במחזהו "עמל שווא של אהבה" מזהיר שייקספיר כי "כל הברכה של דבר בדיחה שרויה באוזן של המאזין, ולעולם לא בלשון של הבדחן…" (תירגם : דורי פרנס). ביצירות רבות היטיב שייקספיר לנסח את התנאים בהם הומור ובדיחה משובחת עשויים להוות מקור לחוויית תרבות ולהנאה גדולה, שהן ממרכיבי המסורת והתרבות לא פחות ממוסר ופילוסופיה. התיאטרון הוא מקום אידיאלי בו הבדיחה וההומור מדוברים על לשון השחקנים ונשמעים באוזני הקהל. וכך טבעי, אם כי מוזר, יהיה הצחוק הרועם של כולנו מדברי הקלס הבלתי מקובלים תרבותית של גיבורי המחזה.

אילוף הסוררת היא קומדיה אודיסאית שכל נפשותיה פועלות במסע של חיפוש והימצאות, כיסוי וגילוי, והמתח שביניהם. כל דמויות המחזה, כפי שכתב שיקספיר, הן "הנפשות הפועלות" בתוך נפש האדם. תייצגנה אותן בקצוות ביאנקה – סמל המציאות וההתאמה לתרבות הריצוי. קתרינה מנגד מייצגת את המרדנות, אותו חלק סורר בנו בעל פוטנציאל לפוסט-מודרניזם אשר מנסה ליצור ד-קונסטרוקציה שפורעת בסדר המוכר.

המקום, העיר פדובה, שאליה מגיעים לוצ'נציו וטראניו, הינה עיר תרבות של למידה, אומנות, מוסר ופילוסופיה. דרך השיחה שמתנהלת בין השניים נפרשת בפנינו עלילת המחזה, עבר, הווה והעתיד לבוא ניפתח לעברנו הקהל ואל עבר השחקנים במעין דלתות מסתובבות, נפתחות ונסגרות חליפות משל זו הזמנה לפתיחת הדלת הנפשית הפנימית של כל אחד מהנוכחים במחזה, קהל ושחקנים כאחד.

לאורך המחזה מתחלפים תפקידים ודמויות, מתבלבלים, חוזרים שבים ומופיעים. כל אחת מהדמויות עוברת מסע משלה של חיפוש והתגלות, התגלות וחיפוש, עד אין סוף התפתחויות. וכפי ששייקספיר שם בפיו של ז׳אק המלנכולי ממחזהו "כטוב בעינכם": "כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו – הוא משחק שלל תפקידים שונים" (תרגם: דורי פרנס). זוהי גאוניותו של שייקספיר כאמן על-זמני אקטואלי ורלוונטי לכל נפש. הגיבורים נפרדים מבית הוריהם בפיזה ויוצאים למסע. יודע היטב שייקספיר את מלאכתו וכמו אומר שבכדי לעשות מסע שכזה, נדרש מקום שבו ניתן יהיה להניח את כל הדברים שנמצאו בדרך. המחזה הינו מקום שכזה, תחנה במסע האודיסאי, בתוך פדובה, מקום המפגש בו נערך המפגש הבין-תרבותי בין מסורת לחדשנות, בין מבוגרים כמו בפטיסטה, אביהם של קתרינה וביאנקה, לבין הצעירים המחזרים שעוזבים את בית אביהם. פדובה, אי-שם באיטליה, רחוקה מספיק מאנגליה האליזבטיאנית, מקום מבטחים המתאים למקם בו את המחזה. זהו מגנון של הרחקה, כזה שלא יאיים מידי על הצופים, כמו על שלומו של המחזאי, כמו הצחוק, כמו במשחק ובאיזורי חלום – שם הכל מותר ואפשרי בתוך גבולות הטעם הטוב. לפיכך המשחק יוכל להימשך, אף מול עיניהם של המלך צ'ארלס הראשון ומלכתו בשנת 1633. אפילו שם אפשר יהיה לצחוק על דברים רציניים כגון פילוסופיה ומוסר, ואפילו ליהנות מכך.

כתיבתו השירית של שייקספיר, זו שמצליחה ללכוד במילה אחת אינסוף משמעויות, מצויה כבר בשמו של המחזה במקור האנגלי The taming of the shrew.

פירושה המילולי של המילה Shrew בעברית מכוונת לבעל חיים – "חד- אף. החדף שייך למשפחת הקיפודיים, הוא יונק טריטוריאלי שניחן בחושי ריח וטעם מפותחים, והרי לנו משמעות נוספת לדמותה של קתרינה הסוררת – היא חיה, היא טריטוריאלית, ובו זמנית, יש לה חוש ריח וטעם במובן הסוחף של החיים – היא צבעונית, מורדת, מרגיזה, לא מוותרת, כה הפוכה מדמותה של אחותה הצעירה ביאנקה – באיטלקית "לבנה" – חיוורת, ללא-צבע, טעם וריח. והרי שתי האחיות הן כמו שתי קצוות הנפש – ביאנקה מותאמת למציאות, בה מתאהבים, ומגלים בהמשך שעל כך משלמים מחיר יקר – זה כואב בכיס, כפי שבעלה מעיד בסוף המחזה – זהו כאב מריר, חומרי וסופי.

בתקופה האליזבטיאנית שבה חי וכתב שייקספיר היתה משמעות נוספת למילה Shrew. היה זה גם כינוי לאישה חמת מזג וחדת לשון, היא אינה מתמסרת לקודים החברתיים המצופים ממנה. משמו של המחזה ניתן ללמוד על פתיחותו של שייקספיר החורגת מתרבות תקופתו השמרנית, וכיצד הוא מלמד אותנו דרך "אי הנחת של התרבות" (פרויד), על טעמם של החיים שעוברים דרך חוש הריח והטעם, והרי לנו – shrew, חד-אף, חדף.

ומי שעניינו מתמקד ביצירת סדר בחיים – לקבל דברים ברורים ונהירים, דוגמת ביאנקה למשל, עשוי להיקלע למלכודת של שאלת "להיות או לא להיות" אותה היא מגמגמת בשיעוריו של המורה המזוייף. לא לחינם מייסרנו שייקספיר בשאלה מטרידה ומוכרת זו ממחזה מפורסם אחר שלו, זוהי סכנה של קריסה וחיים בצילה של טרגדיה. אך מדוע בפי ביאנקה דווקא? שהרי היא אמורה להיות נציגת התרבות עלי אדמות, והנה, לא במקרה, היא ולא אחרת נושאת בתפקיד הזה. שייקספיר מסמן לנו בצורה משעשעת, שאינה מתריסה מידי בתוך הסדר האליזבטיאני השמרני, כיצד אנו מאלפים את המחשבות הפרועות שלנו, על האופן שבו אנחנו מבייתים את החוויה הרגשית בכדי שנוכל לחיות איתה.

שייקספיר מבין היטב שכדי להיות חדשן ומקורי הוא חייב להישען על כתפי המסורת. המחזה אילוף הסוררת מבוסס על אחד מהסיפורים שכתב דון חואן מנואל בספרד ב-1355 בשם "האיש הצעיר שנישא לאישה מאד חזקה ולוהטת". רגל אחת תישען על מסורת ארוכת שנים של תרבות, רגל אחרת תישען ותבסס מקום ליצירה חדשה. קשרי הגומלין בין חדש וישן הם אבי המקוריות וגאוניותו של שייקספיר.

דרך אילוף הסוררת מלמדנו שייקספיר את עבודת האומנות הזו, וכיצד הוא מצליח בתוך הסדר התרבותי הישן ליצור יצירה חדשה שהופכת לנכס תרבות חי וקיים, פתוח לאינסוף התפתחויות לכל בני האדם באשר הם.

״פתוח סגור פתוח זה כל האדם״ (יהודה עמיחי)

המחזה אילופה של סוררת מאת וויליאם שייקספיר הועלה בתיאטרון בית לסין

The post על המחזה "אילופה של סוררת" appeared first on PSY.

במחזה "ארוחת פרידה" מנסים קלוטיד ופייר, זוג נשוי שילדיהם כבר עזבו את הבית, להיפטר ממשקל עודף של עברם בדמותם של חברי ילדות שגם אותם, כך הם חשים, הגיע אולי הזמן לשלוח מביתם וחייהם. מתוך החלטה להתמודד עם קשיי הפרידה הללו בדרך מקורית, מפתיעה, ולכאורה ללא כאבים מיותרים, הם מחליטים לארגן "ארוחת פרידה" לחבריהם הותיקים במעין נוסחה הומוריסטית של גירושין ידידותיים, ובמידה וניתן – שגם ישאר טעם טוב (הרי כל זה מתרחש תוך כדי ארוחה).

אנו בקהל לא נוכל להימנע מהשאלה המתבקשת, האם גם אנו מוצאים את עצמנו נפגשים שוב ושוב עם חברים ותיקים, גם כשהתשוקה והעניין שבמפגש דעכו מזמן? אולי גם אנו דואגים כרגע שמא נמצא עצמנו שואלים בעוד מספר ימים, במבוכה ובחשאי, בדרכנו לעוד "פגישת מחזור", לריטואל קבוע, לעוד מפגש נוסטלגי שכזה, האם באמת חשקה נפשנו במפגש? מה למעשה עדיין מחבר אותנו אליהם כיום ועד היום – שמא זהו רק כוחו של הרגל? שמא החשש הלא-נעים להיפרד? אולי הנימוס או הצביעות שמכתיבים לנו המשך פגישות שכאלה? אין מן הסתם תשובה אחת לתהיות אלו, אך חברים ותיקים, כמו פלאי נפתוליו של הזיכרון האנושי, חובקים לא רק נוסטלגיה ותיקה, אלא עולם ומלואו. חברי ילדות הם עדות חייה לילדות ולעבר שהיה ונגמר, לרגעים נוסטלגיים, אירועים מכוננים, לרעננות והחיות של העבר. כל אלו מתכנסים לתוך זיכרונות ילדות משותפים עם חברים וותיקים. אנשים רבים נזכרים בנוסטלגיה, לא מציאותית בהכרח, בעברם – כמה טוב היה הוא לכאורה, "כמה הכל היה אז אותנטי ואמיתי יותר".

לאחר שמתפרקת לה המסגרת החיצונית שמחזיקה לא פעם חברויות כאלה, דרושה השקעה וחיבור נפשי עמוק בכדי לשמרן. החברות שהיתה אז התבססה על דברים משותפים שנכונים לתקופה בראשיתית. אך התפתחות אישית שונה לוקחת אנשים למחוזות שונים בבגרותם, עד שלפעמים נדמה כי כבר לא נותר דבר מהשותפות ההיא, למעט זיכרון העבר. ואכן, לחיים קצב ועצמה משלהם, הם שואבים לשגרה יומיומית של שיכחה לא מכוונת של חברים ישנים וטובים, חברים מביה"ס היסודי, התיכון, הצבא, מכל מקום כמעט נאספים להם חברינו – "שורה ארוכה ארוכה". חרדת המוות והכיליון שמעורר חלוף הזמן, משבר זהות, משבר אמצע חיים, מזמינים שאלות של קשר ופרידה כשלב התפתחותי טבעי בנקודה בחיים שבה תמונת נוף העבר שנשקף לאחור מעורר אימה שמה הכל יגמר מהר מידי. והנה ישנה לכאורה עוד הזדמנות ממשית אחרונה להתחדש ולהיוולד מחדש. כמה נוח לעשות זאת בעזרת מלתחה חדשה של בגדים, ושליחתם של חברי העבר הדהויים לארכיון ההיסטורי. שהרי לעיתים קרובות טעונות חברויות אלו גם בזכרונות וחוויות שאנו מעדיפים לשכוח וכך ניתוק החברות עשוי להקל על ניתוק ושכחה של ארועים וחוויות קשות, מביכות או פחות נעימות.

ואמנם, בני הזוג קלודט ופייר מחליטים על ארוחת פרידה מכמה חברים ישנים וקצת כמו שעושים סדר בארון ומנפים חולצות ישנות כך גם הם מחליטים להתחדש בחברים חדשים ולהפרד מהישנים. הכיוון הוא התחלה חדשה. האמנם? כאן יופיו ומורכבותו של המחזה (ושל חיינו) באים לידי ביטוי – הכל כבר מוכן לקראת בואו של אנטואן החבר הראשון בכדי להיפרד ממנו. הקריטריון לפרידה – חברות של שנים שכבר נס ליחה, זו שלעיתים מרימים למען זכרה טלפון מנומס של עדכון והבטחה לשמור על קשר…

אולם בכל זאת עלולה להטרידנו מחשבה אותה ביטא יהודה עמיחי בסיום שירו "עצות האהבה הטובה": "ועצות האהבה הרעה: בעודף האהבה, שנשאר לך מן הקודמות, עשה לך אשה חדשה" (חברים חדשים?), "ועם מה שנשאר ממנה עשה לך אהבה חדשה, עד שלא ישאר לך כלום."… והרי עצת האהבה הטובה של עמיחי נוגעת דווקא לשימור המוכר, הקרוב, והשייך לאדמת הילדות: "אל תאהב הרחוקות. קח לך מן הקרובות, כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו.

יתכן שהקושי והפחד להינתק מאוביקט העבר מעיד על כך שמדובר בדבר מה עמוק ואישי הרבה מעבר לדמותו החיצונית של חבר ילדותי. וכאן אולי מגיעה ליבת הדאגה, שכן הספק אינו נותר רק בנוגע ליחסי החברות שלי כלפי האחר, אלא בשאלת הזהות שלי-עצמי, כפי שאני זוכר את עברי ואת ילדותי, את כמיהותי ורצונותי – האם גם ליבת זהותי נשמרה באמת באופן אותנטי לאורך השנים? או שמא אני-עצמי אדם אחר לחלוטין ממה שחשבתי.

מתוך שם המחזה ״ארוחת פרידה״ בשפת המקור בו נכתבה בצרפתית undinner d'adieu מהדהדת ארוחת פרידה אחרת – היסטורית ודרמטית, לא אחרת מהסעודה האחרונה של ישו לפני צליבתו וקימתו לתחייה ימים מספר לאחר מכן. אז מה הולך להיות מוצג פה הערב? ארוחה, פרידה, משבר, סיום, תקווה, תחייה מחודשת?

המחזה "ארוחת פרידה" מאת מתיה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר – הועלה בתיאטרון בית לסין

The post על המחזה "ארוחת פרידה" appeared first on PSY.

ד. וו. וויניקוט פסיכואנליטיקאי בריטי שעבד עם ילדים וכתב על טיפול בילדים חשב כי "הכל מתחיל בבית", ובאופן ספציפי יותר בהתאמה טובה דיה של האם לתינוק שלה.

"הקומה השלישית" מתחיל בבית. מה קורה כאשר החוץ נכנס פנימה אל הבית ומפר את השגרה הקיימת? המחזה נפתח בסלון ביתה של דבורה, הימים הם ימי המחאה החברתית של 2011, ועל הבמה אנחנו פוגשים את דבורה. הנוחות של דבורה מופרת כשהמחאה החברתית פורצת, הסדר המוכר והנוח שלה מתערער, והיא נאלצת לצאת מדירתה אל השדרה במטרה להשיב לעצמה את הסדר הישן. באופן הזה, הפנים והחוץ נפתחים זה אל זה ומתערבבים, העבר וההווה נמזגים זה בזה ונפתחים לעתיד חדש. במחזה כמו בעבודת החלום אין הבחנה בין הזמנים ויש הזדמנות לחוות את העבר באופן מחודש בהווה. המפגש של דבורה עם צעירי המחאה פותח בתוכה פצעים מהעבר, ואנחנו נחשפים למערכת היחסים הכואבת שלה עם בנה שהחליט להתנתק.

מה עומד מאחורי החלטה של ניתוק כזה? התמונות הבאות שעולות אחת אחת לבמה מצטרפות לכדי סיפור : אדר, בנם של מיכאל ודבורה תוקף והורס בבית הספר והם רואים זאת בחומרה. אולי בחומרה רבה מדי ? במונחים של וויניקוט, דבורה ומיכאל אינם עומדים בהתרסנותו של אדר .

מה קורה כאשר "4 הקירות" בבית אינם עומדים בהרסנות או בתוקפנות של הילד הגדל בבית? וויניקוט טען שהמעשה האנטי חברתי של העבריין כמו הרסנות או מעשה גנבה, הוא רגע של תקווה והוא מחבר את המעשה ההרסני לחסך התפתחותי. תוצאת החסך היא מצב רוח, או חוסר ישע או דיכאון , אולם משמופעיה התקווה, הילד מושיט יד, מנסה להגיע אל מעבר לאזור החסך לאובייקט האבוד. אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, הוא יחדל ממעשיו ההרסניים, יתיישב ויתחיל לשחק.

כאשר הבית נכשל וההורים אינם עומדים במבחן, הילד יחפש את התקווה מחוץ לביתו, בבית הספר ובחברה. בהסתכלות חיצונית ניתן לראות זאת כהתנהגות אנטי חברתית וכך רואים זאת מיכאל ודבורה. הם אינם מצליחים לראות שמעבר להרסנות ישנה תקווה להימצא ולהראות.

אדר הוא "הילד שביתו נכשל". הוא יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו, ובמקום אל משפחתו הוא יפנה אל החברה לקבלת היציבות הדרושה לו, כדי שיוכל לעבור את השלבים המוקדמים והמהותיים של התפתחותו הרגשית" (וויניקוט 1956).

מאוחר יותר אנחנו רואים כי אדר הצליח לבנות לעצמו בית חדש. כניסתה של אימו מחדש לחייו, פותחת בתוכו תקווה, ומאפשרת לו נתיב של ריפו ואיחוי השברים.

אלו רגעים של כאב נפשי שהן האם והן הבן מוכרחים להרגיש בכדי לכונן התחלה חדשה ביניהם. אדר שמטפל בבגרותו בדבורים כמו אינו מודע לעצמו שבעיסוקו הוא שב ומחפש את האם האבודה, דבורה, ובפגישתם המחודשת, הוא יכול לעשות תיקון ואיחוי בנתינת מתנה לאימו: צנצנת דבש.

השברים אינם נמחקים, כמו תיקון של כד חרס באומנות היפנית, הם נראים אך נוצר משהו שלם ומאוחה, חדש ושונה ממה שהיה בעבר, מכונן ומתקיים בהווה.

המחזה "הקומה השלישית" מאת אשכול נבו – הועלה בתיאטרון בית לסין 

The post על המחזה "הקומה השלישית" appeared first on PSY.

בספרו ״הנסיך הקטן״ כותב הסופר אנטואן דה סנט אקסופרי:

"לבני האדם כבר אין זמן להכיר שום דבר. הם קונים דברים מוכנים אצל הסוחרים והלא אין סוחרים שמוכרים חברים, ועל כן אין לבני האדם חברים עוד."

ועוד הוא כותב בפרק מהספר שעניינו איך להתקרב לאחר השונה ממני, להתחבר, ליצור ידידות: "זה הסוד שלי. הוא פשוט מאד: רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין… בני האדם שכחו את האמת הזאת״.

במחזה לצאת מהארון ״ עוסק פרנסיס ובר, המחזאי והתסריטאי, בנושאים אלה. תוך כדי שימוש בהומור רב מפגיש אותנו ובר עם אמיתות חשובות ומכאיבות על החיים.

בתחילת המחזה אנחנו פוגשים את סנטיני, מנהל כוח אדם במפעל, שנראה כמו שחקן רוגבי, גדל גוף, ומחוספס, וגיום מנהל השיווק, המנהלים שיחה על הפיטורים הצפויים בחברה. פיניון, גיבור המחזה וחשב החברה נקלע במקרה לשיחתם ונחשף לעובדה כי הוא עומד להיות מפוטר. פיניון נראה בתחילת המחזה: ״כבן בלי גיל, בישן ומהוה עד כדי מחוק״. הודעת פיטוריו תטלטל את פיניון ועד סוף המחזה בשרשרת של אירועים ומפגשים אנושיים פיניון "יצא מהארון", יתגלה לעצמו ולחבריו בפגיעותו ובחיונותו.

מסתבר שרק העבודה עוד נותרה לו כמעין מקלט אנושי כשאישתו עזבה אותו, בנו המתבגר אינו מוצא בו עניין והוא ללא שום קשר אנושי וחברתי שאיתו יכול אף להשיח את ליבו.

כשפיניון חוזר לביתו מיואש ומדוכא עם כוונה לשים קץ לחייו, הוא נראה על ידי שכנו שעוצר אותו מצעד זה. התחלת השינוי בפיניון מתרחשת כאן כשפיניון מתחיל להראות ולהישמע. זוהי חוויה חדשה לפיניון שמישהו אכן מתעניין ורואה אותו באופן אישי. האפשרות להראות באופן אחר על ידי הזולת תוך השאלת זהות גורמת גם לסביבה לפתע לראות את פיניון בעיניים אחרות. למרות שהוא עצמו נשאר ללא כל שינוי אישיותי, השמועה על זהותו האחרת עושה לה כנפיים ומשנה את היחס אליו. הוא נהיה מעניין יותר, עם יותר צבעוניות. נדמה שהפנטזיות וההשלכות עליו מהסביבה הופכות אותו לכאורה לשונה. נראה שובר רוצה להדגיש כמה האמת נמצאת בעיני המתבונן ושהמתבונן מתבונן אחרת גם הסובייקט משתנה בהתאם. 

היציאה המגדרית מן הארון אינה אלא דרך מקורית של ובר לדבר על כל אותם דברים שמצויים בארון, אצל כולנו, חבויים, פגיעים ובלתי נראים ומה קורה כשהללו ״יוצאים מהארון״. שהרי כולנו מחביאים ומתחבאים בארון. בקומדיה של טעויות מובאת לנו כאן אמת חיים עמוקה : מה שחבוי בארון הינה הפגיעות האנושית והפגיעות מפגישה אותנו עם מה שמפריד ומחבר בין בני האדם באשר הם. 

למעשה יחד עם פיניון כל השחקנים במחזה "יוצאים מהארון". סנטיני, למשל, מנהל כוח האדם שנראה בתחילת המחזה כגבר מחוספס וחסר רגישות יוצא אף הוא מהארון ונחשפים בו צדדים פגיעים, רכים ואף שבירים יותר ממה שנדמה. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אומר הפתגם, ואמנם אין תוכו כברו ואף אחד אינו נראה רק בחיצוניותו אלא נחשף בפנימיותו, ובפגיעותו. זהו האדם האתי, האדם הרגיש והפגיע.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, נהג לומר: "זה כייף להתחבא, אבל אסון לא להימצא".

להיות בלתי נראה, בלתי נמצא, לא-מוכר על ידי האחר, הינו אסון. האחר, חיוני להימצאותנו, לנוכחותנו, וללא המבט הבורא של האחר, איננו יכולים לחיות חיים נפשיים וממשיים עמיתים.

ומונטיין הפילוסוף הצרפתי מהמאה ה-16 במסה שלו ״ על הידידות ״ כותב כך:

"בידידות שאני מתאר כאן, הנשמות מתלכדות ונטמעות זו בזו באחדות כה חובקת-כל, עד שהן מוחקות את התפר שאיחה אותן ואינן מוצאות אותו עוד. אם יפצירו בי לומר על מה ולמה אהבתיו, חש אני שלא אוכל להשיב אלא: כי היה זה הוא, כי היה זה אני״.

המחזה לצאת מהארון מאת פרנסיס ובר הועלה בתיאטרון בית לסין

The post על המחזה "לצאת מהארון" appeared first on PSY.