ברברה פרנקובסקי פרסמה ב-2004 מאמר הכולל הנחיות לרופאי ילדים לגבי הטיפול בבני נוער הומוסקסואליים הפונים אליהם (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים). הנחיות אלו מתייחסות אמנם לתחום רפואת הילדים ולא לתחום הפסיכולוגיה, אולם הן משקפות את השינוי החברתי והמודעות הנדרשת באופן אינטר-דיסיפלינרי למתן שירות נאות לאוכלוסיה ההומוסקסואלית ולכן לאוכלוסיה הטרוסקסואלית המתלבטת בשאלות הומוסקסואליות, בכל תחומי הקהילה, הפסיכולוגיה והרפואה. ראינו מקום לצרף גם מאמר זה לסקירה הנוכחית כיוון שהיא משקפת מגמה כלל חברתית ומקצועית להתאים את הטיפול המסורתי שהיה מאופיין לרוב בגישה הומופובית גלויה או סמויה, בתהליך ידידותי המתחשב בצרכי הקהילה והפרט ההומוסקסואל.

להלן תקציר המאמר:
האקדמיה האמריקאית של איגוד רופאי הילדים הוציאה את ההצהרה הראשונה שלה בנוגע להומוסקסואליות ומתבגרים בשנת 1983. עדכון נוסף יצא בשנת 1993. הדוח עליו מדווחת פרנקובסקי משקף את ההבנה ההולכת וגדלה של נוער בעל נטיות מיניות שונות. אנשים צעירים מזהים את הנטייה המינית שלהם מוקדם מאשר בעבר, ובכך הופכים זאת לנושא חשוב בעיני רופאי הילדים. רופאי הילדים צריכים לשים לב שחלק מהצעירים שבטיפולם, הנם בעלי חששות בנוגע לנטייה המינית שלהם או של אחיהם, חבריהם, הוריהם, קרובים או אחרים. מומחי הרפואה צריכים לספק מידע עובדתי, מעודכן ובלתי שיפוטי בדרך דיסקרטית. כל הצעירים, כולל אלו שיודעים או תוהים לגבי השאלה האם הם אינם הטרוסקסואלים, עשויים לחפש מידע אצל הרופאים בנוגע לנטייה מינית, מחלות המועברות באמצעות יחסי מין, בעיות התמכרות או קשיים פסיכו-חברתיים שונים. רופא הילדים צריך להיות רגיש למגוון הבעיות הפסיכו-חברתיות הפוטנציאליות, להציע ייעוץ או להפנות לייעוץ כאשר יש צורך ולוודא שכל צעיר שהנו אקטיבי מבחינה מינית יקבל את ההיסטוריה הרפואית באופן יסודי, בדיקות פיסיות, חיסונים, בדיקות מעבדה מתאימות וייעוץ לגבי מחלות המועברות באמצעות יחסי מין (כולל HIV) וטיפול מתאים במקרה הצורך. לא כל רופאי הילדים עשויים להרגיש בעלי יכולת לספק את סוג הטיפול שמתואר בדו"ח. כל רופא ילדים שאינו מסוגל לייעץ או לדאוג לנוער שאינו הטרוסקסואלי צריך להפנות את המטופלים לעמית מתאים.
רקע: רופאי ילדים נדרשים בתקופה האחרונה להתמודד עם יותר שאלות בנוגע להתנהגות מינית ונטייה מינית. חשוב לפיכך שרופאי הילדים יהיו מסוגלים לדון בטווח של הנטיות המיניות עם כל מתבגר הפונה אליהם, כולל יכולת לעסוק בצרכים של מטופלים הומוסקסואלים או עם כל מי שמזהה את עצמו ככזה אך חווה בלבול בנוגע לנטייה המינית שלו. אנשים צעירים שהנטייה המינית שלהם אינה הטרוסקסואלית יכולים להיות חשופים לסיכון פיסי, רגשי, בריאותי, חברתי ועוד. בשל העובדה שמודעות עצמית בנוגע לנטייה המינית מתרחשת בדרך כלל במהלך תקופת ההתבגרות, רופאי הילדים צריכים להיות זמינים לנוער אשר מתלבט עם נושאים הקשורים לנטייה המינית ולעזור להם לעבור בצורה טובה את האתגרים של שנות ההתבגרות. רופאי הילדים יכולים להיקרא לעזור להורים או לגורמים אחרים במשפחה ובקהילה, הקשורים לצעירים הומוסקסואלים.
הגדרות: נטייה מינית מתייחסת לאופי העוררות הפיסית והרגשית של הפרט כלפי אנשים אחרים.
המטרה הכללית בדאגה לנוער הומוסקסואלי או שחושב שהוא הומוסקסואלי, לסבי או ביסקסואלי זהה למטרה לגבי כל הנוער: לקדם התפתחות בוגרת נורמאלית, בריאות רגשית וחברתית ובריאות פיסית. אם הסביבה ביקורתית כלפי נטייתם המינית, מתבגרים אלו עלולים לחוש בדידות ופחד מגילוי המפריעים להשגת מטרות ההתבגרות שכוללות בין השאר, הערכה עצמית, זהות ואינטימיות. נוער הומוסקסואל עלול להיות נתון להטרדות ולאלימות יותר מנוער הטרוסקסואלי. בסקר שנערך נמצא ש 45% מהגברים ו-20% מהנשים היו קורבנות להתקפות מילוליות ופיסיות בבית הספר התיכון בשל נטייתם המינית.
נוער הומוסקסואל בארה"ב חשוף לסיכון גבוה יותר להיזרק מבית הספר, להיזרק מהבית, ולעבור לחיי הרחוב על מנת לשרוד. חלק מהצעירים הללו משתמשים בחומרים ממכרים וקיים לגביהם סיכוי גבוה יותר מנוער הטרוסקסואלי לעישון, אלכוהול וסמים בגיל מוקדם יותר. נוער הומוסקסואל הינו בעל סיכוי גבוה יותר לקיים יחסי מין, להיות בעל שותפים מיניים רבים יותר, ולחוות פעילות מינית בניגוד לרצונם, אשר שם אותם בסיכון גבוה יותר, כולל הידבקות באיידס. במחקר עדכני של שכיחות ה-HIV בארה"ב נמצא ש 7% מתוך 3492 נבדקים גברים הומוסקסואלים בגילאי 15 עד 22 היו בעלי HIV חיובי. נשים לסביות שמקיימות יחסי מין עם נשים נמצאות אמנם בסיכון נמוך יותר להידבקות, אבל מתבגרות לסביות נשארות בסיכון גבוה מכיוון שיש סיכוי גבוה שהם קיימו יחסי מין עם גברים. נוער אמריקאי בביה"ס התיכון שמזהה עצמו כהומוסקסואל נמצא בסיכון גבוה לניסיונות אובדניים בין פי 2 לפי 7 לניסיונות התאבדות מאשר חבריהם ההטרוסקסואלים. חשוב לציין כי הבעיות הפסיכולוגיות וניסיונות ההתאבדות אינם קשורים להומוסקסואליות לכשעצמה, אלא מיוחסים באופן מובהק לסטיגמטיזציה שקשורה בחוסר קונפורמיות מגדרית, לחץ, אלימות וחוסר תמיכה חברתית, עזיבת בית הספר, בעיות במשפחה ועוד.
צעירים הומוסקסואלים מיוצגים בכל אוכלוסית המתבגרים, בכל הרמות החברתיות, בכל הקבוצות האתניות והגזעיות. נוער הומוסקסואל השייך גם למיעוט עלול להיות אף פגיע יותר. רוב הצעירים ההומוסקסואלים הינם "בלתי נראים". הם יעברו דרך מרפאות רופאי הילדים מבלי שיעלו את השאלה של נטייה מינית בעצמם. לפיכך, אנשי המקצוע השונים צריכים להעלות את הנושא של נטייה מינית והתנהגות מינית בטיפול בכל המתבגרים המטופלים. חשוב להכיר בכך שיש טווח של נטייה מינית והנושא אינו "שחור או לבן".
הדמויות ההומוסקסואליות שמוצגות בצורה פתוחה בכלי התקשורת מביאות לשינויים חברתיים. אפילו מתבגרים שדי בטוחים בהטרוסקסואליות שלהם נמצאים במגע כעת עם אנשים הומוסקסואלים או שמתמודדים עם לבטים הומוסקסואלים. במקום לשאול מטופלים האם יש להם "חבר" או חברה", רופאי הילדים צריכים לשאול "האם היתה לך אי פעם מערכת יחסים רומנטית עם ילד או ילדה?" או "כאשר אתה חושב על אנשים שאתה נמשך אליהם באופן מיני, האם גברים, נשים או שניהם,אף אחד מהם או שאינך בטוח?". בדרך זה, רופאי הילדים פותחים את הדלת לתקשורת נוספת ומתחילים לשבור את הסטריאוטיפים ואת הסטיגמות. הדבר מרמז על כך שכל אחת מהאפשרויות הינה אפשרית ושייתכן שמתבגר לא יהיה בטוח לגבי הנטייה המינית שלו.
רופא הילדים חייב לוודא סביבה בטוח ותומכת. הוא עשוי לתת למתבגרים הזדמנות נדירה לדון בחששות שלהם בנוגע לנטייתם המינית. תחושת הנוחות במרפאת רופא הילדים קובעת לא פעם את הטון בקשר לאינטראקציות אחרות של המתבגר במרכזי הבריאות. הדרך שבה משוחחים על מיניות ושאר נושאים אישיים חשובים נותנת דוגמא לכל המתבגרים והוריהם.במרפאה יש להביא למודעותם של רופאי ילדים:

• להבטיח למטופל שהדיסקרטיות שלו מוגנת.
• ליישם מדיניות כנגד חוסר רגישות או בדיחות בלתי ראויות והערות מצד צוות המרפאה.
• לוודא שטופסי המידע משתמשים בלשון מגדרית ניטרלית ובשפה שאינה שיפוטית.
• יש לשקול להציב פוסטרים, עלונים ומידע על לוחות המודעות שמדגים תמיכה בנושאים שחשובים לנוער הומוסקסואל ולבני משפחותיהם.
• יש לספק מידע בנושא קבוצות תמיכה ומשאבים אחרים לנוער הומוסקסואל, לחבריהם ובני משפחותיהם, לפי מידת הצורך.

רופאי הילדים אינם אמורים להדביק תווית או לאבחן הומוסקסואליות. במקום זאת, על רופא הילדים ליצור סביבה שבה ניתנים מסרים ברורים לגבי האפשרות, במידת הצורך לדון בנושאים אישיים רגישים ובכללם הנטייה המינית. מכשול משמעותי לטיפול רפואי אפקטיבי הוא חוסר ההבנה של המתבגרים בנוגע לזכותם לטיפול דיסקרטי. רופא הילדים צריך להיות מוכן להעלות ולדון בנושאים הקשורים לנטייה המינית עם כל המתבגרים, במיוחד אלו שבמצוקה ונמצאים בהתנהגויות בעלי סיכון-גבוה. רופא הילדים צריך לבחון את ההבנה של המתבגר ואת החששות שלו בנוגע לנטייה מינית, להפיג אי הבנות, לספק מידע רפואי ראוי ולקשר את המטופל עם משאבי התמיכה הקהילתיים הדרושים.

רופאי הילדים נקראים:

• להיות מודעים לנושאים המיוחדים שסובבים את ההתפתחות של הנטייה המינית.
• להבטיח למטופל שהדיסקרטיות שלו נשמרת.
• לדון בכל נושאי המיניות עם כל המתבגרים.
• להיות מודע ומעודכן לכך שייתכן וצעירים הטרוסקסואלים רבים הנם בעלי ניסיון מיני עם אנשים בני אותו המין. לשים תווית של הומוסקסואל על מתבגר שעבר מספר חוויות מיניות עם בן אותו המין או תשאול לגבי הנטייה המינית יכולה צעד מוקדם מדי, בלתי ראוי ובלתי יעיל.
• להשתמש בשפה ניטרלית מבחינה מגדרית, כאשר דנים במיניות. יש להשתמש במילה "שותף" (פרטנר באנגלית) מאשר שימוש במילים "חבר" או חברה" (בעברית הבחנה זו יותר קשה לניסוח) ולהשתמש במונח "הגנות" מאשר ב-"אמצעי מניעה".
• לתת תחושת תמיכה וקבלה למתבגרים אשר תוהים לגבי הנטייה המינית שלהם.
• לספק מידע ומשאבים בנוגע לנושאים הקשורים בהומוסקסואלים לכל המתבגרים המעוניינים.
• לשאול את כל המתבגרים על התנהגויות מסוכנות, דיכאון ומחשבות אובדניות. להניא צעירים מקיום מערכות יחסים עם מספר שותפים בו זמנית, לספק הנחיות בנוגע "למין בטוח יותר" לכל המתבגרים.
• לדון בסכנות הקשורות במשגל אנאלי לאלו שבוחרים לקיים פעילות מינית זו וללמד אותם דרכים להקטין סיכון.
• לייעץ לכל המתבגרים בנוגע לקשר בין שימוש בחומרים ממכרים (אלכוהול, מריחואנה ושאר סמים) ומשגל מיני בלתי בטוח.
• לשאול את כל המתבגרים בנוגע לחוויות אישיות שלהם עם אלימות כולל אלימות מינית או במסגרת היחסים עם השותף האינטימי.
• יש לספק בדיקות רפואיות רלוונטיות למחלות מין נפוצות, בדיקות HIV תוך כדי תמיכה ראויה וייעוץ, בדיקות הריון וכדומה.
• לוודא שהעמיתים המקצועיים אליהם מופנים המתבגרים או שעימם מתייעץ הרופא מתייחסים בכבוד לטווח הנטיות המיניות של המתבגרים.
• עניינים מיוחדים לטיפול בנוגע לנוער הומוסקסואלים – למתבגרים אשר מזהים את עצמם כהומוסקסואלים צריכים הרופאים להתייחס במיוחד בנוגע למספר נקודות:
• להיות מוכנים להפנות את הטיפול למישהו אחר ויש לך קשיים במתן טיפול שכזה. למספר רב של אנשים יש עמדות שליליות בנוגע להומוסקסואליות או שפשוט מרגישים לא נוח עם הנושא. אפילו רכיבים שמובעים דרך שפת הגוף עלולים להעביר מסר שטומן בחובו נזק אל נוער הומוסקסואל. זוהי מחויבות אתית ומקצועית לבצע את ההפניה במקרים כאלו לטובת הילד או המתבגר.
• יש להבטיח למטופל שהדיסקרטיות שלו נשמרת. יש לדון עם המתבגרים, ובמידה וזה מתאים גם עם ההורים, האם הם מעוניינים שהנטייה המינית לא תתועד במסמכים במשרד ובבית החולים. מספר רב של מבוגרים הומוסקסואלים מעוניינים בכך.
• יש לעזור למתבגר להתמודד עם התחושות שלו באופן זהיר; תחושות חזקות לגבי בני אותו המין ואפילו חוויות מיניות יכולות להתרחש בגיל זה באופן טבעי והן אינן מגדירות באופן מיידי את הנטייה המינית.
• יש ליידע לגבי כל ההתנהגויות המסוכנות (התנהגויות מיניות, עישון, אלכוהול, סמים וכו') ולהציע עצה וטיפול במידת הצורך.
• יש לשאול לגבי חששות בנוגע למצב הנפשי ולהעריך או להפנות את המטופלים בעלי בעיות ידועות.
• יש להציע תמיכה ועזרה למתבגרים שעומדים בפני או שצופים בעיות וקונפליקטים עם בני המשפחה ו/או חברים.
• יש לעודד מעבר לרופאי המשפחה כאשר הגיל הינו מתאים.

רופאי הילדים צריכים להיות מודעים לכך שתהליך גילוי ההומוסקסואליות אצל המתבגר ("יציאה מהארון") הינו בעל פוטנציאל למתחים משפחתיים. רופא הילדים צריך להציע למתבגרים להשתמש במילים מסוימות שעשויות להקל עליו בזמן החשיפה, כמו "אני אותו האדם, אתם כרגע יודעים עליי פרט נוסף אחד". יחד עם זאת, אין שום טכניקת חשיפה שתמנע לחלוטין את התגובות השליליות. יתכן שההורים,האחים ושאר בני המשפחה יידרשו לטיפול מקצועי על מנת להתמודד עם הבלבול, זעם, אשמה ותחושת האובדן. יתכן שיהיה צורך בהתערבות מקצועית חיצונית בשם המתבגר במידה והוא מעוניין בכך. אם לרופא הילדים יש מערכת יחסים קודמת עם ההורים בהקשר של טיפול, הוא יכול להוות עבורם מקור של תמיכה ומידע.

ביחס להורים של מתבגרים הומוסקסואלים, יש לעודד את רופאי הילדים:

• לייעץ למתבגרים האם, מתי ואיך לחשוף את נטייתם המינית בפני הוריהם. אם הם לא בטוחים, יש לעזור למתבגר למצוא מומחה בעל ידע בתחום שיכול לעזור.
• יש להיות בעלי ידע בנוגע לתהליך החשיפה.
• יש לתמוך בהורי המתבגרים שילדיהם התוודו בפניהם לגבי היותם הומוסקסואלים.
• יש להזכיר להורים כי מתבגרים הומוסקסואלים יכולים להיות הורים טובים בעצמם.
• יש להיות מוכנים להפנות (למישהו אחר) הורים, במידה והרופא אינו מרגיש נוח באופן אישי בקבלת האחריות.

למרות הצהרות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים שניתנו בשנת 1983 ובשנת 1993 אשר קראו למתן שירות נאות למתבגרים הומוסקסואלים, מטופלים אלו עדיין חווים סכנות רבות לבריאותם הפיסית והנפשית וכן הבטיחותית שמתרחשת מעבר לטווח הפרקטיקה במרפאת הרופא. רופאי הילדים יכולים לשמש כמודל ולספק אפשרויות של הגדלת המודעות והידע בנוגע להומוסקסואליות בקרב הצוות המקצועי בבית הספר, מומחי הרפואה הנפשית ושאר מנהיגי הקהילה. הם יכולים להפוך למקור מידע בנושא HIV, חינוך ותכניות מניעה. חשוב מאוד שבתי ספר ימצאו דרך ליצור סביבה בטוחה ותומכת לתלמידים אשר מתלבטים או לא בטוחים האם הם הומוסקסואלים, או שיש להם הורה או בן משפחה אחר הומוסקסואל. תמיכה מרופאי ילדים בעלי שם יכולים לסייע למאמצים אלו. רופאי הילדים שבוחרים להיות אקטיביים בנושאים אלו יכולים לשאוף ל:

• לעזור להעלות את המודעות בקרב המנהיגים בבית הספר ובקהילה בנושאים הרלוונטיים לנוער הומוסקסואל.
• לעזור בנוגע לשאלה כיצד ומתי יש לכלול מידע עובדתי בנושא נטייה מינית בתכנית הלימודים בבית הספר ובספריות בקהילה.
• יש לתמוך בהתפתחות ובתחזוקה של קבוצות תמיכה בית ספריות וקהילתיות עבור תלמידים הומוסקסואלים, חבריהם והוריהם.
• יש לתמוך במניעת איידס ולהתמיד במאמצי החינוך.
• יש לפתח ו/או להציע אפשרויות של חינוך מתמשך עבור אנשי הסגל הרפואי הקשורים בנושאי נטייה מינית, צעירים שאינם הטרוסקסואלים ובני משפחותיהם.

סיכום ההנחיות עבור הרופאים: האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים ה-AAP מאשר מחדש את האחריות של הרופאים לספק טיפול רפואי כולל והנחיות בסביבה בטוחה ותומכת לכל המתבגרים ובכללם מתבגרים הומוסקסואלים וצעירים המתלבטים בנושאי נטייה מינית.

בחזרה לעמוד הראשי: www.psychologia.co.il

בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:

טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

The post נטייה מינית ומתבגרים appeared first on PSY.

במאמר זה בחרנו לצטט ולתמצת סידרה של מאמרים ופרסומים אחרים שיצאו בהקשר לטיפול עבור הומוסקסואלים ומציגים סוגיות שונות בהקשר זה.
הפרסום הראשון בו נדון שייך ל APA – האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה (American Psychological Association). הפרסום כולל "קווים מנחים לחברי האיגוד באשר לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים". פרסום זה מייצג את הקו העכשווי בהתייחסות לטיפול הפסיכולוגי בהומוסקסואלים אשר מחד רואה בו טיפול נורמטיבי כמו בהטרוסקסואלים ומאידך מכיר באווירה חברתית הומופובית אשר קיימת עד היום ומזהירה בפניה, בעיקר בפני אנשי מקצוע מטפלים.

לחצו כאן לקריאת "קווים מנחים לטיפול פסיכותרפי בהומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים כפי שנוסחו ע"י האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה APA

מהפרסום האמור ניתן לראות את השינוי התרבותי המתקיים בשנים האחרונות ביחס להומוסקסואליות, בעיקר בארה"ב. ניתן לציין שתהליכים אשר אירעו בארה"ב לפני כ-20 שנה, לפחות באזורים הליברליים יותר של המדינה במזרח ובמערב ארה"ב, מאפיינים את התהליכים המתרחשים כיום בישראל באיחור ניכר. אולם גם השינוי האמריקאי לא אירע בבת אחת. הוא ניכר ראשית בתחומי בריאות הנפש אך חילחלו לתחומים נוספים היה איטי יותר. לדוגמא, כללים אתיים של רופאים לא פסיכיאטרים לטיפול בהומוסקסואלים יצאו בשלב מאוחר בהרבה לאחר השינויים בקהילת המטפלים בבריאות הנפש.
אחד מהתחומים החשובים ביותר בהם נחוצה מודעות לצרכים של הקהילה ההומוסקסואלית ושל פרטים הומוסקסואלים היא רפואת הילדים, בעיקר עבור אוכלוסית המתבגרים. מתבגרים מטבעם נמצאים בצומת דרכים פסיכולוגית כחלק ממטלות התפתחותיות של גיל ההתבגרות. המתבגר מגדיר עצמו מחדש ולעיתים לראשונה וכחלק מתהליך זה הוא גם עוסק בזהותו המינית, העדפתו המינית ושאלות נוספות הקשורות לפנימיותו ולקשריו הבין-אישיים. כמעט כל מתבגר יעסוק בשלב כזה או אחר בשאלות הנוגעות למשיכה ויחסים עם בני המין השני ובני אותו המין. כפי שפרויד סבר, ורבים אחרים כתבו אחריו, בכל אדם ישנה משיכה דו-מינית, למרות שאנשים רבים מכחישים היבט זה באישיותם. משיכה לאותו בן מין, כולל אפילו יחסים מיניים בפועל עם אותו בן מין, אינה מצביעה בהכרח על הומוסקסואליות, כפי שהעדר מוחלט של משיכה ויחסים כאלה אינם מצביעים בהכרח על הטרוסקסואליות. בגיל ההתבגרות מרכיבים אלו עשויים להיות מוקצנים ובתוך ההתלבטות האישית, לחצים ומשברים שעלולים להילוות אליהם, מצוי המתבגר במצבים בהם הוא נזקק לעזרתו של גורם מקצועי ושקול אשר יוכל לתת יד מכוונת. הפנייה לפסיכולוג עשויה כמובן להתאים, אולם הגורם המשמעותי והנפוץ ביותר שנמצא בשטח הוא דווקא רופא הילדים אותו פוגש הנער לעיתים קרובות יחסית בהקשר למיחושים השגרתיים. לפיכך, מודעות ורגישות של רופא הילדים לבני נוער בהקשר להומוסקסואליות הינה קריטית ועשויה לתרום לבני נוער רבים, כמו גם למנוע קשיים חמורים בקרב קבוצת גיל זו. בשנת 2004 פרסמה ברברה פרנקובסקי עם וועדה השייכת לאיגוד האמריקאי לרופאי ילדים ואשר עוסקת במתבגרים, מאמר הכולל הנחיות לרופאי ילדים לגבי הטיפול בבני נוער הומוסקסואליים הפונים אליהם. הנחיות אלו מתייחסות אמנם לתחום רפואת הילדים ולא לתחום הפסיכולוגיה, אולם הן משקפות את השינוי החברתי והמודעות הנדרשת באופן אינטרדיסציפלינרי למתן שירות נאות לאוכלוסיה ההומוסקסואלית ולכן לאוכלוסיה הטרוסקסואלית המתלבטת בשאלות הומוסקסואליות, בכל תחומי הקהילה, הפסיכולוגיה והרפואה. ראינו מקום לצרף גם מאמר זה לסקירה הנוכחית כיוון שהיא משקפת מגמה כלל חברתית ומקצועית להתאים את הטיפול המסורתי שהיה מאופיין לרוב בגישה הומופובית גלויה או סמויה, בתהליך ידידותי המתחשב בצרכי הקהילה והפרט ההומוסקסואל.

לחצו כאן לקריאת המאמר: "נטייה מינית ומתבגרים": הנחיות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים

גאוות יחידה – לחצו כאן כדי לקרוא על מדיניות הצבא להומוסקסואלים ולסביות

תפיסות שגויות לגבי טיפול פסיכולוג עבור הומוסקסואלים: "האם פרויד טוב או רע?"
לאורך השנים נוצרו שמועות שונות לגבי עמדותיו של פרויד, כאבי הפסיכואנליזה, בנוגע לטיפול הנפשי עבור הומוסקסואלים. חלק ראו בפרויד הומופוב (ובשל כך אגודות הומוסקסואליות וכותבים שונים השמיצו אותו), אחרים סברו דווקא שגישתו חיובית, יחסית לתקופה ולהקשר החברתי בו כתב לפני כ 100 שנה. הדיון רחב עוד יותר כיוון שלמעשה מאז פרויד ועד היום פורסמו כתבים רבים בנושא זה.
מסתבר שרוב הכתיבה הפסיכולוגית בנוגע להומוסקסואליות, לפחות עד לתקופה האחרונה, מתמקדת בהומוסקסואליות כפתולוגיה בה צריך לטפל. עם זאת, סקרים שנערכו בקרב מטפלים הראו שעמדותיהם של המטפלים בפרקטיקה הרבה יותר הטרוגניות מאלו המופיעים בספרות. הסיבה העיקרית לכך הוסברה למעשה בתחילת המאמר הנוכחי. במידה וחוקר או מטפל סבור שאין ייחודיות בטיפול הפסיכולוגי בהומוסקסואלים הרי שאין למעשה מה לכתוב על כך. מכאן שרוב הכתיבה היא של אנשי מקצוע שסברו שהתחום הוא ייחודי ושיש בעיה מיוחדת על הפרק שאליה צריך לשים לב. מדובר בבעיה מעגלית שמאפיינת גם תחומים נוספים בכתיבה רפואית ופסיכולוגית. תשומת הלב ניתנת בד"כ למוקד הבעייתי ולא למוקד הנורמטיבי.
בכל מקרה, אנו סבורים שחשוב לסקור את הספרות הרלוונטית שפורסמה בנושא, תוך ראיה ביקורתית וראויה, כדי להבין את התפתחות העמדה הטיפולית בנושא הומוסקסואלים מאז פרויד ועד היום. המסקנה שעולה מסקירה זו הינה ברורה למדי לדעתנו. העמדה כלפי הטיפול הומוסקסואלים עברה תהליכים דומים לעמדה הכללית כלפי הומוסקסואליות בחברה הכללית. הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה בכלל אינה חפה מהנחות יסוד המושפעות מתרבות וערכים חברתיים. אין עקרון פסיכואנליטי אשר רואה הומוסקסואליות כפתולוגיה. גישה כזו היא תוצר של הקשר תרבותי-חברתי ולא תוצר של התיאוריה עצמה. לפיכך הפסיכואנליזה המודרנית כמו גם פסיכותרפיה דינאמית באופן כללי, היא כלי טיפולי המתאים למטופלים הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד, ואין חשש שעצם השימוש בתיאוריה עצמה תפגע בדרך כלשהי במטופל הומוסקסואל. הבעיה עלולה לצמוח מגישה אישית של מטפל כזה או אחר, אך זו בעיה כלל חברתית שאינה קשורה דווקא לעולם הטיפול הנפשי.

קראו כאן על התפתחות הגישה הפסיכואנליטית וגישות נוספות בהקשר לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים: קשיים והתלבטויות אתיות

קראו כאן על היבטים נוספים שהופיעו בספרות המקצועית בנוגע לטיפול הפסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים

לסיכום, נושא הטיפול עבור הומוסקסואלים נדון באופן נרחב בספרות המקצועית ב-100 השנים האחרונות. רוב הטיפולים והכתיבה המקצועית עד לפי כ 30 שנה כאשר הושמטה קטגוריות ההומוסקסואליות מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטרי, התמקדו בהומוסקסואליות כסטייה אשר יש לטפל בה כדי לרפא אותה, עם קונצנזוס די רחב, שהדבר למעשה כמעט ואינו אפשרי. בשנים האחרונות עם השינוי החברתי שנוצר סביב הומוסקסואליות וההכרה בה כסוג לגיטימי של סגנון חיים ולא של בעיה פסיכולוגית, החלה התמונה להשתנות.
במאמר הנוכחי התייחסנו לבעיה שהיבטים נורמטיביים אינם מקבלים דגש רב בספרות המקצועית. הקריטריון לפרסום מאמר בכתבי העת הוא דבר מה חדש ופרובוקטיבי. הטענה שאין ייחודיות בפסיכותרפיה עבור פרטים הומוסקסואלים אינה "מרגשת" דייה. לעומת זאת כותב הסבור שיש לו גישה ייחודית לטיפול עבור הומוסקסואלים מקבל במה נרחבת בהרבה. לפיכך, למרות שסקרים מוכיחים באופן ברור שרוב המטפלים בפסיכותרפיה בכל המקצועות הטיפוליים, אינם נושאים אופי הומופובי, הרי שרוב הכתיבה שקיימת בתחום, לפחות עד השנים האחרונות, נגועה בהומופוביה.
הנחיות אתיקה של איגודים מקצועיים בארה"ב לחבריהם אשר פורסמו בשנים האחרונות מורות בעליל על שינוי מהותי המתרחש בחברה ובקהילה הטיפולית בנוגע להומוסקסואלים בכלל ולטיפול עבור הומוסקסואלים בפרט. אנו קוראים לאיגודים הישראליים לפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, ושאר האיגודים של בעלי מקצוע טיפוליים, להוציא הנחיות דומות אשר יעזרו למנוע דעות קדומות הומופוביות ויבטיחו שוויון ומתן טיפול הולם בכל אדם באשר הוא אדם.

לאתר תהל"ה – תמיכת הורים של לסביות והומוסקסואלים

The post טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים appeared first on PSY.