פרופ' אורן קפלן

oren@psychologia.co.il

פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן, מנהל אקדמי של תוכנית MBA בפסיכולוגיה עסקית וניהולית וראש המחלקה לשיווק ופרסום במסלול האקדמי המכללה למינהל.
המחקר המתואר במאמר זה בוצע במסגרת יחידת המחקר של ביה"ס למינהל עסקים במסלול האקדמי המכללה למינהל.

עיקר הממצאים
ממצאי המחקר מורים שהצפייה בסדרה "בטיפול" השפיעה על עמדות הצופים בכל הקשור לטיפול פסיכולוגי וכי באופן כללי צופי הסדרה מביעים עמדות חיוביות יותר במובהק כלפי טיפול פסיכולוגי, בהיבטים שונים, כולל נכונות להתנסות בטיפול, לעומת מי שלא צפה בה.
כמו כן נמצא שככל שמידת הצפייה בסדרה היתה גבוהה יותר, כך נעשו העמדות כלפי הטיפול הפסיכולוגי, הן באופן כללי והן לגבי תועלותיו, חיוביות יותר.
אנשים בעלי ידע קודם בנושא טיפול פסיכולוגי (בין אם מרקע אקדמי ובין אם מכך שעברו טיפול בעצמם) הגיבו אחרת לסדרה מאנשים ללא ידע מוקדם. בעוד שנעדרי הידע המוקדם טענו שהסדרה הקנתה לצופה יכולת התבוננות כמעט מלאה בתהליכי הטיפול הפסיכולוגי, בדומה לסדרה תיעודית, וראו בה סדרה אמינה מאוד, היו בעלי הידע המוקדם ביקורתיים יותר ביחסם לסדרה ונטו פחות לראות בה כמשקפת נאמנה את המציאות. עם זאת, אנשים שהיו או שנמצאים בטיפול פסיכולוגי נטו לאהוב את הסדרה, למרות שחשבו שמה שמתרחש בה אינו משקף את מה שבאמת קורה בטיפול.
ההשפעה הרבה ביותר של הסדרה היתה על מי שלא חוו טיפול פסיכולוגי בעבר, והיא השפיעה על עמדות כלפי טיפול פסיכולוגי ועל נכונות לפנות לטיפול. הסדרה גרמה לצופים רבים לרצות להתנסות בעצמם בטיפול.
בהיבט הכמותי, ניתוח פקטוריאלי (Factor-Analysis) שבוצע על הממצאים מצא שאנשים מתייחסים לסדרה בטיפול בשלושה היבטים:
1: עמדות כלפי התועלת שטיפול פסיכולוגי עשוי להביא
2: עמדות הקשורות לסטיגמה החברתית כלפי טיפול פסיכולוגי
3: עמדות כלפי נזק שעלול טיפול פסיכולוגי להביא
נמצא שככל שפרט צפה ביותר פרקים מהסדרה כך שינוי העמדה שלו כלפיה היה משמעותי יותר לחיוב בשלושת המימדים הללו. ממצא מעניין הוא שגם מי ששמע מחברים על הסדרה שינה את עמדותיו לחיוב, גם אם לא צפה בעצמו בסדרה.

מבוא
מחקרים אפידמיולוגים מורים שפחות מ-40% מאנשים הסובלים מבעיה נפשית פונים לקבלת עזרה, וכ-11% בלבד אכן מקבלים בסופו של דבר טיפול במסגרות מקצועיות שונות של בריאות הנפש (1). סיבות רבות נמנו בספרות המקצועית להימנעות מפניה לטיפול. למשל, הרצון להימנע מחשיפה עצמית (2) – נראה שאנשים תופסים חשיפה עצמית בפני מטפל כסיכון, דבר שמשפיע כמובן על עמדותיהם כלפי פנייה לטיפול וקבלת עזרה. לעומת זאת אנשים שחשים נוחות עם חשיפה עצמית מפתחים עמדות חיוביות כלפי טיפול ולכן גם עשויים לפנות לטיפול ולהפיק ממנו בעת הצורך (3). סיבות נוספות שנמצאו להימנעות מטיפול הם רצון להימנע מכאב נפשי הכרוך בטיפול (4), פחד מהטיפול עצמו (5), חשש מעלויות הטיפול (6) ועוד.
עם זאת, הסיבה הנפוצה ביותר להימנעות מפניה לטיפול היא החשש מסטיגמה חברתית – החשש להיות לא מקובל, להידחות חברתית, להיות מופלה לרעה, להיות מתוייג כ"משוגע" וכדומה (7). חששות אלו גורמות להתפתחותן של עמדות שליליות כלפי הפניה לטיפול נפשי (8) ופגיעה במהלך הטיפול עצמו כמו גם סיומו בטרם עת (9). כמו כן נמצא שהדימוי השלילי של מחלת נפש וטיפולים נפשיים בחברה המערבית עלולים לגרום ירידה בדימוי העצמי, בביטחון העצמי ובחוללות העצמית בהקשר לפניה לטיפול פסיכולוגי והעזרות בו (10).
האמונה שפניה לטיפול פסיכולוגי הינה סימן לחולשה או כישלון גורמת לאנשים רבים להימנע מפניה לקבלת עזרה, גם אם הם חווים כאב נפשי(11). ישנה עם זאת השפעה רבה לאופן בו הסביבה החברתית תופסת את הפניה לטיפול (12). תמיכה חברתית בפניה לטיפול עשויה לעזור לאנשים לפנות לטיפול ומנגד, חשש להיתפס כ"משוגע" על ידי הסביבה מונעת פניה לטיפול (13).
"בטיפול" הינה סדרת טלויזיה ששודרה בשנת 2005 בערוץ הכבלים באופן יומיומי ותיארה את קורותיו של ראובן (השחקן אסי דיין) בטיפול. הסדרה זכתה לפופולריות רבה, ובשנת 2006 זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לדרמה הטובה ביותר ואסי דיין זכה בפרס השחקן הטוב על תפקידו בסדרה.
המחקר הנוכחי בא לבחון האם שידורה של הסדרה גרם לשינוי עמדות בציבור הישראלי כלפי טיפול פסיכולוגי.
מחקרים רבים בוצעו בעבר על השפעתה של הטלויזיה על עמדות והתנהגות של בני אדם בתחומים שונים. התוצאות כמובן שונות לגבי תחומי שונים וקבוצות אוכלוסיה שונות, אך קיימת הסכמה שהטלויזיה עשויה לגרום לשינוי עמדות, התנהגות והרגלים. לדוגמא, צפייה בטלוויזיה משנה עמדות ותפיסות לגבי מיניות (14), תפיסת מוות (15) ואובדנות (16), תפיסה סטריאוטיפית של קבוצות באוכלוסיה (17) ואף על הישגים אקדמיים (18).
השערת המחקר המרכזית שהובילה למחקר הנוכחי היתה שסדרת הטלויזיה "בטיפול" הגבירה את הלגיטימיות של הפניה לטיפול פסיכולוגי בקרב הקהל הישראלי והפחיתה את הסטיגמה השלילית סביב הפניה לטיפול, אך במקביל, חיזקה סטראוטיפים ותפיסות שאינן תמיד נכונות לגבי פסיכותרפיה ואופן פעולתם של פסיכולוגים.

רקע – "בטיפול"
הסדרה בטיפול שודרה בערוץ הכבלים במהלך שנת 2005 (וחזרה למסכים בסדרת המשך בתחילת 2008). היא כללה 45 פרקים שבהם תוארו מפגשים של מטופלים שונים עם פסיכולוג וכן תהליך הדרכה שעובר הפסיכולוג עצמו. כל המשתתפים בסדרה היו שחקנים מקצועיים אולם יוצרי הסדרה נעזרו ביועצים פסיכולוגיים לביסוס העלילה בצורה אמינה.
בסיס העלילה תואר באתר האינטרנט של התוכנית:

"ראובן (אסי דיין), פסיכולוג מצליח בדרך כלל, חש שהסדרים המוכרים והטובים בחייו מתרופפים: נישואיו נקלעים למשבר, הילדים המתבגרים שלו מעמידים אותו במבחנים לא קלים וגם מבחינה מקצועית הוא מוצא את עצמו נקלע יותר ויותר למקומות שבהם אין לו תשובות חד משמעיות. הצהרתה של נעמה (איילת זורר), המטופלת האטרקטיבית והמאתגרת שלו, על אהבתה אליו, מחייבת אותו לבדוק מחדש את חייו. גם שאר מטופליו של ראובן מעלים אצלו תהיות בנוגע לחייו שלו: נערה מתבגרת עם עבר של תאונות מעוררות חשד (מאיה מרון), טייס קרב שעבר משבר והושהה בעקבות פעולה צבאית בה השתתף (ליאור אשכנזי) וזוג שקנאה אובססיבית מאיימת להרוס את נישואיו (רמי הויברגר ועלמה זק). דרך המפגש הקבוע שלו עם המטפלת שלו (גילה אלמגור) מידי יום חמישי, אנחנו מגלים איך המטופלים של ראובן משפיעים על חייו. המפגש הזה מהווה מעין סיכום שבועי בו מספר ראובן על השבוע שעבר עליו… הסדרה בנויה בפורמט חדשני: בכל יום בשבוע נפגש ראובן עם מטופל קבוע ובימי חמישי עם המטפלת שלו. "בטיפול" נשענת באומץ על תסריט ועל משחק. אין בה משחקי מצלמה וזוויות צילום לולייניות. הצילום כמעט סטאטי, תזוזת המצלמות מינורית ומספר המצלמות (2) מועט יחסית לסדרת דרמה מושקעת מז`אנר עליון… יוצרי הסדרה נעזרו לאורך כל תהליך הכתיבה והצילום בפסיכולוג וביועצת זוגית צמודים. הגישה הפסיכולוגית שהחליטו היוצרים לאמץ היא הגישה ההתייחסותית, לפיה המטפל מעורב רגשית בטיפול. הוא לא רק מקשיב ומייעץ באופן אובייקטיבי ומנותק, אלא מרשה לעצמו לפרש את התנהגות מטופליו סובייקטיבית."

כפי שניתן להבין מהתיאור האמור, סיפור העלילה אינו סיפור שגרתי של טיפול פסיכולוגי אותו ניתן לקרוא או לשמוע בתיאורי מקרה מקצועיים, כי אם עלילה דרמטית ששמה זרקור על חייו האישיים של הפסיכולוג המטפל ונוגעת בגבולות ובשאלות מורכבות סביב עבודתו, תוך חצייתם בצורה קיצונית לעיתים.
הסידרה ריתקה אנשים רבים ואחוז הצפייה בה היה גבוה מאוד יחסית לעובדה שהסדרה שודרה בערוץ כבלים ולא באחד מערוצי הטלוויזיה המסחרית רווי הרייטינג. הסידרה עוררה דיון ציבורי ואישי שכלל כתבות בעיתון, פורום אינטרנט ייעודי ופעיל, דיונים בתוך פורומי אינטרנט כלליים, ועוד. העניין התעורר הן בקרב אנשים שהיו בטיפול והן בקרב כאלה שמעולם לא הכירו את הטיפול הפסיכולוגי. פסיכולוגים רבים דיווחו שמטופליהם שוחחו עימם בפגישות על הסדרה ואף ערכו השוואות בין התנהגותו של ראובן להתנהגותו של המטפל/ת שלהם.
נורית קנטי (19) מצטטת את הפסיכולוגים יועצי הסדרה "אצלי מספר הפניות עלה פלאים, ואני שומעת על כך גם מעמיתים שלי, היו אלי טלפונים של אנשים שצפו בסדרה, וגם בפורום של הסדרה באינטרנט פונים אלי בעקבותיה. הסדרה הפילה אצל אנשים איזה אסימון, אנשים שהתלבטו ואמרו, 'אם איילת זורר יכולה, גם אני יכול' " (עירית קליינר־פז); "אין לי נתונים סטטיסטיים אך אני מבין שיש יותר פניות גם של אנשים שחוזרים לטיפול, הסדרה עוררה את החזרה לטיפול" (ד"ר רוני באט). פסיכולוגית קלינית נוספת שרואיינה ציינה ש"הסדרה מוכיחה עד כמה הגבול בין וירטואלי למציאות נשחק. הווירטואלי הופך לאמת שעל־פיה נשפטת המציאות. מטופלים באים ושואלים למה את לא אומרת ככה או אחרת, הם יכולים לשאול אם גם אני עוברת דברים כמו שראובן עובר, אם אני מרגישה עוצמות כאלו של רגש. פעם השוו אותי לראובן ואמרו לי במה אני כמוהו. היו ששאלו אם גם לי יש גילה, אם גם אני מרגישה למטופלים שלי מה שראובן מרגיש כלפי אלה שלו" (ד"ר צביה זליגמן).
השיח הציבורי הרחב שנוצר בעקבות הסידרה עורר שאלות על האופן בו היא השפיעה על הציבור. הדבר הביא למחקר הנוכחי שנעשה בעקבות תהליך חוויתי שנעשה בקורס אקדמי במסלול האקדמי המכללה למינהל. מתהליך זה הצטברה כמות משמעותית של ראיונות איכותניים עם אנשים שצפו בסדרה. בעקבות ניתוח הראיונות בוצע גם סקר כמותי על מדגם מייצג של תושבי מדינת ישראל לבדיקת השפעת הסדרה על עמדות הציבור כלפי טיפול פסיכולוגי.

שיטה
רקע כללי: המחקר כלל שני חלקים. החלק הראשון היה איכותני והינו תוצר של ראיונות עומק שביצעו סטודנטים במהלך קורס אקדמי. במקור, לא היתה כוונה להשתמש בנתונים אלו לצורך מחקר ורק בתום הקורס לאחר התרשמות מעושר ומשמעות הממצאים הוחלט לערוך ניתוח איכותני על ממצאים אלו. מאחר ששיטת מחקר כזו (בדיעבד) עלולה להביא להטיות בתוצאות, בוצע מחקר המשך כמותי, מתוכנן, מקרי ומייצג. ממצאיו שני תהליכי המחקר יוצגו בהמשך.
המחקר האיכותני: במסגרת קורס בהנחיה מרחוק שמועבר לתלמידי מוסמך במינהל עסקים במסלול האקדמי המכללה למינהל התבקשו הסטודנטים בקורס לאתר אנשים שראו את הסידרה "בטיפול" ולראיין אותם בצורה איכותנית. מדובר במטלה אחת מתוך סדרת מטלות שמועברות בסוג כזה של קורס. בקורס השתתפו 53 סטודנטים ובסך הכל הוגשו 109 דו"חות ראיון וניתוח שבוצעו על ידי הסטודנטים. מעבר לדו"חות עצמם הובעו בעבודות הסטודנטים דעותיהם האישיות והתרשמותם בעקבות התהליך האקדמי-חוויתי שעברו, כך שבפועל כמות הנבדקים על פיהם מבוססים הממצאים שיוצגו להלן גדולה יותר.
כהכנה לקראת ביצוע המטלה התבקשו הסטודנטים לקרוא את תוכן אתר האינטרנט של הסדרה בטיפול, בקטעי וידיאו ששודרו באתר, ובפורום הפתוח של הסדרה. כמו כן התבקשו הסטודנטים לקרוא מאמר שמספר מהו טיפול פסיכולוגי ובמיוחד טיפול פסיכודינמי. הם התבקשו גם לערוך חיפוש בעזרת גוגל אחר דפים ומאמרים נוספים בתחום הפסיכולוגיה ולבסוף לכתוב חיבור קצר המתאר מהו בעיניהם טיפול פסיכולוגי, מה עומד על סדר היום בפורומים השונים באינטרנט בתחום הפסיכולוגיה, ועד כמה הנושא "מדבר" או מעורר אצלם התנגדות אישית.
לאחר סיום החלק הראשון התבקשו הסטודנטים לאתר שני אנשים שונים שצפו בסדרה "בטיפול" לפחות פעם אחת. הם התבקשו להסביר למרואיינים שבעקבות מטלה אקדמית עליהם לראיין אנשים שראו את הסדרה "בטיפול" ולברר איתם מה דעתם על הסדרה, האם דעתם והידע שלהם על טיפול פסיכולוגי השתנה בעקבות הצפייה בסדרה, ואם כן, כיצד. מסיבות אתיות קיבלו הסטודנטים את ההנחיה הבאה: "שימו לב, באופן טבעי חלק מהצופים עברו או עוברים בוודאי גם טיפול פסיכולוגי בעצמם. מסיבות אתיות אין לראיין את האנשים על הטיפול הפסיכולוגי שלהם ואין לכוון את המרואיינים לכיוון זה. עם זאת, במידה והנושא עולה באופן ספונטאני בראיון ושני הצדדים מרגישים נוח לדבר עליו, ניתן כמובן להמשיך בשיחה. הראיון מתמקד בעמדתם של אנשים כלפי טיפול פסיכולוגי ולא בצורך שלהם בטיפול". הסטודנטים התבקשו לצטט מהחומר הגולמי של הראיונות ולהביא את מסקנותיהם.
כל עבודות הסטודנטים רוכזו ולצורך המאמר הנוכחי בוצע ניתוח איכותני על תוכנם. הרעיונות המובעים בהם מוצו לנושאים שקובצו לקטגוריות תוכן בתהליך המקובל במסגרת גישת התיאוריה המעוגנת – Grounded Theory (Glaser & Strauss, 1967).
שאלת המחקר המרכזית שהנחתה את תהליך הניתוח הנוכחי התמקדה בסוגיה מהי ההשפעה של הסדרה בטיפול, הן על מטופלים שהיו/הינם בטיפול פסיכולוגי והן על אנשים שלא חוו מעולם טיפול פסיכולוגי.
כאמור, מאחר והנתונים האיכותניים לא נאספו מראש למטרת מחקר, וההחלטה להשתמש בהם לצורך ביצוע המחקר הנוכחי התקבלה בדיעבד לאחר הבנת חשיבות הממצאים שנתקבלו, הוחלט, כדי לתקף אותם, לצאת בשאלון סקר כמותי ומדעי למדגם המייצג בצורה נאמנה את תושבי מדינת ישראל ואת צופי הסדרה בטיפול. הסקר בוצע בעזרת מכון מחקר מוכר ונאספו בו נתונים על 403 משיבים בשתי שכבות דגימה, האחת כללה 203 משיבים שצפו בסדרה והשניה 200 שלא צפו בה. שאלון הסקר כלל 34 פריטים הכוללים התייחסות לצפיה בתוכנית בטיפול ועמדות כלפיה (ממי שצפה בלבד) וכן שאלות כלליות לגבי עמדות על טיפול פסיכולוגי, ושאלות על הרגלי צפיה בטלויזיה ומאפיינים דמוגרפיים.

ממצאי הניתוח האיכותני של הראיונות עם צופי הסדרה לפי אשכולות התוכן שהוגדרו

עמדות שונות לגבי טיפול פסיכולוגי טרם הצפייה בסדרה
ניתן היה לזהות חלוקה של המרואיינים לשתי קבוצות מרכזיות. הקבוצה הראשונה כללה את בעלי הידע המוקדם בנושא טיפול פסיכולוגי, בין אם על בסיס לימודים אקדמיים בתחום הפסיכולוגיה ובין אם על בסיס התנסות אישית בסיטואציה טיפולית כזו או אחרת. המרואיינים בקבוצה זו הביעו לרוב עמדה חיובית לגבי טיפול שבאה לביטוי בביטויים כגון: "טיפול פסיכולוגי הינו הכרחי בסיטואציות מסוימות", "אני מאוד מעריכה אנשים הפונים לעזרה". הקבוצה השנייה כללה אנשים ללא ידע מוקדם, טרם הצפייה בסדרה. קבוצה זו אופיינה בהטרוגניות עמדות כלפי טיפול פסיכולוגי המבוססות על שמועות, אמונות ועוד, שנעה בין התנגדות מוחלטת לטיפול ותפיסה שטיפול נועד לאוכלוסיה בעייתית ו"משוגעת", לבין פתיחות ותמיכה בפנייה לטיפול. אחד המרואיינים ניסח זאת כך: "כששמעתי את המילים 'טיפול פסיכולוגי' לא היו לזה קונוטציות טובות. מה שעלה לי בראש זה אנשים עם בעיות קשות מאוד או לחילופין אנשים עשירים מאוד שאין להם מה לעשות עם כספם".
המרואיינים הסכימו כי הסדרה בטיפול אינה מקוטלגת בג'אנר מקובל כמו סידרת דרמה או טלנובלה, זאת בשל היותה תוכנית יומית, ללא השקעה מיוחדת בתפאורה כפי שנהוג בסדרות אחרות כדי לעורר את עניין הצופים. הודגשה ייחודית התוכנית בכך שישנה בה התמקדות מלאה בראובן המטפל ובמטופל שמולו שמתחלף מידי יום. המרואיינים חשו שסדרה כזו מצריכה ריכוז רב על מנת להתמקד ולהבין את התכנים, יחסית לתוכנית טלוויזיה אחרות.

השפעת הסדרה בטיפול
השפעתה של הסדרה על תפיסות הצופים סווגה למספר נושאים כפי שיוצגו להלן.

מאפייני המטופלים, והסיבות בגינם הם פונים לטיפול
חלק מהמרואיינים החזיקו בדעה כי הפונים לטיפול פסיכולוגי הינם אנשים המוגדרים בעייתיים או אפילו מופרעים המצויים בשולי החברה, לטענתם הסדרה שינתה את התפיסה הזו, בכך שבמסגרתה גם אנשים משכילים ומצליחים זקוקים לתמיכה פסיכולוגית. כמו כן חל שינוי בתפיסה הרווחת בקרב הצופים לגבי סיבת הפניה לטיפול. לפני הצפייה בסדרה רובם דברו שמדובר לרוב בבעיה ספציפית וממוקדת, שאותה מעלים תוך ציפייה לקבל עצה וכלים להתמודדות. מרואיינים סיפרו שלמדו מהתוכנית שאנשים רבים פונים לטיפול בשל צורך כללי לשוחח עם איש מקצוע ומתוך צורך לחשיבה והתבוננות על החיים, לא בהכרח סביב בעייה ממוקדת. כלומר ניתן לראות שינוי של ממש בהגדרה של הטיפול הפסיכולוגי ומהותו כפי שנתפסת על ידי המרואיינים: "פעם חשבתי שפסיכולוג זה לאנשים פסיכים ולכן הוא גם נקרא ככה, אבל אפשר לומר שהתוכנית נתנה לי תרגום פשוט מה זה פסיכולוג – איש מקצוע אשר מוסמך לתת את חוות דעתו המקצועית לכל אדם אשר פונה אליו, בין אם זה רופא או עקרת בית ולא צריך להיות פסיכים כדי להגיע אליו"; "בעבר לא כל כך האמנתי בטיפול, לא נראה לי שיכול לעזור לאנשים, היום אני הרבה יותר פתוחה לנושא וחשה פחות התנגדות נראה לי שהסדרה קרבה אותי לנושא. כיום אני חושבת שטיפול יכול להוציא מאנשים דברים מתחת לפני השטח שגורמים לבעיותיהם… אנחנו חושבים שדברים מסוימים קורים רק לנו, ורק אנחנו נמצאים במצב הזה, אבל כולנו בסופו של דבר עוברים את אותן הבעיות וזה נתן לי פרספקטיבה אחרת".
מצד שני, היו כמובן גם הסתייגויות, לדוגמא: "אני חושבת שטיפול לא מתאים לכל אחד. לדוגמא ידין היה מטופל שלא היה צריך לעבור טיפול. הוא טיפוס סגור, מאוד בטוח בעצמו ובמה שהוא עושה. אני חושבת שהוא טיפל חזק מדי בידין ולכן אף פגע בו. הטיפול גרם לו לחשוב, להרגיש, ויכול להיות שזה מה שגרם לו לאי תפקוד בשעת טיסה ולהתרסקות".

מהלך הטיפול
הסדרה הציגה את התהליך הטיפולי של הדמויות שונות, ובכך אפשרה לצופים ללא ניסיון אישי בטיפול, צפייה, ומתוך כך לימוד של המאפיינים הטיפוליים. אחד המרואיינים סיפר למשל כי תמיד דמיין את הסיטואציה הטיפולית כך שהמטופל שוכב על ספה, ולא יוצר מבט ישיר עם המטפל, ובעקבות הסדרה הבין כי זה לא מחויב המציאות, וש"אפשר להיות נינוחים ולשוחח בגובה העיניים". מרואיינת אחרת סברה לפני הסדרה, ש"טיפול פסיכולוגי מונחה בצורה יבשה וקרה על ידי הפסיכולוג" שלא מאפשר למטופל לסטות לכיוונים שלא נוגעים לנושא המטופל, והסדרה שנתה את תפיסתה. עמדה נפוצה נוספת שהובעה הייתה שטיפול פסיכולוגי הינו ממושך ולא מתרחשות במהלכו התפתחויות רבות. צופים רבים חשו בעקבות הסדרה שבמסגרת הטיפול הפסיכולוגי ישנה לעיתים התקדמות מהירה לכיוונים חדשים גם של המטפל וגם של המטופל.
מרואיין אחר ביטא טרוניה כלפי טיפול בכך ש "קיבלתי את הרושם שהטיפול מורכב משאלות מנחות כשבעצם הפסיכולוג לא אומר כלום, לא נותן הנחיות קונקרטיות, לא נותן תשובות לשאלות המטופלים, ולא נותן בסוף פתרונות". מרואיינים רבים ראו חסרונות בטיפול הפסיכולוגי בכך שזמן הטיפול קצוב ולעיתים נגמר הזמן דווקא שנוגעים בנקודות מהותיות. כמו כן הובע חשש מהתמכרות ותלותיות בין המטפל למטופל.

האינטראקציה בין המטפל למטופל
כל המרואיינים במחקר התייחסו בעיקר לדמות המטפל בסדרה. מספר מרואיינים טענו כי דמות הפסיכולוגית המדריכה (שגולמה על ידי גילה אלמגור), היא דמות המטפל הקלאסית כפי שהעלו בדמיונם, וכעת קיבלו את הרושם שהטיפול הפסיכולוגי האמיתי, כפי שהגדירו, מתנהל דווקא במתווה של "שיחה בין חברים", וזאת בשל אופיו החברותי והפתוח של ראובן הפסיכולוג. לחלק מהמרואיינים דווקא הפריעה סוגיה זו, במיוחד בכך שהסדרה מציגה את הפסיכולוג כאדם המביא את חייו האישיים אל תוך הטיפול: "קצת מפחיד אותי לחשוב שאדם עם בעיה פסיכולוגית מגיע לטיפול ופתאום יכול למצוא עצמו כשהמטפל שלו לא מרוכז במאת האחוזים בו, אלא טרוד בבעיותיו שלו ומערב רגשות אישיים שאינם צריכים להיות קשורים למטופל"; "הבעיות בחייו של ראובן הן אלו שהשפיעו על הדרך בה טיפל במטופלים שלו ולדעתי היה צריך לנתק את עצמו בעניין זה, ולא לתת לבעיותיו להשפיע על צורת ודרך הטיפול שלו".
התנודה בין הפתעה חיובית מפתיחותו של ראובן לרתיעה משבירת הגבולות בהתנהגותו אפיינה את מרבית הראיונות. לעיתים חיבוק שנתן הפסיכולוג למטופלת בסוף אחת הפגישות נתפס כמחווה אנושית ללא כוונות מיניות שמחזק את האמון במטפל ושוברת את תדמית המטפל קר-הרגשות, ולעיתים היוותה התנהגות זו סימן שלילי ומרתיע. "לא הייתי מודעת לכך שקיים סוג מטפלים כמו ראובן. בעקרון לא התחברתי לטיפוס המטפל שמייצג ראובן. אני חושבת שהוא מעורב מדי בטיפול, ומעדיפה מטפל שהוא יותר שמרני. במקרה של נעמה, אני חושבת שזה ממש לא לעניין להתאהב במטופלת ולערב אותה ברגשות הללו".
נושא נוסף שמשך תשומת לב היה העובדה שגם פסיכולוג פונה בעצמו לטיפול, ומקבל כלים שונים להתמודדות, הן עם עצמו והן עם מטופליו. נושא זה היה חדשני ולא ידוע למרבית הצופים, כולל אלו בעלי ניסיון אישי בטיפול: " בתוכנית הציגו את האנושיות של הפסיכולוג והראו במקביל את הבעיות שעוברות עליו … זה שינה לי את התפיסה של פסיכולוג ככל יכול ושהוא פה רק בשבילנו"; "נכון שזה מאוד מובן שפסיכולוגים הם גם אנשים עם רגשות מחשבות ובעיות, אבל האופן שבו אסי דיין התנהג מול המטופלים שלו, והאופן שבו הוא התנהג מול גילה כל כך שונה, שזה גרם לי לחשוב שפסיכולוגים הם סוג של שחקנים. הפרק מאוד העציב אותי וגרם לי לחשוב על הפסיכולוגית שלי"; "הצפייה בפסיכולוג שמקבל עזרה, זה כמו ללכת לדיאטנית שמנה, לא בדיוק מעורר אמון מוטיבציה וחשק"; "הרגשתי קצת מוזר. בדרך כלל כמטופלת את בעצם חווה את החד ממדיות של המטפל. כלומר הוא לא חושף בפניך את המחשבות האמיתיות שלו, את התפיסה שלו… כצופה בסדרה נחשפתי לצד השני של המטבע, לטיפול שלו עצמו. הרב ממדיות הזו של לראות את כל התמונה, יש בה משהו מאוד מסקרן, על גבול הפיקנטריה, נראה לי שזה החלום הרטוב של כל מטופל לדעת מה קורה עם המטפל". ניכר שהטיפול שעובר הפסיכולוג עורר אמביוולנציה אצל צופים רבים. מחד זה הגביר את תפיסת האנושיות של המטפל בצורה חיובית ומאידך ניפץ את הפנטזיה שהמטפל "כל יכול" ועומד לרשות המטופל בכל מצב. מעניין לציין שלא היתה כמעט התייחסות לעצם קבלת ההדרכה של המטפל והשפעתה לאחר מכן על הטיפול שהוא נותן.

אמינות והזדהות
הסדרה בטיפול אפשרה למעשה פתח הצצה להתנהלות טיפולית, שהינה אינטימית לרוב, ונעשית בחדרי חדרים. אפשרות זו לכשעצמה עניינה וריתקה את הצופים השונים. יש לציין שניכר הבדל משמעותי בין שתי קבוצות המרואיינים בהתייחסותם לאמינותה הנתפסת של הסדרה. בקרב בעלי ידע וניסיון קודם הובעה התייחסות רבה יותר לסוגיית האמינות. רובם טענו כי בשל רצון להשיג עניין ואחוזי צפייה גבוה יותר, הסדרה לא משקפת נאמנה את המציאות הטיפולית: "המטפל נתן עצות שאף פסיכולוג לא היה נותן למטופל שלו"; "ההתפתחויות בטיפול מהירות מידי"; "אמנם נראה שיש הקבלה לטיפול פסיכולוגי, אך עדיין, זו רק תוכנית טלוויזיה זו לא המציאות".
לעומתם, רוב המרואיינים ללא הידע והנסיון המוקדם סברו שהסדרה בטיפול אמינה ומציאותית: "מדובר ממש במסמך תיעודי של מקרים שלא מן הנמנע כי אכן נתקלים בהם במציאות"; הסדרה מצוינת, מציגה מצבים אמיתיים ומעבירה את חווית הטיפול בצורה אותנטית. אני חושב שהסדרה עשתה שירות מצוין לא רק למטפלים אלא בעיקר למטופלים פוטנציאלים שעד היום חשו רתיעה מהפניה לטיפול".
יחד עם זאת יש לציין כי סיפור התאהבות הפסיכולוג ראובן במטופלת נעמה יצר אצל מרבית מהמרואיינים תחושת אי נוחות, ולטענתם חוסר אתיקה מסוג זה גרע מאמינות הסדרה, שלטענת חלק מהם נראתה תלושה מהמציאות. בנוסף, היו מספר מרואיינות שהביעו חשש לפנות לפסיכולוג גבר בעקבות הסצינה האמורה בסדרה.
נראה שקיים קשר בין מידת ההזדהות שחשו הצופים עם אחת או יותר מהדמויות וכן עם הסיטואציה הטיפולית לבין אמינות הסדרה הנתפסת בעינם. מבנה הסדרה שמאפשר כניסה לעולמן של הדמויות השונות הפונות לראובן הפסיכולוג לצורך טיפול באופן חד שבועי אפשר כנראה לרבים מהצופים להזדהות, ולו במעט, עם אחת מהן. היו צופים שאף בחרו את אחת הדמויות וצפו רק בטיפול שלה. אחת המרואיינות שחשה הזדהות עם דמות הילדה המתעמלת שקרובה לגיל בתה סברה שהפרקים שעסקו בה היו כתובים טוב יותר משאר פרקי הסדרה. שני מרואיינים גברים בחרו לצפות רק בפרקים העוקבים אחר דמותו של ידין הטייס, וטענו כי הדבר מתקשר לרקע הצבאי שלהם, ולהבנתם כי טייסים הם גם אנושיים ולעיתים פגיעים. רבים תיארו תחושה והזדהות בעוצמה רבה: "אני זוכרת שאחרי הפרק הראשון של איילה הרגשתי כאילו עברתי טיפול בעצמי, נשאבתי לזה. אחרי הפרק הסתכלתי על השעון ולא האמנתי שעברה רק חצי שעה, הרגשתי כאילו עבר הרבה יותר זמן"; "איילה הייתה הדמות המועדפת עלי… בא לי לחבק אותה". אחת המרואיינות סיפרה כי חשה קשר אישי עם הדמויות שלמדה להכיר במשך השבוע , ואפילו המשיכה לחשוב עליהם לאחר הסדרה. אחרת טענה כי יש לה הרגשה שלפעמים היא עוברת את הטיפול וההזדהות היא מוחלטת. צופה קבועה של הסדרה טענה שהיתה לה תחושה המתעצמת מפרק לפרק עד כדי כך שניתן היה אף לחוש כאילו היא עצמה יושבת מול הפסיכולוג ומקבלת טיפול. זו היתה לתחושתה "מעין תרפיה אישית המאפשרת לקבל ערך מוסף משמעותי".
מצד שני, היו מרואיינים שחשו ניכור מול הסדרה. לדוגמא, אחד המרואיינים סבר ש"הסדרה יוצרת רושם שטיפול פסיכולוגי הוא לעשירון העליון בלבד ועלולה לפגוע במעמדות אחרים שאינם מזדהים עם הטייס, המתעמלת המקצועית והזוג העשיר "; "לדעתי טיפול פסיכולוגי הוא בעיקר לעשירים מתפנקים, כי לעניים אין זמן וכסף לבזבז על בעיותיהם האישיות והם מוצאים את הכוח מבפנים להתמודד עם בעיותיהם"; "הציגו את כל המטופלים כבעלי משרות בכירות בלבד, מה שמצד אחד צמצמם את הסטיגמה אך מצד שני גורם לתפוס את הטיפול כדבר יקר – רק מי שיש לו כסף יכול להרשות לעצמו לפנות לטיפול".
יש לציין כי בעלי הניסיון הקודם הזכירו פחות במסגרת הריאיון את הזדהותם עם דמויות אלו ואחרות, אלא הרבו בתיאור התחושה, שהתכנית סיפקה להם הזדמנות לראות בעצם איך הם נראים בפגישות שלהם, ואפשרה להם התבוננות כמו במראה, שהיוותה מקור להשוואה לטיפול אותו הם עברו: "בתור אחת שהייתה בטיפול זה היה סוג של השוואה. לראות אם מה שקרה אצלי קורה גם במקומות אחרים."; "לא חשבתי לעצמי שמטופלים יכולים להתנהג בצורה כל כך בוטה למטפל. בעקבות זאת אני מרשה לעצמי יותר בוטות קצת בטיפול. אני אגיד מה שאני חושבת גם אם זה מעליב… אך עדיין לא בצורה קיצונית כמו בסדרה"; "כל זה גורם לי לחשוב על הטיפול שלי, ועל דברים שאולי אפשר היה לעשות אחרת, הרי בסדרה בכל פרק יש איזו פריצת דרך או משהו מסעיר שקורה ואילו אנחנו מתקדמים כך לאט"; "זה כמו להציץ על עצמך בטיפול, מעין קלטת וידאו אך במקום לראות אותי, יש מישהו אחר".

פנייה והימצאות בטיפול
חלק מהמרואיינים ציינו שהסדרה גרמה להם רצון להתנסות בעצמם בטיפול: "כצופה בתוכנית הייתי יכול לפסול מספר סטיגמות שהיו לי בנוגע לטיפול פסיכולוגי כמו למשל לראות שאנשים לא פונים לפסיכולוג בגלל דברים קיצוניים בחייהם, ולמעשה אין צורך להתבייש בעובדה שפונים לפסיכולוג, זהו עוד סוג של שרות שניתן, ונעשה נפוץ יותר ויותר בעולם המודרני"; "מאז שהתחלתי לצפות בסדרה אני אוספת חומר על התחום ואולי בסופו של דבר אעזור אומץ ללכת לטיפול". היו מרואיינים שסיפרו שתוך כדי הצפייה בסדרה יצרו קשר עם מטפל לצורך התנסות אישית. יחד עם זאת, מספר לא מבוטל של מרואיינים טענו שלמרות הצפייה בתוכנית יהיה להם "קשה להיפתח ולדבר על נושאים אינטימיים בפני זרים".
מרואיינים שהיו או עדיין נמצאים בטיפול הושפעו גם הם מהסדרה, ולעיתים אף רצו להחליף בעקבות זאת מטפל. לדוגמא, "בעקבות הצפייה בסדרה ראיתי שישנו סוג של טיפול אקטיבי יותר בו המטפל נוקט עמדה ומכוון את מטופליו ללא כל חשש. אין ספק, שאני צריכה סוג של מטפל כמו ראובן, שיכוון לי את החיים."; "אני שוקל לעזוב את הפסיכולוג שלי ולמצוא מישהו קצת יותר דומיננטי ומעורב שכל טיפול איתו יהיה 'פגז' אולי מישהו כמו ראובן.". עם זאת, רוב המרואיינים בקבוצה זו חוו אינטגרציה טובה בין הסדרה לחוויה הטיפולית שלהם: "הידע שלי לא השתנה בעקבות הסדרה אך דעתי על הטיפול השתנתה ואין לי בעיה לדבר על זה עם אחרים". אחת המרואיינות סיפרה שהסדרה אפשרה לה לשתף את בן זוגה בחוויה הטיפולית אותה עברה בעבר, דבר שמאוד קירב ביניהם. היו כמובן כאלה שגרסו שהסדרה לא שינתה את עמדתם החיובית ממילא כלפי טיפול פסיכולוגי אלא היוותה עבורם "סידרת טלוויזיה שכיף לצפות בה".
נושאים מסויימים עוררו עניין מיוחד, לדוגמא, הטיפול הזוגי. "אני מאד מזדהה עם הטיפול הזוגי שהיה בסדרה, חבל שלא הלכנו יחד, אולי זה היה עוזר"; "אני נפרדתי מחברתי לפני כחצי שנה ומאז עובר תקופה קשה של התמודדות. בטיפול הזוגי של מיכאל ואורנה שמתי לב שבעיות שהיו לי בחיי הזוגיות חוזרות ונמצאות גם אצל זוגות אחרים, ולכן התעמקתי במה שנאמר שם וגם הייתי קשוב לתשובות וההכוונה של ראובן. לאחר הסדרה קפצה לי המודעות מאיפה באו חלק ניכר מהויכוחים והבעיות בחיי הזוגיות".
לסיום חלק זה יוצגו מספר ציטוטים הממחישים את הטרוגניות העמדות שעלתה בעקבות הסדרה לגבי הפניה לטיפול פסיכולוגי: "הסדרה שינתה לי את החיים, היא הצילה אותי מעצמי ועזרה לי להבין שטיפול יכול להיות יעיל עבורי. אני מרגישה שהפניה לטיפול חיזקה אותי ומצטערת על כל שנייה שלא עשיתי זאת קודם."; "הסדרה לא שינתה כלל את דעתי על פסיכולוגים, ולהיפך נראה לי שרובם יותר מתוסבכים מהמטופלים שלהם. למשל ראובן, לעצמו הוא לא מצליח לעזור אז בטח שלא לאחרים, אני לא מבינה , פתאום נהיה אופנתי ללכת לפסיכולוג. אני מעדיפה לשלם 400 שקל על זוג נעליים חדשות ואני בטוחה שאני ארגיש הרבה יותר טוב מאשר אחרי שיחה עם איזה פסיכולוג"; "חלק ממה שמשך אותי בסדרה ובעקבות זאת גם הסכמתי לבקשתה הישנה של אשתי ללכת לטיפול זוגי, היה הדיאלוגים השנונים וזה שנוכחתי שהמטפל לא רק מקשיב אלא ממש מפרש את ההתנהגות של המטופלים ומביע דעה. יחד עם זאת הלכנו לטיפול זוגי ומאד התאכזבנו, כנראה הדברים יפים בסדרה אבל בחיים דרושים הרבה 'פרקים' עד שמגיעים, אם בכלל, למטפל הנכון, להבנה ולתוצאות"; "אני עברתי טיפול פסיכולוגי כמעט שנה לאחר שאבי נפטר והסדרה ממש החזירה אותי לשם. במיוחד הרגשתי שאני מתגעגעת לטיפול וכמעט קנאתי בדמויות על המסך שהיה להם בפני מי לפתוח את הלב ככה"; "אמנם מניסיוני האישי הדברים לא קורים במהירות שכזו, לוקח זמן עד שמבשילים ומתמודדים עם הבעיה, אך ללא ספק לאחר צפייה בכל הפרקים זה עושה לי חשק לחזור ולנסות טיפול חוזר אצל מטפל כמו ראובן"; "הפסקתי לפני מספר חודשים טיפול עקב חוסר חיבור אישי עם המטפל, פשוט לא הרגשתי נח איתו, הסדרה החדירה לי תקווה חדשה לחיבור אפשרי עם גורם טיפולי חדש".

תוצאות הסקר הכמותי
מאחר והפירוט הסטטיסטי אינו מתאים למסגרת המאמר הנוכחי נציין רק את הממצאים העיקריים של הניתוח ללא פירוט סטטיסטי. כדי לבחון את דפוס העמדות כלפי טיפול פסיכולוגי, ובהמשך ההבדל בעמדות אלו בין הצופים בתוכנית שאלו שלא צפו, בוצע ניתוח גורמים על פריטי השאלון שהתייחסו לעמדות הנבדקים כלפי טיפול פסיכולוגי. ניתוח גורמים מאפשר לבחון את עולמות התוכן המרכזיים שבאים לידי ביטוי בשאלון. נמצאו שלושה נושאים מרכזיים שנובעים מסקר העמדות. הגורם (הנושא) הראשון הורכב מהפריטים הבאים: כל אדם יכול להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי; מהי עמדתך באופן כללי כלפי טיפול פסיכולוגי; טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לאנשים להשתנות; אם מישהו קרוב לי היה במצוקה הייתי מציע לו לפנות לטיפול פסיכולוגי; במקרה הצורך הייתי מוכן לפנות לטיפול פסיכולוגי; אני חושב שפסיכולוגים הם אנשים חיובים ומיוחדים; אני מכיר אנשים שטיפול פסיכולוגי עזר להם. ניתוח התוכן של הפריטים הללו הביא אותנו לכנותו "עמדות כלפי התועלת שטיפול פסיכולוגי עשוי להביא".
הגורם השני הורכב מהפריטים הבאים: מי שהולך לטיפול פסיכולוגי הוא אדם חלש; טיפול פסיכולוגי נועד לחולי נפש ולא לאנשים בריאים; יותר מידי אנשים הולכים כיום לטיפול פסיכולוגי; טיפול פסיכולוגי זה קצת התפנקות. לפיכך כונה גורם זה "עמדות הקשורות לסטיגמה החברתית כלפי טיפול פסיכולוגי".
הגורם השלישי הורכב מהפריטים הבאים: אני מכיר אנשים שטיפול פסיכולוגי הזיק להם; אני לא סומך על פסיכולוגים. לפיכך כונה גורם זה "עמדות כלפי נזק שעלול טיפול פסיכולוגי להביא".
כדי לבחון הבדלים בעמדות הצופים בתוכנית בטיפול לאלו שלא צפו בתוכנית וכן בעוצמת הצפייה/אי צפייה של כל אחד מהם נבנה משתנה בלתי תלוי עם 4 דרגות:
1. צופים "כבדים" בתוכנית שראו מעל 5 פרקים (77 נבדקים 19.1% מהמדגם).
2. צופים "קלים" בתוכנית שראו עד 5 פרקים (126 נבדקים המהווים 31.3% מהמדגם).
3. אנשים שלא צפו בתוכנית אבל שמעו עליה (86 נבדקים המהווים 21.3% מהמדגם).
4. אנשים שלא צפו בתוכנית ולא שמעו עליה מעולם (114 נבדקים המהווים 28.3% מהמדגם).

המשתנה התלוי היה כמובן ציוני שלושת הגורמים שנמצאו בשלב הקודם.
כדי לבדוק את השפעת רמת הצפייה/אי צפייה בתוכנית על עמדות הנבדקים בוצע ניתוח שונות חד כיווני שבו בנמצא הבדל מובהק בעמדות בשלושת המשתנים התלויים בין רמות הצפייה/אי צפייה השונות. הממוצעים מורים על קשר עולה בין עוצמת הצפייה לעוצמת העמדות, כלומר, ככל שעוצמת הצפייה עולה כך גם העמדות כלפי הטיפול הפסיכולוגי נעשות חיוביות יותר. גם מדדים לבדיקת עוצמת הקשר מראים על קשר מובהק בין שני המשתנים.
כדי לבדוק האם הצפיה בסדרה קשורה למידת הצפיה בטלויזיה באופן כללי בוצע מבחן חי בריבוע בין המשתנה האם צפה/לא צפה בסדרה לבין המשתנה ששאל לגבי כמות הצפיה בטלוויזיה בשעות באופן כללי. נמצאה תלות מובהקת בין שני המשתנים, כלומר, הנטייה לצפות בטלוויזיה באופן כללי מנבאת את מידת הצפייה בתוכנית בטיפול.

לסיום, להלן מספר נתונים סטטיסטיים שעשויים להדגים את השפעת הסדרה על הצופים בה בהקשר לשיפור עמדותיהם כלפי טיפול פסיכולוגי:

מראה מקום

1. Vogel, Wade, and Haake, 2006
2. Cepeda-Benito & Short, 1998; Kelly & Achter, 1995; Vogel & Wester, 2003
3. Vogel, & Wester, 2003
4. Komiya, Good, & Sherrod, 2000
5. Kushner & Sher, 1989
6. Vogel & Wester, 2003
7. Corrigan, 2004, Corrigan & Penn, 1999, Deane & Chamberlain, 1994; Corrigan & Matthews, 2003
8. Vogel, Wester, Wei, & Boysen, 2005
9. Sirey, Bruce, Alexopoulos, Perlick, Friedman, et al., 2001
10. Corrigan, 1998, 2004; Holmes & River, 1998; Link, Struening, Neese-Todd, Asmussen, & Phelan, 2001
11. Fisher et al., 1982; Fisher, Nadler, & Whitcher-Alagna, 1983; Nadler & Fisher, 1986
12. Vogel, Wester, Wei, & Boysen, 2005.
13. Rickwood & Braithwaite, 1994
14. Ward, 2002.
15. Schiappa, Gregg, & Hewes, 2004.
16. Zalsman et al., 2005.
17. Davies et al., 2002
18. Thompson & Austin, 2003
19. קנטי נורית, 2006

The post ממצאי מחקר: השפעת הסדרה "בטיפול" על עמדות הציבור בישראל לגבי טיפול פסיכולוגי appeared first on PSY.

מפגש עם פסיכולוג מכונה טיפול פסיכולוגי. ביטויים נפוצים נוספים הם ייעוץ פסיכולוגי, פסיכותרפיה (טיפול בשיחות) ועוד. מדובר על מפגש עם איש מקצוע שמתמחה בהבנת תהליכים נפשיים, מודעים ושאינם מודעים, בהתבוננות ביחסים בינאישיים, בקשר בין גוף ונפש וכדומה. הפסיכולוגיה עוסקת במכלול התחושות המחשבות והחוויה האנושית. הפסיכולוגיה הקלינית היא התחום הטיפולי והאישי בפסיכולוגיה. כל אדם מוצא עצמו בשלב כלשהו לאורך חייו במצוקה או התלבטות. פעמים רבות אנשים מתמודדים עם צמתי המשבר בעצמם ובעזרת סביבתם הקרובה. אולם לעיתים יש צורך בעזרה מקצועית כדי לאפשר שינוי. זה המקום שטיפול פסיכולוגי משתלב בתמונה.

מה ההבדל בין בעיה או התמודדות פסיכולוגית לבין הפרעה נפשית או מחלת נפש Mental Disorder

"הפרעה נפשית" Mental-Disorder הוא ביטוי פסיכיאטרי ולא מוצלח במיוחד, לפחות בתרגומו לשפה העברית, למגוון של התמודדויות, קשיים ובעיות פסיכולוגיות שאיתן מתמודדת האוכלוסיה הרחבה בעולם.DSM הוא ספר האבחון הפסיכיאטרי האמריקאי להפרעות נפשיות בהוצאת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית. ראשי התיבות שלו מתייחסים ל: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders חלקיו המוכרים והיישומיים ביותר כוללים את הציר הראשון המתייחס להפרעות ומחלות נפשיות, והציר השני המתייחס להפרעות אישיות. אולם הגישה האבחונית של ה-DSM, למרות היותה הפופולארית והשימושית ביותר בעולם בריאות הנפש, אינה חפה מביקורת וקונטרוברסיה. לדוגמה, "הפרעות האישיות" המוגדרות בה לוקות בהכללה ניכרת בין אנשים שסובלים מבעיות פסיכולוגיות שונות, ולא מספקות גם טיפול דיפרנציאלי לכל הפרעה והפרעה. מערכת האבחנות של ה-DSM עלולה ליצור סטיגמה על קהלים רחבים למדי באוכלוסיה שכן השימוש בביטוי "הפרעות נפשיות" Mental-Disorders עלול לעורר תדמית בעייתית, הן כלפי מי שמתמודד עם קשיים או בעיות פסיכולוגיות, והן כלפי הטיפול הנפשי עצמו. בתקופתנו, פניה לטיפול פסיכולוגי נפוצה ומקובלת בקרב האוכלוסיה הרחבה והנורמטיבית, מסיבות רבות, חברתיות ואחרות. אנו סבורים שכפי שבשנות ה-70 החליט איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי לבטל את קביעתו כי הומוסקסואליות הינה הפרעה נפשית, יתכן שהגיע הזמן כיום לשנות באופן כללי את הביטוי "הפרעה נפשית" למונח יותר סובלני, שפתוח לטווח רחב של תופעות והתמודדויות, בעיקר לצורך מתן כבוד ולגיטימציה למי שמעוניין לפתח מודעות כלפי תופעות פסיכולוגיות שחש על עצמו, בתוכו ואצל אחרים, וכמובן כלפי הטיפול הפסיכולוגי באופן כללי. רוב האנשים שפונים לטיפול פסיכולוגי הם אנשים בריאים בנפשם אשר מעוניינים להתמודד דרך הטיפול עם בעיה שמטרידה אותם ולהביא לשינוי חיובי בחייהם. לקורא הנאיבי הסבור שמדובר בדקדקנות לשונית בלבד, חשוב לציין שהתמודדויות וקשיים פסיכולוגיים (המכונים כאמור "הפרעות נפשיות" Mental-Disorders בשפה הרפואית) נפוצים מאוד בקרב האוכלוסיה הרחבה בעולם כולו. משרד הבריאות האמריקאי מדווח שבהתאם לסקר האוכלוסין האחרון יותר מרבע מהאוכלוסיה הבוגרת מעל גיל 18 בארה"ב סובלת מבעיה פסיכולוגית כלשהי בכל שנה (לפי הגדרתה האבחונית כהפרעה או מחלה ב DSM). סביר להניח שמדובר בדיווח מוטה כלפי מטה, שכן אנשים רבים שאינם פונים לטיפול סובלים מבעיות פסיכולוגיות שהיו מוגדרות גם הן ע"י הDSM כהפרעות נפשיות. מכאן שבקלות ניתן לראות כיצד רוב אוכלוסית העולם עונה על קריטריונים פתולוגיים של האבחון הפסיכיאטרי. במצב כזה הגדרת הנורמאליות והפתולוגיה מעוררת תהייה ודורשת שינוי. אנו זוכרים שבתקופת ההתמחות שלנו כאשר עבדנו בבית חולים נדרשנו על ידי קופות החולים אשר מימנו את הטיפול הפסיכולוגי למבוטחיהם, למלא טופס אבחון עבור קופת החולים ובו דיאגנוזה לפי ה-DSM. פעמים רבות הבעיה הפסיכולוגית עימה הגיע המטופל היתה נורמטיבית ולא דרשה תווית פסיכיאטרית, אולם בפועל כל מטופל "זכה" לתווית שכזו, אחרת לא יכול היה לקבל טיפול במימון קופת החולים או המדינה. התוצאה העגומה הינה שמטופלים בשירות הציבורי מקבלים אבחנה פסיכיאטרית אשר יוצרת סטיגמה ורתיעה מקבלת טיפול פסיכולוגי. הסיבה העיקרית להיווצרות מצב זה היא נסיון להקביל בין הטיפול הפסיכולוגי לטיפול רפואי. לעיתים הקבלה זו מתאימה ונכונה, אך לעיתים היא שגויה ומזיקה, גם בשל הסטיגמה של "מחלת הנפש" אך בעיקר מאחר והטיפול הפסיכולוגי שונה באופן מהותי ברוב המקרים מהמודל הרפואי, כפי שנפרט בהמשך – עיקר ההבדל הוא שבמודל הרפואי יש למצוא את המחלה, ותרופה חיצונית פותרת אותה, ואילו שבמודל הפסיכולוגי הפתרון מגיע דרך כוחותיו של המטופל ויכולתו האישית להביא לשינוי. זוהי "התרופה" הפסיכולוגית העיקרית. יש לציין כמובן, שיש הבדלים בעוצמת הקושי הפסיכולוגי שעימו אנשים פונים לטיפול, ולעיתים המונח "הפרעה" או "מחלה" יכול לאפיין גם את ההתמודדות הפסיכולוגית. לדוגמה, לפני נתוני משרד הבריאות האמריקאי, כרבע מהאנשים המקבלים אבחנה פסיכיאטרית לפי ה-DSM (כ-7% מהאוכלוסיה הבוגרת) סובלים מבעיה פסיכולוגית חמורה עד כדי מניעת תפקוד יומיומי תקין. האתגר במצבים כאלה יהיה לעיתים לא רק בפתרון הבעיה, אלא בשיפור המצב לכזה שאפשר יהיה לחיות איתו בתפקוד יום-יומי טוב יותר. לא ניתן לטשטש את עוצמת ההתמודדות של החברה שלנו כיום עם בעיות פסיכולוגיות שכן לפני נתוני ארגון הבריאות העולמי בעיות פסיכולוגיות מהוות כיום את התסמונת הרפואית החמורה ביותר בארה"ב ובעולם המערבי עבור גילאי 15-44 (בפגיעתן בקיצור תוחלת החיים ופגיעה באיכות החיים), והתחזית הינה שתוך מספר שנים היא תחול על כל טווח הגילאים באוכלוסיה, אף יותר ממחלות הלב המהוות כיום הגורם הראשון בין המחלות (פירוט רב יותר על נושא זה במאמר שלנו על פסיכולוגיה חיובית ובהמשך מאמר זה). לסיכום, "הפרעה נפשית" או "מחלה נפשית" אינם רק ביטויי אבחנה פסיכיאטריים-רפואיים, אלא גם ביטוי נורמטיבי המציין מהו "מופרע" ומה "נורמאלי". לעומתם התמודדויות, בעיות, קשיים פסיכולוגיים, וביטויים מקבילים לכך, אינם שיפוטיים ברמה החברתית, אלא מתייחסים לפנומנולוגיה של הפרט ולחוויתו האישית. במאמר זה ובאתר כולו לא יכולנו להימנע לגמרי מהשימוש במונחים הרפואיים, שכן הם חלק מהטרמינולוגיה המקובלת, וחשוב שהמידע שנמסור יהיה גם מדוייק מבחינה סמנטית, עם זאת, אני שואפים להשתמש בביטויים הפסיכולוגיים ולא הפסיכיאטריים, אשר תואמים יותר את תפיסת עולמנו המקצועית והאישית, ולדעתנו גם את המציאות של רוב האנשים הפונים כיום לטיפול פסיכולוגי. גישה זו נתמכת כיום על ידי הנחיות האתיקה של ה APA, ארגון הפסיכולוגים האמריקאי.

איך לדעת האם צריך לפנות לטיפול

אין תשובה חד משמעית לשאלה והיא אישית למדי. בעיקרון, כאשר איכות החיים נפגעת או אינה מגיעה לרמה המצופה בשל בעיה פסיכולוגית או בעיה אחרת במציאות החיצונית רצוי לפנות לטיפול. השאלה קשורה במידה רבה לנושאים עליהם כתבנו בפסקה הקודמת, שהרי אם בעיה פסיכולוגית היא "הפרעה נפשית" ישנה באמת התלבטות משמעותית האם לפנות לטיפול, כיוון שפנייה כזו כרוכה בהכרה ש"יש בי משהו פתולוגי". לעומת זאת, הכרה בכך שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך נורמטיבי ובריא המתאים לאוכלוסיה הרחבה, שמיועד לשיפור איכות החיים בתקופה של התמודדות וקושי, ההתלבטות האישית פחות קריטית, ועוצמתה הרגשית צריכה להשתוות לשאלה האם לקבוע תור לרופא המשפחה או ליועץ אחר. לאחר הסרת הסטיגמה ונכונות לקבל את הפניה לפסיכולוג כתהליך בריא, מתחילה ההתלבטות האמיתית – "האם אני באמת מוכן לטפל בעצמי ולהביא לשינוי בחיי?". עד כמה שהדבר יכול להישמע מפתיע, ההתלבטות האמיתית, ולרוב הלא-מודעת, של אנשים האם לפנות לטיפול הוא החשש משינוי, והקושי לגייס מוטיבציה ורצון לשינוי זה, גם אם הוא נראה הדבר הנכון ביותר לאדם שמחפש לשפר את איכות חייו ודפוסי ההתמודדות עם אתגרי החיים. באנלוגיה שנשתמש בה גם בהמשך, הרבה אנשים יודעים שהם צריכים להפחית במשקל. כמה מהם פונים לדיאטנית ומצליחים לשמור על משקל אופטימאלי לאורך שנים? מעטים מאוד. במידה מסוימת להישאר עם הבעיה ולא לטפל בה, זה יותר נוח מבחינת הדימוי העצמי, זה נותן הרגשה שבעצם "העניין לא חמור כל כך", ו"שבכל רקע שארצה, העניינים יסתדרו", כך ש"זה בשליטה שלי". לעיתים הצורך בשליטה חזק יותר מהצורך להתמודד עם הבעיה, ומונע את הפניה לטיפול פסיכולוגי.

כיצד בוחרים פסיכולוג

בחירת מטפל מתאים תלויה במספר גורמים. ראשית, האם לפנות למסגרת ציבורית או פרטית. המסגרת הציבורית כוללת בעיקר את מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות ובתי החולים, מטפלים המצויים בהסדר של קופת החולים, וארגונים המספקים טיפול לאוכלוסיות ספציפיות כמו סטודנטים, ניצולי שואה, נפגעי משרד הביטחון וכדומה. המסגרת הפרטית היא רחבה מאוד, היא כוללת בעיקר פסיכולוגים קליניים ובעלי מקצוע נוספים בפסיכותרפיה שפועלים באופן עצמי. יתרונו העיקרי של הטיפול בשירות הציבורי הוא העלות הנמוכה. לכאורה מדובר בדבר טכני, אך בהתחשב בכך שטיפול פסיכולוגי הוא על פי רוב תהליך ממושך של כמה חודשים לפחות, מדובר בשיקול קריטי. במידה ואדם מתקשה לשלם עבור טיפול פסיכולוגי זוהי אחריותו האישית כלפי עצמו לפנות לטיפול דרך מסגרות השירות הציבורי כדי לאפשר לעצמו מרווח סביר של פגישות טיפוליות עד לשיפור במצבו. יש להדגיש שרוב הפסיכולוגים הקליניים אשר עובדים בשירות הציבורי, לפחות אלו שמצויים אחרי שלב ההתמחות, עובדים גם באופן פרטי מחוץ לשירות, ולפיכך רמתם המקצועית טובה ואין חשש שרמת הטיפול הציבורי תהיה פחות טובה בהיבט הפרסונאלי. עם זאת, לפניה למוסדות הציבוריים כמה חסרונות לוגיסטיים משמעותיים, בעיקר בהקשר לרמת הגמישות בנושאים כגון תור המתנה עד קבלת הטיפול, חוסר אפשרות לבחור במטפל מסויים, מגבלה על מועדי ושעות המפגש, תדירות המפגשים, ולעיתים  בעיות הקשורות לחיסיון וסודיות, שכן יש להירשם במאגרי המידע של המוסדות המטפלים. הפניה לטיפול בשירות הציבורי נעשית בדרכים הבאות: ניתן לפנות לצוות בריאות הנפש בסניף קופת החולים באזור המגורים ולברר אילו שירותים פסיכולוגיים הם מאפשרים. בנוסף ניתן לפנות לכל מרפאה ציבורית באזור המגורים: מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות או מחלקות חוץ בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים ברחבי הארץ שנותנים בד"כ שירות לקהל הרחב. כמו כן ניתן לפנות לגופים שנותנים טיפול לאוכלוסיות יעודיות כגון שירותי ייעוץ לסטודנט באוניברסיטאות, "עמך" לניצולי שואה ודור שני, ועוד. אפשר גם לצלצל לאגף הרווחה בעיריה ולברר אילו אפשרויות יש במסגרת העיריה לטיפול, יש הבדלים בין רשות אחת למשניה. הפניה לטיפול פסיכולוגי פרטי יכולה להיעשות במספר דרכים. פעמים רבות פונים באמצעות היכרות אישית והמלצה של אדם מוכר. במקרים אחרים ניתן לפנות בעזרת מדריכים שונים כגון דפי זהב וכמובן באמצעות האינטרנט. לפעמים ההתלבטות כיצד לבחור פסיכולוג גורמת לרפיון ידיים ודחיה של הפניה, וכמובן החרפת או הזנחת הטיפול. חשוב לזכור שהטיפול הוא בסופו של דבר מפגש אישי בין שני אנשים וכמו בכל מפגש כזה נדרש מצד אחד זמן כדי להכיר ולהעריך האם הקשר נכון ומתאים, אך במקביל חשוב להיות מודע לתחושות הפנימיות. אם הקשר נראה לא נכון ולא מתאים אפשר בהחלט להיפרד אחרי מספר פגישות היכרות ולבחור בפסיכולוג אחר.

אילו סוגי טיפולים פסיכולוגיים קיימים

בהמשך מאמר זה נעסוק בכך בהרחבה, אך בעיקרון, למרות שישנם מאות סוגים של טיפול פסיכולוגי, ניתן לסווגם בכלליות לשני סוגים עיקריים: הטיפול הדינמי שהוא בד"כ תהליך ארוך טווח והטיפול הממוקד וקצר המועד. בעיות ממוקדות המשפיעות על תחום צר בחיים ניתנות לטיפול בגישה ממוקדת בטווח זמן קצר יחסית של מספר פגישות, למשל, התלבטויות ממוקדות, חרדת טיסות, חרדת בחינות, פוביות שונות ועוד. לעומת זאת נושאים הקשורים להתמודדות פסיכולוגית בעלת רקע אישי ממושך או עמוק, נטיות אישיות ותחומי חיים הנוגעים לנושאים נרחבים יותר (למשל, שאלות של זהות אישית, קשיים ביצירת קשר זוגי, דימוי עצמי וכדומה) דורשים בד"כ מסע ארוך ומקיף שעשוי לקחת זמן רב יותר. קשה להגדיר בדיוק את אורך התהליך, הוא אינדיבידואלי ודורש היכרות אישית. באופן פורמלי טיפול קצר מועד מוגדר ככזה שאורך ממספר בודד של פגישות ועד חצי שנה. טיפול ארוך מועד נחשב לכזה שאורך חודשיים ומעלה. רוב הפסיכולוגים הקליניים בישראל הוכשרו לטיפול דינמי אולם בשנים האחרונות גוברת המודעות גם לטיפולים קצרי מועד. יש להדגיש שההבנה לתהליכי עומק פסיכולוגיים חשובה לכל סוג של טיפול, גם אלו הממוקדים. הטיפולים הפסיכולוגים גם מובחנים בפורמט המפגש: אישי, זוגי, משפחתי, קבוצתי, למבוגרים, לילדים, ועוד. הטיפול האישי הוא הנפוץ ביותר. במקרים של התמודדויות הקשורות לזוגיות ומשפחה נפוצים גם טיפולים זוגיים ומשפחתיים. הטיפול הקבוצתי יכול להשתלב עם או בלי טיפול אישי ונותן מינון מעניין של התמודדות פנים אישית ובין אישית. עם זאת, הוא אינו נפוץ וניתן למצוא עבודה קבוצתית בעיקר בארגונים ומקומות עבודה סביב תהליכים של ייעוץ ופיתוח ארגוני.

האם הטיפול הפסיכולוגי בילדים שונה מזה במבוגרים

הטיפול בילדים שונה מהטיפול במבוגרים בשל ההבדלים בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית. טיפול זה דורש נסיון והתמחות ייחודיים. טיפול בילדים נעשה פעמים רבות באמצעות משחק-תרפיה. ככל שהילדים גדלים נעשה הטיפול דומה יותר לטיפול בשיחות במבוגרים. במקרה של ילדים קטנים מומלץ פעמים רבות לתת הדרכה להורים ולא בהכרח לטפל ישירות בילד עצמו. במקרה של תינוקות כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד. יש מספר מועט יחסית של מטפלים ומרפאות המתמחות בטיפול פסיכולוגי בגיל הקודם לגן. אין ספק שגם כשהילד נמצא בטיפול פסיכולוגי באופן אישי, ההורים חייבים להיות חלק מהתהליך הטיפולי כפי שמסוכם ב"חוזה הטיפולי" בין המטפל למשפחה. לעיתים ניתן לשלב טיפול בילדים (ולעיתים גם במבוגרים) בשיטות אחרות, לדוגמה, טיפול בתנועה, באומנות, במוסיקה, באמצעות עבודה עם בעלי חיים, ריפוי בעיסוק ועוד. אלו מועברים ע"י אנשי מקצוע המתמחים בתחום הספציפי בתיאום עם הפסיכולוג המטפל.

האם חשוב לדעת את הגישה התיאורטית של הפסיכולוג שלי

לכאורה הגישה התיאורטית של המטפל אמורה להיות המקור המרכזי להצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי. היינו עשויים, למשל, לצפות שגישה דינאמית תתאים למערכת סימפטומים אחת וגישה ביהביוריסטית תתאים באופן מובהק למערכת סימפטומים אחרת. צפייה זו נובעת מהאופן בו עולם הרפואה בוחן סימפטומים ומתאים לכל אחד תרופה ייחודית. עם זאת, כנראה שהנפש והפסיכולוגיה אינן פועלות באותה צורה. עבור רוב הבעיות הפסיכולוגיות לא נמצא טיפול אחד עדיף על פני טיפולים אחרים. מטופל עשוי להגיע להישגים טיפוליים אצל שני פסיכולוגים שונים שמגיעים מגישות תיאורטיות ויישומיות שונות ואף הפוכות זו לזו. הסיבה העיקרית לממצא מפתיע זה, אשר חוזר על עצמו שוב ושוב במחקרים מדעיים שפורסמו ב-40 השנה האחרונות, היא שיעילות הטיפול תלוייה דווקא ב"כימיה" שנוצרת בקשר בין המטפל למטופל. מדובר בתחושה של המטופל שהוא חש אמון כלפי המטפל, שהוא מרגיש מובן, וכמובן שיש לו מוטיבציה משמעותית מספיקה להצליח בטיפול. דוגמה עדכנית למחקר כזה פורסמה על ידנו בסקירה הבאה אשר הדגימה מחקרית שלא נמצא הבדל בין יעילותן של 7 שיטות שונות לטיפול פסיכולוגי בדיכאון. המחקר המצטבר בפסיכולוגיה מראה שלגישה התיאורטית של המטפל רק 10% השפעה על הצלחת הטיפול. אישיותו של המטפל, רמת המוטיבציה של המטופל, וכמובן האינטראקציה בין המטפל למטופל, הם הגורמים המשמעותיים להצלחת הטיפול הפסיכולוגי. לכן, פחות חשוב לדעת מהי הגישה התיאורטית של הפסיכולוג המטפל, אלא יותר את תחושת ההתאמה שנוצרת עם הפסיכולוג ברמה של אמון, הקשבה, הבנה, ונכונות להיכנס למסע הטיפולי המשותף. עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שהיכרות ובניית אמון אינם נוצרים בן רגע, וגם בכימיה יש תהליכים שלוקחים זמן. חשוב לתת לתהליך הזדמנות ראוייה, בעיקר לאנשים שחלק מהבעיה שעימה הם מתמודדים היא תקשורת בין אישית ויצירת קשר בין אישי, שכן דווקא במקרים כאלה קשיים ביצירת ההתקשרות עם המטפל יכולים לשמש חומר גלם לפתרון והתמודדות עם הבעיה (נכתוב על כך מעט יותר בהמשך). פירוט על 7 השיטות הפסיכולוגיות שנבדקו במחקר האמור ניתן לקרוא במאמר שלנו על דיכאון תחת הכותרת "הטיפולים הפסיכולוגים בדיכאון".

אילו סוגי פסיכולוגים יש – מי עוסק בטיפול נפשי

"פסיכולוג" הוא בוגר תואר שני מוכר בפסיכולוגיה שנרשם בספר הפסיכולוגים של משרד הבריאות. "פסיכולוג מומחה" הוא מי שגם עבר תהליך התמחות בתום לימודיו ועבר בחינות הסמכה של משרד הבריאות. כיום יש מגוון רחב של התמחויות בפסיכולוגיה, אשר נותנים מענה לצרכים טיפוליים וייעוציים שונים: פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה חברתית-תעסוקתית-ארגונית, פסיכולוגיה שיקומית, פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה רפואית, ועם הזמן יוכרו בוודאי התמחויות נוספות. פירוט נרחב על חוק הפסיכולוגים ניתן למצוא באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ובמקורות נוספים. רשימת הפסיכולוגים מרוכזת ב"פנקס הפסיכולוגים". ניתן לראות אותה גם באינטרנט כאן. פסיכולוגים מומחים יופיעו בפנקס הפסיכולוגים כאשר לצד מספר הרשיון שלהם יופיע סטטוס פעיל של המומחיות שלהם ולחיצה עליו תספק מידע על סוג המומחיות ומועד תחילתה. פסיכותרפיה אינה ניתנת רק ע"י פסיכולוגים. עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים, וכמובן רופאים פסיכיאטרים עוסקים בשיטות שונות של טיפול וייעוץ נפשי. כיום ישנם גם הרבה אנשים שנותנים ייעוץ וטיפול מתוך נסיון חייהם ובשיטות "אלטרנטיביות", עם ובלי הסמכה מקצועית. לכן מומלץ, לפני ובעת פניה לגורם מטפל, לברר את תחום מומחיותו, נסיונו ואופן הכשרתו כדי לבחור את סוג המטפל המתאים ביותר לבעית הפניה. במקרה של התלבטות ושאלות זו לא בושה לבקש גם לראות תעודות הסמכה ורשיונות מקצועיים. בישראל הדבר אינו מקובל כל כך ופסיכולוגים אינם תולים בד"כ תעודות הסמכה על הקיר כפי שמקובל אצל עורכי דין או רופאים. עם זאת, במקומות רבים בעולם זהו נוהג מקובל וברור מאליו. כפי שצויין קודם, עדיף להתגבר על המבוכה הקיימת לעיתים בנושא ולברר את השאלות הללו באופן ישיר בפגישה הראשונה מאשר להתחבט בהן אח"כ. ככל שההיכרות תעמיק, הבירור הזה עלול להיות יותר מסובך ומביך, וכפי שצויין קודם לכן, האמון בין המטפל למטופל הוא בסיס חשוב להצלחת הטיפול.

מתי צריך טיפול תרופתי

עולם הרפואה התקדם בעשרות השנים האחרונות וייצר תרופות גם למצבים נפשיים שונים. הפסיכולוג אינו משתמש בתרופות במהלך הטיפול אך עליו לדעת מתי יש צורך בכך ולהפנות בהתאם לרופא פסיכיאטר או לרופא המשפחה שיתאים את הטיפול התרופתי הנכון. רוב הפסיכולוגים מצויים בקשר עם פסיכיאטרים ורופאים אחרים שעשויים לייעץ בתחום זה. מחקרים מוכיחים שבמקרים שבהם צריך טיפול תרופתי, השילוב בין שיחות לתרופות הוא היעיל ביותר. התרופה מרגיעה את ההיבטים הפיזיולוגיים של הבעיה והשיחות מאפשרות בניה וחיזוק. רצוי להתייעץ עם הפסיכולוג לגבי יעילותן של תרופות לגבי כל מקרה באופן אישי והצורך בפניה לפסיכיאטר.

אם נשמרת סודיות על התכנים שמובאים לטיפול

הטיפול הפסיכולוגי מוגן בחובת שמירת סודיות מוחלטת, הן בשירות הציבורי והן במסגרת פרטית. פסיכולוג רשאי למסור פרטים על המטופל והטיפול רק לאחר קבלת אישור בכתב מהמטופל על ויתורו על סודיות רפואית (לדוגמה, הורה מבקש מהפסיכולוג המטפל בילדו לשוחח עם יועצת בית הספר). יוצא דופן בחוק הוא מקרה בו עולה בטיפול מידע לגבי סכנת חיים מוחשית אותה ניתן למנוע. כמו כן אם מתגלה תוך הטיפול מקרה של התעללות בילדים. במקרים נדירים אלו על הפסיכולוג להתייעץ עם עמיתים בכירים ולהחליט כיצד לדווח על המקרה תוך שמירה מקסימלית על טובת המטופל. בכל שאר המקרים חייבת להישמר חובת הסודיות הרפואית.

מה לומר ואיך לדבר בפגישה הראשונה?

בצורה הפתוחה והישירה ביותר. חשוב לתאר בקצרה את היסטורית החיים והסיבה המרכזית בגללה נוצרה הפניה. אין צורך לתכנן מראש את הדברים, אך כמובן הדבר אפשרי. לכל פסיכולוג סגנון אחר לפתיחת הדיאלוג בפגישה הראשונה. הגיעו עם מחשבותיכם ותנו למפגש להתנהל בצורה טבעית.

ואם זה לא מסתדר?

לא כל מפגש בין-אישי מצליח. מאחר והמפגש הטיפולי הוא ייחודי ודורש גם "כימיה" אישית בין המטפל למטופל ישנם מצבים בהם נוצרת תחושה שהטיפול לא עוזר. חשוב להיות מודע לתחושות כאלו ולהביא אותם בצורה פתוחה וגלויה למפגש הטיפולי. חשוב לבחון מה הסיבה האמיתית לתחושה, האם זה באמת מצב ניטראלי של תהליך שכדאי לסיימו, או אולי דווקא תחושת התקיעות היא הסיפור האמיתית מאחורי הטיפול (לדוגמה, מטופל שמרגיש תמיד תקוע במערכות יחסים מחוץ לטיפול, משחזר באופן טבעי את הבעיה גם בתוך הטיפול, או, מטופל עם צורך עצום בשליטה, חוסם את עצמו באופן לא מודע והופך את הטיפול לריק מתוכן). סביר להניח שהדיון המשותף בנושא יניב מסקנות מעשיות האם יש לסיים את הטיפול או להמשיכו. במידה ודיאלוג כזה לא נוצר מסיבה כלשהי וחולף זמן ללא כל תוצאות, רצוי לשקול סיום טיפול והחלפת מטפל. חשוב תמיד לזכור ששינוי תהליכים פסיכולוגיים אורך זמן ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ומיוחדות. כדאי לשאול את עצמכם האם אתם במבוי סתום או שבעקבות הטיפול חלו שינויים, גם אם אלו לא השינויים שאותם תכננתם מראש. נפלאות דרכי הלא מודע באופן הובלתו לפתרונות.

אולי עדיף לדבר עם חבר או חברה במקום ללכת לפסיכולוג?

כדאי מאוד לדבר עם חברים וקרובים. סביבה תומכת היא בסיס מצויין להתמודדות ושיפור במצב, ולעיתים קרובות היא באמת מספיקה – לא על כל דבר צריך פסיכולוג. עם זאת, על פי רוב אנשים פונים לטיפול אחרי שמיצו את הפוטנציאל של פתרון ההתמודדות הפסיכולוגית שלהם בתוך המסגרות החברתיות הקיימות, והם מחפשים את הגורם המקצועי המטפל כדי להתמודד באופן שונה עם התמודדויות אלה. לעיתים חשובה להם גם הסודיות והדיסקרטיות שכן לא תמיד קל לחשוף בפני אנשים קרובים נושאים רגישים. החבר הקרוב שונה, אם כן, מהפסיכולוג בכמה היבטים. ראשית, הפסיכולוג הוא אדם ניטראלי יותר ולעיתים נדרשת התבוננות כזו על הדברים כדי לעזור. בנוסף, לפסיכולוג ידע וכלים להבנה של תהליכים פסיכולוגיים, מודעים ושאינם מודעים, אותם רכש במהלך שנים ארוכות של הכשרה מקצועית, הדרכה והתנסות מקצועית. גורם נוסף הוא העובדה שהפסיכולוג רכש נסיון גם מתוך העבודה עצמה. אמנם כל אדם שונה וייחודי, אך בכל זאת יש אפשרות ללמוד מהנסיון ומהאופן בו אנשים עם בעיות דומות נעזרו (הן בעבודה הפרקטית והן בתיאורי המקרה בספרות המקצועית). לבסוף, המסגרת שמספק הטיפול הפסיכולוגי חשובה מאוד לצורך ההתמודדות. לנפש יש תכונה מעניינת לפיה כאשר יש יום ושעה קבועים סביבם המטופל מתארגן לצורך טיפול נפשי בעצמו, משהו חדש קורה, בדיוק כמו בכל מסגרת אחרת שגורמת לנו להתארגן סביב משימה. טיפול פסיכולוגי אורך, מן הסתם, שעה או מספר שעות קטן בשבוע, בעוד מפגש עם חברים ומשפחה יכול להתרחש בתדירות גבוהה יותר. ניתן להיעזר בקשרים הללו כדי לדבר על מה שעלה בטיפול, על התלבטויות שנובעות מתוך התהליך, ואפילו על התלבטויות לגבי עצם הטיפול עצמו.

מה ההבדל בין אימון coaching – לטיפול פסיכולוגי

אימון (או קואצי'נג בלועזית, כפי שמכונה בד"כ בישראל) הוא שיטה לתהליך הנחיה ממוקד למען מטרות מוגדרות מראש. המונח אימון לקוח מעולם הספורט בו מאמן הספורט המומחה בתחום מסויים עוזר לספורטאי למצות את הכישרון הגלום בו בצורה המיטבית ביותר. ניתן לומר שהתשתית התיאורית של האימון מגיע מתחום הפסיכולוגיה החיובית, ניתן לקרוא מאמר בתחום זה כאן באתר. הבעיה העיקרית של תחום האימון, לפחות בישראל, אינה בעקרונות השיטה, אלא בהיעדר קריטריונים ברורים מי יכול להיקרא מאמן ומי לא. בהעדר חוק ופיקוח נוצר מצב בו אנשים רבים ובלתי מיומנים עוסקים כיום באימון, אחרי שעברו מספר קטן של שיעורים, וללא רקע מקצועי מתאים. לדבר זה סיכונים לא מבוטלים, החל ממקרי שרלטנות, ובמקרים קיצוניים, בעיקר במקרי משבר – לסיכון ממשי של המאומן. לא קל להגדיר היכן נגמר האימון והיכן מתחיל הטיפול הפסיכולוגי כיוון שבכל אחת מהשיטות יש רכיבים משתי השיטות. ניתן אולי לומר שהאימון נועד לאנשים המחפשים למממש מטרות מסוימות והטיפול הפסיכולוגי מיועד יותר להתמודדות ופתרון מכשולים שעולים במסע החיים. במצב שנוצר בישראל ההבדל העקרוני באמת בין אימון לטיפול פסיכולוגי הוא לא בשיטה אלא בסוגי המטפלים. פסיכולוגים קליניים קיבלו הכשרה מקצועית ארוכת שנים ועברו תהליך רישוי של משרד הבריאות. בהעדר קריטריונים ברורים להכשרת מאמנים יש להקפיד בבחירת מאמן ובבדיקת הרקע המקצועי שלו. ניתן לקרוא בקישור הבא כתבה עיתונאית על אימון שבה נכלל ראיון עם פרופ' אורן קפלן.

האם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי לחולשה

אין אדם שלא יכול להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הפניה לטיפול נעשית על פי רוב בעיתוי בו קיימת מצוקה שפוגעת באיכות החיים. כפי שתיארנו קודם לכן, בעבר היו סטיגמות סביב נושא הטיפול הנפשי. התקופה המודרנית שהביאה עימה שאיפה מתמדת למימוש עצמי ואיכות חיים חיצונית ופנימית הביאה עימה גם תרבות ליברלית יותר כלפי הטיפול הפסיכולוגי. אין צורך ב"טיפול פסיכולוגי להמונים", אולם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי למודעות והבנה שמותר ואפשר להיעזר. באנלוגיה אפשר לומר שקרש נוקשה עומד חזק תקופת מה אולם בסופו של דבר נשבר. דווקא ענף גמיש יכול לנוע מצד לצד ולהישאר שלם ולצמוח לעץ עבות. אחת הדוגמאות הנפוצות למרבה הצער בארצנו היא לוחמי יחידות מובחרות, מלח הארץ, שעברו במסגרת שירותם הצבאי מאורעות קשים, כמו גם מגוון רחב של אנשים שנפגעו ממצבים ביטחוניים וטראומתיים שונים. המסגרת הישראלית המחוספסת לימדה אותם שצריך להתמודד לבד, ש"גבר אמיתי" לא צריך עזרה. אחרי שנים של לילות ללא שינה ופגיעה משמעותית באיכות חייהם הרשו לעצמם חלקם לפנות לטיפול פסיכולוגי, אולם חלק מהנזק והשבר אינו ניתן לאיחוי. מכאן שאידאולוגיה של נוקשות, קשיחות וסירוב לקבל עזרה מובילה פעמים רבות לשבר ומשבר. פניה בזמן המתאים לטיפול עשויה להצביע על נכונות להתמודד ועל חוסן נפשי. דווקא ההתארגנות הנוקשה מועדת יותר לשבר וכאשר פונים לבסוף לטיפול במצב של "אין ברירה" ההתמודדות קשה הרבה יותר.

טיפול פסיכולוגי קצר או ארוך? כללי החלטה

הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך שאורך פעמים רבות זמן רב. אנשים הפונים לייעוץ פסיכולוגי תוהים לעיתים מדוע לא ניתן להאיץ את התהליך ו"לחסל" את הבעיה מייד. אילו הנפש היתה מכשיר אלקטרוני עם תוכנית הפעלה מוכרת וידועה, סביר להניח שניתן היה בקלות לאתר את הבעיה, כמצופה, ו"לתקן" אותה. אולם הנפש אינה מערכת הפעלה מוגדרת ופועלים בה כוחות רבים, גלויים וסמויים. הבעיה שבגללה פונים לטיפול פסיכולוגי היא על פי רוב אינטראקציה ייחודית וסובייקטיבית בין כוחות נפש שונים ולכן נדרש בד"כ תהליך פסיכולוגי ארוך להבינם ולשנותם. תהליכים שנוצרו במהלך חודשים ושנים ארוכות אינם ניתנים לטיפול כירורגי מהיר. טיפול כזה אינו יעיל ועלול להפר שיווי משקל עדין והגנות שנוצרו עם השנים. למשל, בחור עם קשיים ביצירת קשר זוגי היה חשוף בילדותו להתעללות נפשית. הוא פיתח בשל כך מנגנונים של זהירות ממגע אנושי. זהו מנגנון ששמר עליו במשך שנים בצורה חיובית שכן בצורה כזו היה מסוגל לשרוד מבחינה נפשית ע"י הגנה של בידוד. אולם בבגרותו המנגנונים הללו שנחקקו בו בעבר מפריעים לו להתמודדות עם המשך החיים התקינים ובהקמת משפחה. במצב כזה אין להוריד את שכבת ההגנה בבת אחת. דרוש תהליך הדרגתי שמאפשר שמירה על שיווי משקל נפשי ורגשי. ניסיון להפעיל שיטות קצרות מועד במקרים בהם יש צורך בשינוי אישיותי עלול להיות חסר תועלת. ובכל זאת, צריך לקחת בחשבון שלעיתים שיפור תפקודים ספציפיים באמצעות טיפול ממוקד אפשרי גם במקרים הללו, ואף תורם לחיזוק הפרט לשינויים משמעותיים נוספים בהמשך. הטיפול הפסיכולוגי הממוקד אינו תופעה חדשה. להיפך, פעולת הפסיכולוגים ההתנהגותיים קדמה לפופולריות שצברה לאחר מכן הפסיכולוגיה הדינמית שהחלה עם פרויד. הסיבה לחידוש ההתעניינות בטיפול הממוקד בתקופה הנוכחית היתה מהסיבה ה"פרוזאית": כסף. הביטוח הרפואי בעולם המערבי ביקש לצמצם עלויות וסירב לממן טיפולים ארוכי מועד. גם בישראל צמצמו קופות החולים והמדינה את תמיכתם בטיפול הפסיכולוגי הנפשי. התופעה הביאה למחקר ופיתוח של שיטות טיפול קצרות מועד. אולם השימוש בשיטות קצרות מועד אינו בהכרח "מוצר" פחות טוב מטיפול ארוך. מסתבר שבמקרים מסויימים עדיף דווקא הטיפול הממוקד והמהיר על פני הטיפול הארוך. זאת משני טעמים. ראשית, בטיפול קצר מועד נחסך סבל נפשי ופגיעה בדימוי עצמי שעלולים ללוות טיפולים ארוכי מועד. אולם חשוב מכך, ישנן בעיות מסויימות שבהן טיפול פסיכולוגי דינמי ארוך אינו יעיל. דווקא הטיפול הממוקד יכול לפתור בעיות מסויימות בצורה יעילה יותר. למשל, שינוי התנהגויות כפייתיות יעיל יותר בטיפול הממוקד בהתנהגות הלא רצויה. יש להדגיש, עם זאת, שמאחורי התנהגויות אלו קיימים לרוב מרכיבים פסיכולוגיים מורכבים הדורשים הבנה דינמית מעמיקה. שינוי הסימפטום אינו מצביע בהכרח על חיסול מוחלט של הבעיה הפסיכולוגית. לעיתים הטיפול הממוקד משחרר את המטופל מנטל כבד, שמאפשר לו לפנות לטיפול דינאמי בתהליך ארוך טווח לשיפור איכות חייו. לדוגמה, מטופל שסובל מאגורפוביה, מסתגר בביתו ואינו נמצא בקשר חברתי. טיפול קוגניטיבי התנהגותי, לעיתים בתמיכה של טיפול תרופתי נוגד-חרדה, עשוי להביא אותו לתפקוד נורמטיבי בהרבה מבחינה חברתית ולאפשר לו לצאת מהבית. עם זאת, אחרי שנים של חרדות ודימוי עצמי נמוך, השיפור ההתנהגותי מהווה תחילתה של דרך לשינוי ולמימוש עצמי, ולא סוף התהליך בהכרח. הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לבעיה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו, וכמובן מגביר את יכולתו להגיע למחוזות של שגשוג ומימוש עצמי של כמיהותיו ואישיותו. מדוע נדרש זמן כה רב לטיפול הדינמי? כיוון שהוא עוסק בשינוי הוליסטי ולא בטיפול בסימפטומים ממוקדים. באנלוגיה ל"דיאטה" – ידוע שמעל 95% מהדיאטות נכשלות בטווח הארוך. רוב האנשים מצליחים לרדת במשקל במשטר דיאטה ממוקד, אך מתקשים לשמור על הישגיהם לאורך זמן. חוקרים טוענים שהדבר נובע מכך שנדרש שינוי באורח החיים ובעיקר בדפוסי החשיבה, הרגש, וההתנהגות סביב אוכל, תהליך שלוקח שנה לפחות. אנשים שהצליחו להפחית במשקל בצורה מדורגת ושמרו על הישגיהם לאורך שנה לפחות, עשויים להצליח במשימה לאורך חייהם, עם "חיזוקים" מקומיים פה ושם. באותו אופן, שינוי דפוסים פסיכולוגיים הוא שינוי מהותי בסגנון החיים, בחשיבה, ברגש, בהתנהגות. כמובן שהצלחה מקומית תורמת, אולם לא סביר לצפות ששינוי פסיכולוגי מהותי יעשה במהירות, בראייה מעמיקה הוא גם לא רצוי. לדוגמה, אם יש אדם שבאופן לא-מודע לוקח סיכונים מוגזמים, לעיתים נפשו תייצר עבורו תופעת חרדה כהגנה לא מודעת. יתכן שמיתון החרדה במהירות, משמעה עבור אדם כזה לקיחת סיכונים מיותרים, ונדרש מסע ותהליך אישי למציאת האיזון הפסיכולוגי החדש, של חיים ללא חרדה אך גם ללא צורך בסיכון עצמי. עוד דוגמה – מטופל שמתלונן שהוא רגיש ורגשני מידי ושהיה רוצה להיות "יותר קשוח". סביר להניח שלהסתובב בעולם עם עצב חשוף שכל נגיעה בו מקפיצה את המערכת הרגשית, זו חוויה לא נעימה. מצד שני, בבדיקה עמוקה יותר יתגלה בוודאי שאותה רגישות היא גם תכונה טובה ומוערכת הן על ידי המטופל עצמו והן על ידי חבריו, כשמדובר בקשר רגשי בין-אישי עם החברים. "חיסול" הרגישות תחסל איתה לא רק את הבעיות, אלא גם את הכוחות והעוצמות של אותו אדם, והאתגר לפיכך הוא להגיע לנקודת איזון חדשה בחיים, שמאזנת בין המחיר והתועלת שיש במצבים פסיכולוגים מסויימים. הבעיה היא שבעת מצוקה קשה לראות את התמונה המלאה, וכאן נדרש התהליך הטיפולי ארוך הטווח שמאפשר להתבונן על היבטים שונים של ההתמודדות הפסיכולוגית, תוך הכרה והוקרה על מה שקיים בי. נציג להלן את עקרונות הטיפול הפסיכולוגי הממוקד, תוך הדגמה ספציפית על התמודדות עם חרדה, ובהמשך נפרט את עקרונות הטיפול הדינמי לתהליך ארוך טווח.

דוגמה: טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד בהפרעות חרדה

קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות המגדירות עצמן כממוקדות וקצרות מועד, החל מהגישה הדינמית ועד הגישה הקוגניטיבית וההתנהגותית. מקובל לראות בטיפול קצר מועד כטיפול שאורך עד 12 פגישות. עם זאת, לעיתים מדובר בטיפולים של פגישות בודדות, ולעיתים עד חצי שנה. מהן הפרעות חרדה Anxiety-Disorders ? מדובר במגוון רחב למדי של בעיות פסיכולוגיות שיכולות לבוא לביטוי בצורות שונות. לעיתים מדובר בהתקפי חרדה המורגשים היטב ומלווים בתגובות רגשיות ופיזיולוגיות מסוגים שונים. אולם לעיתים מדובר בתגובות עקיפות יותר. למשל, מחשבות או התנהגויות כפייתיות שייכות גם הן למשפחה זו וכן פוביות שונות. כך גם פוסט טראומה – תגובה לאירוע שנחווה על ידי הפרט בצורה טראומתית וגורם לכך שהאירוע משוחזר שוב ושוב בדימיון מבלי יכולת לשלוט ולהפסיק את המחשבות החודרניות. לא תמיד ניתן לדעת את מקור החרדה. לדוגמה, אנשים שונים מדווחים על חרדת טיסות. מדובר בהרגשה לא נעימה בזמן הטיסה או אף הימנעות מטיסה. חלק מהאנשים מסוגלים לדווח שהתופעה החלה לאחר אירוע מסויים, למשל, נחיתת חרום של מטוס בעבר. אולם רוב האנשים אינם יודעים למקד את מקור הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי הממוקד במצבים כאלה יכול להגיע ממספר כיוונים. ראשית, חשובה ההבנה הנפשית והאישית של המטופל והיסטורית החיים שלו. למשל, אדם עם צרכי שליטה חזקים שחייב להיות "עם רגליים על הקרקע" עלול להרגיש שחווית הטיסה היא חוויה נטולת שליטה וזו הסיבה לחרדותיו. אולם פעמים רבות החרדה נוצרת כאינטראקציה של גורמים רבים קשים לאיתור. באופן מפתיע, ובניגוד למודל הרפואי, אין הכרח לדעת את מקורות הבעיה וכיצד היא נוצרה. ניתן לטפל בחרדה כזו באמצעות שיטות קוגניטיביות והתנהגותיות, ואף לחזק את התהליך על ידי היפנוזה. הינה למשל דוגמה להתמודדות קוגניטיבית עם חרדת טיסות. אחד הדברים המעניינים בחרדת טיסות הוא החשיבה השלילית הלא מודעת שנוצרת בשל שפה ייחודית בה נוקטות רשויות וחברות התעופה (כמובן שלא במתכוון): אנחנו מגיעים ל"טרמינל" ומייד נעטפים באווירה סופנית (טרמינלית). לאחר מכן עולים ל"אולם היוצאים" ורואים דוכן לביטוח חיים שמעורר מחשבה על כך שבקרוב נראה את העולם הבא. כך גם מגיעה "קריאה אחרונה" לנוסעים. ברגליים מהוססות אנו פונים למטוס המוקף באמצעי ביטחון. במטוס עצמו מייד מסבירים מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק, והיכן יציאות החרום. מסבירים לנו שאנו מתכוונים "לעקוף את הסערה" ומלמדים אותנו שמזג אויר סוער או כיסי אויר הם דבר מסוכן. לקראת הנחיתה אם נותר עוד שביב תקווה מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל"יעד הסופי". אנא הישארו במקומותיכם עד שנגיע ל"שער היציאה". לאיזו מסקנה מגיע נוסע סביר לאחר תהליך למידה כל כך מדוייק ודקדקני? שטיסה היא דבר מסוכן מאוד, ומפתח חרדת טיסות להבא. מודעות לקיומן של הסוגסטיות השליליות הללו מאפשרת להתנגד להן. ניתן ללמד את המטופל שבכל פעם שחברת התעופה תנקוט ב"שפת ההפחדה" הוא יעמוד מנגד ויאמר לעצמו ש"עלי לא מאיימים ככה". שום דבר אינו "טרמינלי", ומטוס הוא אחת השיטות הבטוחות יותר שקיימות לנוע ממקום למקום. סימנים שונים ל"התרסקות קרובה של המטוס" (רעש מוגבר של המנוע וכד') הם סימנים טבעיים ורגילים למהלך טיסה, וניתן ללמוד אותם מראש ולהתכונן אליהם. להסברים הקוגניטיביים הללו ניתן לשלב שיטות התנהגותיות, למשל, "הכהייה שיטתית" שבה חושפים את המטופל בשלבים ובצורה מבוקרת למושא החרדה שלו, עד שהוא מסוגל לשאת את החרדה. שיטות כגון היפנוזה משתלבות בצורה יעילה בטיפולים הממוקדים, למשל במקרה של חרדת טיסות ניתן בעזרת היפנוזה לבצע הדמיה של חווית טיסה באמצעות הדמיון מתוך המקום הבטוח של הכורסה בקליניקה בחדר הפסיכולוג. חרדת טיסה שקיימת ללא תופעות פסיכולוגיות נוספות יכולה להיפתר בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד במספר קטן של מפגשים, גם אם הבעיה קיימת שנים רבות. יש הכרח כמובן לשלב עם הטיפול הפסיכולוגי גם את ההתנהגות עצמה – טיסה, או כמה טיסות, כדי להתאמן. ניתן למשל לטוס לאילת או מקום קרוב אחר, ולאחר מכן להרחיב את הטווח. בכל מקרה, יש לקחת בחשבון שבמידה והבעיה משולבת עם בעיות פסיכולוגיות נוספות הפתרון יהיה בד"כ מורכב וממושך יותר. ככל שהבעיה ממוקדת יותר ונובעת מטווח זמן קצר יותר, כך הסיכוי לפותרה במהירות ובצורה ממוקדת גבוה יותר.

טיפול פסיכולוגי דינמי ותהליך ארוך טווח

הגישה הפסיכולוגית הדינמית היא שם כולל לכמה זרמי מחשבה בפסיכולוגיה. המשותף לכולם הוא התייחסות להיבטים לא מודעים של ההוויה האנושית וההתחלה ההיסטורית שלהם בפרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית. פרויד פיתח את השיטה הפסיכואנליטית שעל עקרונותיה מושתת הטיפול הפסיכולוגי הדינמי. עם זאת, מאז תקופתו של פרויד חלו שינויים רבים בחשיבה ובהבנה של הסיבות לסבל הנפשי, אופן הטיפול הפסיכולוגי, מטרת הטיפול, והגישה. הדברים שיוצגו להלן משקפים את גישתנו התיאורטית והאישית וכמובן שישנם עוד זרמים ודעות שונות בתוך החשיבה הדינמית. המטופלים של פרויד בד"כ היו כאלה שהתאימו עצמם היטב לסביבה, חוץ מפריצה של סימפטומים בלתי רצויים שהתבטאו בפנטזיות אובססיביות, היסטריות ואף פסיכוטיות. עם הזמן הדגש של הטיפול הפסיכולוגי עבר לממדים נוספים, ובעיקר למימד חווית "העצמי". בפניה לטיפול היום יהיו תיאורים אופייניים כגון: "אני מרגיש פספוס וחוסר משמעות בחיי", "כאילו שהחיים עוברים לידי", "מרגיש לא בתוך החיים", חרד, בודד, ריק, משועמם, "מרגיש זועם ולא מובן", "לא מרגיש שיש לי כיוון ומטרה", "לא מגשים את עצמי". כל אלו קשורים לתיאור החוויה הפנימית, שלה גם ביטויים בעולם החיצוני, לדוגמה, קשיים בעבודה, קושי ביצירת והחזקתו של קשר זוגי לאורך זמן, ביחסים בינאישיים, בהתמדה, קשיים בשינה, באכילה ובבעיות פיזיולוגיות אחרות, התקפי חרדה, אובססיות למיניהן ועוד. פעמים רבות כשפונים לטיפול לא יודעים להגדיר בדיוק מה הסיבה, וזו עשויה להיות דווקא אינדיקציה טובה לכך שצריך לפנות ולברר מה מקור הבעיה. המטרה הטיפולית לפי פרויד היתה הסרת הסימפטומים על ידי העלאת תכנים לא מודעים למודע והשגת מידה של שליטה רציונלית על דחפים ומשאלות ילדותיות לא רצויות. מטרת הטיפול כיום היא אחרת. בטיפול הפסיכולוגי בגישת פסיכולוגית העצמי Self-Psychology מדברים יותר על יצירת תחושת עצמי בעל מרכז כובד עשיר, אותנטי. יש יותר עניין ועיסוק בשאלות כגון "מה קרה שאני מרגיש ריק, מזוייף, מדוכא, שטוח", ומהם התהליכים שיש לעבור כדי להגיע לתחושת עצמי מלוכד, אוטנטי, חי, מלא ועשיר יותר. הדגש הוא על הרחבת תחושת הסובייקטיביות, ופחות על שליטה בדחפים ופנטזיות ילדותיות, כפי שהיה בטיפול הפרוידיאני. פרויד סבר בתחילת כתיבתו הפסיכולוגית שאישיותו של הפסיכולוג המטפל לא רלוונטית לטיפול עצמו. להיפך, היא "עלולה לקלקל" ולכן רצוי "לשים אותה בצד" עד כמה שניתן – זו גישה שנובעת מהמתודה הרפואית שמתמקדת בסימפטום מבלי שגורמים אחרים יפריעו לריפויו, שקשורה כמובן לכך שפרויד היה רופא וניסה לייסד גישה פסיכולוגית בעלת עקרונות מדעיים (אם רופא יודע לזהות דלקת גרון, באמת לא משנה כל כך אישיותו – אם כי גם גישה זו משתנה כיום ובתי ספר לרפואה עורכים מבדקים אישיותיים למועמדים ללימודי רפואה. הדבר גרם, אגב, באופן מעניין לקליטתן של יותר נשים מאשר גברים ללימודי רפואה). אחד המחירים של הגישה הפרוידיאנית היה היווצרותו של מיתוס (לא מדוייק) של דמות של פסיכולוג מטפל מרוחקת ומנוכרת "לוח חלק" שעליו המטופל משליך את הפנטזיות והקונפליקטים שלו, והמטפל צריך לפרש אותם למטופל. אפילו פרויד עצמו הכיר בהמשך דרכו בכך שאישיות המטפל היא חלק משמעותי בטיפול, ולמעשה ההתאמה האישית בין מטפל למטופל מוכרת כיום כמרכיב חשוב להצלחת הטיפול, אף יותר מחשיבות הגישה הפסיכולוגית והתיאורטית שעימה מגיע הפסיכולוג. השיטה הפסיכולוגית המודרנית לטיפול מבוססת בעיקרה על השפעות גישות הנובעות מתוך גישת יחסי-אובייקט ובמיוחד של מספר גישות חדשות יחסית שנוסדו בארצות הברית והתפשטו לעולם, הגישהההתייחסותית Relational, הגישה האינטרסובייקטיבית Intersubjective ו"פסיכולוגית-העצמי" Self-Psychology. המיקום הגיאוגרפי אינו מקרי והוא משקף גם הבדלים תרבותיים בין הגישה הפרוידיאנית שהתפתחה באירופה השמרנית, לגישה ליברלית ופלורליסטית יותר שאופיינית לארה"ב. גישה זו רואה חשיבות רבה ונותנת מקום ניכר לסובייקטיביות של הפסיכולוג המטפל, ולמפגש המאוד אישי שיתרחש בין מטפל מסויים עם סובייקטיביות מסויימת, לבין מטופל מסויים עם הסובייקטיביות שלו. יחד עם זאת, יש סבירות גבוהה שהקונפליקטים והתחושות שהמטופל מרגיש מחוץ לטיפול יורגשו גם בתוך חדר הטיפולים עם המטפל, ולא רק בגלל אישיותו של הפסיכולוג. חלק משמעותי מהטיפול הוא המפגש בין המטפל למטופל ומה שמתחש ביניהם. זוהי מעין מעבדה שבה ניתן לבחון בצורה עשירה, מפורטת, חיה, אך בטוחה, את הבעיות שהביאו לפניה לטיפול. בפסיכואנליזה הקלאסית (הפרוידיאנית) הסבל של המטופל הובן כנובע מקונפליקטים ילדותיים שיש לרסנה ע"י הבנה והגיון. זהו מעין תהליך נצבר של התפכחות מאשליה והתאבלות על פנטזיות ודחפים שלא ניתן לממשם במציאות האוביקטיבית, או כדברי פרויד: "Where id was, there ego should be" פרויד סבר שעל המטופל ללמוד שהעולם והמציאות אינם "בית תינוקות", כלומר, הם לא "חממה" – צריך להסתגל למציאות ולוותר על סיפוק צרכים ילדותיים. הגישה כיום של "פסיכולוגית העצמי" היא הפוכה למדי, ורואה את הבעיה הפסיכולוגית כנובעת מיציאה או דחיפה מוקדמת מידי ממצב של "תינוקוּת" לבשלות ובגרות, ומחוסר היענות מותאמת של ההורים לצרכים ההתפתחותיים של ילדיהם. לפי כמה מהתיאורטיקנים המודרניים (אורנשטיין, קוהוט ועוד) צרכים בסיסיים אלו הם היכולת והצורך ליצור קשר עם אחרים ולהתמיד בו, היכולת והצורך לווסת רגשות, היכולת והצורך ליצור להחזיק בערך עצמי, לווסת תחושת ערך עצמי, להתאושש מנפילות בערך עצמי. פיתוח היכולות הללו במהלך התפתחותו של הילד (או במהלך הטיפול הפסיכולוגי) תלוי באיכות ההיענות של ההורה או המטפל. בטיפול הפסיכולוגי, באופן אידיאלי, מתרחש תהליך שבאמצעותו יבנה העצמי ומכאן תושב לו תחושת הלכידות, אותנטיות וחיות. זהו תהליך הפנמה של תפקודים נפשיים שבתהליך ההתפתחות הרגיל ממלא ההורה עבור הילד לפני שהילד מסוגל לעשותם בעצמו. כמו למשל, כשהילד נכשל, ההורה עוזר לו להכיל את הכישלון ובכך לשקם את תחושת העצמי שלו. כמובן שאין הורה "אידיאלי" אלא במונחיו של וויניקוט הורה או "אם טובה דייה" (Good enough mother). המחשבה הפסיכולוגית המודרנית סבורה שאין מדובר כל כך על מה עושה ההורה בצורה קונקרטית אלא מיהו באמת ההורה – אישיותו והעולם הלא מודע שלו. טבעי שההורה יכשל פה ושם. הבעיה מתחילה בד"כ בכך שההורה נכשל שוב ושוב באותן פונקציות שהכרחיות לבנית התשתית ואז נוצרים חורים ופערים בחווית העצמי. באנלוגיה – אדם שסורג סריג ומדי פעם במקומות שונים שוכח ל"העלות את העין" במסרגה. בסופו של דבר הסריג יראה טוב למדי ושלם. אבל, כמו שקורה לעיתים, אם שוכחים את אותה "עין" באותו מיקום, כל הזמן, לאט-לאט יווצר חור בסריג והוא יישאר קרוע. במובן זה הטיפול נועד לאחות את "החור בסריג" ולאפשר מעין התחלה חדשה בתהליכים שלא התרחשו והותירו את האדם בתחושת עצמי שבור, ריק, מזוייף, לא בטוח, חסר חיים, כיוון ומטרה. המטרה הטיפולית או הקריטריון לסיום טוב של טיפול לפי פרויד, היה "היכולת לעבוד ולאהוב". החשיבה של "פסיכולוגית העצמי" היא שעל המטפל לדאוג לכך שלמטופל תהיה הרגשה של מלאות ומשמעות לעצמו ולאחרים. כשהמטופל ירגיש את התחושות הללו, באופן טבעי גם דברים אחרים, כמו עבודה ואהבה, ישתנו. חשוב להדגיש שהנושא רחב מאוד ואישי לכל אדם ואדם. איננו מתיימרים להגדיר מה צריכה או לא-צריכה להיות סיבת הפניה לטיפול. מדובר במשהו מאוד אישי וייחודי לכל אדם.

עקרונות הסיווג: הגדרות ונתונים לגבי שכיחותן של בעיות פסיכולוגיות שונות באוכלוסיה

בהמשך מאמר זה נציג נתונים לגבי שיעור הבעיות הפסיכולוגיות באוכלוסיה לפי ממצאי משרד הבריאות האמריקאי. שיעור התופעות הללו בישראל ובעולם המערבי כולו דומה למדי לאלו שבארה"ב, כך שבהחלט ניתן להסיק ממנו למתרחש בארץ. יש לציין שכל הנתונים והאחוזים שלהלן מתייחסים לגילאי בוגרים מגיל 18 ומעלה. הכללת ילדים ובני נוער תעלה כמובן את האחוז באופן ניכר, בעיקר לגבי בעיות של דיכאון וחרדה, ששיעורם הולך ועולה בשנים האחרונות בקרב הגיל הצעיר. לאבחנות המרכזיות, ובעיקר לאלו הקשורות לדיכאון וחרדה, מומלץ לפנות למאמר המקיפים שלנו באתר זה על דיכאון ועל חרדה. רוב המונחים המוזכרים במאמר זה מפורטים במאמרים אלו ואחרים באופן נרחב ומקיף ביותר. את ההתמודדויות הפסיכולוגיות המרכזיות ניתן לחלק למספר קטגוריות: בעיות הקשורות למצב הרוח ובעיקר דיכאון, בעיות הקשורות לחרדה, בעיות הקשורות לתפקודים מוגדרים כגון הפרעת קשב, הפרעת אכילה, בעיות התפתחות בילדות, סכיזופרניה ודמנציה (ובעיקר אלצהיימר). ישנן כמובן אבחנות נוספות, וישנן גם מצבים רפואיים שלהם השלכה על מצבים פסיכולוגיים, אך המונחים האמורים יכסו את הרוב המכריע של השאלות והבעיות המעניינים את האוכלוסיה הכללית ואשר מתאימים להיקף הכתיבה במאמר שכזה. נסקור אותם להלן, ונפרט את מאפייניהם ושכיחותן, בעיקר על סמך נתוני משרד הבריאות האמריקאי. עם זאת, תחילה נסקור דווקא את ההתמודדויות ש"נופלות בין הכסאות" בכל ההגדרות הנ"ל, שדווקא בגללן נעשות כיום רוב הפניות לטיפול פסיכולוגי.

התמודדויות פסיכולוגיות נורמטיביות ולא מאובחנות

הגעה לטיפול פסיכולוגי נעשית תמיד בשל קושי או התמודדות כלשהי. אמנם אנשים פונים כיום לטיפול פסיכולוגי לא רק בשל בעיה ממוקדת, אלא לעיתים מתוך רצון להעמיק את מודעותם העצמית ולחוות מסע פנימי שיתמוך בתהליך של צמיחה פסיכולוגית. עם זאת, בהתבוננות יותר רחבה אפילו לגבי מטופלים אלה, ניתן להבחין שקיימת אצלם מידה של אי שביעות רצון מהמצב הקיים, מאיכות החיים, מתחושת המשמעות שלהם, או חשש מפני שינויים שהעתיד צופן בהקשרים הללו. תחושת הצורך היא הדלק המוטיבציוני לטיפול ולתהליך השינוי, וכפי שציינו קודם, מחקרים שבוצעו עוד לפני 50 שנה מצאו ש-60% מהצלחת הטיפול היתה קשורה למוטיבציה של המטופל לתהליך הטיפול הפסיכולוגי, ורק 40% למאפייני הטיפול עצמו (30% לאישיות המטפל, 10% לגישתו התיאורטית והמקצועית). כפי שציינו קודם לכן, הדגש של הטיפול הפסיכולוגי כיום מתמקד בחווית "העצמי". אם נתבונן על משפטי הפתיחה האופייניים לטיפול (שצויינו קודם לכן בתיאור מהות הטיפול הדינמי), נוכל לראות שהם אינם קשורים בהכרח לאבחנה פסיכיאטרית פורמאלית כפי שתפורט בהמשך. יתכן שהמטופל יתלונן על חרדה, דיכאון, הפרעת אכילה או תופעה מאובחנת אחרת, אבל הפנומנולוגיה האישית שלו חשובה בהרבה מהאבחנה הפסיכיאטרית שלמעשה אינה חושפת, לא את שורש הבעיה, ולא את שורש הפיתרון ("אני מרגיש פספוס וחוסר משמעות בחיי", "כאילו שהחיים עוברים לידי", "מרגיש לא בתוך החיים", חרד, ריק, בודד, משועמם, "מרגיש זועם ולא מובן", "לא מרגיש שיש לי כיוון ומטרה", "לא מגשים את עצמי"…). לעיתים אנשים יספרו על בעיות בקשר זוגי או ביחסי אנוש אחרים, על שאלות הקשורות לזהות והתפתחות אישית, אבל כל אלו בטווח ההתמודדויות הנורמטיביות שה-DSM לא בהכרח מגדיר אותם, לפחות לא ברזולוציה הזו. במידה ויש הכרח באבחון DSM בגלל אילוצים של המסגרת הטיפולית אליה פנה המטופל, תנתן בדרך כלל במקרה כזה אבחנה של "הפרעת אישיות" גבולית, היסטוריונית, נרקיסיסטית וכדומה לפי הגדרות הציר השני של ה-DSM. מכאן שהאבחון ומטרת הטיפול צריכים לנוע בשני מימדים (לפחות) במקביל – מחד לבחון את התופעות הפסיכולוגיות המסורתיות, כמו חרדה ודיכאון, תוך פתיחות לאפשרות שכלל לא קיימות כאלה תופעות (קופת החולים לא תאהב את האפשרות הזאת – הטופס עדיין דורש אבחנה לפי DSM). מאידך לבחון את ההתמודדויות והאתגרים שקשורים לחווית העצמי של המטופל, וליזום תהליך סובלני ולא שיפוטי שייתן מענה פנימי ומשמעותי להיבטי העצמי שבגללם פנה המטופל לטיפול. אז לאחר שהבהרנו שמערכת האבחנות הפסיכיאטריות הפורמאליות אינה הנתיב היחידי לאבחון והחלטה על טיפול, ברצוננו לסקור את האבחנות הללו בקצרה, שכן הן עדיין מהוות את לב השיח המקצועי והקריטריון המרכזי האם לפנות לטיפול ובאיזה גישה טיפולית לנקוט.

הפרעות במצב הרוח (או הפרעות דיכאוניות) Mood Disorders

הפרעות במצב הרוח כוללות שלוש בעיות פסיכולוגיות מרכזיות: דיכאון, דיסתימיה והפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה). כ-10% מתושבי ארה"ב הבוגרים סובלים מהפרעות במצב הרוח. אמנם דיכאון בגיל הזקנה היא תופעה מוכרת שנים רבות, אולם שיעור עלית הדיכאון בגיל הצעיר בשנים האחרונות גורם לכך שהגיל הממוצע לפרוץ הדיכאון הולך ויורד, ומהווה כיום בעיה חמורה כבר בקרב תלמידי תיכון ואף למטה מכך. פעמים רבות הפרעות דיכאוניות מלוות גם בהפרעות חרדה. בארה"ב נפוץ גם שימוש ניכר בסמים ואלכוהול, בעיה שגוברת לאחרונה גם בישראל, אך לא באותו שיעור כמו בארה"ב.

דיכאון מג'ורי (דיכאון קליני) Major Depressive Disorder

דיכאון מג'ורי הוא תופעה פסיכולוגית שהולכת ומחמירה בארה"ב ובעולם כולו. דיכאון קליני לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי עומד להיות המחלה האנושית החמורה ביותר תוך מספר שנים. לדוגמה, התאבדות נובעת במקרים רבים ממצב דיכאוני, ובעולם מתים מדי שנה כמליון איש כתוצאה מהתאבדות, בשיעור שבין אחד ל 5,000 עד אחד ל 20,000 איש באוכלוסיה בשנה. הנתונים עלולים להיות חמורים אף יותר כיוון שבמקומות רבים, כולל בישראל יש דיווח חסר של התאבדות (למשל בשל סיבות דתיות) וציון סיבת מוות אחרת על ידי המוסדות הרפואיים. דיכאון מג'ורי גם גורם להזנחה רפואית ולפגיעה במערכת החיסונית של הגוף, ולכן הוא נחשב כיום אחד מגורמי הסיכון הרפואיים המשמעותיים ביותר. שיעור ההתאבדות בקרב גברים גבוה פי ארבע מנשים, אבל שיעור נסיונות האובדנות בקרב נשים גבוה פי שלוש מאלו של גברים. הבדלים בין גברים לנשים באים לביטוי גם בשיעור תופעת דיכאון מג'ורי, שהיא 7% באוכלוסיה הכללית בארה"ב, אך גבוהה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. דיסתימיה (דכדוך מתון אך כרוני) מופיעה בקרב 1.5% מהאוכלוסיה, והפרעה דו-קוטבית בקרב 2.6% מאוכלוסית ארצות הברית – כל זאת בפרק זמן נתון של שנה. לפיכך, הסתברות הופעת בעיות פסיכולוגיות אלו לאורך החיים עלול להיות גבוה בהרבה, ומכאן נובע שכמעט כל אדם נורמטיבי ובריא יפגוש באופן אישי, בין אם על עצמו, או בין אם על אדם קרוב, התמודדות פסיכולוגית משמעותית של דיכאון או חרדה, ששיעוריה יפורטו להלן.

משפחת בעיות החרדה Anxiety Disorders

בעיות החרדה כוללות התקפי פניקה (התקפי חרדה), הפרעה טורדנית-כפייתית OCD, הפרעת דחק פוסט טראומתית PTSD, הפרעת חרדה מוכללת, ופוביות שונות – פוביה חברתית, אגורפוביה, ופוביות ספציפיות (כאמור, לסקירה נרחבת קראו את המאמר על חרדה כאן באתר). כ-18 אחוז מאוכלוסית ארה"ב סובלת מבעית חרדה מסוג כלשהו, פעמים רבות בצירוף בעיה נוספת כגון דיכאון, ולעיתים התמכרות (כאמור, יותר נפוץ בארה"ב מאשר בישראל). רוב האנשים שסובלים מחרדה חווים את אפיזודת החרדה הראשונה בחייהם בסביבות גיל 20, בין אם הכירו בכך באותה תקופה, ובין אם יתנו לכך משמעות מאוחר יותר. התקפי פניקה: כשלושה אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מהתקפי פניקה (או התקפי חרדה). כשליש מהאנשים שמפתחים התקפי חרדה מפתחים גם אגורפוביה Agoraphobia – בעיה שגורמת לפחד ממקומות ומצבים בהם יחושו לפתע בחרדה בסביבה פתוחה וליד אנשים. הפרעה טורדנית כפייתית (אובססיבית קומפולסיבית) OCD מאפיינת כאחוז אחד מהאוכלוסיה בכל שנה. תופעות של OCD מתחילות בד"כ בילדות או בגיל ההתבגרות, אולם רוב האנשים מודעים לקיומן כבעיה פסיכולוגית רק בגיל מבוגר יותר, אחרי גיל 20 ומעלה. הפרעת דחק פוסט טראומתית (פוסט טראומה) PTSD מאפיינת כשלושה וחצי אחוזים מהאוכלוסיהבארצות הברית בכל שנה. פוסט טראומה יכולה להתפתח בכל גיל, כולל בילדות, אך היא נפוצה בד"כ מעל גיל 20. נמצא למשל שבארה"ב חמישית מיוצאי מלחמת ויאטנם סבלו מרמה כלשהי של תסמונת פוסט טראומתית. הבעיה העיקרית עם תסמונת זו היא שנפגעיה לא תמיד יודעים ומכירים בכך באופן מיידי, ולעיתים חולפות שנים רבות עד שהם פונים לטיפול, וזאת לאחר שתחומי חיים שונים ורבים נפגעו באופן ניכר, במשפחה, בעבודה ובאיכות החיים בכלל. פוסט טראומה יכולה להתפתח כתוצאה מאירוע מלחמה, אלימות, אסון טבע, תאונות, ואף באופן משני  – לדוגמה, בעקבות פיגוע מגדלי התיאומים בניו-יורק בספטמבר 2001 דווחו מקרים רבים של פוסט טראומה בקרב אזרחים אשר התגוררו הרחק מאזור הפיגוע, לעיתים במדינה אחרת בארה"ב, ופיתחו תופעות פוסט טראומתיות כתוצאה מצפייה בו באמצעות הטלוויזיה. הפרעת חרדה מוכללת  GAD-Generalized-Anxiety-Disorderמתרחשת בקרב כשלושה אחוזיםמהאוכלוסיה בכל שנה. היא מאופיינת בדאגנות יתר כלפי אירועי חיים יום-יומיים, ומופיע על פי רוב בגיל בית הספר היסודי. פוביה חברתית Social-Anxiety מאפיינת כשבעה אחוזים מהאוכלוסיה. היא מתחילה על פי רוב בילדות, לרוב סביב תקופת ההתבגרות המינית והחברתית הבוגרת – בסביבות גיל 13. פוביה פשוטה (ספציפית) Specific-Phobia – מאופיינת בהימנעות ממצב או אוביקט מסוים שמעורר סלידה או פחד. פוביה מאפיינת כ-9% מהאוכלוסיה. לעיתים הפוביה מתמקדת באובייקטים מסויימים, לדוגמה, מקקים, עכבישים, כלבים, ממחטים, מדם, מחפצים שעשויים מחומר מסוים או כוללים צורה מסוימת וכדומה, או ממצבים מסוימים כמו טיסה, טיפוס לגובה, בחינות, נהיגה, עמידה מול קהל ועוד. פוביות פשוטות מתחילות על פי רוב בילדות המוקדמת בגיל הגן או בית הספר היסודי, עם זאת, פעמים רבות המודעות לבעיה והטיפול בה מתרחשים בגיל מבוגר בהרבה.

הפרעת קשב עם או בלי היפראקטיביות ADD, ADHD

הפרעת קשב היא אחת מהתופעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר בקרב ילדים ומתבגרים, אשר משפיעה כמובן גם על מבוגרים, שכן גם אם מאפייניה משתנים עם הגיל, עצם קיומה אינו משתנה. משרד הבריאות האמריקאי מעריך שהפרעת קשב מאפיינת כ-4% מהאוכלוסיה, אולם מדובר כנראה בהערכת חסר ניכרת, והשיעור בפועל עשוי להיות אף כפול מכך ויותר. כיום קיימת מודעות גוברת לאבחון ADHD בגיל צעיר, וכן לאבחון מבוגרים בתחום זה. הבעיה העיקרית של הסובלים מהפרעת קשב אינה רק התופעה עצמה באופן ישיר, אלא בעיקר השפעת הלוואי שלה על תפקוד חברתי, תעסוקתי, דימוי עצמי ועוד, ובמיוחד לאורך זמן.

הפרעות אכילה Eating Disorders

הפרעות האכילה מחולקות לשלוש תופעות עיקריות: אנורקסיה נרבוזה, בולימיה ואכילה כפייתית (בולמוס אכילה binge-eating). הפרעות אכילה, בעיקר השתיים הראשונות, אופייניות יותר לנשים מאשר לגברים ביחס של חמישית או אף עשירית. קיימת הערכה לפיה בין חצי לארבעה אחוזים מהנשים סובלות לאורך חייהן מאנורקסיה (אי הדיוק בהערכה נובע מאי דיווח ואי פניה לטיפול של רבים מהסובלים מהפרעות אכילה), שיעור מעט יותר גבוה סובל מבולימיה, ובין 2-5 אחוזים מהאמריקאים סובלים מאכילה כפייתית (כשליש מהם גברים). שיעור התמותה מאנורקסיה הוא כחצי אחוז מתוך הסובלות מתסמונת זו. מאחר ומדובר בתסמונת המאפיינת נשים צעירות שבד"כ אינן חולות, הדבר מהווה גורם סיכון ניכר – פי 12 מגורמי המוות האחרים אצל נשים צעירות בגילאי 15-24 באוכלוסיה הכללית.

אוטיזם Autism והפרעות התפתחותיות מורחבות PDD

מדובר במשפחה של בעיות פסיכולוגיות המתגלות בד"כ בגיל צעיר אשר מאופיינות בעיקר בעיכוב בהתפתחות התקינה מבחינה חברתית, קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית, אולן הן הטרוגניות מאוד וניתן לראות בהן טווח נרחב של התמודדויות השונות מאוד זו מזו. שיעור האוטיזם באוכלוסיה האמריקאית בקרב ילדים בגילאי 3-10 הוא 34 מקרים לאוכלוסיה של 10,000, ושיעור משפחת ההפרעות ההתפתחותיות PDDבערך כפול מכך. אוטיזם נפוץ פי ארבע בקרב בנים ומאובחן על פי רוב בגיל שלוש. עם זאת, בנות המאובחנות בתופעה סובלות על פי רוב מסימפטומים חמורים ופגיעה קוגניטיבית קשה יותר מאשר בנים. מאחר ומדובר בתופעה כרונית, היא מלווה את הפרט לאורך כל חייו, ברמה כזו או אחרת של חומרה, בהתאם לדיאגנוזה הראשונית, ההתפתחות והטיפול לאורך הילדות.

סכיזופרניה

סכיזופרניה היא מחלה כרונית המופיעה בקרב כאחוז אחד מהאוכלוסיה בארה"ב ובעולם. היא קיימת בקרב גברים ונשים בשיעור דומה. לסכיזופרניה מאפיינים תורשתיים, אך לא באופן מוחלט, ולמעשה רוב הסיכויים הם לא לחלות במחלה למרות קיומו של בן משפחה עם סכיזופרניה. למשל, בעוד שהסיכוי לחלות בסכיזופרניה לילד לשני הורים עם סכיזופרניה או לאח תאום-זהה עם סכיזופרניה היא 50%, הרי שההסתברות יורדת באופן ניכר במצבים אחרים, למשל, ילד להורה אחד עם סכיזופרניה – כ-10%, מדוד או דודה עם סכיזופרניה – כ-2% וכו'.

אלצהיימר Alzheimer's Disease

אלצהיימר היא מחלה נוירולוגית הנפוצה במשפחת תופעות שנקראות דמנציה או שיטיון, אשר פוגעת בעיקר באנשים בגיל השלישי. היא גורמת בשלביה המתקדמים להתדרדרות קוגניטיבית חמורה. המחלה פוגעת כיום בעשירית מהאנשים מעל גיל 65 ובכמחצית מבני 85 ומעלה, שיעורה מאז שנות ה-80 במאה הקודמת יותר מהכפיל את עצמו, ולמעשה העליה בתוחלת החיים של האוכלוסיה, ואולי סיבות נוספות, הופכות אותה לגורם סיכון ניכר לאוכלוסיה בגיל השלישי. מרגע הופעתה היא מקצרת במחצית את תוחלת החיים של הסובלים ממנה. אין כיום טיפול פסיכולוגי או תרופתי שמונע את המחלה, אך מספר תרופות חדישות עשויות לשנות מצב זה באופן ניכר בעתיד. לסיכום, בעיות פסיכולוגיות מאפיינות שיעור ניכר מהאוכלוסיה, כולל זו הנורמטיבית והבריאה אשר מתגוררת ומתפקדת בקהילה. בעיות והתמודדויות אלו נעות בין תופעות הפוגעות באיכות החיים, אך מאפשרות תפקוד סביר, לתופעות הפוגעות בחריפות באיכות החיים אולם ניתנות לטיפול ומניעה, לתופעות כרוניות שעלולות לעיתים לשבש לחלוטין את מהלך החיים התקין. באופן כללי הבעיות הפסיכולוגיות שתוארו במאמר זה עלולות, בהעדר מודעות וטיפול נכון, לפגוע באופן ניכר באיכות החיים ובתפקוד הפרט, במערכת החיסונית של הגוף, ולפיכך קיימת כיום הכרה גם בהשפעתם על הבריאות ותוחלת החיים בכלל.

אבחנות והפרעות העבר, התמודדויות ואתגרי העתיד

לפני 100 שנה בלבד אזרחי העולם היו ברובם רעבים ונלחמו על הישרדותם היום-יומית לאורך חייהם שתוחלתם היתה קצרה בכמחצית מזו של תקופתנו כיום. הם מתו ממחלות שחלקן כמעט ולא מפריעות את חיינו כיום (לפחות במערב) – מזיהומי מים ומזון, מלריה, דלקות גרון וצינון קל. שיעור תמותת התינוקות היה גבוה מאוד, ומול כל הנתונים הקשים הללו נראה שאזרח העולם בתקופתנו נהנה משובע ואושר. עם זאת, שיעורן הגבוה של הבעיות הפסיכולוגיות באוכלוסיה כיום, בעולם בכלל ובעולם המערבי בפרט, מצביעים על כך ששפע חומרי ורפואה מתקדמת אינם ערובה מוחלטת לאיכות חיים נפשית. אתגרי המאה הנוכחית ימשיכו בודאי לעסוק גם במיגור החולי הרפואי, אך לא פחות חשוב מכך בהבנה עמוקה יותר של מקורות החוסן הנפשי האנושי במטרה להגיע לשגשוג פסיכולוגי ונפשי, הן כדרך לשפר בריאות גופנית, והן לאושר ובריאות פסיכולוגית. למתעניינים בהיבט זה של הפסיכולוגיה מומלץ לקרוא את המאמר שלנו על פסיכולוגיה חיובית העוסק בהיבטים אלו  לצורך בניית חוסן נפשי להתמודדות.

The post מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית appeared first on PSY.