביסה, תוכנית טלוויזיה שאת לא מפספסת או פגישה עם חברה. במשך השבוע תעקבי אחרי הדף, תמחקי דברים שעשית כבר ותעבירי ליום אחר דברים שלא הספקת.
מעבר לכך כדאי בכל זאת לתת תשומת לב לסיבות שבגללם את לא מתארגנת עם הזמן. יתכן שיש שם גורם בעל משמעות מעבר לחלק הפרקטי של התארגנות סביב הזמן. אם יש הסבר פסיכולוגי חשוב לתת לו שם ופירוש אחרת שום כלי יישומי לא יעבוד באמת לאורך זמן.

ליקויי למידה
לאחרונה התחלתי ללמוד באוני' ואני חש תופעות מאוד מוזרות. עוד בתקופת התיכון היו לי מעין בעיות ריכוז. במיוחד בעיות באגירת מידע שאני לומד לזיכרון. בגלל בעיה זו נאלצתי רבות "להמר" בבגרויות ולא למדתי לשום בגרות את כל החומר הנדרש. השיא היה בבחינת הבגרות בהיסטוריה בה למדתי רק כחצי מהחומר הנדרש.
לצערי הרב שיטה זו בלתי ישימה כעת. מלבד הקשיים הנובעים מ-5 שנים בין לימודי בתיכון ללימודי באוני' (צבא – חו"ל…) אני פשוט לא זוכר על מה מדברים בשיעורים. המרצים שואלים שאלות ואני באמת באמת לא יודע לענות. אני זוכר שדיברנו על הנושא, אך פרטים אני לא מסוגל לזכור.
דבר נוסף הקורא לי הוא שאני לא מסוגל להתרכז בשיעור. אני מאוד מנסה להקשיב ולשים לב, אך מה שקורה הוא שאני גם לא מקשיב כשאנשים מדברים איתי המון אלא גם אז חולם בהקיץ, ואפילו הלכתי לצפות במופע אותו השתוקקתי לראות זמן רב וגם בו חלמתי להקיץ ואיבדתי את הריכוז במה שקורה… זה ממש מדאיג אותי ואין לי שליטה על זה.
בלילות אני גם מתקשה לישון וכל הזמן הראש חושב וחושב על הא ודה. אני לפעמים משתגע מזה שאני מת מעייפות, שוכב לישון ב-11 בלילה כי למחרת אני מתחיל ללמוד ב-8 ואני פשוט מתגלגל במיטה מצד לצד, הראש כל הזמן מלא מחשבות, ואיני מסוגל להירדם עד 3-4 בבוקר.
אני יודע שלעתים אנחנו נוטים לעשות אוטו-דיאגנוזה ממה שאנו קוראים או שומעים, אבל כשתיארתי את הנ"ל בפני השותף שלי במעונות הסובל מהפרעות קשב וריכוז הוא אמר שמה שאני מתאר הוא תיאור קלאסי של המקרה.
אני מאוד הייתי שמח לשמוע עצה על פתרון לבעיה שלי.
שמעתי שיש תרופה בשם ריטלין אבל אני יותר בעד פתרונות טבעיים או לפחות ע"י תרגילים שאני אבצע על עצמי…
תשובה
כנראה שהכישרון שלך הצליח להוביל אותך להצלחות לימודיות בתיכון למרות הקשיים שהיו כנראה מאז ומתמיד. עם זאת, אין סיבה להמשיך ולסבול. גש לאבחון מסודר של ליקויי למידה. יתכן שיש בעיה אובייקטיבית שחשוב מאוד להגדיר אותה. זה יעזור לך גם לפתח לאחר מכן אסטרטגיות למידה יעילות יותר לטווח הארוך. בכל מוסד אקדמי רציני יש שירות פסיכולוגי שעורך את האבחונים הללו. יש אפשרות גם לפנות ארגון ניצ"ן באזור מגוריך שנועד לאבחון ליקויי למידה.

ספיחים נפשיים לפגיעה בתאונת דרכים
בתי, כיום בת 18, נפגעה קלות לפני שנה וחצי בתאונת דרכים, ומאז, בכל פעם שאנחנו נמצאים על הכביש בסיטואציה "מסוכנת" לפרשנותה (ובעזרת הכבישים והנהגים הנהדרים שעליהם יש הרבה אירועים כאלה), היא נתקפת חרדה, רועדת, פורצת בבכי ומעלה מחדש את כל הזיכרונות , מתבטאת בגסות נגד הנהגים שסובבים אותה.
האם יתכן ששיחות עם איש מקצוע יביאו להקלה במצבה? אנו מתגוררים באשדוד האם תוכל להמליץ על מישהו?
האם נכון לעודד אותה בשלב זה ללמוד נהיגה, או שעדיף להמשיך ולחכות.
תשובה
על שתי השאלות תשובתי חיובית. כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי לטפל באופן יותר ישיר בטראומה. אני מציע לנסות את שיטת EMDR ואולי תוכלו לקבל המלצה למטפל באזורכם מאגודת EMDR בישראל www.emdr.org.il. מאמר קצר על השיטה אפשר לקרוא בקישור הבא: https://www.psychologia.co.il/emdr2.htm
גם על השאלה השני תשובתי חיובית, כדאי בהחלט להתחיל לימודי נהיגה, זה עשוי להוות גורם טיפולי התנהגותי שיעזור גם כן, מעבר להיבט הפרקטי של רכישת הרישיון.

זיכרון ילדות
יש לי ידיד שכל הזמן מספר לי שחרוט לו בזיכרון מכיתה א' תחרות תחפושות שהתחפש לילדה ומאוד רצה לזכות ולא זכה והוא חש אכזבה ועד היום בגיל 38 הזיכרון הזה טבוע לו בראש וזה מאוד מציק לו.
מה אמורה לרמז הסיטואציה או איך אפשר להתמודד איתה ולשכוח אותה?
האם זה קשור לאכזבות שחווה או שמאז הוא סוחב איתו מטענים?
תשובה
זהו סוג מאוד אישי של חוויות ולא הייתי מנסה לעשות הכללה. הוא היחידי שיכול לומר אילו אסוציאציות זה מעורר בו ולמה זה קשור. אם היא מציקה באופן חי גם כיום יש אפשרות להתמודד איתה ולהחליש את השפעתה. אין אפשרות להשכיח חוויות. ההחלשה קשורה הן להבנה למה זה שייך וכן לתהליך טיפול אפשרי, למשל EMDR.

The post חלק רביעי: התמודדות עם אירועי חיים שונים appeared first on PSY.

השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:
1. קשרי משפחה א': הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. העמוד הנוכחי למטה – קשרי משפחה ב': אנשים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

חלק שני:
קשרי משפחה ב' – אנשים שואלים לגבי הוריהם וקרובי משפחה אחרים.

ציפיות מאמא – מותר?
יש לי המון ציפיות מאמא שלי שלא מתממשות וזה גורם לי לכעוס עליה כל הזמן כמעט. יש לי ילדים ואני מצפה ממנה שתעזור לי איתם, תבוא לבקר, תתקשר, תתעניין והיא…לא. יש ל הכל מיני עיסוקים אחרים, היא פנסיונרית.
אתן דוגמא:
יום אחד היא נסעה לאחותה והן עשו קניות ובילו בקניון וכשהיא חזרה היא לא הביאה לילדים שלי כלום ורק התגאתה בכל הקניות שהיא עשתה לעצמה. זה מוגזם לצפות מסבתא לקנות משהו מדי פעם לנכדים? לעזור? לבקר? להתעניין?
אמרתי לה את כל מה שאני חושבת עליה ככה בפנים והיא נעלבה ואמרה שאני חוצפנית וכפויית טובה ואיך אני מעיזה לדבר אליה. היא התרכזה רק בלהיעלב ולהיות קורבן ומסכנה ולא הקשיבה בכלל לרגשות שלי ולמה שלי יש להגיד בעניין.
אני כל הזמן כעוסה עליה, כל מה שהיא עושה, או יותר נכון לא עושה, מרגיז אותי ובתור אמא לילדים אני לא יכולה להבין איך היא יכולה להיות כזאת מנוכרת ואגואיסטית.
האם מותר שיהיו לי ציפיות מאמא שלי או שאני צריכה לוותר על הכעס ולקבל אותה ככה?
כי זה נורא קשה לי לקבל אותה כמו שהיא, נורא !!!
תשובה
מותר וטבעי שתהיינה לך ציפיות ודרישות מאמא שלך. עם זאת, את מכירה אותה כבר די הרבה זמן ובוודאי גם מכירה בחסרונותיה ותכונות אישיותה. יש דברים שקשה מאוד לשנות בשלב הזה של החיים ומערכת היחסים. יחסים עם ההורים מלווים את הילד כל חייו, גם כאשר הוא עצמו כבר הורה ואדם מבוגר. אני בספק אם תחושת הכעס נשלטת כי היא אוטומטית, במיוחד אם היא מוזנת מדברים "צודקים" (אם אפשר בכלל להגדיר זאת בצורה חד משמעית). אם את רוצה לבדוק אפשרות שינוי תצטרכי לשוחח עם אמך בזמן שלא את ולא היא כועסות, ולנסות לראות אם יש לך בת שיח לדיאלוג הזה. במידה ולא אולי תצטרכי בכל זאת להנמיך ציפיות למרות הכאב הרב שכרוך בכך.

חידוש קשר עם אבא לאחר 25 שנים
אני בת 30. גדלתי בלי אבא מגיל 10 וההורים התגרשו כשהייתי בת 12. כתוצאה מכך שגדלתי בלי אבא ורק בסביבה של בנות, נוצר אצלי באופי חוסר ביטחון. השאלה שלי היא האם כדאי לי ליצור קשר עם האבא (אני יודעת את מספר הטלפון) בגיל שלי? האם יצירת קשר מחודש איתו יתרום לי לביטחון במשהו בגיל כזה?
שכחתי לציין משהו חשוב – לאבא יש בעיות נפשיות מובהקות, הוא מטופל על ידי פסיכיאטר, וכאשר הייתי קטנה היה לי "גב" להישען עליו וזו הייתה סבתא שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך, ולכן היה על מי לסמוך שיעודד אותי. כאשר האבא היה עושה משהו מוזר או עושה בושות, הסבתא הייתה מקבלת את זה כי היא רצתה שיהיה לי אבא בחיי. כיום הסבתא לא בחיים יותר לצערי.
האם יצירת קשר עם האבא בעל ההפרעות הנפשיות הקשות היא כדאית? האם הוא יכול להזיק לי במשהו בגלל הבעיה שלו? (הבחנה משוערת שלו – פסיכופטיה= פסיכופט, קר וחסר רגש, תופס לפעמים "קריזות" ועצבים, אנטיפט לאנשים והתנהגות מוזרה, לא מתערבב עם אנשים,סדיסט לפעמים באופן מילולי).
האם כדאי בכלל ליצור קשר שיועיל?
תשובה
אין ספק שמה שעברת בילדותך המוקדמת ועוד הרבה לפני הגירושין השפיע עליך באופן ניכר. אני גם מבין ומזדהה עם הרצון לפגוש את אביך, זה רצון טבעי לחלוטין. עם זאת, המפגש הזה עלול להיות הרסני עבורך אם יעשה באופן לא מתוכנן ולא מעובד. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגלל כל הדברים שקרו ובגלל הביטחון העצמי שאת מתארת. לאחר היכרות ולאחר התייעצות מעמיקה עם הפסיכולוג תוכלי להחליט בצורה יותר נכונה האם ליזום את הקשר, ובמידה וכן, כיצד לעשות זאת ומה לומר וכו'. כך תגיעי הרבה יותר מוכנה וגם אם הפגישה עצמה תאכזב אותך היא לא תגרום לנזקים שמפגש מיידי כזה עלול לעשות.

האם אבי סכיזואיד?
אני חושדת שאבי הוא סכיזואיד, חשוב לי מאוד לדעת האם אני צודקת על מנת שאדע טוב יותר כיצד להתמודד עם האטימות שלו.
כמה מאפיינים של אבי שגורמים לי לחשוב שהוא סכיזואיד:
1. הוא נוטה להתבודד ולשבת שעות בחדר שלו מול המחשב, ולנהל שיחות מטופשות עם בחורות בצ'ט תוך התחזות לבחור בן 28
2. הוא אטום לחלוטין לביקורת ולהבעת רגשות (לרוב רגשות של כאס ומיאוס) של הזולת כלפיו
3. הוא אינו מפגין רגשות ומתחמק מכך באופן קבוע
4. הדיבור שלו לפעמים מבולבל, והוא מגושם מעט
5. סובל מבעיות אכילה ושמן מאוד, לא מראה שום נכונות לטפל בבעיה למרות שאמי מתחננת ולוחצת עליו לטפל בזה במשך שנים על גבי שנים
6. לא אכפת לו ממה שאומרים עליו, מתנהג הרבה פעמים בחברה באופן שמביך אותנו מאוד
7. אני יודעת שאינו נמשך לאמי במשך הרבה מאוד שנים
8. מתעלם מבקשות שלנו כלפיו, מבלי להתעמת ישירות על כך. לדוגמא – ביקשתי ממנו אלפי פעמים שלא לשתות מכוס השתייה שלי, ובכל זאת הוא תמיד ממשיך לשתות לי מהכוס …. כאילו הבקשה עוברת לו מעל הראש.
9. אין לו חברים והוא לא בקשר עם אף אחד ממשפחתו.
ועם זאת – כמה תכונות שמבלבלות אותי, וגורמות לי לחשוב שאולי אינו סכיזואיד:
1. כשהייתי קטנה היה מטייל אתי הרבה, ולפעמים גם מדגדג אותי ומשחק אתי
2. בכל זאת – הוא מדבר עם בחורות במחשב, גם אם הוא מתחזה לבחור בן 28 (הוא עוד מעט בן 60)
3. התחתן עם אמי, ואמי טוענת שבהתחלה הייתה להם מערכת יחסים יפה, עד שהידרדרה לאחר כמה שנים…הוא אפילו כתב לה כמה מכתבים רגשניים (לטענתה, לא ראיתי אותם) מהצבא.
לחיות במחיצת אדם שכזה זה מאוד לא פשוט. נראה שכולנו מתפרצים עליו כל הזמן בהתפרצויות זעם לא נשלטות ואף אחד מאתנו לא יודע מה הסיבה לכך…
אנחנו גם מרגישים המון רגשי אשם בגלל ההתפרצויות שלנו כלפיו, וזאת הרגשה נוראית.
מאוד חשוב לי לדעת האם אבי הוא סכיזואיד או לא, כי אז אדע יותר טוב כיצד להגיב אליו.
וחשוב אפילו יותר (אם כי קשה לי להסביר) – אז אדע שאני לא כמוהו.
תשובה
לא ניתן לתת אבחנה באמצעות האינטרנט, מה גם שהגדרת אישיות סכיזואידית לוקה בבעייתיות רבה מאוד גם כאשר נפגשים עם אדם פנים מול פנים. מה האבחנה האישיותית תוסיף כאן מעבר לעניין האינטלקטואלי שבה? אני חושב שעדיף להגדיר מהן הבעיות עימם את מתמודד בקשר עימו, מה הבעיות שהמשפחה חווה, מה אתם הייתם רוצים לעשות כדי לשנות את הדברים, למה יש לכם באמת כוח ומוטיבציה לעשות, ולמה אין. אם תקראי את אחת ההודעות הקודמות לגבי הפרעת אישיות גבולית, אותו הדברים אפשר לומר גם על האישיות הסכיזואידית. זו הגדרה פסיכיאטרית שלא מועילה בדבר וחצי דבר כדי לשפר את ההתמודדות ואיכות החיים של אף אחד מבני המשפחה בנפרד ושל המשפחה כולה ביחד.

מעבר לדירה חדשה
הורי מבוגרים, אבי כבן שמונים. הם גרים בדירה טובה מאוד, אולם השכונה גרועה ביותר, שממש סכנה להסתובב שם בשעות החשיכה.גם ביום יש שם נרקומנים, ואוסף מכוני ליווי למיניהם. מזה שנים אנו מתעסקים במחשבה ובאופן מעשי בחיפוש אחר דירה חדשה עבורם, בסביבה הולמת. סוף סוף מצאנו להם דירה מעולה, שעונה על כל הקריטריונים, ואף יותר. אולם אבי התחיל פתאום לומר, שחבל לו לעזוב למקום אחר, להחליף בית כנסת שהוא רגיל אליו עשרות שנים, ופתאום הוא מוצא כל כך הרבה יתרונות במקום המגורים הנוכחי. אני חש שאם הם לא ירכשו עתה את הדירה הזו, אז לעולם לא, והמצב בשכונתם רק יורע.
אבקש שתאיר את עיני אם נכון הדבר להמשיך לעודד את המעבר או להרפות.
תשובה
לכל אדם קשה לשנות הרגלים, אולם אין ספק שאדם בגילו של אביך זה קשה במיוחד. צריך לשקול את העניין בהקשר הזה של קביעות מול שינוי. בגיל מבוגר אנשים עוזבים את ביתם גם לדיור מוגן כך שמעבר לדירה טובה יותר באזור טוב יותר יכול להיכנס אולי להגדרה הזו של מקום מוגן יותר. עם זאת, זה תמיד מעורר שאלות לא פשוטות ואולי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע לגבי ההחלטה לכאן או לכאן.
תוכלו להתקשר לקו הייעוץ של רעת-אש"ל שנותן ייעוץ על ידי עובדים סוציאליים לקשישים ובני משפחותיהם.

כואב לדעת…
היה לי דיון עם אבא שלי לא לפני הרבה זמן שבו הוא אמר שהוא יתבייש ללכת בחברת אחד הבעלים שלנו אם הוא לא יהיה נראה טוב לדעתו. כאב לי לשמוע שזה מה שחשוב לו. שלא יהיה חשוב לו שהחתן שלו מצליח, חכם או טוב לב אלא אם הוא יפה או לא.
זה כואב לי גם כי אחותי שמוגדרת "יפה מאד" אמורה להביא גם בעל כזה ובזה תולים ההורים שלי את תקוותם. כואב לי עד כלות כי רק עכשיו אני מבינה הרבה דברים בקשר להתנהגותם אליי בהשוואה אליה בעבר והפעם זה במוצהר. מה עושים?
תשובה
אנחנו לא יכולים לבחור הורים ואת אביך לא תוכלי לשנות. למרות הידיעה הזו הדברים לא כואבים פחות. שקר היופי והבל החן, אולם אביך בכל זאת קובע את דעתו על סמך אותם הבלים. זה בוודאי מציק ומעלה שאלות לא פשוטות לגבי האופן בו גדלת ולגבי החיים בכלל. במידה מסוימת קבלתו של אביך ושל הוריך כפי שהם עם מגרעותיהם היתה יכולה להרגיע משהו מבפנים. אולי צריך לעבור דרך התהליך הזה של ההכרה הכואבת במציאות כדי להכיר בה ולאחר מכן לוותר לה ולא להילחם בה. לאביך יש בוודאי גם תכונות חיוביות ואולי תוכלי לסלוח לו מתישהו על מגרעותיו. כאלו מן הסתם יש לכל אחד, אבל יותר קשה לקבל אותם אצל ההורים כי הם משפיעים על החיים בהווה ומספרים את סיפור החיים שלך בעבר, לעיתים בצורה לא נעימה או מחמיאה.

רגשות אשם בקשר לאמא
אמי חלתה בסרטן לפני שנה . הקטע הוא שיש לי רגשות אשם על כך כי אני גרמתי את זה כי לפני שנתיים גרמתי לה סבל רב כי היא ידעה שאני סובל מאוד בצבא חשבה שהתעללו בי רגשית, והיא לקחה את זה קשה מאוד (היא בכתה המון וכו'-אני יודע את בוודאות). אמי קשורה אלי מאוד ואני גרמתי לה את הסרטן. איך מתמודדים עם רגשות האשם? אני כבר בטיפול זה הקטע….הפסיכולוג עוזר לי באותו רגע אך לעיתים יש לי נפילות כאלה ואני נכנס שוב לרגשות אשם…פסיכיאטר עולה המון כסף…
וחוץ מזה : אולי אני כן גרמתי את זה? איך אתה יודע שאני לא גרמתי? איך?
תשובה
הסרטן לא נגרם משום דבר שקשור אליך. כתבתי לך זאת גם בעבר כששאלת את השאלה בפעם הקודמת. ברגשות האשמה אפשר לטפל או ע"י הכרה עצמית במציאות שהיא כאמור שאת הסרטן לא אתה גרמת, או בפניה לטיפול פסיכולוגי. יתכן שאתה סובל ממחשבות טורדניות ואז צריך לבדוק אם לא כדאי שתיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה. תוכל להתייעץ על זה עם פסיכיאטר.
אני יודע את זה כי סרטן נגרם ע"י גורמים פיזיולוגיים ולא על ידי ילדים שמעציבים ומדאיגים את ההורים שלהם.
אני לא חושב שאפשר לעזור לך בכמה מילים כאן ועובדה שהפסיכולוג יכול לעזור לך, גם אם זה לא מחזיק כל הזמן. נסה לחזור לטיפול ויש סיכוי טוב ששילוב התרופות עם העזרה הפסיכולוגית יחזקו אותך וירגיעו את רגשות האשמה המיותרים.

איך להודיע דבר רע?
כיצד יש להודיע לאמא מבוגרת שבנה מאוד חולה וצריך לעבור טיפולים כימותרפיים וזאת לאחר שהיא איבדה ילדה לפני כמה שנים? האם בעזרת פסיכולוג ?
תשובה
זה מאוד קשה להודיע לאמא דבר שכזה. זה די תלוי במצבה של האם מבחינה פיזית ונפשית. במקרים מסוימים צריך אפילו לשקר (מה שמכונה "שקר לבן") ולא לומר את מלוא האמת. אפשר להתייעץ עם פסיכולוג אבל בסופו של דבר זה לא יפחית מעוצמת הכאב להודעה ולדאגה שזה יעורר. בד"כ במחלקה בה עוברים כימותרפיה יש פסיכולוג או עובד סוציאלי שאיתו אפשר להתייעץ באופן אישי ואף לערב אותו בתהליך ההתמודדות עם המשפחה.

אמא חולה וממורמרת
אמי חלתה בפעם השנייה במחלת הסרטן. הפעם הסרטן אלים מאד וכנראה שגם סופני. אמי אינה "יודעת" את חומרת המצב אך מודעת למחלה ושהיא קשה.
אמי אישה מאד קשה, ומאז ומעולם היתה ממורמרת על חייה. על כל דבר בחייה. עכשיו כשנותרו לה חודשים ספורים לחיות היא מאד מדוכאת ומקבלת תרופות נגד דיכאון.
השאלה שלי היא מה לדעתך אני צריך לומר לה עכשיו? האם לתת לה רק לדבר את כאבה על חייה שלדעתה התבזבזו ועכשיו נגמרים? האם לומר לה שהיא "לא צודקת" ושהיה לה חלק בכל ההחלטות? האם לומר לה שהיא צודקת?. אני מעוניין להקל עליה. אני מבין שהיא מתמודדת עם מותה שלה, ואני רוצה לעזור לה שתרגיש טוב עם החיים שהיו לה .
אני גם דואג לאבא. שסופג ממנה את כל הביקורת.
לטיפול פסיכולוגי היא לא מוכנה ללכת מאחר וניסתה זאת בסרטן הקודם שהיה לה וההתנסות לא ממש היתה טובה.
אשמח לכל עזרה.
תשובה
אתה מתאר סיטואציה קשה מאוד לך באופן אישי ולכל המשפחה. אני לא חושב שיש כאן כללים נכונים או לא נכונים וצריך להתאים את התגובה שלך לא רק למה שנכון לאמא אלא גם למה שמתאים לך ולהתמודדות שלך עם כל המצב שנוצר. מצד אחד ברור לי שאתה רוצה להקל עליה, מצד שני זה טבעי שתרצה גם לערוך עימה דיאלוג ישיר ואמיתי על דברים שאתה מרגיש. אני חושב שכדאי לחשוב מה אתה רוצה להשיג בדיאלוג הזה עם אמא ואם יש צורך פנה אפילו בעצמך לקבלת ייעוץ פסיכולוגי כיצד לנהוג. אני לא בטוח שטיפול פסיכולוגי היה מתאים לה במצב הזה. במצבים כאלה חשובה התמיכה החברתית והמשפחתית ונראה לי שבדיוק סביב זה נמצא הקונפליקט בו אתה מצוי. בתקופה כזו נדרשים כוחות נפשיים מוגברים כדי להתמודד עם המצב ולכן אני חושב שהיה טוב אם היית יכול להתייעץ עם מישהו באופן אישי.

לומר להורים או לא?
אני בן 22 ואני מעשן מריחואנה בקביעות לילה לילה כבר חצי שנה אני רוצה להפסיק. ההורים כפי שהבנת לא יודעים מזה או אולי יודעים רק לא העלו את הנושא עד עכשיו. אני רוצה לומר להם שאני נגמל היות ונראה לי שאני בתקופה הזו יהיה קצת עצבני ואני רוצה שהם יבינו מה הולך איתי (אני חי איתם בבית).
בקיצור, הבעיה היא שאולי אני בסוף לא אצליח ואז אני שוב יעשן וממילא רק יצא מזה שהם מצטערים.
תשובה
ההחלטה לשתף את ההורים תלויה מאוד באופיים להתאם להיכרותך איתם. עם זאת, גם אם תחליט לא לשתף בנושא המריחואנה יש אפשרות לשתף אותם בכך שאתה בתקופת לחץ כעת בלי לתת את הסיבה המדויקת או הנכונה.
בכל מקרה, אני חושב שהשאלה שלך יותר רחבה מזה. עולה כאן שאלה האם אינך זקוק לתמיכה רחבה יותר גם כדי להפסיק עם הסמים, אבל אולי יותר מכך, כדי לטפל בשורש העניין שהביא אותך לשימוש כל כך אינטנסיבי במריחואנה. העניין לא להיגמל מההרגל אלא לפתור את הבעיה האמיתית שיושבת בתשתית העניין.

צריכה עזרה בבקשה…!!!
אני בת 15 וחצי. למרות גילי הצעיר אני מקווה שתתייחסו למכתבי זה ברצינות ותנסו להבין אותי כמה שיותר כי זה די קשה. יש לי אחות בת 8 אמא נהדרת ואבא בעייתי מאוד.
אחרי שנולדתי הוא ממש השתנה, התחילה להיות לו אובססיה לאוכל. מגיל קטן אין לי דמות של אבא הוא הרשה לי לקלל אותו לא לרכוש לו כבוד כלל.הוא לא הציב לי גבולות שהייתי זקוקה להם כילדה שגדלה וגם אחרי זה כנערה מתבגרת. מאז שאחותי הקטנה נולדה המצב רק החמיר
אני בכלל לא מדברת על זה שרציתי שיהיה לי אבא כמו כולם שלא יקלל שיקדיש לי, שאני אוכל לבלות איתו יותר מ-5 דקות ולא להתחיל לבכות… הוא אף פעם לא הרים עלינו יד… אבל המצב שלו רק הולך ומחמיר עד שאני מפחדת שבאיזה שהו שלב גם זה יקרה..
לפני חצי שנה לקחנו אותו לפסיכיאטר וגם זה היה אחרי לחצים שלנו.. הוא נתן לו מין כדור הרגעה שהוא צריך לקחת בבוקר ובערב… הוא לקח במשך חודש והפסיק.. ואז היינו צריכים לרדוף אחריו שייקח… לא שהכדור עזר .. אבל הוא הייה מרגיע אותו קצת… הוא בן אדם מאוד לחוץ ועצבני… הוא צועק מהר ומתרגז מטבעו…!
אין לו כבוד לכלום כבר… אתם לא רואים את ההתנהגות היום יומית שלו… זה דבר מחריד..
אני כבר לא מדברת עם הריבים בינו לבין אמא שלי שאני שומעת כבר מגיל 5… אז חשבתי שזה דבר נורמאלי שהורים רבים.. אבל הגעתי למצב שימי שישי אני רק רוצה לצאת לברוח מהבית לא להיות שם… לא לשמוע אותם רבים לא לשמוע את הקללות שלו… ההתנהגות הלא שפויה שלו…!
אני מרגישה כבר שאני עומדת להשתגע מהמצב הזה.. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה ניראה..
כל הדלתות סגורות בפנינו …!!! אתם בטח שואלים למה אני מתכוונת?!
אז ככה..רציתי לשאול אם אפשר להוציא מהפסיכיאטר שהוא הלך אליו טופס שהטיפול לא הצליח… כמו להוציא אותו בן אדם לא שפוי ולהסתמך על זה ברבנות שלא יתנו לו לקחת מאיתנו את הבית… או להקשות עלינו במזונות..אני יודעת שזה נישמע מגעיל אבל כל יום אני מתה מחדש, ואני חושבת שאם זה לא יקרה אז את מי שבאמת יאשפזו זה אותי כי באמת שאני כבר לא יכולה ליותר…
תשובה
קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדויקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העירייה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת.

אובססיביות ודאגה
אני מאוד קשורה למשפחתי וכך כל בני המשפחה למעט אחותי שקצת בחוסר תקשורת, ואבי שהתגרש מאימי. זה דבר לכשעצמו מאוד יפה ומחבר, אבל אני מרגישה ומשיחות עם אחיי עולה גם הרגשתם כי הקשר הזה מפריע לחיי היום יום. זה מתבטא, לפחות אצלי, במחשבות עודפות אודות כל אחד מבני המשפחה-כמה הוא "מסכן" קשה לו,"עובד קשה" אין לו זמן למנוחה תמיד מתרוצץ וכו'. אז קשה לי ואני מנסה בכל דרך לשמח את זה ואת האחר והאחיינים וכו'… אני משתגעת מזה כי גם יש לי חבר שאני יודעת בוודאות שהזוגיות נפגמת בשל כך כי אין לי רגע מנוח אחד לעצמי,הרגשה של לחץ מתמיד. העמדתי לעצמי 2 אופציות-להמשיך באובססיביות הזו שנראית לי ההתנהגות "הנורמאלית" כי צריך לעזור לאהובים עליי או לשנות קצת את העור ולהירגע אז ארגיש כנראה אגואיסטית. זה הרבה פעמים מונע ממני מחשבה על הבאת ילדים וחתונה כי נראה לי שלא אעמוד בלחץ של הדאגה הזו.
תשובה
לקחת על עצמך תפקיד קשה, עמוס ברגשות אשמה ובצורך להציל את כולם. הבעיה במסלולים כאלה היא שאת עלולה ללכת לאיבוד שם בדרך, לא לשים לב לצרכים שלך ולחיים שלך ובמידה מסוימת לגרום למכשולים שבסופו של ידבר יכבידו הן עליך והן על היכולת שלך להעניק לאחרים. השאלה איך אפשר למצוא איזונים חדשים באופן שבו תרגישי פחות אשמה בלי לפגוע ביחסים המשפחתיים עם האנשים היקרים לך. בשלב ראשון אולי היית יכולה לשוחח יותר עם קרוביך על התחושות הללו ועל הצורך שלך ודרך השיחות הללו אולי תשמעי משהו שיעזור לך לשים בלמים ואיזונים מתאימים למה שקורה לך.

סובלת מבת משפחה
נישאתי לפני מספר שנים והנישואים מאושרים. לבעלי אח ואחות, אני מאוד קרובה למשפחתו ואנחנו מתראים הרבה. אני ממש לא סובלת את אחותו מאחר שבניגוד לכולם היא התנהגה אלי מהתחלה בצורה מאוד לא יפה (הערות עוקצניות, שמירה על מרחק, העברת ביקורת ותחרות). במשך הזמן מאוד סבלתי ממנה אבל לא יכולתי להגיד לה מה אני חושבת מכוון שהיא עושה הכול בנחמדות שתמיד ניתנת לפירוש. הבעיה שאני מרגישה ממש צבועה, כי היא גרה בבית הוריה וכל מפגש אני צריכה להתנהג אליה בנחמדות, דבר שגורם לי להרגיש ממש רע.
ככל שעובר הזמן אני ממש מותשת וזה הגיע למצב שלפעמים אני מצוברחת במשך יומיים אחרי שאני רואה אותה ואני כל הזמן חושבת עליה. בעלי נמצא לצידי כי הוא רואה שמה שאני אומרת בפועל נכון והוא מודע לאופי שלה.
היום אני במצב שהיא השלימה עם העובדה שאני חלק מהמשפחה אבל היא לא מוכנה לספר לי דברים עליה או שיספרו לי אחרים, היא נראית מאוד לא מאושרת (בתגובותיה) כשקורים לי דברים נפלאים. ואני גם מניחה שאני בוחנת אותה בזכוכית מגדלת.
הגעתי למצב שאני מאוד לא גאה בו והוא לבקר אותה כל הזמן במחשבותיי ולרצות שיהיה לה רע (מעולם לא קרה לי עם שום בן אדם בחיים).הגעתי למסקנה שכל הרגשות השליליים שיש לי אליה עושים לי מאוד רע ואני רוצה להפסיקם, אבל איך אני יכולה לעשות זאת? לשוחח איתה זו אפשרות לא ריאלית. מהי עצתך?
תשובה
אני מעריך שהבעיה אינה כלל אותה אחות אלא החשש שאם תתעמתי איתה באופן ישיר תפגעי כתוצאה מכך בבעלך, בהוריו ובמשפחתו אצלם את מבקרת תדירות. אני מבין מדבריך שכולם סובלים מאישיותה של האחות ומכירים בבעייתיות שלה. עם זאת, עימות ישיר עימה, בוודאי אם הוא קורה בתוך האירוע המשפחתי, עלול ליצור אפקט מורכב עבורך ואת צריכה לשקול זאת. מצד שני, אני מבין את הקושי להבליג בשל התחושות הקשות שממלאות אותך אחרי המפגשים הללו. סביר להניח שתצטרכי למצוא דרך ביניים בה את מגיבה בצורה מתונה לעקיצות כדי לא להשאיר בבטן את הדברים. כמו כן כדאי לשתף את בעלך ובמקרים שבהם את מותקפת יתכן שהוא יכול לומר משהו. לצערי במצבים הללו אין פתרונות מושלמים, לכל צעד שנוקטים יש מחיר במקום אחר. השאלה מה קרה בתקופה האחרונה שהמצב החמיר מבחינתך ואולי אם תזהי זאת, תוכלי להקל במעט על מה שקורה לך.

דילמה משפחתית
יש לי משרד של רואי חשבון בו אני שותף. מאחר ואחותי מסיימת את לימודיה וזקוקה למקום של התמחות מופעל עליי לחץ לאפשר לה לקיים ההתמחות איתי במשרד.
מצד אחד השותף מרגיש מאד שלא בנוח מאחר וקירבת המשפחה לא תאפשר לו לפעול בחופשיות על כל מה שמשתמע. מצד שני מופעלת עליי מסכת של לחצים לשריין לה את מקום העבודה על רקע הקרבה המשפחתית.בנוסף אף אחותי מכניסה לחץ למשוואה כיון שהיא נעלבת מהעובדה כי ציינתי שבלית ברירה אקח אותה בשל הבעייתיות.
מה עליי לעשות.כיצד עליי לאזן בין המחויבות המשפחתית,רצון השותף והתחשבות בדעתו,ההסתייגות שלי וההבנה כי בעצם עבודה משפחתית אינה נחשבת כבריאה במובנים האלו וכל זאת אל מול האפשרות כי יתכן שהאלטרנטיבה היחידה היא בכך שהאחות תתקשה במציאת מקום התמחות.כיצד עליי לנהל השיחה עם המשפחה,השותף,אחותי וביני לבין עצמי כדי לנסות ולגשר.
תשובה
אינני יכול כמובן לתת עצה חד משמעית, אבל ברור שיש כאן בעיה שנוצרה. השאלה האם אין פתרון ביניים שיהיה טוב לכל הצדדים. למשל, למצוא משרד רו"ח של חבר או עמית שיקבל את אחותך להתמחות. באופן כזה אתה דואג לך ולא נוטש אותה, מצד שני לא מסתבך עם המורכבות המשפחתית.

The post חלק שני: קשרי משפחה – אנשים שואלים לגבי הוריהם וקרובי משפחה אחרים appeared first on PSY.

השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:
1. העמוד הנוכחי כאן בהמשך: קשרי משפחה א', הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. קשרי משפחה ב': ילדים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

חלק ראשון: קשרי משפחה א' – הורים שואלים על ילדים

כתב ראי לילדה העולה לכיתה א'
בתי עולה לכיתה א' ועדין כותבת בכתב ראי, לגננת חסרים כלים לטפל בנושא והיא ביקשה שאפנה למאבחנת. המאבחנת טוענת שזה עניין של בשלות, ולמרות זאת טוענת שיש דרך לטפל בנושא .יש לציין שהילדה בשלה מבחינה רגשית מוטורית ואינטלקטואלית. רציתי לדעת ממה זה נובע, האם יש דרך לטפל האם יש השלכות בעתיד.
תשובה
התופעה נפוצה למדי. אם המאבחנת טוענת שזה עניין של בשלות אין טעם לעסוק בזה כעת. כיתה א' מתחילה בעוד כמעט שנה, בזמן הזה יש אפשרות שהדברים יתפתחו ויבשילו. חבל להתחיל לעסוק בהוראה מתקנת לפני שיש בעיה ממשית ומזוהה. כדי להרגיש רגועה ניתן לפנות לפסיכולוג/ית הגן מטעם השירות הפסיכולוגי של העירייה. יש לאנשי המקצוע הללו כלים כדי לקבוע האם יש צורך בהתערבות מקצועית או לא. ניתן להגיע אליהם ישירות ע"י חיוג לשירות ולבקש את הפסיכולוג שאחראי על גן החובה של בתך. הביאי את כל הנתונים לפגישה ותקבלי עצה כיצד לנהוג.

זהות מינית בילדים – ילדה בת חמש שאומרת שרוצה להיות בן
ילדתי בת החמש וחצי אומרת שהיא רוצה להיות בן. דורשת שילבישו אותה בבגדי בנים ורוצה לשחק רק משחקים שנחשבים "של בנים", האם יש בכך להצביע על בעיה בזהות המינית ?
תשובה
זו איננה תופעה נדירה ובגיל הזה אין לה כל קשר לזהותה המינית של הילדה. הזדהותה של הילדה עם בנים ורצונה להיות בן קשורה אולי למשאלות שיש לה, למשל על יחסי כוחות בין ילדים, על צורת המשחק שלהם ועוד. אינך חייבת לעודד את זה אבל בהחלט לא הייתי מתנגד או יוצר מאבקים סביב העניין. אמהות רבות נהנות מהחלק הנשי בילדות, האפשרות להלביש אותן ולקנות להם דברים של ילדות. אם זה נכון עבורך אז בוודאי יש כאן משהו שמעורר אכזבה או קושי, אבל בסך הכל, אין כאן בעיה מהותית. הילדה יכולה להתפתח בלי כל בעיה עם זהות נשית ברורה, כמו שילדים אחרים שלכאורה לא שואפים לעסוק בדברים של המין השני יכולים בבגרותם לגלות בלבול בזהותם המינית.
בשורה התחתונה, נסי לקבל אותה כפי שהיא עם רצונותיה. שווה לחשוב כיצד אלו התפתחו ונוצרו, אבל לא הייתי שם דגש בשלב זה של החיים על קושי בזהות מינית.

גירודים בעור על רקע פסיכוסומאטי
לבני יש אסטמה של העור המתבטאת בגירודים ופצעים בקפלי הידיים והרגליים. בעיית ה זו נפתרת ע"י קרם גוף רגיל, עשיר בשומן. בני מגרד את גופו כדבר שבשגרה, במיוחד הפנים, בראש, בגב ובבטן ומשום מה הקרמים לא פותרים את הבעיה הזו. אינני יודעת למי לגשת ואולי הרקע הוא עמוק יותר, דרך אגב, גם אצל רופא מומחה לאלרגיה היינו ואין לו אלרגיה.
תשובה
לא מתחום הפסיכולוגיה, ניתן להתייעץ עם רופא עור טוב שימליץ על איך להקל על הילד או מטפל אלטרנטיבי, היות וישנן גישות המניחות כי אסתמה ובעיות נשימה, מתקשרות לבעיות עור (זה קשור ברפואה סינית) וכל מה שעוזר לאסתמה (הורדת אלרגנים, מוצרי חלב, ומזונות אחרים שיוצרים ליחה בגוף) יכול לעזור, גם אם זה על רקע נפשי.
בתחום הפסיכולוגי אפשר להיעזר בהיפנוזה לסוגים שונים של מחלות ותופעות עור ואלרגיה, במקרים רבים התופעה היא שילוב של גורם פיזיולוגי עם מרכיבים פסיכולוגיים, ויתכן שזה גם המצב כאן.
תוכלי לקרוא יותר על היפנוזה בקישור הבא:
https://www.psychologia.co.il/hypnosis1a.htm

בטחון עצמי ושאלות חוזרות
בתי בת 10.5 נוהגת לשאול את אותה שאלה מספר פעמים למרות שקבלה תשובה ברורה לאחר השאלה הראשונה. התנהגות זו נמשכת כבר שנים. בנוסף, מרגישה צורך, כשאינה עסוקה, לבקש נשיקות בתדירות רבה.
כשנשאלת למה? עונה שמרגישה משהו לא בסדר ולכן צריכה את החיזוק של הנשיקה.
מה דעתך?
תשובה
שאלות שחוזרות על עצמן מבטאות כנראה משהו שלא קיבל מענה רגשי מותאם. יתכן שהשאלה נמצאת בין השורות ואולי הילדה אפילו לא יודעת לשאול את מה שהיא באמת רוצה לדעת. התשובה הקונקרטית לשאלה כנראה לא נותנת באמת מענה.
אני לא יודע להתייחס לנושא הנשיקה. נראה לי שנדרש יותר חומר גלם כדי להבין מה קורה. לפי הכותרת את מרגישה שזה קשור לביטחון עצמי ויתכן שזה נכון. השאלה מה קורה בתמונה הרחבה יותר של החיים שלה: בבית הספר, עם חברות, ביחסים במשפחה וכו'. אם שני הדברים הללו הם היחידים שמטרידים, אני לא בטוח שצריך להרחיק לכת כדי לטפל בהם. מצד שני, אם יש הרגשה שהילדה במצוקה או במבוכה, או מתקשה עם עצמה, כדאי לפנות לקבל ייעוץ אצל פסיכולוג ילדים.

דאגות ניקיון בבן 6
אני מאד מוטרדת מההתנהגות של הבן שלי, בן 6, בנושאי הניקיון בזמן האחרון.
התחלתי לשים לב שהשאלות שלו בדבר ניקיון הן מוגזמות, ותכופות, למשל: נגעתי באבק, אני יכול לגרד בפה? או: נגעתי בנעל, אני צריך לשטוף ידיים אם אני ארצה לגרד בעין?
אח"כ הוא התחיל לשטוף ידיים בתדירות גבוהה יותר בכל פעם שנגע במשהו מלוכלך לדעתו, למשל, משהו שהיה על הרצפה או נעל שעמד עליה חרק, ושאל אותי אם לשטוף עם סבון או בלי סבון.
כל זה היה במהלך החודש האחרון, או שלפחות זה התחיל לעורר את תשומת ליבי.
הבוקר הוא קם ונעל נעליים ושאל אותי אם הן מלוכלכות, הוא חושב שהם מלוכלכות .
יש לי שתי שאלות:1. איך עלי להגיב? 2. האם לפנות לאיש מקצוע או לחכות בתקווה שזה יעבור מעצמו?

תשובה
נשמע שבנך מפתח נטייה אובססיבית קומפולסיבית לאחרונה, זהו מנגנון שקשור לחרדה ובהחלט טוב שאת שמה לב לכך ורצוי גם לפנות לייעוץ שכן משהו קורה וצריך לבדוק על איזו תשתית זה יושב. יתכן שיש לחץ כלשהו או מקור חרדה שממנו נובעת ההתנהגות הזו שמבטאת גם מחשבות טורדניות שמפריעות לאיכות החיים. אני מציע שתפני לפסיכולוג ילדים להדרכה ותתייעצי עימו כיצד לנהוג. השאלה האם לפנות מייד או להמתין תלויה בעוצמת הסימפטומים וביכולת שלך לזהות מקור לחץ כלשהו לאחרונה. הבעיה שזו עלולה להפוך התנהגות או נטייה שתישמר ותתחזק עם הזמן ולכן עדיף לאתר ולטפל בה בצעירותה.
בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה עם פרטים גם על הפרעה טורדנית כפייתית https://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

בת 8 שמחקה את התנהגויות חברתה
לאחרונה החלה בתי לחקות את חברתה בדברים רבים. הדבר מפריע לי כיוון שבמקרים רבים אינה מגיעה למסקנות בעצמה, אלא אם יש את הדבר לחברתה – הוא טוב, וכמוהו היא רוצה.
האם התופעה מוכרת? מה ההסבר להתנהגות זו, וכיצד מתמודדים איתה?
תשובה
בתך נמצאת בגיל בו החברות הופכות לדמויות משמעותיות. זהו הגיל בו החלק החברתי נעשה הרבה יותר חשוב ממה שהיה קודם לכן. במצב כזה די טבעי שדברי החברה יהפכו למשמעותיים ואולי להורים קשה לראות זאת מהצד. אפשר בהחלט לדבר איתה על החשיבות של העצמאות ושמירה על העצמיות. עם זאת, כל עוד אין כאן השפעה שלילית אלא הדברים מתמקדים בחיתוך דיבור ועפרונות, לא הייתי ממליץ להתערב יותר מידי. צריך לתת גיבוי ותחושה שאתה נמצאים תמיד שם לעזור עם צריך, אבל לתת לה להתמודד עם המערך החברתית שסביבה בלי לתת לה הרגשה שהיא עושה דבר מה שלילי.
אדגיש בכל זאת שבמידה והעניין לא מסתכם רק בזה ואתם חוששים או רואים דברים שעלולים להשפיע לרעה על מצב הרגשי של בתך, אז כמובן אפשר לשקול את הדברים אחרת בהתאם למצב האובייקטיבי. תמיד יש אפשרות לקבל ייעוץ מפסיכולוג השירות הפסיכולוגי החינוכי של העירייה, אפשר לפנות אליהם טלפונית באופן ישיר ולקבוע פגישה.

ילד שמשלשל לפני בחינות
רציתי לדעת מה הפתרון לילד שמשלשל קבוע לפני בחינות?
תשובה
לפני מציאת הפתרון כדאי להבין קודם את הבעיה. שלשול הוא רק סימפטום, הוא לא אומר כלום על אופי הבעיה. אם מדובר במקורות נפשיים מדובר מן הסתם על תגובת לחץ וחרדה. הפתרון הוא לטפל במקור הבעיה ולא בסימפטום. בשני המצבים נשמע שישנה חרדה רבה ברקע. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. הטיפול בחרדה הוא ע"י טיפול פסיכולוגי ובמקרים כאלה של תגובות גופניות מתאים לשלב גם טיפול תרופתי נוגד חרדה בהתייעצות משותפת עם פסיכיאטר. https://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

העברת ילדה לקבוצה בוגרת יותר בגן
אני שולחת את הילדה שלי לגן פרטי והיא נמצאת בקבוצה של 6 ילדים מגיל שנה. היא הכי גדולה בקבוצה שלה. הילדה מאוד חכמה וחברותית . המנהלת של הגן אמרה לי שהיא רוצה להעביר אותה לקבוצה של הגדולים לאט לאט כי שם מדגישים יותר על ריכוז ולמידה. אני לא יודעת להחליט אם אני מסכימה או לא כי אני מפחדת שהמעבר הזה ישפיע עליה, זאת אומרת שאחרי שהיא התרגלה למטפלת שלה מעבירים אותה למטפלת אחרת ?האם כדאי לחכות עד שהיא תהיה בת שנתיים ?
תשובה
אם את חוששת אין סיבה לרוץ קדימה. שתפי את הגננת בחששותיך. מצד שני, אם המעבר הוא איטי ובהדרגה כפי שאת מציינת, תהיה הזדמנות לבדוק את השפעת המעבר באופן גמיש ובהתאם להסתגלות הילדה.

יעילות/אי יעילות טיפול פרטני לילדה בת 6
אני מחפש בדחיפות חומר מקצועי הטוען כי טיפול בילדים בני 6 ומטה צריך להיות ראשית כל על ידי הדרכה הורית ויש חשיבות רבה לשמירת המסגרת והשגרה של הילד.
אני טוען על סמך ניסיוני והיכרותי את הילדה כי שליחת הילדה לטיפול שבועי אצל פסיכולוג תוך שיבוש שגרת יומה לא מטיב עימה. גם מאמר המורה כי יש חוסר תמימות דעים בקרב קהילת בעליי המקצוע יכול להועיל.
תשובה
אני מכיר את הגישה הזו ואף תומך בה במקרים רבים. יש חשיבות להדרכת ההורים, אם כי במקרים רבים יש בכל זאת צורך בטיפול ישיר גם בילד. הנושא נדון רבות בפורומים מקצועיים אבל אינני זוכר כרגע מקור ספציפי להמליץ לך. תוכל להיכנס לכל ספריה אוניברסיטאית למדעי החברה ולבקש עזרה מהספרנית כדי להיכנס למאגרי המידע בפסיכולוגיה. עשה חיפוש תחת מילות אינדקס מתאימות ואין לי ספק שתמצא חומר רלוונטי. עם זאת, ללא גיבוי של דעת מומחה אני בספק אם רשימה ביבליוגרפית תעזור במקרה הזה.
אינני מכיר מאמר שאומר שיש חוסר תמימות דעים, יש מאמרים שעוסקים בהדרכת הורים כחלק מתוך אסטרטגיה טיפולית.
אני חייב להביע את הספק שלי אם תצליח לשכנע ממסד מקצועי בכלים כאלה. התוצאה לא תהיה שחור או לבן, טיפול לילדה בת 6 אינו אמור לגרום לה נזק ולא תמצא מאמר שטוען כך. יש מאמרים שיאמרו שעדיף להתחיל בהדרכת הורים אבל במקרים שההורים גרושים ויש קושי ליצור קואליציה אחידה מקובל להפנות את הטיפול לכיוונו של הילד עצמו. יש לי הרגשה שהמקרה שאתה מתאר נופל לתוך הקטגוריה הזו. מאחר ויתכן שהמלחמה אבודה מראש היה עדיף למצוא את הדרך האופטימאלית לקיים טיפול בו אתה מעורב ומשפיע.

ADHD וגניבות
יש לי חבר גרוש שיש לו בן בגיל 12 שנים הסובל מ- ADHD ומטופל מגיל מאוד צעיר. הילד גר עם אימו ומגיע אלינו בהתאם להסדרי הראיה. הילד חצוף מאוד, חכם מאוד. לאחרונה נתקלנו בבעיה של גניבות איתו – גניבת כסף מאחותו, מהסבא ומחבר. הילד מתגורר במקום בו הכסף משחק תפקיד מאוד חשוב. הסברנו לו אין ספור פעמים מדוע אסור לגנוב אך התופעה נמשכת. מה עושים?
תשובה
גניבה של ילדים איננה מבטאת בהכרח צורך בכסף אלא מבטאת מרכיבים נפשיים כגון צורך בתשומת לב, צורך בפיצוי על דברים מסוימים ועוד. אני לא חושב שהסברים יספיקו כמו גם שעונשים יעזרו. יש כאן תהליך יותר עמוק שצריך לעבור מבחינה פסיכולוגית וחלק ממנו הוא קודם כל להבין את המניעים הנפשיים העמוקים לגניבה. לפי מה שאת מתארת הילד גר עם אימו וחלק משמעותי מהטיפול בעניין צריך להיעשות בשיתוף פעולה של האם. יש צורך בקבלת הדרכה מסודרת מפסיכולוג ילדים שיכול לתת עצות רלוונטיות בהתאם לרקע של הילד והמשפחה.

שקרים בקרב בן 6
בני בן ה-6 משקר במצח נחושה ונעלב כשלא מאמינים. הוא ילד חכם , עדין ומקסים. בד"כ ממושמע, הוא הבכור (+ אח ואחות), מה לעשות? איך להגיב? וכיצד למנוע? דיברתי איתו ולהגיון שלו, בד"כ הוא אחד שחושב וכמסבירים בהגיון הוא מפנים ומיישם. אבל בעניינים האלה זה לא ממש עוזר.
תשובה
בגיל 6 זו תופעה נפוצה והשאלה על איזה סוג שקרים את מדברת ומה זה גורם בתקשורת הבין אישית בבית. אם תפרטי קצת יותר באיזה הקשר מופיעים השקרים אוכל אולי לומר על כך משהו. באופן שתיארת חסרים פרטים כדי לומר יותר.
אני חושב שהפתרון נעוץ בהסבר להתנהגות הזו. בשלב ראשון הייתי מציע לך לא לטפל בסימפטום של השקרים אלא לעקוב ולתעד אותו. בכל פעם שקורה אירוע כזה נסי לכתוב את השתלשלות הדברים, והוסיפי לעצמך הערות מה קרה ב 24 השעות שקדמו לכך. האם היה ויכוח כלשהו עם הילד או בבית בכלל, האם ידוע לך על משהו שקרה בבית הספר וכו'. שקר מסוג זה נובע מגורם רגשי שמטריד את הילד והפתרון יכול להגיע דרך מענה ספציפי ואישי מאוד למה שמטריד אותו. אני מעריך שתוך שבועיים מהיום יהיה לך מספיק חומר גלם כדי לנתח את המצב בכוחות עצמך או בעזרת פסיכולוג ילדים.

איך לבשר לילד על מות החתול שלו ?
בתי בת ה-10 ובני בן ה-8 גידלו חתול בבית וקשורים אליו מאוד . החתול נדרס למוות ואני תוהה כיצד לבשר להם את הבשורה שמבחינתם היא מאוד מרה . החתול כבר נדרס בעבר אבל ניצל הודות לטיפול וטרינר . החרדה היתה קיימת בעבר לאור הניסיון הקודם ואני חוששת שעכשיו התגובות יהיו קשות יותר .אני יודעת מניסיון קודם שקשה להם עם אובדן ( לפני חצי שנה חוו אובדן של חבר קרוב ) .
בינתיים אני ובעלי משהים את הבשורה , הילדים יודעים שהוא אצל הווטרינר העושה ניסיון להצילו . (הם ראו את החתול על הכביש ….) . מבקשת עצה כיצד לבשר את הבשורה בצורה נכונה .
תשובה
חשוב להגיד את האמת בצורה הכי פשוטה וברורה, ולעשות זאת כאשר יש זמן להיות עם הילדים. צריך לספר את מה שקרה ואי אפשר לעשות אחרת, עם כל הכאב. אפשר להתחיל דבר על כך שהחתול נדרס בעבר וניצל אבל שהפעם זה לא הצליח והוא מת בסופו של דבר. מות חיית מחמד הוא דבר קשה אבל מצד שני הוא כמעט כורח כיוון שקורה תמיד כדבר מה ידוע מראש. הילדים הם בגיל מספיק מבוגר כדי להבין ולהתמודד עם האירוע העצוב וכמובן שישנו תהליך אבל. בעוד תקופה אפשר יהיה גם להביא חתול חדש ולהתחיל מחזור חיים חדש.

משחקי "רופא וחולה"
בני בן הארבע מגלה לאחרונה עניין רב בנושא המיניות, הוא משחק עם הילדות בגן ברופא וחולה ומבקש שגם אני אשחק איתו, השבוע, בעודי יושבת על השטיח והמכנסיים קצת ירדו הוא ניסה לגעת לי בטוסיק אמרתי לא שאני לא מעוניינת לשחק במשחק הזה ואז ראיתי שאיבר מינו הזדקר התעלמתי מהעניין משום שלא ידעתי כיצד להגיב בנושא. מה עלי להגיד לו? האם זה נורמאלי?
תשובה
זהו משחק טבעי לחלוטין לגיל הזה, תואם בהחלט לגיל ההתפתחותי ולמודעות שמתפתחת בין בנים לבנות. שמת גבול במקום שנראה לך מתאים ואני חושב שזה היה מתאים ונכון. צריך לזכור שהמיניות בגיל הזה שונה לחלוטין מהמיניות הבוגרת והזיקפה שראית לא קשורה למשחק שלכם. אני חושב שנכון להגיד לילד שזה באמת מעניין לגלות את ההבדלים בין בנים ובנות אבל במקביל להסביר לו שצריך גם לכבד את הגוף של האחר ושזה לא בהכרח נעים לצד השני שנוגעים בו במיוחד באזורים האינטימיים. נסי כמובן להתאים את השפה וההסבר למה שהילד יכול לקלוט לפי היכרותך איתו. אפשר להיעזר בבובות לצורך משחק והסבר.

עזרה לילדים שאיבדו את חיית המחמד
לצערי כלב המשפחה שלנו נדרס אתמול למוות ע"י מכונית שאפילו כלל ולא עצרה.
כולנו כואבים היות והכלב היה כמו בן משפחה. הבעיה היא שבניי הקטנים בני 8 ו12 רצו אחריו והיו עדים לזוועה כולה. בני בן ה12 אף הרים אותו מהכביש לאחר הפגיעה. אני מאוד מודאגת. הם בוכים המון ,הם שקטים מאוד ונראה לי שהם בהלם, עדיין לא מעכלים.אני מדברת איתם ומסבירה אך חוששת מאוד שהטראומה הזאת תגבה מחיר יקר מבריאותם הנפשית התקינה.
איך אני צריכה להתנהג כדי לעזור להם? למה עלי לשים לב בהתנהגותם? ומה לעשות?
תשובה
זו חוויה מאוד טראומתית וטבעי שכולכם תהיו בהלם כעת ובוודאי בימים הקרובים. לצערנו המוות הוא חלק מהחיים, הוא כואב מאוד אך אי אפשר לברוח ממנו. כרגע צריך פשוט להיות שם עבורם ועבור כולכם ולהתאבל ביחד על מה שקרה ואבד. אין סיבה לחשוש מפגיעה בבריאותם הנפשית, זו התמודדות שחייבת להגיע, במוקדם או במאוחר לכולנו. במידה ותוך שבוע שבועיים תראי תופעות שמדאיגות אותך תוכלי לפנות להתייעצות לפסיכולוג ילדים.

ילדה בת 14 תולשת לעצמה שערות
ילדתי בת 14 החלה בחצי שנה האחרונה לתלוש לעצמה שערות. הילדה תולשת כאשר היא עסוקה במחשב או צופה בטלוויזיה. היינו אצל רופא עור אך אין כל בעיה בעור. בעבר כססה ציפורניים והפסיקה. מלבד זה היא ילדה טובה, תלמידה טובה, ללא כל בעיות מיוחדות. האם תוכלו להפנות אותנו למקורות מידע בנושא?
תשובה
התופעה נקראת טריכוטילומניה, כתבנו עליה מספר פעמים בהודעות אחרות. מקור מידע מהימן בנושא באנגלית הוא www.trich.org.

השפעות פסיכולוגיות על ילדים ששמעו את הוריהם מקיימים יחסי מין
האם ילדים שהיו עדים שמיעתית לקיום יחסי מין בין הוריהם יפתחו בהמשך חייהם בשלב מאוחר יותר בעיה פסיכולוגית או נפשית? ואם הם היו עדים ראייתית לכך?
תשובה
יש לא מעט אנשי מקצוע שסבורים בדיוק את ההיפך. ילדים ששמעו את הוריהם מקיימים יחסי מין לומדים משהו על זוגיות טובה וזה דווקא עשוי לעזור גם להם לפתח זוגיות טובה. חשוב לשמור על גבולות ולא לחשוף ילדים לחדר המיטות, מצד שני כולם גרים בבית אחד וזה טבעי שהדברים לא נשארים סטריליים.
לגבי עדות ראיה, השאלה מה הילד מבין ומה גילו כמובן. צריך להתייחס לזה בצורה חיובית, לילד צעיר להסביר שאמא ואבא מתחבקים כי הם אוהבים וכו'. אין כל סיבה שתתפתח מכך טראומה, למעט מצב שבו נוצר מצב לחץ עם תגובה קשה מצד ההורים שהיא זו שעלולה ליצור בעיה. יש לשמור על קור רוח ולתת הסברים פשוטים. כמו כן לא מזיק לסדר מנעול לחדר ההורים ולהשתמש בו כשצריך.

גילויי מיניות אצל ילד בן 5
בני בן ה 5 התקלח באמבטיה ושיחק עם משחקים שונים וגם עם בובה ושמתי לב שבזמן שהוא שיחק עם הבובה היתה לו זיקפה. שאלתי היא האם זה טבעי בגיל זה, והאם עלי להעיר לו על-כך או לא לומר לו כלום.
תשובה
זה טבעי לחלוטין. אל תעירי דבר בנושא. הזיקפה לא קשורה למיניות בוגרת כפי שאת תופסת אותה. ילדים נוגעים בעצמם והמערכת הפיזיולוגית מגיבה בהתאם, אך זה שונה בהחלט ממה שקורה לאדם בוגר בנושא זה. קבלי את זה בטבעיות ורק אם נוצרת התנהגות חריגה, למשל במצבים חברתיים או מול ילדים אחרים, יש טעם לדבר ולעסוק בכך.

אוננות אצל ילדים קטנים
בתי בת 3 מאוננת כל ערב ואף מספר פעמים בערב. רציתי לדעת האם זה נורמאלי? האם להניח לה או להפסיק אותה.
כשאני מתקרבת לחדרה ושואלת בעדינות מה את עושה? היא עונה כלום אני ישנה, כאילו היא יודעת שזה מבייש או לא בסדר.
תשובה
זה טבעית לחלוטין. אם זה נעשה בחדרה באופן פרטי ומוצנע זה בסדר גמור ולא צריך להעיר לה על כך. במידה וזה קורה בהקשרים חברתיים הסבירי שזה בסדר לגעת בגוף אבל שזה צריך להיעשות כשהיא לבד עם עצמה ולא בחברה.

גילויי מיניות אצל ילד צעיר
האם אצל ילד מחונן בן 5 יתכן גילויי מיניות מוקדמים ומפותחים יתר על המידה המדודה והלא מדודה? גילוי המיניות שלו בא לידי ביטוי בזיקפת בוקר (ללא כל גירוי מיני חיצוני), בערות מינית כאשר הוא נצמד אלי לקבלת חיבוק ופינוק תמים (ושכמובן אני הודפת אותו מעלי- אינסטינקטיבית. ומנשקת ונוגעת בו בחיבה- במקומות גלויים ומקובלים). האומנם התעסקות אובססיבית באיבר המין ובהנאה צרופה- מרובה, בגיל המדובר, אינו חורג מהנורמה? האם התעסקות יתרה זו מעידה על היותו מותקף מינית, חלילה? עלי לציין שהילד דתי ואינו נחשף לתכנים מיניים ובוטים- כלל ועיקר. האם ביטויי ההתנהגות שמניתי שגרתיים, מאפיינים ונורמטיביים ואינם מעוררים כל דאגה? ואינם מצדיקים בדיקה? אם כן- למי עלי לפנות לטיפול? בשל העובדה שהוא מרבה להתערטל בציבור ללא בושה וכלימה וכן שלאחרונה הוא חזר להרטיב במיטה ונהיה תוקפני ואגרסיבי או לחילופין דורש מנת תשומת לב רבה יותר מבעבר. בנוסף להתעסקות האובססיבית באבר המין- תסמינים שמעוררים חשדני.
האם הערותיי כגון: זה מעשה סטייתי ואסור, ותחדל מהתנהגות גסה וולגרית שכזאת, ותוציא מייד את היד משם וכדומה אינה מומלצת? איך אאסור עליו בנועם ועם זאת באסרטיביות-באופן עקרוני וחד משמעי לא להתעסק באובססיביות עם איבר מינו?
תשובה
עוררות מינית של ילד בן 5 איננה ניתנת להשוואה לעוררות מינית בוגרת. הזיקפה חסר משמעות בגיל הזה ואיננה מבטאת בהכרח ביטוי להנאה או עוררות מינית. זיקפה מתרחשת בבוקר ובמהלך השינה באופן טבעי אצל בנים, ילדים ובוגרים כאחד בלי קשר למיניות.
היותו של הילד מחונן לא יכולה לשנות את התפתחותו המינית. בגיל הזה יש בהחלט דחפים, אוננות היא דבר נפוץ, אבל כאמור, היא לא זהה לאוננות של הילד הבוגר.
מה שחשוב הוא לא לעורר אצל הילד רגשות אשמה על תגובותיו הטבעיות. אפשר ורצוי לומר לו שהוא יכול לגעת בעצמו אבל זה צריך להיעשות כשהוא עם עצמו ולא מול אנשים.
אין בהתנהגות זו להצביע על חשש להתעללות מינית. עם זאת, במידה ואת מרגישה סימנים שנראים לך מדאיגים כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לשיחה והתייעצות.
זה בהחלט סגנון דיבור שלא מתאים לילד ועלול לפגוע בו.
זה לא מעשה סטייתי ואסור, זו לא התנהגות וולגרית. מדובר בילד בן 5 שמגיב בצורה טבעית. צריך לבדוק מדוע הוא מגיב בצורה אגרסיבית יותר, אבל זו לא הדרך.
עליך לטפל בעצמך על רקע ההתנסות הטראומטית שלך מן העבר. את עלולה להעביר לילד חרדות שלא קשורות אליו. פני לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכה כיצד לנהוג. את צריכה להבין שהאינטואיציה שלך עלולה לפרש לא נכון את המציאות בגלל ההתנסות שלך ולכן מומלץ במצבים כאלה לא לפעול "מהבטן" אלא לקבל הדרכה מקצועית.

משחקים מיניים בקרב ילדים
לפני כמס' חודשים בני שיחק עם השכן כבן 5, בני בן 3, השכן סגר את הדלת וכאשר נכנסתי לחדר ראיתי את המכנסיים של בני מופשלים והשכן בודק לו את הטוסיק, מאוד כעסתי, והסברתי לשכנתי על המקרה היא טענה שאסור לדבר על זה איתם ביחד כל אחד בנפרד, אני הסברתי לבני שמשחק זה אינו טוב, ואמא לא מרשה לשחק משחקים עם מכנסיים למטה וכאשר נוגעים באיברים אינטימיים אמרתי לו שבכל פעם שיקרה מקרה כזה שיפנה אליי מיד. בכל פעם שהוא שיחק עם השכן חקרתי את הילד במה הם שיחקו האם שוב פעם הוא נגע לו בטוסיק, ואכן קרו מס' מקרים כאלו שוב. אני נורא כעסתי על עצמי , אך לילדי הסברתי שאמא לא מרשה ושוב הסברתי שמשחק זה הוא משחק לא טוב וכו'. שאלתי כיצד עליי לנהוג במקרה כזה? וכיצד מסבירים לילד בן 3 מה מותר ואסור לעשות בגוף שלו ע"י אחרים, כמובן? האם עליי להפסיק את המפגשים אם השכן למרות שגם לו הסברתי על משחק זה שאסור?
תשובה
קודם כל כדאי להרגיע בכך שהתעניינותם של הילדים באברי המין טבעית ונפוצה מאוד, גם בהקשר האישי וגם בהקשר ההתעניינות הבין אישית. אני חושב שנהגת נכון בכך שהסברת לילד את הדברים. מאחר והאירועים חוזרים על עצמם את יכולה להשאיר את הדלת פתוחה כדי לפקח על המשחק בין השניים. יש ביניהם פער די גדול (שנתיים בגיל הזה הם די הרבה) והם מצויים בשלב התפתחותי שונה כך שיתכן שהם לא תופסים את המשחק באותה צורה. את לא חייבת לתת הסברים רבים מעבר למה שכבר הסברת אלא רק לומר בצורה נחרצת שאת לא מרשה להם להתפשט בזמן המשחק ביניהם, שהגוף שלהם שייך לכל אחד לבד וזה לא משחק משותף. לגבי ההחלטה האם לאסור את המשחק המשותף, זה די תלוי בתחושה שלך ובהקשר החברתי בו אתם נמצאים. אם זה שכן למשפחה קרובה והיחסים ביניהם תקינים לא נראה לי שכדאי לאסור עליהם לשחק בעיקר מכיוון שתהיה לזה גם השפעה על ההמשך. מצד שני, אם את חושבת שמדובר בילד בעייתי שמשפיע לרעה על בנך אולי בכל זאת צריך להציב את הגבול.

התפתחות הדיבור אצל ילדים צעירים
בני בן שנה ו-4 חודשים, ובשבועות האחרונים התחיל ממש לומר מילים עם כוונה, למשל הגה, אבא, גלגל, אף ופה. אבל, כל מילה חדשה הוא אומר אותה איזה שבוע ואחר כך "שוכח" ממנה למשל, שבוע שעבר הוא כל הזמן הצביע על הפה ואמר "פה". השבוע הוא כבר לא אומר "פה" אבל התחיל להגיד "אף" ולהצביע על האף. "אבא" ו"הגה" הן מילים שיחסית שגורות בפיו. השאלה היא אם זהו חלק מתהליך הלמידה או שיש כאן בעיה של זיכרון?
תשובה
אין כאן כל בעיה. הילד ידבר במוקדם או במאוחר באופן שוטף ללא כל בעיה. הוא צעיר למדי וסגנון הלמידה של הדיבור הוא דבר אישי ושונה בין ילד אחד למשנהו. אני מציע לך לא להתעסק עם הנושא ולתת לדברים להתפתח בקצב הטבעי שלהם, אלא אם את מזהה בעיות התפתחותיות נוספות. תוכלי תמיד להתייעץ עם אחות טיפת חלב ואם יש צורך בייעוץ מקצועי יותר עם מכון להתפתחות הילד באזור מגוריך.

אילמות סלקטיבית
רציתי לשאול אותך אם שמעת על תופעה שנקראת "אילמות סלקטיבית". יש לי בן שלא מדבר עם המורה בכתה ולא דבר גם בגן עם הגננת ולא עם הילדים עכשיו התחיל קצת לדבר עם הילדים אבל לא בכיתה .הוא ילד מקסים נפלא בבית הוא לא שותק ופקח אני לא יודעת מה לעשות איתו לעזוב אותו עד שהוא יחליט לדבר או איך אפשר לעזור לו להתגבר על הבעיה הזו.
תשובה
התופעה מוכרת ודורשת טיפול פסיכולוגי. היא קשורה בד"כ לסוג של מאבק אילם של הילד. זה לא קשור לרמת אינטליגנציה או יכולת דיבור אלא לסוג של תקשורת סמויה שלו איתכם ועם הסביבה. פני לפסיכולוג ילדים והתחילו בתהליך טיפולי.

התנהגות כפייתית בקרב ילדה בת 9
אני אם לילדה בת 9, ילדה מבריקה וחרוצה, אחראית ובוגרת נפשית לגילה (גם מבחינה גופנית גדולה לגילה). כל לילה לפני השינה קיים אצלה מעין "טקס" הכנה לשינה, היא צריכה שהפיג'מה תהיה ישרה, הכרית ישרה המכנסים ישרים ומתוחים ואפילו השיער צריך להיות בתנוחה הנכונה, רק אחרי "שהכל במקום" היא מצליחה להיכנס לשלב של שינה. דבר זה קורה כל ערב ונמשך כ 10 – 15 דקות של הכנה. גם העניין ההיגייני מטריד אותה מאוד ואסור שהמגבת איתה היא מתנגבת תיפול על הרצפה, או תונח במקום שהוא לא אישי שלה. ניגוב הגוף לאחר מקלחת וההתלבשות לוקח לה כחצי שעה. אין לנו כוח ואנו מתחילים לאבד את הסובלנות וצועקים ומתחיל אצלה בכי ותחושה של אי אהבה וצער על שבכלל נולדה.
אנא עזור לי הפנה אותי לגורם אשר יוכל לסייע , אנחנו גרים במרכז הארץ.
תשובה
התנהגות כפייתית כזו היא ביטוי לחרדה. הליכה לישון היא גורם מעורר חרדה באופן כללי אבל אצל ילדים במיוחד. הטקס הוא דבר מעגלי שמתחזק מעצמו. ללא נגיעה במהות העניין, בחרדה עצמה, יהיה קשה להפסיק את הטקסים, למעשה הם מהווים דרך להתמודד עם החרדה. לכן צעקות לא יועילו במקרה כזה, זה כמו לומר למישהו "אל תבכה" כשהוא ממרר בבכי. חפשו פסיכולוג ילדים וקבלו ממנו הדרכת הורים כיצד לנהוג. אפשר להתייעץ גם עם הפסיכולוג של בית הספר בה לומדת הילדה.

בן 10 שאינו משתף בבעיותיו
יש לי ילד בן 10 עוד מעט, והוא ילד נורא עצבני.הוא לא מספר לי מה עובר עליו בכיתה ומה קורה עם החברים שלו. את כל המידע הזה אני שומעת מאימהות אחרות של ילדים בכיתה והם מספרות לי שיורדים עליו וצוחקים עליו. הוא שמן וילדים כמו ילדים תמיד ימצאו את הקורבן. איך אני יכולה לעזור לו?ולגרום לו לספר לי??
ילד אחד צחק עליו שהוא שמן והוא הלך לשירותים ובכה..בבית הוא בכלל לא רגיש וכל הזמן עצבני וצועק ותוקפני לכולם.. יש קשר?..
תשובה
ילדים לא נוהגים תמיד לחלק עם הוריהם מה שקורה להם ומה שקורה לכם לא נראה לי חריג. עם זאת, ברור מדבריך שהילד סובל ושצריך לעזור לו. כדאי לדעתי לשוחח עם יועצת בית הספר. אם החברים לכיתה לועגים לו יש מקום להתערבות של המערכת החינוכית במקרה וזה בהחלט אפשרי, במיוחד בגילאים הללו. במקביל, צריך לראות מה קורה בבית וכיצד מתמודדים עם זה. לא נראה לי שכדאי להשאיר את הדברים כך. בהקשר הזה כדאי אולי לפנות לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכה. יתכן שתוכלי לשלב בין שני הדברים ולבקש שיחה עם פסיכולוג/ית בית הספר. ניתן ליצור קשר ישיר בטלפון עם השירות הפסיכולוגי מטעם העירייה. המאמר הבא http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=386 יוכל לתת לך קצת כיווני מחשבה, ואפשרות לדיון בנושא.

חרדת אסלה
בתי בת ה-4 מסרבת לעשות קקי בשירותים. (מאז שנגמלה בגיל שנתיים מעולם לא עשתה..) היא עושה רק בחיתול ואוסיף גם שעדיין מרטיבה בלילה ולכן ישנה עם חיתול.אציין שניסינו לתת פרסים גם על ניסיונות ודיבורים וכו' אך כלום לא עזר.בזמן האחרון בחרנו ל"התעלם" מהנושא ואנו לא מדברים איתה בעניין. מה עוד אוכל לעשות???
אשמח מאד לקבל עצה.
תשובה
צריך כנראה להכין תוכנית התנהגותית. אני מציע שתפנו לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכת הורים ופעלו לפי ההנחיות. נסו לקנות קלטת בנושא, למשל קלטת בלי חיתולים עם חני נחמיאס או דברים דומים. אין טעם כמובן להפעיל לחץ בנושא כי זה לא יעזור, אבל בהחלט צריך למצוא דרך שאפשר יהיה לדבר על הנושא באופן ישיר.

פחד של ילדה מזרים
בתי בת 3 הינה בת יחידה (בינתיים), ילדה מאושרת וחכמה מאוד. בחודשים האחרונים מגלה מדי פעם פחדים שונים (חושך וחלומות על חיות טורפות ומפלצות) אך הדבר נראה סביר. בנוסף, מגלה פחד עז מזרים גברים. הפחד חוזר על עצמו (טכנאי שמגיע לגן, הבעל של המטפלת, מדריך בחוג התעמלות, אבא/סבא של חברה ועוד) ולעיתים מתבטא בבכי. הביטוי לפחד נראה (לנו ולגננת) קיצוני.
אנחנו בטוחים ב- 100% שהילדה לא עברה שום התעללות (שכן מעולם לא נשארה ללא השגחתנו בחברת גבר זר) וכמו כן את הגברים המוכרים הינה מאוד אוהבת (אבא, סבא, דוד וכו').
הילדה מסבירה פחד זה בביטויים של "אני לא מכירה אותו" "התביישתי ממנו" "יש לו צורה אחרת".
מה ההסבר ומה כדאי לעשות ?
תשובה
פחד מפני זרים, גם אם הוא מפני גברים בלבד, אינו מעיד על התעללות מינית, הוא טבעי ונפוץ בגיל זה. אין לי הסבר חד משמעי מדוע הפחד הוא דווקא מגברים זרים, זוהי לא תופעה אוניברסאלית והיא קשורה בוודאי לחוויה פנימית כלשהי של הילדה. השאלה היא באיזו תדירות זה מתרחש, באיזו עוצמה, וממתי זה קורה. הייתי מציע לך לעקוב אחר התופעה, לתעד אותה ביומן עם המועד וכן עם פרטים מה קרה קודם לכן, האם היה משהו מיוחד באותו יום וכו'. אחרי כשבועיים יהיה לכם חומר גלם שאיתו אפשר להתחיל לעבוד ולחשוב מה קורה, וכן פרופורציות על מידת הבעיה. אם יש צורך בקשו מהגננת בגן לעזור לכם במטלה זו. במידה ותגלו שזו בסך הכל תופעה לא חזקה יתכן שצריך פשוט לתת לזמן לעשות את שלו והתופעה תחלוף. אם לעומת זאת תגלו שזו תופעה חזקה שמשפיעה על הילדה ועל איכות חייה ביום יום כדאי לפנות לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים כיצד לנהוג.

גילויי אלימות בגן
בתי בת שנתיים וחצי והגננת ציינה בפני שבתי נוהגת להתעלל בילדה מסוימת אשר יותר "חלשה" ממנה. היא מושכת לה בשער, צובטת ובחצר מפזרת חול על ראשה. כאשר הגננת כועסת בתי עושה את צרכיה במכנסיים (פיפי, ביתי גמולה מגיל שנתיים). מה עליי לעשות? האם זוהי תופעה ידועה אצל ילדים?? בבית הילדה אינה אלימה כלל. בתי גם מדברת מגיל צעיר ויודעת לבטא את רגשותיה כך שהאלימות אינה נובעת ממצוקה של חוסר ביטוי.
תשובה
מאחר ואת כותבת שבתך מילולית צריך לדבר איתה על מה שקורה. אולי אפשר לנסות לעשות איתה משחק תפקידים בעזרת בובות שמשחזר את מה שקורה בגן. צריך לנסות לברר מה הטריגר להתעללות הזו, שאינך רואה בהתנהגותה במקום אחר. האם זו תגובה ספציפית לאותה ילדה, האם יש משהו שהילדה הזו עושה לה או מעוררת בה. אין ספק שצריך להעמיד גבולות ולא לאפשר אלימות, אבל התגובה שלה בעשייה במכנסיים מעידה שיש כאן משהו שאינו מעובד ואינו מובן עד הסוף. במידה ותוכלי לבלות יום אחד בגן, אם הגננת מסכימה כמובן, היית יכולה אולי לצפות במה שקורה ולהבין יותר טוב את הדינאמיקה שמתרחשת שם. נראה לי שחסר כאן מידע משמעותי כדי לתת פתרון הולם לבעיה.

בן שנתיים וחצי שמכה ילדים בגן
בני בן שנתיים וחמישה חודשים מפותח מאוד ומדבר הרבה מאוד מילים וילד שמח מאוד כל הזמן. בזמן האחרון, אני מקבלת תלונות מהגננות שהוא מכה ילדים בגן די הרבה למרות שגם הוא חוטף מכות ושריטות ואני לא מבינה איך להתמודד עם זה. אני מדברת איתו ומסבירה לו, אך נראה כי הוא מוציא עצבים וממש תופס בפנים הילדים הוא סותר להם או דוחף אותם ואני לא יודעת מאיפה זה בא ואיך להתמודד עם התנהגות כזאת. אני ואביו לא אנשים רגועים, אך בסדר גמור ולפעמים רבים אך זה לא אמור להיות גורם נכון? אני יודעת שבגיל כזה הם עדיין מכים אחד את השני, אך איך אני אדע אם בעתיד הוא לא יהיה גם כזה?
תשובה
האווירה שאת מתארת בה הילד מכה וגם "חוטף מכות ושריטות" אינה נשמעת חיובית במיוחד. אני מציע לבדוק מה קורה בגן בין הילדים, יתכן שכדאי להקדיש יום ולשבת בגן כדי לראות איך האירועים מתדרדרים לכדי אלימות שכזו. מדובר בילדים צעירים מאוד שגם אם פה ושם אפשר לצפות לתגרה, יש מצד שני צוות גננות שאמורות להתמודד עם האלימות ולמנוע אותה. לפני שמתחילים למצוא סיבות וטיפול צריך פשוט לשבת ולהתבונן במשחק הילדים ולהבין מתוכו מה מעורר את התגרה וכיצד היא מתפתחת.

ילדה בת 8 שמפחדת ש"ינטשו" אותה בבית הספר
יש לי ילדה בת 8 אשר מזה חודשיים סובלת מבכי היסטרי כאשר היא אינה בבית כתוצאה – לדבריה – מכך שהיא דואגת שלא יבואו לאסוף אותה מבי"ס – או לחילופין שאולי המורים לא יגיעו לבי"ס וכדומה. יש לה הרגשה תמידית שהולכים לנטוש אותה. יש לציין שכמובן הפחדים דמיוניים כי הדבר מעולם לא קרה.
שמעתי על הרבה סוגי טיפול פסיכולוגי אצל ילדים והייתי רוצה לדעת איזה סוג טיפול מומלץ לנו – האם טיפול באומנות או דמיון מודרך או טיפול קליני רגיל.ואם ניתן , אודה לכם אם תמליצו לי על רופאים או מרפאות בתחום זה באזור ירושלים.
תשובה
לפני שמחליטים על המטפל כדאי לעשות אבחון מסודר ולהבין מה מקור הבעיה. הייתי מציע לפנות לפסיכולוג ילדים לשיחה ולהגדיר את הבעיה בצורה יותר מדויקת. אחרי שמבינים את שורש הבעיה אפשר להתאים את הטיפול הרלוונטי.

תינוק כבן 11 חודשים שנושך
בני כבן 11 חודשים. החל מלפני חודשיים הוא נושך אותנו ממש חזק בתדירות דיי גבוהה, עד כדי כך שיש לנו סימני נשיכות בגוף. מה יכולה להיות הסיבה לכך? (במשך היום הוא נימצא עם מטפלת במשך כ-7 שעות)
תשובה
נשיכות הן סוג של תקשורת, גם אם תקשורת תוקפנית ולא נעימה. התופעה איננה נדירה, אבל בכל זאת צריך לנסות להבין מהיכן באה ועל מה מגיב התינוק. נסו לערוך יומן ולעקוב אחר האירועים בהם הוא מתחיל לנשוך. רשמו מה קרה כמה דקות קודם לכן וגם אם היו אירועים יוצאי דופן במהלך היום. אחרי כעשרה ימים של תיעוד סביר להניח שיהיה לכם חומר גלם לחשוב עליו יותר לעומק. במידת הצורך תוכלו להתייעץ גם עם פסיכולוג התפתחותי, למשל בתחנה להתפתחות הילד באזור מגוריכם או בפסיכולוג של טיפת חלב מטעם העירייה.
מעבר לכך, בקישור הבא http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316 יש מאמר מומלץ: נשיכות בגנון ותורתו של וויניקוט לגבי תוקפנות.

קשיים חברתיים בקרב ילד בן 10
הבן שלי בן ה-10 וחצי עובר עליו משהו בשבועיים האחרונים . בתחילת השנה סגרו כיתה אחת וחילקו את הילדים לשאר הכיתות .ולמזלו זאת הכיתה שלו. הוא מספר שהכיתה שלו הקודמת הייתה מגובשת ואהב את כל הילדים בכיתה . הכיתה הנוכחית לא מוכנה לקבל ילדים שלא למדו איתם .הילד טוען כמעט כל ילדים מהכיתה הקודמת שלו התקבלו יפה והתאקלמו והוא לא. מאוד קשה לו .מצד שני היו בחירות של הכיתה למועצת תלמידים וכל הכיתה בחרה בו .
ביומים האחרונים היו איתו בעיות בביה"ס – דבר שלא מוכר לי .נכנס לשיעור באנגלית והמורה תפסה אותו עם קלפים ביד .היא צרחה עליו ואמרה שאת אמא היא רוצה לראות באסיפת הורים הילד נלחץ וצרח יצא מהכיתה טורק בחוזקה הדלת וככה שכל ביה"ס שמע אותו. אתמול היה עוד מקרה שאיזה ילד סתם אמר ששמע שזורקים אותו ממועצת תלמידים ושכל הכיתה עושה עליו חרם וזה הכעיס אותו ועשה שוב בלגן שכולם שמעו ויצאו מהכיתות, התנהגות שממש לו מתאימה לו
אתמול לאחר אסיפת הורים . הרגשתי שיש משהו בהתנהגות שלו, שקשה לו והוא מתאמץ מאוד להתחבר לכיתה. הוא לא אוהב שינויים, נתפס להרגלים, מה שהכי אני לא מבינה הוא שהוא חכם מעל הממוצע, ילד יפיפה (בלי עין רעה), ספורטיבי ומלא חוש הומור. לי מאוד קשה לראות את הבן ככה.
המורה אתמול בקשה ממנו אם הוא מסכים לפגוש את היועצת ולשוחח איתה מידי פעם. הוא הסכים ללא בעיה. זה עוד דבר שמוכיח שהוא חייב עזרה .מה אני עושה ? אני רוצה לעזור לו בצורה מקצועית בלי לפגוע בביטחון שלו כי היה לו עד תחילת השנה .
תשובה
את צודקת בהחלט, קשה לו וכדאי למצוא דרכים לעזור לבנך. בהחלט יתכן שהשינוי בכיתה גרם להתדרדרות במצב, יתכן גם שזה תוצר של דברים נוספים כאשר האירוע האחרון רק היה הסדק האחרון שגרם להתפרצויות. הרעיון שיפגוש את היועצת נראה לי נכון. יש אפשרות גם לפנות לפסיכולוג בית הספר דרך השירות הפסיכולוגי של העירייה ולבקש שיחות הן עבורכם ההורים ואח"כ גם עבורו. בשלב הזה צריך להבין מה מטריד אותו ומדוע הוא מרגיש כל כך דחוי למרות שדי ברור שהוא אהוד, אחרת לא היה נבחר למועצת התלמידים. כלומר, החוויה הפנימית שלו פגועה וצריך לעזור לו לשנות אותה.

קשיי התמודדות של גננת
אני בעלת גן לגילאי שנה- שלוש , לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתמודדת מול מצב כזה:
יש לי ילד בכיתה בן שנתיים שלאחרונה מתנהג בעצבנות יתר, וזה מתבטא בכך שהוא מכה הרבה ילדים , נושך, צובט ודוחף בחוזקה, מצייר על קירות ושולחנות, הוא עושה דברים שאסורים במסגרת הגן גם לאחר שמעירים לו ומוציאים אותו ממפגש הילדים, עדיין הוא בשלו. ניסיתי גם בדרכים קלות וגם בקשות יותר עם הצבת גבולות וגם כמובן ניסיתי להתעלם ממצבים שאפשר להבליג ועדיין הוא ממשיך בשלו. אפילו בחוגים מתלוננים שאין שליטה עליו. פניתי להורים לברור מדוע הילד מתנהג כך וקיבלתי שאין להם מושג , בבית מתנהג כרגיל. לפני כחצי שנה נולדה אחות והמטפלת שהייתה שלו כרגע מטפלת בילדה. ביקשתי מההורים יותר זמן איכות עם הילד .
איך אני מתמודדת עם המצב ?
תשובה
הייתי מציע לך לעשות בימים הקרובים מעקב ולנהל יומן אחרי תגובות הילד. נסי לראות אם יש חוקיות כלשהי בתגובות האלימות. אם זה מתאים לך, הזמיני את ההורים לשהות יום אחד בגן ולצפות בדברים בעצמם. צריך לאתר את הבעיה וליצור מודעות בקרב ההורים לבעיה זו. במידה ושום דבר אינו עוזר ההורים יצטרכו לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים כיצד לנהוג. כאן יש בעיה מעגלית, כל עוד אין חומר גלם רלוונטי קשה להבין על מה לדבר וכיצד לנהוג. לכן יומן מעקב כזה של מספר ימים עשוי לעזור לכם למצוא קצה חוט. בהמשך אפשר לשתף את הילד ביומן הזה וכך ליצור גם אצלו מודעות להתנהגותו כולל חיזוקים חיוביים ושליליים, הכל כמובן בהתאם לרמת הבנתו בגיל הצעיר בו הוא נמצא.

בעיות התנהגות בקרב ילד בגיל בית הספר
ברצוני לדעת האם לבית הספר שהוא מוסד חינוכי אין יכולת להתמודד עם ילד עם בעיית התנהגות. הצוות פוטר את הנושא בהרחקה וזהו. אך מה עם טיפול בשורש הבעיה? האם לנו ההורים פתרונות? האם התעלמות מהילד ומצרכיו היא הפתרון? וכשהילד בעקבות חוסר רצון או התעלמות של המורים מטפל בעצמו בדרכו שלו במצב אז מאשימים אותו הנה אתה לא בסדר. עשית ככה וככה. אבל איפה אתם הייתם. לפני שזה קרה? האם לנו ההורים יש מקום לפנות לטפל בבעיות אלה בגלל שהמערכת החינוכית שלנו לא מוכנה להתעסק בזה?
תשובה
במקרה כזה אני מציע לפנות באופן ישיר לפסיכולוג בית הספר מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי של העירייה ולבקש ממנו פגישה. אם המערכת לא לוקחת אחריות מבפנים יש צורך שמישהו מבחוץ יעזור לקחת את האחריות, וזו הכתובת המתאימה ביותר.

מעבר בין קבוצות גיל בגן
אני שולחת את הילדה שלי לגן פרטי והיא נמצאת בקבוצה של 6 ילדים מגיל שנה. היא הכי גדולה בקבוצה שלה. הילדה מאוד חכמה וחברותית . המנהלת של הגן אמרה לי שהיא רוצה להעביר אותה לקבוצה של הגדולים לאט לאט כי שם מדגישים יותר על ריכוז ולמידה. אני לא יודעת להחליט אם אני מסכימה או לא כי אני מפחדת שהמעבר הזה ישפיע עליה, זאת אומרת שאחרי שהיא התרגלה למטפלת שלה מעבירים אותה למטפלת אחרת ?האם כדאי לחכות עד שהיא תהיה בת שנתיים ? (הקבוצה השנייה גם יותר גדולה)
תשובה
אם את חוששת אין סיבה לרוץ קדימה. שתפי את הגננת בחששותיך. מצד שני, אם המעבר הוא איטי ובהדרגה כפי שאת מציינת, תהיה הזדמנות לבדוק את השפעת המעבר באופן גמיש ובהתאם להסתגלות הילדה.

קושי של ילדה בכיתה ג' ללמוד למבחנים
בתי בכתה ג'. ילדה פקחית ונבונה, אך יש לה בעיה, היא לא יודעת ללמוד למבחנים. נתתי לה את הכלים לימדתי אותה איך להתכונן אך כשאני שואלת אותה שואלת מסתבר שהיא לא ממש יודעת הכל. יוצא מזה שאני קוראת את כל החומר לבחינה ומכינה לה מבחן וכך היא בעצם יודעת את התשובות. הציונים שלה עומדים על 90-100 .
השאלה מה יקרה ברגע שאפסיק לעזור לה להתכונן? אני לא רוצה לקלקל לה את התעודה (מה גם שנראה לי שהציונים חשובים לי יותר מאשר לה). במבחנים בחשבון (שאין ממש מה להתכונן) היא כמעט תמיד מקבלת 100.
אנא עזור לי לעזור לה, השאלה שלי האם הבעיה נובעת מעצלנות??? או שבאמת יש בעיה?
תשובה
לילדה שמוציאה ציונים כאלה בבחינות אין כל בעיה. את צריכה לקבל הדרכה כיצד לשים גבול גם לעצמך במידת הנתינה ובמקביל במידת הלחץ שאת יוצרת. היא בסך הכל בכיתה ג' וזה טבעי שיהיו לה עדיין קשיים בלמידה אפקטיבית. עדיף שתקבל ציונים קצת יותר נמוכים אבל תלמד ללמוד לבד. אם תשבי לידה תמיד זה לא ייווצר. אולי תוכלי לקבל עצות מהמורה ומהיועצת של בית הספר שמכירות את הילדה מקרוב גם בכיתה.

ילד בן 9 מכה
בני בן ה-9 ילד, בגדול, מקסים, תלמיד מצוין ומקובל בכתה. אבל לצערי הוא מתרגז מהר על חבריו ומכה אותם כתגובה לזה שמציקים לו לטענתו. לפני שנה הוא התפרץ כל כך שעד שהגעתי לבית הספר הוא לא נרגע. באותו אירוע הוא השתולל כל כך שאף מורה ,וגם לא המנהלת הצליחו להרגיע אותו. באותו אירוע הוא גם פגע גם במנהלת ובמורה. ברצוני לציין שהגעתי לבית הספר הוא היה כולו סמוק ולא רגוע.
לאחר אירוע זה הוא התחיל טיפול בביו פידבק. הייתה הטבה, אבל הוא לא אהב את הטיפול וביקש להפסיקו.
השבוע הייתה שוב סצנה דומה שילד הרגיז אותו, הפעם האירוע היה במימדים קטנים יותר.
אנא עזרו לי לעזור לו והציעו לי מה לעשות
תשובה
העניין הוא לא רק טיפול בסימפטום של הכעס והאלימות אלא להבין את המקורות שלו. לכן אני מציע לפנות לפסיכולוג ילדים וכן לפסיכיאטר ילדים להתייעצות. נדרשת אבחנה מדויקת יותר שממנה אפשר להחליט על אופי הטיפול. העובדה שהייתה הטבה בזמן טיפול מעידה על כך שהוא זקוק לטיפול. אני לא בטוח שההטבה נבעה מהיותו של הטיפול ביופידבק כי יתכן שעצם העובדה שהילד ידע שהוא בטיפול עזרה. הייתי לוקח את זה כסימן לכך שאפשר לטפל בדברים וכדאי לעשות כן.

אילמות סלקטיבית
רציתי לשאול אותך אם שמעת על תופעה שנקראת "אילמות סלקטיבית". יש לי בן שלא מדבר עם המורה בכתה ולא דבר גם בגן עם הגננת ולא עם הילדים עכשיו התחיל קצת לדבר עם הילדים אבל לא בכיתה .הוא ילד מקסים נפלא בבית הוא לא שותק ופקח אני לא יודעת מה לעשות איתו לעזוב אותו עד שהוא יחליט לדבר או איך אפשר לעזור לו להתגבר על הבעיה הזו.
תשובה
התופעה מוכרת ודורשת טיפול פסיכולוגי. היא קשורה בד"כ לסוג של מאבק אילם של הילד. זה לא קשור לרמת אינטליגנציה או יכולת דיבור אלא לסוג של תקשורת סמויה שלו איתכם ועם הסביבה. פני לפסיכולוג ילדים והתחילו בתהליך טיפולי.

להחזיר או לא להחזיר מכות?
ביני ובין בעלי פרץ וויכוח סוער מכיוון שילדי ספג מכות מבנה של אחותי שהוא יותר קטן ממנו הוא בן 3 כמעט ובני בן 3.5. עד לפני מס' חודשים בני היה מרביץ די הרבה בגן שלו. לאחר שיחות מרובות עם בני על כך שאסור להרביץ אלא לגשת לגננת או למי שאחראי כאשר מציקים לו, בני חדל להרביץ למעט מס' פעמים. כיום בני לא מרבה להחזיר עד כמעט בכלל ומרבה לבכות ולגשת אלינו במידה שלוקחים לו צעצוע או מרביצים. בעלי נורא כועס שבני לא מחזיר כש"צריך" ואני אנטי מכיוון שעד שבני חדל לשבת לחשוב בגן עכשיו שוב נלמד אותו להחזיר ואז יש את האפשרות ששוב הוא יחזור לסורו וירביץ סתם כך, מה עליי לעשות?
תשובה
אני לא חושב שהפתרון הוא שחור או לבן. הייתי ממליץ לך לרשום את בנך לקורס לילדים של ג'ודו קראטה או אומנות לחימה אחרת. בקורסים האלו יש דגש עם פיתוח טכניקות להפעלת כוח תוך שיקול דעת ויכולת שליטה עצמית. החוכמה היא לדעת שאתה חזק ושאינך צריך להפעיל את הכוח שלך. אנשים כאלה מקרינים בד"כ לסביבה את ההרגשה הזו ולכן מראש גם מסתבכים פחות באירועים אלימים. הפעלת כוח ברוב המקרים היא ביטוי לדימוי עצמי נמוך וכשהוא מטופל הצורך באלימות פוחת. נראה לי שזו גישה שעשויה לגשר על הפער בינך לבין בעלך כיוון שעונה על שני נקודות המבט.

בלאגן
אתמול חזרתי מהעבודה הביתה ,והבית היה מלא מעילים תיקי בית ספר וצעיפים כובעים ונעלי ספורט בכל פינות הסלון והבת שלי עם עוד 5 ילדים בנים ובנות יושבים אצלה בחדר מנגנים שרים וכמובן הכינה להם מטעמים. כמובן שכעסתי אך לא הראיתי .התברר שהם משעה 3 אצלנו והלכו רק ב9 בערב .כשהם הלכו דברתי עם הבת והסברתי לה שאין חיה כזאת שכמעט יום-יום יש בבית ילדים וכ"כ הרבה שעות ולא נותנים לה להתעסק בעניינים שלה, וגם לי זה מפריע אני רוצה לבוא הביתה לסדר לארגן לבשל כמו כל אישה ואמא נורמאלית. הרגשתי כעס פנימי ולא השארתי כלום בפנים מיד אחרי הכעס הרגשתי סחרחורות כאילו ירדתי מאיזה גלגל ענק. כל זה היה אתמול ועדיין יש לי סחרחורת בחילות. והכי הכי מפחיד זה שאני נזכרת באתמול יורדות לי דמעות והבכי נשאר בלב. אני מוצאת את עצמי נזכרת ודומעת בלי לשים לב. לא מרוכזת אין לי חשק לכלום .
לעומתי הילדה דווקא מרגישה טוב יש לה אופי טוב היא מעולם לא נוטרת טינה או זוכרת מילים גם אם היא נפגעה. מה שטוב אצלה גם היא מספרת לי הכל. אני מקשיבה לה ומייעצת לה דברים והיא מקבלת אותם. היום היא ספרה לי שיש לה חבר .אני מכירה אותו ילד נחמד .אין לי בעיה עם זה רק שהיא תהיה מאושרת ….כל הסיפור הזה בא בעקבות הסחרחורות הרגשת בחילה מיד אחרי שדברתי עם הילדה אתמול בערב (אין הריון).
תשובה
לאור מה שאת מתארת מתחזקת ההמלצה שלי לפנות לייעוץ משפחתי. האופן הנפשי הקשה שבו הדברים משפיעים עליך מעוררים חשש שהדברים יגררו התדרדרות הן ביחסים ביניכם והן בהשפעה הנפשית שתהיה לאירועים שכאלה על כל אחת מכן. התיאור של בתך עם חברים אינו חייב להיות חריג, זה יכול להיות משהו טבעי ומקובל, והשאלה מדוע הדברים משפיעים עליך בצורה כל כך חזקה וקשה. יתכן שבתיאור שלך לא ציינת משהו שיכול להסביר את חומרת הדברים, אבל ממה שאני קורא בתך הזמינה חברים ועשתה קצת בלגאן בבית, מה שמאוד נפוץ בגילאים הללו, מדוע זה יוצר אצלך תגובה רגשית כל כך קיצונית? אם תצליחי להבין יותר טוב, ולראות מה שייך לך ומה שייך לה, מה מהווה בעיה ששתיכן צריכות להתמודד איתה ומה מהווה בעיה אישית של כל אחת מכן, בקיצור, אם יהיה קצת יותר סדר שיסביר את הדברים ולא ישאיר אותך רק בצורתם הגולמית, אולי יהיה יותר שקט פנימי בבית ובנפש. אני לא בטוח שיש לך כרגע את הכלים להתמודד עם זה לבד ולכן מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. אם אינך יודעת מהיכן להתחיל פני לפסיכולוג בית הספר מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי של העירייה והתייעצי.

התמודדות עם נערה בגיל בגרות
אני אם לשלושה ילדים, הגדול חייל בן 19 הסנדוויצ'ית בת 16, והקטנה בת 12.הילדה האמצעית שלי היא ילדה עם המון בעיות שמאפיינות את גיל הבגרות. היא התחילה לעשן לא מזמן, היא עסוקה כל הזמן עם חברים, פחות אוהבת ללמוד, ויש לה בעיות לא מעטות במסגרת הלימודית.
לאחרונה היא נוטה יותר ויותר למצבי רוח קיצוניים, ומאד קשה להתמודד איתה. זה בא לידי ביטוי בכך שהיא "התאכזבה" מהחברים הקרובים לה ופתאום מוצאת את עצמה מתמודדת עם בעיות חברתיות וכו'.
אני אמא עם מודעות מאד גדולה לצרכיה, כי הרי גם אני עברתי את גיל הבגרות ואני ממש בעניין של להבין אותה ולהושיט לה יד , אבל העניין הוא שהיא בוחרת שלא לספר דברים שעוברים עליה ואני לא ממש מחטטת בחייה, המוטו שלי תרצה תספר, לא תרצה לא תספר.
היום היה בנינו דין ודברים והיא צעקה שאני לא מקשיבה לה ולא שואלת מה עובר עליה וכו',
ואני חשבתי לעצמי כמה לא נכון שהרי בכל פעם שאני מציעה את עצמי היא די מתחמקת ואני לא "נדחפת" והשאלה היא: אתה חושב שאני כל פעם מחדש צריכה להיכנס לחדר שלה, לשאול להתעניין? אתה חושב שהיא תספר לי באמת באמת מה עובר עליה? איך באמת אני צריכה לנהוג?
אגב, הקשר בינינו הוא קשר טוב.
תשובה
אמנם בתך מתמודדת עם קשיים אופייניים לגיל ההתבגרות, אך מנקודת מבטה אלו בעיות קשות ומכאיבות. ראשית הייתי מציע לך אפשרות לפנות לפסיכולוג או פסיכולוגית כדי לשוחח ולקבל ייעוץ. זה לא צריך להיות משהו שדוחפים אליו, אלא לפתוח חלון לאפשרות כזו.
לגבי אופן ההתנהגות שלך איתה, זהו גיל שמאופיין בקונפליקט לא פשוט. מצד אחד היא עדיין ילדה אבל מצד שני רוצה גם להרגיש מבוגרת ועצמאית. לפיכך זה טבעי שלא תספר לך הכל ושיהיו לה דברים שהם רק שלה. בהחלט המשיכי להתעניין ולהביע עניין במה שקורה לה, אם הקשר ביניכם טוב ורמת הזעם שהיא מפגינה סבירה ולא חוצה גבולות של אלימות רצוי להכיל את העוצמות הרגשיות ולהיות שם בשבילה. נושא הגבולות הוא אישי ויש לבחון אותו בהתאם לנסיבות, כך שכאן לא אוכל לתת לך עצה חד משמעית.

המוצץ המקרצץ
בתי בת 3 וחצי קשורה מאוד למוצץ שלה. לפני חודש וחצי בערך התחלנו לדבר על השלכתו לפח בחנוכה. היא הסכימה, סיפרה לכולם, אך בפועל היא נאחזת בו בימים האחרונים יותר מתמיד (בנוסף, יש לה גם אחות בת 5 חודשים דבר שלא מקל על העניין). לא יודעת מה לעשות, היא גדולה ובוגרת וזה מגעיל ומיותר. מצד שני אני לא רוצה לעשות לה נזק ואני רואה שכשאני לוחצת היא נלחצת.
קודם כל, האם כדאי בכלל להמשיך בקו הגמילה, או להניח לה כרגע?
אשמח לשמוע בעצת מנוסים ממני כיצד מבצעים גמילה.
תשובה
ייתכן שכאשר קשה לה רגשית, היא מבקשת את המוצץ. גם אם היא מאד בוגרת, יש כנראה תהליכים איטיים יותר למרות שהיא מפגינה בגרות וידע והבנה. לעיתים הרצון לגמולן ממוצץ הוא יותר כתוצאה מלחץ סביבתי על כך שהוא גדול מאשר צורך ממשי.
מעבר לכך, יש לך תינוקת בת 5 חודשים. ייתכן כי בתך עוברת הסתגלות למצב החדש, קנאה. השאלה היא מה קורה כעת שדחוף לגמול אותה. היא אמנם נראית גדולה ובוגרת אבל היא בכל זאת ילדה צעירה והמוצץ בגיל כזה וגם שנה שנתיים מאוחר יותר אינו דבר נדיר. אני מציע לך להרפות ולתת לה להיגמל בקצב שלה. נוכחות של תינוקת חדשה בבית בוודאי יכולה להגביר חרדה ואם אין סיבה של ממש להפסיק כעת לא הייתי נכנס למלחמות מיותרות. יתכן שהצורך בגמילה מגיעה דווקא ממך. זה די נפוץ שכשיש תינוק חדש יותר קל לשים את הילד המבוגר יותר במקום של מישהו בוגר ולא תינוק, גם אם יש בו עדיין חלקים של תינוק. תני לבתך הגדולה להיות עוד קצת תינוקת. אני מבטיח לך שזה יעבור במוקדם או במאוחר.

הבעת רגשות דרך מכתב
בתי בת 8, ילדה שמחה, אנרגטית ופקחית. לאחרונה שמתי לב שהיא מרבה להביע את רגשותיה כלפינו ההורים במכתבים. לדוג': אני בהריון וכמעט כל יום היא כותבת לי בהצלחה בהריון, ושתהיי בריאה ואני אוהבת אותך… וכדומה.אתה חושב שאולי היא מרגישה שאנו לא מתייחסים לדבריה בע"פ?
תשובה
בתור אמא שלה את יכולה אולי להבין את התנהגותה בצורה הטובה ביותר, ואם את חוששת שאכן כך היא מרגישה, כדאי לדבר איתה ולברר זאת איתה. אישית לא הייתי מפרש כתיבה שכזו כרמז לחוסר התייחסות. כתיבת מכתבים היא דבר נפוץ ומסורתי ומביע פעמים רבות מתנה אישית שאדם נותן לאחר. בדקי שאין כאן תגובה שלך שמגיעה מתוך רגשות אשמה כלפי הילדה שאולי אין להם אחיזה במציאות. זה ברור שהריון מוציא דבר חזקים החוצה ואין ספק שבתך מושפעת מכך. אני מציע לעסוק בדבר עצמו, כלומר, ברגשותיה וביחסים ביניכם. לא כל כך משנה הדרך בה הדבר מתוקשר ביניכם והמכתבים יכולים להיות אחת מהדרכים לתקשורת.

נהגת חדשה
בתי קיבלה רישיון נהיגה. אני בעלי ובני היינו צריכים להגיע לעיר ושאלתי את בתי אם היא גם רוצה להצטרך אלינו. היא ענתה שרק אם היא נוהגת. אמרתי לה שהכבישים סואנים ועדיף לנהוג במקום יותר שקט ולא עם כל המשפחה. היא לא הסכימה ולא הצטרפה אלינו. איך לדעתך הייתי צריכה לנהוג? האם לתת לה לקחת אותנו או להסביר לה כמו שהסברתי לה?
תשובה
הבת שלך לא ילדה קטנה ולכן אני מסיק שהעלבון שהפגינה וסירובה לנסוע עימכם מבלי שהיא נוהגת לא קשור רק לרצונה העז לנהוג אלא גם למערכת היחסים ביניכם או למערכת הכוחות ביניכם. אני מעריך שהתשובה הקונקרטית היא שאם את מודאגת מנהיגתה בכביש סואן היית צריכה לעמוד על דעתך. עם זאת, הסיפור לא נגמר כאן והשאלה כיצד אפשר להבין את כל מערכת היחסים ביניכם גם על רקע הסיפור הקטן הזה.

ילד בן 13 סורר
אני אמא לילד בן 13 שעבר חוויה של מערכת גירושין קשה לאחרונה. יש לי ילדה בוגרת נוספת וילד קטן נוסף. בני בן ה-13 הוא האמצעי. ההידרדרות שלו החלה בשנה האחרונה, מאז שהודענו לו שאנו עומדים להתגרש.
הילד היום בחטיבת ביניים, לא לומד בכלל, לא נכנס לרוב השיעורים, בורח באמצע היום מבית הספר, הרבה בעיות בבית הספר.בבית הוא ממרה פי, עושה מה שהוא רוצה, פורץ כל גבולות, מסתובב כל היום ברחוב עם חבורות פושטקים. מעשן סיגריות וגם נרגילה, והסתבך פעם אחת בפלילי.
כל השיחות שלי ושל בעלי לשעבר לא עוזרים איתו. הוא לא מוכן לשתף פעולה עם אף אחד בשום תחום, "בעל בית" לעצמו. מצבו הולך ומדרדר, הוא עומד לאבד את המסגרת הלימודית שהתייאשה ממנו. יש עובד סוציאלי בתמונה וזה לא עוזר. מחכים לפגישה עם קצינת מבחן בקשר לעבירה שלו בעבר.
הוא לא רוצה ללכת לשיחות אצל פסיכולוג, לא רוצה לבוא לאבחונים – לא משתף פעולה בכלל, עושה כל שעולה על רוחו, חוזר מיציאות ובילויים בשעות הקטנות ביותר של הלילה, ולפעמים לפנות בוקר. באמצע השבוע גם מסתובב ברחובות עד השעות המאוחרות, הולך לישון מאוחר.
זה משפיע על כל הבית לרעה, אנו כבר נואשים, אני מתמוטטת, אין לי יותר כוחות, שלא נדבר על כך שהזנחתי את שני ילדי האחרים כשכל כולי עם הילד הזה, בלדבר איתו ובלנסות לעזור לו. מה עושים?
האבא לא גר איתנו אבל משתף פעולה בשלב הזה.
ברור שלילד יש בעיות רגשיות ונפשיות אך הוא לא אומר מילה, לא מוציא הגה, קשה להוציא ממנו רגשות, קשה להגיע אליו, הוא רק שומע את ההטפות אך לא מגיב, לא משתף אותנו בתחושות שלו או בכעסים שלו. לא נותן לנו לעזור לו. ניסינו ברע ניסינו בטוב, בכל גישה אפשרית – שום דבר לא זז. גם עכשיו הוא לא מוכן ללמוד תורה לבר מצווה שלו שתחום בחודש הבא. גם ללכת לרב הוא לא מוכן, לא מוכן לבזבז שום רגע בחיים על כלום למעט כל דקה חשובה ברחוב עם החבורות השליליות שאיתן הוא מסתובב.
אנא עזרו לי בדחיפות, כל יום שעובר הילד הזה צפוי למצוא עצמו מאחורי הסורגים ולהידרדר.
תשובה
צר לי שעלי לכתוב לך, אבל יש לי הרגשה שמה שאת צריכה לעשות כעת זה להציל את שני ילדיך האחרים. אינני מציע להזניח את הטיפול בילד הזה, אבל הוא נמצא עמוק עמוק בתוך בעיה שלא את ולא בעלך מסוגלים לטפל בה כרגע. הוא לא מעוניין לקבל טיפול ואי אפשר להכריח אף אחד לקבל טיפול. הוא נמצא במצב של מרד קיצוני ומה שצריך לעשות לגבי הוא לשים עליו פיקוח של קצין מבחן ולהבהיר לו שבשלב הבא הוא עלול לאבד את החופש שלו והן את הבית שלו. יש לך עוד שני ילדים שאותם את עלולה להזניח על חשבון ילד שכרגע אינו מעוניין לקבל ממך דבר. את חייבת לקבל הדרכה מסודרת וקבועה מהעובדת הסוציאלית או מגורם מקצועי אחר כיצד לנהוג, כאשר הקריטריון המרכזי בעיני כרגע הוא שמירת הביטחון והיציבות של הבית, של הילדים האחרים ושלך. כאשר הילד יבין שיש גם מחיר להתנהגות שלו אולי, ואדגיש, רק אולי, הוא ישנה משהו בהתנהגותו שנוטה לפי דבריך להיות מנוכרת, אלימה וכנראה עד כדי פלילית.
אני ממליץ לך לקרוא את שני ספריו של הפסיכולוג פרופ' חיים עמר על הסמכות ההורית ועל מניעת אלימות של ילדים.

בעיה
בתי בת שמונה ובני בן ארבע. בתי מסתובבת כבר כמה שנים טובות עם תוקפנות גלויה וסמויה כלפי אנשים, זלזול, חוסר יכולת לקבל סמכות (חוץ מבית הספר, שם היא תלמידה מצטיינת והתנהגותה למופת). בנוסף היא סובלת מרגישות כלשהי במערכת העצבים – טיקים, ייתכן וזה טוראט קלה. היא די צינית ותוקפנית כלפי העולם.
הבעיה היא שבני בן הארבע לומד ממנה, היא אומרת לו שהם צריכים להיות "הרעים" והוא הולך בעקבותיה, עושה מעשים ממש גרועים כלפי קרובי משפחה (סבא, סבתא וכולי) וכשמדובבים אותו הוא בוכה ואומר שהוא עושה את זה כי הוא מפחד מאחותו, שמתעקשת ששניהם יהיו רעים. בני נולד עם אופי אחר לגמרי – הוא שקט, רגוע, טוב לב. אבל משום מה החיבור ביניהם הוא לפעמים בעייתי מאוד, זה מגיע למצב שקרובי משפחה לא רוצים אותם יותר לביקור.
מה אפשר לעשות כדי להפסיק את המעגל הזה? לתת להם להחליט לבד על מאזן הכוחות או להתערב ולנסות להספיק את ההכרח הזה להיות "רעים"?
תשובה
את מספרת על המערכת המשפחתית ולדעתי כדאי לטפל בזה בראיה שלוקחת בחשבון את המערכת כולה ולא רק את הבת או את הבן. הייתי ממליץ לך לפנות עם בעלך לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים שמתמחה גם בטיפול משפחתי. אני מציע לתכנן סדרת מפגשים לאורך זמן ולא להסתפק בייעוץ מקומי. כדאי לראות כיצד הדברים מתפתחים ונפתרים. במידה ובתך סובלת באמת מטורט יש צורך בלי קשר לכל מה שתיארת שתהיה אבחנה מסודרת וטיפול מתאים, יתכן שיש צורך גם בתרופות.

אובססיביות
רציתי לשאול לגבי בני בן 14 שהוא אובססיבי לסדר בחדרו ולדברים שלו (אסור לאף אחד לגעת). זה נעשה חמור יותר בשנתיים האחרונות . כמו כן הוא הפך להיות יותר אגרסיבי ואלים פיזית ומילולית כלפי החברים וכלפינו ההורים.
בגיל 10 הוא סבל מחרדות שונות כמו להישאר לבד בבית ,חושך וכ"ו .הוא היה בשיחות אצל פסיכולוג אבל לא שיתף פעולה. בינתיים החרדות הללו נעלמו אבל יש בעיות חדשות שסיפרתי קודם.
אני רוצה לציין שהוא נער מאד חכם וכישרוני שהולך לחוגים כדי לתעל את ההתנהגות ולמצות את הכישרון שיש לו. אבל כיצד אפשר לעזור לו במידה והוא מסרב לפסיכולוג או טיפול ייעוצי?
והאם האובססיביות מראה על חרדות?
תשובה
ראשית צריך לנסות ולאבחן את הבעיה. במידה והבן מסרב ללכת לייעוץ יתכן שאתם ההורים יכולים לפנות לפסיכולוג ותוך תיאור מצב העניינים בבית ניתן יהיה להגיע לאבחון. במקרים כאלה נדרשת בכל מקרה הדרכה להורים כיצד לנהוג, כיצד והיכן לשים גבולות, היכן עדיף להתגמש ולהבליג וכו'. יתכן שבמידה והילד יבין שהוא סובל ושיש אפשרות לעזור לו עמדתו לגבי טיפול תשתנה. בכל מקרה, אינכם צריכים להמתין עד שהוא ירצה בטיפול, פנו בעצמכם והתחילו את התהליך בלעדיו. לפי התיאור הבעיה אינה רק אובססיביות אלא קושי רחב יותר שמשפיע על החיים בבית.

טיפול פסיכולוגי /פסיכיאטרי
יש לי בת בגיל 23 עם בעיה שלדעתי זקוקה בדחיפות לעזרה פסיכולוגית/פסיכיאטרית והיא מסרבת ללכת .מצבה מידרדר. מה עושים ואיך אפשר לגרום לה ללכת ?
תשובה
אי אפשר להכריח אדם ללכת לטיפול וגם אם הוא הולך במצב כזה הטיפול בד"כ אינו יעיל. במקרה כזה יש אפשרות שההורים יפנו לקבלת ייעוץ והדרכה אצל איש המקצוע והוא ינחה אותם כיצד לנהוג. מאחר ולא פעם מעורבים בעניין גם דברים מתוך הדינאמיקה המשפחתית ההדרכה יכולה לעזור לא רק בהכוונת הבת לטיפול אלא גם בפתרון בעיות מסוימות שקשורות למערכת המשפחתית כולה.

בתי בת ה-8
לאחרונה החלה בתי לחקות את חברתה בדברים רבים. הדבר מפריע לי כיוון שבמקרים רבים אינה מגיעה למסקנות בעצמה, אלא אם יש את הדבר לחברתה – הוא טוב, וכמוהו היא רוצה.
האם התופעה מוכרת? מה ההסבר להתנהגות זו, וכיצד מתמודדים איתה?
תשובה
בתך נמצאת בגיל בו החברות הופכות לדמויות משמעותיות. זהו הגיל בו החלק החברתי נעשה הרבה יותר חשוב ממה שהיה קודם לכן. במצב כזה די טבעי שדברי החברה יהפכו למשמעותיים ואולי להורים קשה לראות זאת מהצד. אפשר בהחלט לדבר איתה על החשיבות של העצמאות ושמירה על העצמיות. עם זאת, כל עוד אין כאן השפעה שלילית אלא הדברים מתמקדים בחיתוך דיבור ועפרונות, לא הייתי ממליץ להתערב יותר מידי. צריך לתת גיבוי ותחושה שאתה נמצאים תמיד שם לעזור עם צריך, אבל לתת לה להתמודד עם המערך החברתית שסביבה בלי לתת לה הרגשה שהיא עושה דבר מה שלילי.
אדגיש בכל זאת שבמידה והעניין לא מסתכם רק בזה ואתם חוששים או רואים דברים שעלולים להשפיע לרעה על מצב הרגשי של בתך, אז כמובן אפשר לשקול את הדברים אחרת בהתאם למצב האובייקטיבי. תמיד יש אפשרות לקבל ייעוץ מפסיכולוג השירות הפסיכולוגי החינוכי של העירייה, אפשר לפנות אליהם טלפונית באופן ישיר ולקבוע פגישה.

מקלחת
בתי בת 4 היא לא אוהבת להתקלח .היא בוכה צורחת, ואני לא יודעת מה לעשות. משחקים כבר לא עוזרים, צעצועים גם כן. רציתי לדבר עם הגננת שלה שתגיד שמי שמלוכלך לא יגיע לגן, אך זה לא נראה לי להוריד את הכבוד שלה .בבקשה תעזור לי ותדריך אותי.
תשובה
יתכן שכבר נכנסתם לתוך מעגל סגור של מאבקים סביב המקלחת וכעת זה כבר מאבק שלא באמת קשור למקלחת. צריך לנסות ולהבין מה מפריע לה או מה עורר את הבעיה. אכן משחקים, בועות סבון ושעשועים נוספים הם דרך נפוצה להפוך את האמבטיה לחוויה. לפעמים התנגדויות כאלה נובעות מחוויה של אובדן שליטה או צורך בשליטה. רצוי למצוא דרך בה היא תוביל את המהלכים, תקבע את הדרך בה נכנסים לאמבטיה, תנהל את הליך ההתנקות עם הסבון, אולי תנקה גם את הבובה שלה וכו'. אפשר בהחלט להתייעץ עם הגננת, אני לא חושב שכדאי לגרום לה מבוכה בפני ילדי הגן אבל אולי יהיה לה רעיון מקורי שעשוי לעזור, או הארה לגבי הסיבות לבעיה.

עצה, בבקשה.
לצערי כלב המשפחה שלנו נדרס אתמול למוות ע"י מכונית שאפילו כלל ולא עצרה. כולנו כואבים היות והכלב היה כמו בן משפחה. הבעיה היא שבניי הקטנים בני 8 ו12 רצו אחריו והיו עדים לזוועה כולה.בני בן ה12 אף הרים אותו מהכביש לאחר הפגיעה.
אני מאוד מודאגת. הם בוכים המון ,הם שקטים מאוד ונראה לי שהם בהלם, עדיין לא מעכלים.אני מדברת איתם ומסבירה אך חוששת מאוד שהטראומה הזאת תגבה מחיר יקר מבריאותם הנפשית התקינה.
איך אני צריכה להתנהג כדי לעזור להם? למה עלי לשים לב בהתנהגותם? ומה לעשות?
תשובה
זו חוויה מאוד טראומתית וטבעי שכולכם תהיו בהלם כעת ובוודאי בימים הקרובים. לצערנו המוות הוא חלק מהחיים, הוא כואב מאוד אך אי אפשר לברוח ממנו. כרגע צריך פשוט להיות שם עבורם ועבור כולכם ולהתאבל ביחד על מה שקרה ואבד. אין סיבה לחשוש מפגיעה בבריאותם הנפשית, זו התמודדות שחייבת להגיע, במוקדם או במאוחר לכולנו. במידה ותוך שבוע שבועיים תראי תופעות שמדאיגות אותך תוכלי לפנות להתייעצות לפסיכולוג ילדים.

מבחנים
בתי בכתה ג'. ילדה פקחית ונבונה, אך יש לה בעיה, היא לא יודעת ללמוד למבחנים. נתתי לה את הכלים לימדתי אותה איך להתכונן אך כשאני שואלת אותה שואלת מסתבר שהיא לא ממש יודעת הכל. יוצא מזה שאני קוראת את כל החומר לבחינה ומכינה לה מבחן וכך היא בעצם יודעת את התשובות. הציונים שלה עומדים על 90-100 .
השאלה מה יקרה ברגע שאפסיק לעזור לה להתכונן? אני לא רוצה לקלקל לה את התעודה (מה גם שנראה לי שהציונים חשובים לי יותר מאשר לה). במבחנים בחשבון (שאין ממש מה להתכונן) היא כמעט תמיד מקבלת 100.
אנא עזור לי לעזור לה, השאלה שלי האם הבעיה נובעת מעצלנות??? או שבאמת יש בעיה?
תשובה
לילדה שמוציאה ציונים כאלה בבחינות אין כל בעיה. את צריכה לקבל הדרכה כיצד לשים גבול גם לעצמך במידת הנתינה ובמקביל במידת הלחץ שאת יוצרת. היא בסך הכל בכיתה ג' וזה טבעי שיהיו לה עדיין קשיים בלמידה אפקטיבית. עדיף שתקבל ציונים קצת יותר נמוכים אבל תלמד ללמוד לבד. אם תשבי לידה תמיד זה לא ייווצר. אולי תוכלי לקבל עצות מהמורה ומהיועצת של בית הספר שמכירות את הילדה מקרוב גם בכיתה.

האם תיתכן בעיה פסיכולוגית או נפשית?
האם ילדים שהיו עדים שמיעתית לקיום יחסי מין בין הוריהם יפתחו בהמשך חייהם בשלב מאוחר יותר בעיה פסיכולוגית או נפשית? ואם הם היו עדים ראייתית לכך?
תשובה
יש לא מעט אנשי מקצוע שסבורים בדיוק את ההיפך. ילדים ששמעו את הוריהם מקיימים יחסי מין לומדים משהו על זוגיות טובה וזה דווקא עשוי לעזור גם להם לפתח זוגיות טובה. חשוב לשמור על גבולות ולא לחשוף ילדים לחדר המיטות, מצד שני כולם גרים בבית אחד וזה טבעי שהדברים לא נשארים סטריליים.
לגבי עדות ראיה, השאלה מה הילד מבין ומה גילו כמובן. צריך להתייחס לזה בצורה חיובית, לילד צעיר להסביר שאמא ואבא מתחבקים כי הם אוהבים וכו'. אין כל סיבה שתתפתח מכך טראומה, למעט מצב שבו נוצר מצב לחץ עם תגובה קשה מצד ההורים שהיא זו שעלולה ליצור בעיה. יש לשמור על קור רוח ולתת הסברים פשוטים. כמו כן לא מזיק לסדר מנעול לחדר ההורים ולהשתמש בו כשצריך.

בת 22 שתקועה בבית ללא מעש במשך תקופה ארוכה
בתי, בת ה 22, מזה שלוש וחצי שנים נמצאת במצב של הסתגרות וניתוק חברתי מוחלט (כולל שיחות טלפון).
את ימיה מבלה בבית ומעבירה את זמנה באינטרנט ובאמצעות הטלוויזיה. מאז התגייסותה לצבא הוסיפה למשקלה כ40 קילו ויותר ,כתוצאה מהתקפי זלילה בלתי נשלטים. היא מסתובבת כל היום עם סמרטוטי הבית שלה ,מוזנחת .
היא מודעת למצבה אך אינה יכולה להניע את עצמה לשנות את המצב. עד כה סירבה לקבל עזרה.
תשובה
יש מקום לדאגה. לפי תיאורך בתך נמצאת במשבר, יתכן שסובלת מדיכאון, וחשוב שתפנו בהקדם לקבלת עזרה מקצועית הן ע"י פסיכולוג והן ע"י פסיכיאטר להתאמת תרופות לבעיה. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון.
הפרעת האכילה אינה בהכרח הסימפטום המרכזי, יתכן שהוא תוצאה של המצב הנפשי הראשוני. יתכן שכדאי להתחיל מפסיכיאטר שכן התאמת תרופות נכונות עשויה להתחיל לפעול תוך זמן קצר יחסית. במקביל חשוב לשלב פסיכותרפיה רק שזו, מעבר לתמיכה המיידית שיכולה לתת, תראה תוצאותיה בטווח יותר ארוך. מצורף קישור למאמר על דיכאון:
https://www.psychologia.co.il/depres1.htm

משחקים מיניים של ילדים
לפני כמס' חודשים בני שיחק עם השכן כבן 5, בני בן 3, השכן סגר את הדלת וכאשר נכנסתי לחדר ראיתי את המכנסיים של בני מופשלים והשכן בודק לו את הטוסיק, מאוד כעסתי, והסברתי לשכנתי על המקרה היא טענה שאסור לדבר על זה איתם ביחד כל אחד בנפרד, אני הסברתי לבני שמשחק זה אינו טוב, ואמא לא מרשה לשחק משחקים עם מכנסיים למטה וכאשר נוגעים באיברים אינטימיים אמרתי לו שבכל פעם שיקרה מקרה כזה שיפנה אליי מיד. בכל פעם שהוא שיחק עם השכן חקרתי את הילד במה הם שיחקו האם שוב פעם הוא נגע לו בטוסיק, ואכן קרו מס' מקרים כאלו שוב. אני נורא כעסתי על עצמי , אך לילדי הסברתי שאמא לא מרשה ושוב הסברתי שמשחק זה הוא משחק לא טוב וכו'. שאלתי כיצד עליי לנהוג במקרה כזה? וכיצד מסבירים לילד בן 3 מה מותר ואסור לעשות בגוף שלו ע"י אחרים, כמובן? האם עליי להפסיק את המפגשים אם השכן למרות שגם לו הסברתי על משחק זה שאסור?
תשובה
קודם כל כדאי להרגיע בכך שהתעניינותם של הילדים באברי המין טבעית ונפוצה מאוד, גם בהקשר האישי וגם בהקשר ההתעניינות הבין אישית. אני חושב שנהגת נכון בכך שהסברת לילד את הדברים. מאחר והאירועים חוזרים על עצמם את יכולה להשאיר את הדלת פתוחה כדי לפקח על המשחק בין השניים. יש ביניהם פער די גדול (שנתיים בגיל הזה הם די הרבה) והם מצויים בשלב התפתחותי שונה כך שיתכן שהם לא תופסים את המשחק באותה צורה. את לא חייבת לתת הסברים רבים מעבר למה שכבר הסברת אלא רק לומר בצורה נחרצת שאת לא מרשה להם להתפשט בזמן המשחק ביניהם, שהגוף שלהם שייך לכל אחד לבד וזה לא משחק משותף. לגבי ההחלטה האם לאסור את המשחק המשותף, זה די תלוי בתחושה שלך ובהקשר החברתי בו אתם נמצאים. אם זה שכן למשפחה קרובה והיחסים ביניהם תקינים לא נראה לי שכדאי לאסור עליהם לשחק בעיקר מכיוון שתהיה לזה גם השפעה על ההמשך. מצד שני, אם את חושבת שמדובר בילד בעייתי שמשפיע לרעה על בנך אולי בכל זאת צריך להציב את הגבול.

להחזיר או לא להחזיר?
ביני ובין בעלי פרץ וויכוח סוער מכיוון שילדי ספג מכות מבנה של אחותי שהוא יותר קטן ממנו הוא בן 3 כמעט ובני בן 3.5. עד לפני מס' חודשים בני היה מרביץ די הרבה בגן שלו. לאחר שיחות מרובות עם בני על כך שאסור להרביץ אלא לגשת לגננת או למי שאחראי כאשר מציקים לו, בני חדל להרביץ למעט מס' פעמים. כיום בני לא מרבה להחזיר עד כמעט בכלל ומרבה לבכות ולגשת אלינו במידה שלוקחים לו צעצוע או מרביצים. בעלי נורא כועס שבני לא מחזיר כש"צריך" ואני אנטי מכיוון שעד שבני חדל לשבת לחשוב בגן עכשיו שוב נלמד אותו להחזיר ואז יש את האפשרות ששוב הוא יחזור לסורו וירביץ סתם כך, מה עליי לעשות?
תשובה
אני לא חושב שהפתרון הוא שחור או לבן. הייתי ממליץ לך לרשום את בנך לקורס לילדים של ג'ודו קראטה או אומנות לחימה אחרת. בקורסים האלו יש דגש עם פיתוח טכניקות להפעלת כוח תוך שיקול דעת ויכולת שליטה עצמית. החוכמה היא לדעת שאתה חזק ושאינך צריך להפעיל את הכוח שלך. אנשים כאלה מקרינים בד"כ לסביבה את ההרגשה הזו ולכן מראש גם מסתבכים פחות באירועים אלימים. הפעלת כוח ברוב המקרים היא ביטוי לדימוי עצמי נמוך וכשהוא מטופל הצורך באלימות פוחת. נראה לי שזו גישה שעשויה לגשר על הפער בינך לבין בעלך כיוון שעונה על שני נקודות המבט.

בעיה
יש לי ילד בן 10 עוד מעט, והוא ילד נורא עצבני.הוא לא מספר לי מה עובר עליו בכיתה ומה קורה עם החברים שלו. את כל המידע הזה אני שומעת מאימהות אחרות של ילדים בכיתה והם מספרות לי שיורדים עליו וצוחקים עליו. הוא שמן וילדים כמו ילדים תמיד ימצאו את הקורבן. איך אני יכולה לעזור לו?ולגרום לו לספר לי??
ילד אחד צחק עליו שהוא שמן והוא הלך לשירותים ובכה..בבית הוא בכלל לא רגיש וכל הזמן עצבני וצועק ותוקפני לכולם..יש קשר?
תשובה
ילדים לא נוהגים תמיד לחלק עם הוריהם מה שקורה להם ומה שקורה לכם לא נראה לי חריג. עם זאת, ברור מדבריך שהילד סובל ושצריך לעזור לו. כדאי לדעתי לשוחח עם יועצת בית הספר. אם החברים לכיתה לועגים לו יש מקום להתערבות של המערכת החינוכית במקרה וזה בהחלט אפשרי, במיוחד בגילאים הללו. במקביל, צריך לראות מה קורה בבית וכיצד מתמודדים עם זה. לא נראה לי שכדאי להשאיר את הדברים כך. בהקשר הזה כדאי אולי לפנות לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכה. יתכן שתוכלי לשלב בין שני הדברים ולבקש שיחה עם פסיכולוג/ית בית הספר. ניתן ליצור קשר ישיר בטלפון עם השירות הפסיכולוגי מטעם העירייה. המאמר בקישור הבא http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=386 יוכל לתת לך קצת כיווני מחשבה, ואפשרות לדיון בנושא.

The post חלק ראשון: קשרי משפחה א' – הורים שואלים על ילדים appeared first on PSY.

השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:
1. קשרי משפחה א', הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. קשרי משפחה ב': ילדים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

The post מענה לשאלות נפוצות על פסיכולוגיה וטיפול appeared first on PSY.