ראיון בתוכנית הבריאות של פרופ' רפי קרסו עם פרופ' אורן קפלן על התמודדות נפשית והשפעות פסיכולוגיות של הפלה. ניתן לצפות בראיון ובתכנית המלאה באתר ערוץ  10

 http://10tv.nana10.co.il

וכן לקרוא מאמר סקירה של הפסיכולוגים קרן ואורן קפלן כאן

קישור לראיון הטלוויזיוני: ראיון של פרופ' אורן קפלן בתוכנית הבריאות של פרופ' רפי קרסו על התמודדות נפשית עם הפלות

תמליל הראיון:

פרופ' קרסו: להפלה יש השלכות נוספות, יש לה השלכות רגשיות ונפשיות רבות. הפסיכולוגיה מתייחסת לתופעה כאל אירוע טראומטי.

נמצא איתנו פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני, מה הן התחושות שמלוות אישה בזמן הפלה, או לפני הפלה, פרופ' אורן?

פרופ' א. קפל: הפלה מנקזת לתוכה הרבה מאוד אירועים. זה באמת קודם כל האירוע עצמו, הוא אירוע שגורם למתח, לחרדה, לסבל, אבל יש בו מרכיבים נוספים. מצד אחד יש בו את האובדן, יש בו מוות, יש בו פרידה. שזה אנחנו רואים תופעות אופייניות של אבל, של דיכאון סביב אבל. יש בו חלק של חרדה מפני העתיק כי בדרך כלל מדובר במשפחות שמעוניינות בילדים ויש חשש האם בהריון הבא, אם בכלל יהיה הריון הבא, האם עלולה להיות שוב הפלה בהמשך?

 יש גם שאלות חברתיות, כי ההיריון והאימהות מייצגת משהו בדימוי העצמי, בנשיות, בישראליות באופן כללי הערכים של המשפחה היא מאוד חשובה, כך שתופעה של הפלה מנקזת פנימה הרבה מאוד מרכיבים פסיכולוגיים.

 פרופ' קרסו: האם יש תחושות ספציפיות שאפשר להגיד שהן מאפיינות, או תמונה קלינית פסיכולוגית שמאפיינת נשים אחרי הפלה?

פרופ' א. קפלן: שוב, אלו דברים סטטיסטיים בסופו של דבר, ויש כאן איזה שהוא מרכיב אישי של ההתמודדות, אבל אנחנו רואים למשל ששיעור הדיכאון אצל נשים שעברו הפלה, הוא גבוה פי ארבע מנשים שהמשיכו את ההיריון באותה תקופה. זו למשל אינדיקציה ברורה שיש חשש יותר גדול לדיכאון. ויותר גדול לחרדה. אלו בדרך כלל שתי התופעות הפסיכולוגיות שאנחנו מתמודדים איתן.

 פרופ' קרסו: זוג בתחילת דרכו, גבר ואישה, איך הגבר מקבל את אותו דבר? כי בסך הכול לפחות בתחילת הנישואים, רוב הזוגות הם בהרמוניה שלמה ולכן הם גם מביאים את התינוק לעולם, או רוצים להביא את התינוק לעולם. מה קורה אצל גברים אחרי הפלה?

פרופ' א. קפלן: קודם כל, יש לנו הרבה פחות נתונים על גברים. הפסיכולוגיה אספה הרבה מאוד נתונים מחקריים על תגובות של נשים. יש כאן משהו שהוא ראשית, לא אופייני דווקא להפלה אלא באופן כללי, תגובות של גברים להתמודדות הן מעט שונות. למשל, הרבה מאוד מחקרים מראים על יותר התמודדות דרך אלכוהוליזם וסמים. כלומר, הם בורחים יותר מאשר מתמודדים . עכשיו, זה לא אופייני, ושוב, רק למקרה הזה, אלא כמעט בכל התמודדות נפשית אנחנו רואים את זה. צריך גם לראות את ההיבט הרחב, האם למשל יש מצבים שבהם, דיברת על דתיים למשל, הבכור, הבן הבכור. כשאין בן בתוך המשפחה, לעומת מצב שיש בן. באופן כללי, אם יש ילדים או אין ילדים במשפחה, הדברים האלה מאוד משנים את המצב.

פרופ' קרסו: האם יש נשים שמועדות יותר ל"פורענות" או לפתח תגובות פסיכולוגיות קשות מאשר אחרות?

פרופ' א. קפלן: ברור שקודם כל אם המצב הנפשי מלכתחילה הוא פחות טוב, נשים שהיו יותר חרדות, מקרים שסבלו מדיכאון בעבר, אלו בוודאי מצבים שבהם צריך להתבונן מקרוב ולראות מה קורה. אבל האינדיקציות העיקריות הן שאלות של תמיכה משפחתית, שאלות שקשורות לזה שאם כבר יש ילדים או אין ילדים, כל מיני דברים כאלה, הם בדרך כלל הדבר שמבחין בין אלה שנפגעים יותר ולא, וגם המהירות שבה ניתן להיכנס שוב להריון.

פרופ' קרסו: אנחנו אמרנו שיש זמן, שהתופעה של אבל או של פרידה היא תופעה נורמלית אחרי הפלה. האם יש זמן סביר שאתה יכול להגיד, האם האישה היא איקס זמן זה עדיין בגדר התקין, אבל אם זה נמשך הרבה מעבר לתקופה הזאת זה כבר אבל "פתולוגי"?

פרופ' א. קפלן: אני הייתי מתייחס לזה גם ברכיב הכמותי, אבל גם ברכיב האיכותי. כלומר, בוודאי שבשבועות הראשונים התגובה היא טבעית, וככל שהזמן עובר אנחנו נצפה לאיזה שהיא הסתגלות. גם חמישים אחוז מהנשים שעוברות הפלה נכנסות להריון תוך השנה הראשונה שאחרי ההפלה וזה עשוי לשפר באופן משמעותי את המצב.

פרופ' קרסו: בוודאי.

פרופ' א. קפלן: מצד שני, לפעמים המצב הוא חריף, כלומר, גם שבוע אחרי, או שבועיים אחרי, או שבועיים אחרי, כאשר יש דיכאון קשה, או כשניכר מצב פסיכוטי, יש מצבים שבהם ההתערבות צריכה להיות מהירה גם אם מדובר בתקופה קצרה. אבל מהבחינה הזאת, תהליכים של אבל כפי שהם קורים גם בעולם מסביב, יכולים לאפיין את התופעה הזאת. זאת אומרת, אנחנו נגיד, שבחצי השנה הראשונה אנחנו נצפה לתגובות יותר קשות ולאחר מכן לאיזה שהיא הסתגלות.

פרופ' קרסו: וככל שתהיה יותר בעיה להיכנס להריון השני, אז זה יכול להחמיר את המצב?

פרופ' א. קפלן: זה בהחלט מגביר את המצב, כששוב, הנושא של פריון וכניסה להריון הוא מקור למצוקה גם למי שלא עברה הפלה, כך שדבר כזה יכול להעצים את ההתמודדות באופן כללי.

פרופ' קרסו: אתם רואים הרבה שאלות שעולות לגבי הזוגיות או בדיקה מחודשת של איכות הקשר אחרי הפלות?

פרופ' א. קפלן: הנקודה היא שההיריון וההורות המשותפת מייצגים הרבה מאוד דברים. זה לא רק עצם העובדה שזה קרה. הציפיות שהמשפחה תתרחב והעובדה שמדובר גם בתהליכים מאוד ארוכים, זה להיכנס להריון ולחוות היריון, זה תופעה של חודשים מאוד מאוד ארוכים ותהליכים של שנים. לכן לדבר הזה יש משמעות מאוד גדולה, זאת אומרת זה יוצר מתח מאוד גדול בתוך המשפחה. לפעמים יש טיפולים והטיפולים האלה הם תקופה שבה המתח גובר,

פרופ' קרסו: יכול להיות שהפלה שהייתה בתקופה מסוימת, הטראומה של ההפלה תופיע אחרי הרבה שנים, אחרי שנולדו עוד ילדים ודברים אחרים? כאילו תתעורר? איזה רגשי אשמה או תופעות כאלה? אתם רואים את זה לפעמים?

פרופ' א. קפלן: זה פחות קורה במקרים של הפלות על בסיס רפואי. התחושה הזאת של האשמה הרבה פעמים אופיינית דווקא למצבים שבהם הוחלט על הפלה יזומה ואז משפחה, היינו יכולים להיות שלושה ילדים, אנחנו רק שני ילדים. המצבים האלה בהחלט יכולים לקרות.

פרופ' קרסו: מה בעיקר קורה אחרי הפלה? מה חשוב אחרי הפלה לעשות כדי לתת תמיכה, או לטפל באשה שהפילה כדי לנסות למנוע עד כמה שאפשר את התופעות האלה של אבל ושל דיכאון שלאחר הפלה וכן הלאה?

פרופ' א. קפלן: כמעט כמו בכל מקרה של מצוקה נפשית, התמיכה החברתית והמשפחתית היא הדבר הקריטי ביותר ובדרך כלל הוא יספיק. כלומר, נשים שעברו הפלה וירגישו שהן מוכלות ויש סביבה תמיכה בדרך כלל יעברו את זה. מיעוט המקרים יזדקק לטיפול פסיכולוגי או לאיזה שהיא התערבות, שהיא עמוקה יותר וזה משהו שכן צריך לשים עליו עין. שאם יש תופעות של דיכאון, קושי לצאת מהמיטה, קושי בתפקוד של דברים שקודם היו ברורים מאליהם, כדאי אולי לפנות לייעוץ. יותר קל להגיע למפגש או שניים של ייעוץ עם פסיכולוג או עם פסיכיאטר, מאשר אחר כך להתמודד עם קשיים עמוקים יותר.

פרופ' קרסו: תודה רבה לפרופ' קפלן. תמיכה, חברות זוגיות, פותרים הרבה בעיות אחרות.

The post פרופ אורן קפלן אצל פרופ' רפי קרסו התמודדות נפשית והשפעות פסיכולוגיות של הפלה appeared first on PSY.

https://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

קישור לראיון:

http://www.youtube.com/watch?v=P0fCdxYasXQ&list=UUhj3Su7WQkupo7-_VQYiXkg&index=14&feature=plcp

דובר: רוב בני האדם סובלים מסוג כלשהו של פוביה. אם גם אתם מרגישים חרדה ממפגש שלא באמת מהווה סכנה, כמו חדר סגור, מעלית, שהייה בגובה רב, טיסה, אולי אפילו נהיגה?  כנראה שגם אתם חלק מהסטטיסטיקה הזאת. מאיה איידן יצאה לבדוק מה גורם לנו לפחד ואיך מטפלים בזה.

דוברים: זה שיתוק, זה ממש להחזיק את הכסא,

 שאני במקום בלי אוויר, שאני הולכת למות,ורע לי מאוד מאוד.

מיה: בעבור רובנו  פעולות כמו נסיעה ברכב,ישיבה באולם קולנוע או טיסה, הן דבר שבשיגרה.אבל בעבור חלק מהאנשים פשוט מדובר במשימה בלתי אפשרית. אז מה זה פוביה?

פרופ' א. קפלן: פוביה היא  חרדה או פחד עצום ממשהו ספציפי בדרך כלל. זה יכול להיות מהמשפחה של חיות למיניהן, פחד מכלבים, נחשים, מקקים. הוא יכול להיות ממצבים מסוימים כמו מגובה, מטיסות, ממעליות. הוא יכול להיות ממצבים חברתיים. באופן כללי, והיד נטויה.

מיה: למרות שכביכול הסיבה לפחד אינה הגיונה לצופה מן הצד, מבחינת הסובלים מפוביה, התחושה היא כאילו הם נמצאים בסכנת חיים. תחושה קשה של מצוקה, הנשימה נעתקת, המחשבות משתבשות, הפחד משתק או היסטריה.

פרופ' א. קפלן: האבולוציה בנתה גם אצל החיות וגם אצל בני האדם מנגנון שיגן עליהם. ז"א אם האיילה רואה איזה עלה זז, היא נכנסת לחרדה, אולי יש איזה נמר שטורף אותה בקרוב ולכן כדאי שהיא תברח משם.

 הבעיה הגדולה מגיעה כשאנחנו מתחילים לראות עלים זזים או אנחנו מפרשים את העלים הזזים כנמרים טורפים גם כשאלה לא כאלה.

מיה: דוגמה טובה לכך היא הפחד מטיסות. כמעט כולם חוששים לטוס. ציפור הברזל שממריאה לשמים עדיין נתפסת כפלא לא מובן שמעורר חרדות. אבל יש אנשים שרק המחשבה על טיסה מבעיתה אותם. המראה והנחיתה נחשבות בעבורם סיוט ובכל דקה טיסה ההרגשה היא כמו נצח.

הדס חלפי: זה ממש לשבת ולהחזיק את הכסא, לא שירותים, לא לשתות, לא לאכול, לא לקרוא, לא לדבר, זה נורא נורא נורא נורא. הרבה בכי, הרבה הרבה הרבה בכי.

מיה בדיוק בשביל אנשים כמו הדס, שלא עלתה על מטוס שמונה שנים, פיתח מיקי כץ, קברניט באל על, סדנה שמטרתה להפיג את הפחד, סדנת "טיסה ללא פחד" ולהפוך את חווית הטיסה לנסבלת.

מיקי כץ: האנשים האלה חיים בתחושה חזקה מאוד של חוסר שליטה שנובע בעיקר מחוסר ידיעה. דבר נוסף, המטוס מנוכר להם לגמרי, זו סביבה זרה ומנוכרת להם לחלוטין. זה כלי שהם לא סובלים אותו, הוא רועד, קופץ ומיטלטל. קר בו חם בו, הוא מרעיש, ומשמיע קולות. מבחינתם כל רגע קורה בו משהו וכל רגע קורה בו משהו רע.

The post פוביות- חרדות, ראיון עם פרופ' אורן קפלן בחדשות השבת,ערוץ 10- מה גורם לנו לפתח פוביה ואיך נלחמים בזה? appeared first on PSY.

י. לונדון: שלום לך פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני במסלול האקדמי במכללה למינהל, ואנחנו עוסקים  בספר הזה   שכתב פטריק אסטרד "הזיכרונות המושלים בנו". הוא כתב כמה ספרים, זה שייך לסוגה של   ספרי השימוש האלה, הפסיכולוגים הקליניים האלה שכותבים על איך תעזור לעצמך ללא עזרתו של פסיכולוג תרפיסט, או תרפיסטים שמספרים על המקרים המעניינים שקרו להם. יש המון כאלה, נכון?

 פרופ' אורן קפלן:  נכון.

 י. לונדון: במה זה שונה?

 פרופ' אורן קפלן: הוא לא מאוד שונה, הוא באמת נותן את הז'אנר המוכר, והוא מעניין,הוא סיפור מעניין. הוא מספר אנקדוטות מעניינות, ומציע את השיטה שלו.

 י. לונדון: מה היא השיטה שלו? במה היא שונה, מאה שנים לאחור, מזו של פרויד?

 פרופ' אורן קפלן: היא דווקא מתבססת על פרויד ועל אדלר, היא בהחלט מתבססת, והיא טוענת שזיכרונות ילדות מוקדמים הם מאוד משמעותיים לזיכרונות שלנו, מה שמאוד נכון עובדתית. אבל שאם ניכנס אליהם ונעמיק בהם ונשתמש בהם בצורות מסוימות, אפשר יהיה גם לקדם בעזרתם את חיינו בהווה.

מ. קירשנבאום: ואפשר גם להסיג את חיינו, אפשר הרי גם לפתוח כל מיני טראומות,ופצעים.

 פרופ' אורן קפלן: כן, אפשר, אפשר אפילו להגיע לגלגולים קודמים.

 מ. קירשנבאום: שהזמן כבר משקיע אותם, והנה, אתה פותח אותם.

 י. לונדון: תראה, לי יש ארבעה ילדים,שנים מהם עם הפרש של שנה בלבד ביניהם. הם אנשים מבוגרים. והזיכרונות שלהם מבית הוריהם שונים לחלוטין. מדובר באותם אירועים, שהם זוכרים אותם כסיפורים שונים לגמרי, מה הסיבה לכך?

פרופ' אורן קפלן:נכון. נכון הזיכרון הוא תמיד, ואתה התחלת עם זה, סובייקטיבי. אנחנו מפרשים בעצם את מה שקרה, כי הרגש הוא החלק המרכזי שנותן את ההשפעה אם זה חיובי או שלילי. הרגש נמצא רק הרגע. לרגש אין זיכרון.

 י. לונדון: אז אנחנו בעצם פרשני הזיכרון ולא מתעדי הזיכרון.

 פרופ' אורן קפלן:בדיוק. אז א' כבר באירוע המקורי אנחנו כבר נותנים לו איזה שהוא פירוש והפירוש נכנס לתוך הזיכרון כבר באיזה שהיא צורה סובייקטיבית, כבר מיד,

י. לונדון:  אבל הוא משתנה לאורך השנים?

 פרופ' אורן קפלן: הוא אכן גם משתנה, אבל בסופו של דבר הפירוש הסופי שלו יהיה כזה שהזיכרון של מחר יהיה שונה מהזיכרון של מחר אפילו על אותו אירוע עצמו, כי הרגש קיים אך ורק בהווה.

 מ. קירשנבאום: יש שני דברים מעניינים מהמעט שאני קראתי, אחד זה הנושא באמת של הרגש, והדבר השני, שכאשר אתה מתעסק עם זיכרון ילדות,זה ממתי התחלת לשלוט בסמנטיקה, ז"א ממתי התחלת כבר להיות מסוגל לתעד במילים את מה שעובר עליך.

 פרופ' אורן קפלן: נכון, וזה באמת ההבדל. יש הסכמה מלאה לגבי זה שהילדות המוקדמת משפיעה עלינו. אבל זה שאנחנו ננסה להיזכר בה בצורה מדויקת, אנחנו נחטא למציאות כי בעצם זה לא מאוד יועיל לנו. גם פרויד בעצם ויתר על ההיפנוזה, הוא היה מהפנט, והוא הבין ששחזור לכאורה מקורי של המציאות עצמה, וניסיון לעשות איזה שהוא  שחזור למה שהיה הוא בעצם חסר משמעות, והוא עבר לפרוש.

 ובאמת זיכרונות הילדות שלנו עד בית הספר הם חושיים, אנחנו מרגישים דברים ורואים דברים,וכשנכנסים לבית הספר ואז מתחילה הסמנטיקה והמחשבות המילוליות

 י. לונדון:  שמנוסחות במילים,

 פרופ' אורן קפלן: אנחנו עוברים למערכת הפעלה אחרת. לכן אם אנחנו היום ננסה לחזור לגיל  שנתיים וננסה להמשיג את זה במילים, אז אולי נתאר משהו, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שבאמת קרה. זהו הפרוש שלנו היום.

 י. לונדון:  יש פסיכולוגים שמבקשים ממך לתאר תמונות רבות ככל האפשר מהילדות שלך עד גיל 9-10. תמונות במתכונת של סטילס, פריימס. ומתברר שאנשים לא זוכרים יותר מעשרים אירועים כאלה. אני זכרתי שבעה אם אני לא טועה. ואני זוכר את הטכניקה שבאמצעותם הם ניסו ללמוד משהו על אופי הזיכרון הזה.

    זה בדיוק כמו שעושים לוגו תרפיסטים,ועושים ביבליותרפיסטים,זה לא חשוב באיזה סיפור אתה מתחיל , כי בעצם הסיפור הוא בשבילך רק כלי עבודה.

 פרופ' אורן קפלן:  נכון. זה יכול להיות חלום, זה יכול להיות אסוציאציה מרגע זה, ומצידי זה יכול להיות גלגול קודם אם מישהו מאמין בגלגולים. מבחינתי אלה אסוציאציות שהם חומרי עבודה,

 י. לונדון:  שמעידות על זהותו של האיש?

 פרופ' אורן קפלן:הם הסיפור, הם הנרטיב שלו. גם כשאתה שואל מי אתה והוא מספר על עצמו, הוא בדרך כלל יוסיף איזה סיפור שמדגים למה הוא חושב שהוא כזה.

 י. לונדון:  יש המון ניסויים על השתלת זיכרון שהם יעילים להפליא.

 פרופ' אורן קפלן:  נכון.

י. לונדון:  אפשר לשכנע אותך שאתה זוכר דברים שלא זכרת אתמול ולפני שבוע, ולשכנע אותך שאתה  ממש זוכר אותם.

 פרופ' אורן קפלן:  נכון, ממש כך.

י. לונדון:  מה זה אומר לנו?

פרופ' אורן קפלן:  זה אומר, שהעובדות עצמן הם חשובות אגב, אבל במצבים מסוימים שאנשים עברו דברים מאוד קשים,אז בוודאי שאתה רוצה לדעת את העובדות. אבל לצורך ההתמודדות עם העתיד, האשליה הזאת שאם רק נדע את מה שקרה, זה אולי יפתור את העניין, אז לפעמים אולי   צריך את האשליה הזאת, שנשמור עליה כל חיינו כי יש לנו איזה תקווה כזו שאם רק משהו קטן אנחנו נדע, אז הכול ישתנה. אבל למען האמת, אין לזה בסיס. מה שיש לנו כאן, עכשיו והיום הוא מגרש המשחקים שאיתו אפשר לעבוד ורק איתו אפשר להתקדם קדימה.

 מ. קירשנבאום:  וזה מראה יותר מזה, זה מראה שגם המוח שלך הוא מכשיר שגם אחרים יכולים להשתמש בו

 י. לונדון:  ולהשתלט עליו

מ. קירשנבאום: ולהשתלט עליו, לעשות אינדוקטרינציה, לשתול בך דברים, או כמו שירון אומר,  לשתול בך זיכרון שלא היה בך בכלל.

פרופ' אורן קפלן:  נכון, פה המודעות העצמית שלנו,והידיעה על הדברים האלה יכולה מאוד לעזור. כי קשה לשתול משהו שהוא מנוגד לאינטרס שלך. אפשר לפרסם למשל  ולהציע לך לקנות משהו שאינו אמת. בסופו של דבר יש לי אחריות אחר כך לבחון את זה.

 י. לונדון: המהלומה הגדולה ביותר בספרות זה המאורעות, מהכרוניקה האמריקנית, זה סיפורי התעללות מינית שכלל לא היו ואחר כך הוכח עובדתית שהם לא היו. ואנשים אימצו לעצמם סיפור טרגי של קורבן.

 פרופ' אורן קפלן: נכון.

 י. לונדון:  אנשים אחרים שילמו מחיר נוראי עבור מה שהתברר אחר כך כעלילות שווא.

 פרופ' אורן קפלן:  נכון, הדבר הזה יצר סערה מאוד גדולה, חוקרת מאוד ידועה, אליזבט לופטוס, שעשתה את המחקרים שלה והיא מראה ומדגימה איך היא יכולה להשתיל את הסיפורים והיא יצרה קשר למשל עם אנשים, שאלה את הוריהם מה קרה, וסיפרה להם אירוע שהם הלכו לאיבוד בקניון ושליש מהאנשים באמת נסחפו לזה ואמרו באמת, כן, איך שזה קרה, ובאמת לגילאים האלה אנחנו   לא יכולים להתחבר.

    גם אותם תשעה סיפורים שכן הצלחת לשחזר הם בוודאי אסוציאציות אותנטיות שקשורות אליך, אבל הם לאו דווקא מתארות במדויק את מה שקרה אז.

י. לונדון: ומה כמטפל אתה עושה עם זה, זה בעצם במה שעוסק הספר שהגיע הזמן שנגיע אליו בכמה מילים.

פרופ' אורן קפלן:  הספר הוא טוב בכך שהוא נותן את הכבוד הנכון לנרטיב ולכך שלכל אדם יש את הסיפור שלו ואם הוא פותח את זה לאסוציאציות, זה מגרש משחקים, שצריך להבין שהוא בין מציאות לדמיון, הוא לא כולו אמת, והוא בעצם הסיפור שלי. ואני יכול לספר לעצמי שמתעללים בי וגוזלים לי, ואני יכול לשנות את הסיפור שלי וזה לא משנה אם זה מתבסס על האסוציאציות שלי מהיום או על אלה מהילדות. זה חומר הגלם שמספר את הסיפור.

י. לונדון: ז"א כל אחד מאיתנו הוא סופר ויוצר עלילות, ומפרשם. ואם אתה תלמד לעשות את זה כהלכה, אתה תקל על עצמך.

פרופ' אורן קפלן:  אמנם כן.

מ. קירשנבאום:  תודה רבה.

The post פרופ' אורן קפלן בראיון של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום בתכניתם בערוץ 10 על זכרונות והמידה שבה ניתן ללמוד מהם על הפסיכולוגיה והאישיות של הפרט appeared first on PSY.

The post פרופ' א. קפלן בראיון בערוץ 10 אצל לונדון וקירשנבאום על התנהגות צרכנים בישראל לגבי מחאת הפייסבוק על מחירו של הקוטג' appeared first on PSY.

 הקישור לראיון:

 http://www.youtube.com/watch?v=P0fCdxYasXQ&list=UUhj3Su7WQkupo7-VQYiXkg&index=14&feature=plcp

דובר: רוב בני האדם סובלים מסוג כלשהי של פוביה. אם גם אתם מרגישים חרדה ממפגש שלא באמת מהווה סכנה, כמו חדר סגור, מעלית, שהייה בגובה רב, טיסה, אולי אפילו נהיגה? כנראה שגם אתם חלק מהסטטיסטיקה הזאת. מאיה איידן יצאה לבדוק מה גורם לנו לפחד ואיך מטפלים בזה.

דוברים: זה שיתוק, זה ממש להחזיק את הכיסא,  שאני במקום בלי אוויר, שאני הולכת למות,ורע לי מאוד מאוד.

מיה: בעבור רובנו  פעולות כמו נסיעה ברכב,ישיבה באולם קולנוע או טיסה, הן דבר  שבשיגרה. אבל בעבור חלק מהאנשים פשוט מדובר במשימה בלתי אפשרית. אז מה זה פוביה?

פרופ' א. קפלן: פוביה היא  חרדה או פחד עצום ממשהו ספציפי בדרך כלל. זה יכול להיות מהמשפחה של חיות למיניהן, פחד מכלבים, נחשים, מקקים. הוא יכול להיות ממצבים מסוימים כמו מגובה, מטיסות, ממעליות. הוא יכול להיות ממצבים חברתיים. באופן כללי, והיד נטויה.

מיה: למרות שכביכול הסיבה לפחד אינה הגיונה לצופה מן הצד, מבחינת הסובלים מפוביה, התחושה היא כאילו הם נמצאים בסכנת חיים. תחושה קשה של מצוקה, הנשימה נעתקת, המחשבות משתבשות, הפחד משתק או היסטריה.

פרופ' א. קפלן: האבולוציה בנתה גם אצל החיות וגם אצל בני האדם מנגנון שיגן עליהם. ז"א אם האיילה רואה איזה עלה זז, היא נכנסת לחרדה, אולי יש איזה נמר שטורף אותה בקרוב ולכן כדאי שהיא תברח משם. הבעיה הגדולה מגיעה כשאנחנו מתחילים לראות עלים זזים או אנחנו מפרשים את העלים הזזים כנמרים טורפים גם כשאלה לא כאלה.

מיה: דוגמה טובה לכך היא הפחד מטיסות. כמעט כולם חוששים לטוס. ציפור הברזל  שממריאה לשמים עדיין נתפסת כפלא לא מובן שמעורר חרדות. אבל יש אנשים שרק המחשבה על טיסה מבעיתה אותם. המראה והנחיתה נחשבות בעבורם סיוט ובכל דקה טיסה ההרגשה היא כמו נצח.

הדס חלפי: זה ממש לשבת ולהחזיק את הכיסא, לא שירותים, לא לשתות, לא לאכול, לא לקרוא,לא לדבר, זה נורא נורא נורא נורא. הרבה בכי, הרבה הרבה הרבה בכי.

מיה בדיוק בשביל אנשים כמו הדס, שלא עלתה על מטוס שמונה שנים, פיתח מיקי כץ, קברניט באל על, סדנה שמטרתה להפיג את הפחד, סדנת "טיסה ללא פחד" ולהפוך את חווית הטיסה לנסבלת.

מיקי כץ:האנשים האלה חיים בתחושה חזקה מאוד של חוסר שליטה שנובע בעיקר מחוסר ידיעה. דבר נוסף, המטוס מנוכר להם לגמרי, זו סביבה זרה ומנוכרת להם לחלוטין. זה כלי שהם לא סובלים אותו,  הוא רועד, קופץ ומיטלטל. קר בו חם בו, הוא מרעיש, ומשמיע קולות. מבחינתם כל רגע קורה בו משהו וכל רגע

The post ראיון עם פרופ' אורן קפלן בחדשות השבת,ערוץ 10- מה גורם לנו לפתח פוביה ואיך נלחמים בזה? appeared first on PSY.

הקישור לראיון

http://www.youtube.com/watch?v=lqQTWcwRuGc&list=UUhj3Su7WQkupo7-_VQYiXkg&index=15&feature=plcp

שירה פליקס:  איזה אושר לפתוח את התכנית בשיחה מדעית על אושר. המצב הזה שכל   אחד שואף להיות בו כל הזמן. אז מיהו אדם מאושר? מה הוא עשה כדי להיות כזה?  האם האושר הוא באמת רק רגעים, כפי שכתב שלמה ארצי? שלא נמצא איתנו כאן.

      במקומו נמצא איתנו פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני.  שלום לך

פרופ' א. קפלן:  שלום

שירה פליקס: שלום. אז בוא נתחיל. חבל על הזמן. אם אנחנו יכולים להיות

 מאושרים תוך חמש דקות,אז למה לא?

פרופ' א. קפלן:  זה לא יעבוד בחמש דקות אבל גם אם זה יעבוד זה לא יהיה כל כך מוצלח,  כי זה לא יחזיק הרבה זמן.

שירה פליקס: אושר יכול להחזיק הרבה זמן או שזה רק רגעים?

פרופ' א. קפלן:  השפה העברית היא קצת בעייתית בזה. ז"א ההגדרה של אושר או לפחות בדמיון שלנו שזה איזו הרגשה עוצמתית כזאת ובאמת אי אפשר לחיות על האדרנלין הזה הרבה הרבה.

שירה פליקס: יש כאלה שמנסים.

פרופ' א. קפלן: זה די דומה לסמים, זאת אומרת זה יכול להיות מאוד מאוד קיצוני, אני לא בטוח שזה בדיוק הקריטריון הנכון לאושר באמת כפי שהיינו רוצים באמת להרגיש אותו

שירה פליקס: אז אולי תגדיר לי באמת אושר? מה שאצלך אושר זה גם מה שאצלי?

פרופ' א. קפלן: אז הייתי קודם כל,  מפרק את האושר לסוגים שונים של חוויות. למשל העובדה שאני יכול להיות מאוד עסוק במשהו, עד כדי כך שאני אפילו לא שם לב שהזמן חולף. ופתאום חלפו כמה שעות

שירה פליקס: איזה אושר! מה זה!

פרופ' א. קפלן: ואפילו אז לא חשבתי שזה אושר אלא אמרתי  וואו, הזמן חלף מהר. נגיד, ראית סרט שריתק אותך או קראת ספר טוב או סתם היית בעבודה ועשית משהו, לשאול את השאלה האם הייתי מאושרת מזה, זה ההתחלה של הרס האושר בדרך כלל.  כי אם אני עסוק באמת בשאלה האם זה היה הרגע הכי מספק בחמש שנים האחרונות, אז פעם בחמש שנים יהיו לי רגעים כאלה, והאתגר האמיתי הוא באמת לייצר חיים אפורים, שגרתיים, שהם באמת יוצרים את  האושר, שהם באמת מלאים, שיש בהם הרבה מצבים כאלה , שאופס, חלף הזמן. שזה אומר שכנראה קרה שם משהו טוב. וזאת הבעיה, שאנחנו לא תמיד יודעים בתובנה שלנו להבין שמשהו, הוא זה שגורם לנו את אותו אושר שאנחנו מחפשים.

שירה פליקס: אבל איך אתה מגדיר את זה, כשאתה בא לעשות מחקר על אושר, ואתה שואל בן אדם אם הוא מאושר אם לא תהיה לך הגדרה אחידה לכולם אז התוצאות לא יהיו תקפות,

פרופ' א. קפלן: קודם כל יש לנו הגדרות,

שירה פליקס: מה, מהן?

פרופ' א. קפלן: נגיד ככה. כל הסיפור הזה התחיל מכך שיש המון דיכאון בעולם. כי כל עוד לא הייתה הרבה מצוקה אז לא היה כל כך מעניין לחקור את האושר.ואז יש לנו הגדרה מהו דיכאון ומהי חרדה ומהי מצוקה. והנחת היסוד שהאושר הוא סוג של תרופה לדבר הזה, ז"א אם אנחנו נבין מה עושה לנו בסופו של דבר טוב, יכול להיות ש,אז ההגדרה  מתחילה קודם כל מזה שאני  מרגיש מדוכא או לא מרגיש מדוכא.

שירה פליקס: ההבדל זה ברמת האושר שלו, היא באמת מזערית. כמו שאתה אומר,

פרופ' א. קפלן: א', אני בטוח שזה באמת נכון, אבל בין 5 ל15 זה מאוד אישי. אני אומר עוד פעם, זו תחושת הרווחה הסובייקטיבית שאני יכול לחיות בכבוד.

שירה פליקס: דתיים יותר מאושרים מחילוניים?

פרופ' א. קפלן: דתיים יותר מאושרים מחילוניים בכל העולם וככל שהם יותר קיצוניים, ופה דווקא זה התקשר מאוד לפה, הם מרגישים יותר מאושרים, גם בגלל העובדה שיש לך עוגן במשהו להאמין בו ולכן זה לא קשור רק לדת. גם אדם חילוני יכול להיות שיהיה לו את העוגן הזה, אז זה נותן תחושה של בטחון. ודבר שני, בד"כ, המרקם החברתי יותר הדוק שם, זה יותר שייך לעולם הישן שבו ישבנו בקהילה, ולתמיכה החברתית יש את המשמעות החזקה ביותר.  בגלל זה אנשים נשואים יותר מאושרים מאנשים רווקים.

שירה פליקס: זה נכון?

פרופ' א. קפלן: זה נכון חש משמעית, ובצורה מאוד מאוד בולטת. אנשים בגיל עשרים עד שלושים, זה הגיל הכי אומלל בחיים, כי אתה כבר יצאת מהבית ואין לך את התמיכה של ההורים כל כך, בלפחות, גם אם אתה גר בבית, ואתה עדיין לא בתוך הקשר המשפחתי. הקשר המשפחתי, הוא יותר רשת ביטחון, אגב, זה לא שאתה בכל רגע ורגע,  נופל, אבל יש איזו רשת בטחון שבו הנפילות הן יותר מאוזנות ואז אפשר להקדיש, נגיד לעבודה, להתפתחות אישית, לכל מיני דברים. כי כשאדם נמצא במצוקה גדולה, כשאין לו את הרשת הזאת, שזה אין לו למשל, אין לו כסף, או אין לו תמיכה משפחתית,אז הוא גם לא יכול להקדיש את עצמו לדברים שיעשו אותו מאושר.

שירה פליקס: לא, זה פשוט נתון שנשואים תמיד מרימים גבה כשהם שומעים אותו. כי יש להם את הפנטזיה כל הזמן,לחזור לעולם הרווקות הסוער.

פרופ' א. קפלן: תוציאי אותם לחודש לעולם הרווקות הסוער, ואת תראי,

שירה פליקס: הם חוזרים עם הזנב בין הרגליים.

פרופ' א. קפלן: ועובדתית זה מה שקורה. ואת יכולה לראות כמה זוגות שלקראת גירושים, או אפילו שהתגרשו, חוזרים לגור ביחד.

שירה פליקס בעיני, אושר זה חייב להיות משהו יחסי, ז"א, מי שלא חווה קושי, דיכאון, ימים אפורים שאין בהם כלום, לא יכול לחוות את הרגע הנפלא הזה. כי הרי אתה תמיד משווה את זה למה שהיה קודם. אז למשל אנשים שחוו איזה טראומה, שחלו בסרטן והחלימו, והמשיכו בחיים, שעברו תאונת דרכים קשה והצליחו לצאת מזה, הם יותר מאושרים? כי יש להם כל הזמן את הפרופורציה הזאת.

פרופ' א. קפלן:   א', זה נכון. קודם כל, זאת תופעה שנקראת  "צמיחה פוסט טראומטית" שזה ביטוי או נושא חדש שנחקר לאחרונה, ובאמת זה נכון. אנשים שעברו טראומה ושרדו אותה, פיתחו תחושה של מסוגלות עצמית, של הנה, אני יותר חזק ממה שחשבתי וגם קיבלתי פרופורציה לחיים. הבעיה בגישה הזאת היא שיש המון פצועים בדרך. כי יש כאלה שנפלו לטראומה ולא יצאו ממנה.

שירה פליקס:  כן.

פרופ' א. קפלן:  שיעור האובדות בעולם הוא מאוד גדול.

שירה פליקס: לא, אני לא הייתי מזמינה טראומות לחיים, אתה יודע.

פרופ' א. קפלן:  ולכן, הגישה שאנחנו מדברים עליה היום זה איך לייצר חוסן נפשי מראש. יש היום מחקרים מרתקים, כולל למשל, אנחנו בתקופה סוערת בדרום, איך מכינים את ילדי אשקלון לטילים לפני שהטילים נפלו. היה מחקר כזה שהתפרסם ממש החודש הזה, ושיעורי הטראומה בבתי הספר שעשו הכנה היו נמוכים בחמישים אחוז מבתי הספר שלא נכנסים.  את הכלים האלה אנחנו חייבים להכניס לבתי הספר כי הם גם בסיס ליצירת אושר ומשמעות אבל גם ליצירת חוסן שימנעו דיכאון וחרדה ואז אתה לא חייב, כאילו, לעבור את ההתמודדות או המשבר, כי גם סתם בבוקר,בצהריים או בערב, באמצע יום רגיל, כדאי לקבל פרופורציות לחיים של מה חשוב ומה לא.

שירה פליקס:  אני מסתכלת על ענת שיושבת כאן, שעוד מעט היא תדבר איתנו על ילדים. במיוחד על השנה הראשונה לחייהם, שזה אולי הסטיגמה הכי לא נכונה, שכשנולד ילד, אתה הופך להיות נורא מאושר.

ענת: אוה! כמה אפשר לדבר על זה . כמה אמהות אומללות בגלל הדימוי הזה כי הן לא מרגישות את זה.

שירה פליקס:   גם לא הכינו אותן, הן חושבות שברגע שהילד יצא מהגוף שלהן הן יחושו אהבה עצומה ואושר יציף אז את החדר, וזה פשוט לא קורה, ואחר כך השנה הראשונה

ענת:   לא תמיד זה קורה.

שירה פליקס:    שהשנה הראשונה שהיא מלאה בלילות ללא שינה וקושי בלרדת במשקל וכל מה שמתלווה לזה, שהיא לא מאושרת, ואני יודעת שיש מחקרים על הקשר בין ילדים לאושר, שהוא קשר הפוך.

פרופ' א. קפלן:  המחקרים, לנו, ההורים לא נעימים, גם לילדים הם לא יהיו נעימים. כי בעצם מהרגע שהילד נולד עד שהם עוזבים את הבית, שיעור האושר בזוגיות לפחות,  יורד משמעותית.

שירה פליקס: יורד פלאים.

פרופ' א. קפלן: וברגע שהם יוצאים מה בית הוא עולה. אבל צריך לקחת בחשבון גם את המשמעות שהילדים נותנים ולכן דיברתי על רשת הביטחון. יש הבדל בין מה שעושה אותך מאושר, והילדים באמת, כשאתה חושב עליהם, אתה מתמלא באושר, אבל בשעתיים בגינה הציבורית, כשהם מתנדנדים, לא כל ההורים מרגישים מאוד מסופקים. אז צריך לקחת בחשבון את האיזון הזה בין באמת הדברים שיוצרים משמעות לחיים, לבין הזוגיות שיוצאת לכם גם איזו יציבות והחלקים הטובים שלה, שזה לא בהכרח ה"וואו".  לכן אני אומר האושר הוא, אנחנו בעולם המערבי שכל הזמן מחפשים בו ריגושים, אז אנחנו בהרגשה שהנה, הרי נישואים מאהבה זה תופעה ממש חדשה בעולמנו. הרי אהבה זה היה בונוס קטן, הרי בנישואי השידוכים אם במקרה גם יצאה אהבה, זה טוב. וכל העולם חי ככה, גם העולם היום.

שירה פליקס:  וזה עבד יותר טוב מנישואים מאהבה.

פרופ' א. קפלן: זה לא עבד יותר טוב וזה לא עבד פחות טוב, כי יש לנו מחקרים שמראים, אמריקאים ויפנים, נגיד בארה"ב, שאלה התחתנו, ואחרי עשר שנים הם באותו מצב, ולא בטוח שהמצב הוא מי יודע מה טוב, אבל הם לא שונים, אותם אלה שהתחתנו מאהבה.

שירה פליקס:  אני אומרת שצריך לקום מחר בבוקר, ולהגיד אני מאושר.

פרופ' א. קפלן: קודם כל, צריך היום, לא כדאי מחר.  לא לדחות את זה למחר.

שירה פליקס:  כבר היום.

פרופ' א. קפלן: התכנון למחר הוא החלק הבעייתי פה.

שירה פליקס: וזה עוזר? בן אדם שאומר לעצמו, אני מאושר. אין, לא יעזור בית דין, אני מאושר.

פרופ' א. קפלן: זה בפני עצמו, למרבה הצער, אם הוא נולד עם התכונה הזאת של האופטימיות הנאיבית קצת, אז זה יעזור. אבל זה לא יעזור אם אין לו את זה. דווקא השאלה, מה ממלא לי את החיים היומיומיים, לא החופשה שתהיה בעוד חצי שנה. אלא, מה הם אותם רגעים, ימים, שעות, שבהם אני הרגשתי שאני במיטבי, שהזמן חלף לי מהר, שעניין אותי, ויצירה של שיגרה. זה אגב, הכי חזק אצל פנסיונרים. ששמה, אלה שבונים לעצמם סדר יום שיגרתי וטוב, יכולים להפיק מזה הרבה, ומי שלא, לפעמים מתרסק ונכנס לדיכאון ולא מתאושש.  אנחנו רואים לפעמים למשל, אצל פנסיונרים, של השש שבע הזה, הסיכוי שלהם לחיות גדול ב50-60% יותר מאחד שלא נמצא שם. ז"א הרעיון הזה,

שירה פליקס:  אני בונה על מה שאמרת עכשיו, אני בונה על פלוס עשר שנים, כי אני נולדתי עם התכונה הזאת, ולפעמים אני אומרת לעצמי אני כה, האם אני באמת נאיבית? או באמת זה על גבול הטמטום. אני מסוגלת להחליט שמהיום אני מאושרת וזה קורה לי.

פרופ' א. קפלן: מצוין.

שירה פליקס:  נכון?

פרופ' א. קפלן: זו המסוגלות העצמית. הנבואה שמגשימה את עצמה.

שירה פליקס:  זה עובד, רק שאני לא אתעורר. אני קצת  יותר מאושרת, אחרי הראיון הזה, אבל זה כי החלטתי .

פרופ' א. קפלן: זו בדיוק ההגדרה.

שירה פליקס:  תודה רבה לך פרופ' קפלן

.

פרופ' א. קפלן: בשמחה.

The post ראיון בתכניתה של שירה פליקס "המקצוענים 10" appeared first on PSY.