״ אני זוכר שאלה בספר למוד החשבון,

על רכבת שיצאה ממקום אחד ורכבת אחרת

שיוצאת ממקום אחר. מתי יפגשו?

ואף אחד לא שאל מה יקרה כאשר יפגשו,

אם יעצרו או יעברו אחת על פני השנייה ואולי יתנגשו ,

ולא היתה שאלה על איש שיוצא ממקום אחד

ואשה שיוצאת ממקום אחר. מתי יפגשו

והאם בכלל יפגשו ולכמה זמן יפגשו?״…

יהודה עמיחי , ספר לימוד החשבון

פעם בשבוע בדירה ניו יורקית ישנה ומוזנחת נפגשים מר גרין, זקן ערירי בן 86 ומר רוס, צעיר בן 29 שעובד בחברת אשראי. המחזה של ג׳ ף בארון עוסק במפגש הבלתי צפוי בין שני האנשים הללו שהם כל כך שונים זה מזה. נדמה שאלמלא הנסיבות המיוחדות שהפגישו ביניהם והמציאות שנכפתה עליהם לשהות באותו המקום ובאותו הזמן יחד,הם מעולם לא היו פוגשים זה את זה , כל שכן , מתקרבים ומגלים זה את זה.

מאז מות אשתו מר גרין חי מסוגר ומבוצר בדירתו , הווילונות המוגפים והטלפון המנותק מסמנים את האטימות והסגירות שלו בפני העולם החיצוני ובפני עצמו.  רוס מתקבל כמו היה פולש זר שיש להרחיקו. נדמה שדבר אינו חסר לו, למר גרין, הוא מספק לעצמו את ארוחותיו  שלש פעמים ביום ואינו נזקק לחברתו של איש. אך המעטה הקשוח של גרין נסדק כשמתגלה דבר המוצא היהודי המשותף לשניהם. מר גרין יכול אז להרפות מהעוינות שלו ולהרגיש בטוח יותר בקרבה לרוס . המפגש שנכפה על שניהם הופך בהדרגה למפגש רצוי ואינטימי של כל אחד עם עצמו ועם האחר. המפגש הקבוע פעם בשבוע באותו זמן ובאותו המקום (אולי בדומה לשיחה שבועית עם פסיכולוג ) מאפשר לכל אחד מהם להתבונן על עצמו ,על הדעות הקדומות שלו, ומה שנראה כאבוד ושאינו בר שינוי, נחווה ונפתח מחדש .תחושת הזרות ההדדית של תחילת המחזה משתנה ומתפתחת קרבה ואינטימיות שבה סודות ופצעים יכולים להיפתח ולקבל הד ואמפתיה אצל האחר.

יהודה עמיחי כתב את השיר ״ ספר לימוד החשבון, בערוב ימיו כשהוא מתבונן על עצמו ובמבט לאחור. נדמה שהמחזה מר גרין עוסק בשאלה הזו של מה קורה במפגש של שני אנשים כה שונים זה מזה כשכל אחד יוצא מנקודה אחרת. הדלת הפתוחה בסוף המחזה היא ההיפתחות של כל אחד לעצמו ואל העולם שמתרחשת ומתאפשרת במחזה בזכות המפגש של כל אחד עם עצמו בנוכחות של האחר-הזולת האמפתי לכאבו.

The post על המחזה "מר גרין" appeared first on PSY.

במחזה אמה מעידה על עצמה שהיא חיה את חייה "האמיתיים" על הבמה. היא רוצה להאמין באשלייה שמספקת לה החוויה על הבמה של ״אמיתיות״. כשהיא בדמות של אחרת היא מרגישה יותר אמיתית לעצמה ויותר "היא", אולי משום שעל הבמה יש לה "אישור רשמי" לשחק דמות של מישהי אחרת. בחיים האמיתיים, מחוץ לבמה, היא צריכה להתמודד עם מי שהיא ועם חוויות של תסכול, שעמום וריקנות. מטבע הדברים החיים מזמנים גם רגעים שבהם אין התרחשויות דרמטיות, אותם חווה אמה כמשעממים וריקניים. חייה כשחקנית על הבמה ממלאים את הריקנות שבנפשה, וכמו הסמים, גם המשחק מספק לה תחושות של ריגוש והתעלות. למרות שהיא אומרת שעל הבמה היא אמיתית, הרי גם כשהיא משחקת היא למעשה חיה חיי זיוף, כפי שכל התמכרות הינה למעשה זיוף והתנעה מלאכותית של תחושות התעלות שמתפוגגות עד מהרה. כשהיא מתמוטטת על הבמה זהו ״העצמי המזויף״ שלה אשר קורס יחד איתה. באופן פרדוקסלי השינוי שאמה מבקשת לעשות במודע הוא גם השינוי שמפניו היא כה חרדה. כמו כל מכור גם אמה פוחדת מהשינוי שאותו היא חווה כשינוי קטסטרופלי.
״יש משהו שבזכותו אתה מרגיש שלם ונאהב ואפשר לקנות את הדבר הזה״ אומרת אמה על הסמים. קשרים אנושיים כרוכים בתסכול, כעס ואכזבה והתמודדות רגשית עם צרכיהם של אנשים אחרים נפרדים, בעוד הסם מאפשר חווית התמזגות נעימה ומערסלת המבטלת כל הכרה בנפרדות, ומכאן גם הקושי להיגמל ולוותר על חוויה זו. סיום המחזה באי הידיעה כמו מסמן את הקושי העיקרי שאמה ומכורים נוספים אינם יכולים לסבול – את אי הוודאות והספק. המחזאי משאיר אותנו בחוויה הזו אולי כדי לסמן שהחיים האמיתיים בלתי ידועים ובלתי צפויים וכל רגע מביא איתו משהו חדש ולא ידוע. האתגר הוא באפשרות להיות פתוח לחוויות החדשות ולאי הוודאות של החיים.

The post "העצמי השביר" – על המחזה "אנשים מקומות ודברים אסורים" appeared first on PSY.

"אדם בא לעולם ומוטבע עליו החותם של הסביבה, ההורים, תהפוכות הגורל, החינוך והחוויות המקריות ואז מתישהוא הוא אומר לעצמו כמובן מאליו: אני כך וכך. אבל הוא מתכוון  בזה לפני השטח שלו ולאני הראשון שלו. כדי למצוא את האני האמיתי צריך להטיל ספק בכל מה שפגשת כשנולדת גם לאבד חלקים מזה כי לעיתים קרובות אדם לומד רק מתוך מה באמת שייך לו. במשברים אדם מזהה את עצמו״ .( בנידקט וולס, על סוף הבדידות)

נעמי , גיבורת מחזה ״ הסודות ״ נולדת  למשפחה חרדית בבני ברק וגורלה חתום מיום היוולדה. מסלול ההתפתחות שלה נקבע מראש ובהתבגרותה יש ציפייה ממנה להינשא וללדת ילדים, להיות לרעיה ולאם. אך נעמי מבקשת להטיל ספק בגורלה. היא מסרבת להיענות לתכתיבי הסביבה ומבקשת לחיות את גרעין הווייתה. היא נמצאת בחיפוש אחר סביבה שבה תוכל לממש את האידאלים והאידאליות של עצמה. המחזה הוא מעין מסע התבגרות וגילוי העצמי, מסע שמתחיל באבדנה של האם הממשית במציאות החיצונית. ברובד נוסף זהו תהליך של אבל על האם האידאלית ועל העצמי האידאלי שלה. היא מאמינה כמו כל מתבגר באידאלים ובשינוי והתפתחות של הפוטנציאליים של העצמי שלה. דבורי, מנהלת בית המדרש משמשת עבורה דמות אידאלית לחיקוי והערצה.

בניסיון להימנע מקונפליקט בין חיי היצר שלה(האיד) לעקרון המציאות (אגו) נעמי בורחת לבית המדרש. היא רוצה לדעת, להעמיק את האינטלקט שלה על חשבון החיים היצריים שלה. האם אלה הם ״הסודות״ שנעמי נחשפת אליהם? סוד חיי הרגש והיצר שלה? המפגש עם הלא מודע ועם חייה היצריים בלתי נמנע ובהמשך המחזה היא ״טועמת״ מעץ הדעת ומתוודעת לטעמה של האהבה. אך האהבה שלה בלתי אפשרית למימוש במציאות והדבר מוביל אותה להתפכחות מכאיבה. בתחילת המחזה נעמי מצליחה לדחות את חתונתה. המחזה מסתיים בחתונה המיועדת אך נעמי של תחילת המחזה שונה מנעמי של סוף המחזה. היא מצליחה להשתנות ובכך להיות יותר קיימת עבור עצמה.

The post על המחזה "סודות" appeared first on PSY.

באחד הרגעים המרגשים במחזה "מלך הכלבים" מוט'קה פונה אל חנה ושואל: "מאיזה גיל זוכרים? אתה חושב שאפשר לזכור בעצמות?… בפה?… אבל בראש? מה אתה זוכר? חלב… רעב".

האמנם הגוף זוכר? פרויד חשב שזיכרונות מוקדמים אכן נרשמים בגוף וטען שה"דחף" הוא המקום שבו הגוף והנפש נפגשים. חוויות ורגשות מתקיימים כבר מראשית החיים והם צרובים ברמה הגופנית. תפקידה של האם-סביבה לתת מילים לחוויות אלו. ללא עיבוד רגשי ומילולי החוויות-זיכרונות יישארו צרובים, מוקפאים עד לרגע מאוחר יותר בחיים שבו יווצרו תנאים שבהם הזיכרונות יוכלו להפשיר ולהתנסח מחדש לחוויות מילוליות של הזכרות ומחשבות שלא נחשבו קודם.

פרויד (1914) התייחס לסוגיה זו של היזכרות ואי הרצון לזכור (הדחקה). ההיזכרות כרוכה בכאב נפשי והאדם יעדיף להדחיק זיכרונות מכאיבים. עם זאת, יטען פרויד האדם זוכר בדרך אחרת – הוא יפעל ויחיה באופן לא מודע את מה שאינו רוצה לזכור. כך, האדם מנותק מלחוות את החוויה הרגשית המכאיבה או הלא רצויה שכרוכה בזיכרונות אלו.

מוט׳קה זוכר "בעצמות", "בפה", הוא שותה חלב לאורך כל המחזה וגם על סף חתונתו אך הוא אינו מקשר זאת לחסך הראשוני בחייו. זוהי חוויה מכאיבה מידי עבורו והוא נותר מנותק ממנה.

על סף חתונתו, מבקש מוט׳קה לאחות את הקרע שבנפשו. הוא מבקש להתוודע על ידי חנה – הפעם באמת ובתמים, ולא כפי שחי עד אז בשקר ובזהות שאולה.

אנו חוזרים יחד איתו לרגעי חייו הראשונים ומתוודעים לעובדה שאימו נאלצה למכור את חלבה עבור כסף לתינוק של אם אחרת. כמו האם שמוכרת בכסף את החלב שלה כך בהמשך מוט׳קה מסרסר בנשים שמוכרות את גופן בעבור כסף. הפעם הוא זה ששולט בגוף הנשי-אימהי ובכך הוא הופך מצב פסיבי בינקותו למצב אקטיבי בבגרותו. מוט׳קה מבקש לשלוט בחוויה המכאיבה שאינו יכול לזכור אלא רק לשחזר.

בתחילת המחזה אביו של מוט׳קה אומר לאם: "אם אין לו, שידאג שיהיה לו". בכך הוא קובע את גורלו כמי שנגזל ממנו וייעד אותו לקחת בכות את מה שמגיע לו בזכות – לגנוב ולרצוח.

וויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי יטען שהמעשה האנטי חברתי, הגניבה, ההרסנות קשורים לחוויות של חסך ואובדן ראשוני. הילד החסוך יאלץ לתבוע את מה שנחסך ממנו מהסביבה ומהחברה. ילד הגונב חפץ אינו מחפש את החפץ שגנב אלא את האם שיש לו עליה זכויות. באופן פרדוקסלי יראה וויניקוט דווקא במעשים אלו של הרסנות וגניבה נטייה לריפוי עצמי ומשאלה לתיקון החוויה הראשונית. הסביבה נדרשת לעמוד בדחפים ההרסניים, לתת את מה שנחסך בעבר, ולספק את מה שנלקח מהילד בעבר.

מנקודת מבט זו אפשר לקרוא את המחזה כסיפור על חיפוש של אם ואולי אף אמונה, חיפוש שיש בו גם תקווה לסביבה אחרת שתאפשר לקבל את מה שנחסך ואת מה שאבד אי שם בתחילת החיים.

ההצגה "מלך הכלבים" הועלה בתיאטרון בית ליסין בבימויו של עירד רובינשטיין. ההצגה היא עיבוד חדש לרומן "מוטקה גנב" מאת שלום אש

The post על המחזה "מלך הכלבים" appeared first on PSY.