למאמר סקירה מקיף על דיכאון

חלק מהמידע המופיע במאמר זה מבוסס על נתונים ומידע של הארגון האמריקאי להפרעות חרדה ובאישורו ©

תורגם, נערך ועודכן ע"י הפסיכולוגים קרן ואורן קפלן. מומלץ לפנות גם לאתר הארגון בשפה האנגלית:

Anxiety Disorders Association of America ADAA

הפרעות חרדה הן הסוג הנפוץ ביותר של בעיות  נפשיות הפוגעות במבוגרים וילדים. חרדה פוגעת במגוון רב של אוכלוסיות, כולל אוכלוסיות בריאות ונורמטיביות, זו אולי הבעיה הנפשית הנפוצה יותר בקרב אוכלוסיה בריאה ומתפקדת. מובן שאנשים הסובלים מבעיות נפשיות נוספות עלולים לפתח גם הפרעות חרדה במקביל.
הפרעות חרדה עלולות להתפתח ממספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות את הסיבה הבלעדית לבעיה. מקובל לחשוב שחרדה מושפעת מגורמים פסיכולוגיים כמו אישיות, אירועי חיים וסגנון חיים, כמו גם גורמים פיזיולוגיים כגון תורשה, תהליכים כימיים במוח וכדומה. מובן שישנה גם אינטראקציה בין שני סוגי הגורמים, לדוגמה, ידוע שמצבי לחץ גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסוגים שונים.
הערכות סטטיסטיות מדווחות על שכ 5 עד 10 אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מהפרעות חרדה בעוצמות שונות. אחוזים גבוהים בהרבה מוערכים לגבי קיומה של הפרעת חרדה כלשהי במהלך החיים, רוב האנשים עוברים לפחות תקופה אחת בחיים המאופיינת ברמת חרדה גבוהה, בין אם היא מאובחנת פורמלית כהפרעת חרדה, ובין אם קיימת כחלק מהחוויה האנושית.
למרות שכיום ישנם טיפולים יעילים למדי בתופעה, פחות משליש מהסובלים פונים לטיפול. הדבר מושפע בעיקר מחוסר מודעות ומסטיגמות לגבי הטיפול הנפשי.
הפרעות החרדה מחולקות לקטגוריות בעלות שוני משמעותי ביניהן. המשותף בין כולן הוא מנגנון נפשי דומה, אולם ההתמודדות הנפשית השונה עם החרדה יוצרת תגובות שונות.

רוב האנשים שסובלים מחרדה מנהלים חיים רגילים ואז זה תוקף אותם.
צפו בסרט הקצר שלנו כיצד "דויד" פונה לטיפול

על חרדה והטיפול בה

חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי.
נהוג לציין שפחד מתמקד במשהו ממשי שאפשר להגדירו, לעומת החרדה שאי אפשר להגדיר את מקורה. עם זאת ההבחנה הזו מטושטשת מעט כיוון שגם אם ניתן להגדיר את מקור הפחד, ישנם עדיין מרכיבים רבים של אי וודאות במצב או במקור, ואת אלו נכנה בוודאי גורמים המעוררים חרדה. לפיכך ההבחנה בין פחד לחרדה הינה יותר סמנטית מאשר רלוונטית לנושא הטיפול בחרדה. אפשר להרגיש חרדה לגבי העתיד, לגבי בטחון ובטיחות, לגבי מצבים של אי ודאות. ניתן לחוש חרדה מאובדן שליטה, או אפילו מפני אתגר.
חרדה היא התנהגות פיסיולוגית ותגובה פסיכולוגית גם יחד. ברמה הפיסיולוגית החרדה מעוררת תגובות גופניות כמו דפיקות לב מואצות, מתח שרירים, יובש בפה, הזעה. ברמה הפסיכולוגית החרדה מעוררת שיתוק, ניתוק מהעצמי ואף תחושה או חשש למות או להשתגע. לפיכך, כדי להתמודד עם מצבי חרדה יש ללמוד איך להקטין את התגובות הפיסיולוגיות ולא רק לטפל בביטוי הפסיכולוגי של החרדה, כפי שנפוץ לחשוב.
מצבי חרדה מתגלים בצורות ובעוצמות שונות. ממצב של חוסר נוחות ועד דפיקות לב מואצות, רעד, הזעה, סחרחורת. ישנן תגובות למצב מסוים נתון וממשי המעורר תגובות מוגזמות ולעיתים נוצרות אף פוביות הגורמות להימנעות מאותם מצבים מאיימים. החרדה יכולה לתקוף גם ע"י עצם החשיבה על אותו מצב או דבר מפחיד. ישנם מצבי חרדה ספונטאניים התוקפים ללא כל אזהרה מוקדמת, וישנם מצבי חרדה הנבנים בצורה הדרגתית כתגובה למפגש עם מושא החרדה או ע"י הדמיון.
ישנן  גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה.  על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול.
גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי.
כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים.
הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך.
באופן מיטבי כדאי פעמים רבות לנקוט בגישה משולבת. למשל, לעיתים נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר.

מקורות החרדה בעידן המודרני

מצבי חרדה שכיחים מאוד כיום בחברה המודרנית, הרבה יותר מאשר בעבר. מה הסיבה שבעיות אלו כה נפוצות בתקופתנו? האם דרך חיינו המודרנית מקדמת מצבי חרדה? הרי במשך אלפי שנות היסטוריה נחשף המין האנושי לאירועים מאתגרים כמלחמות, רעב, מגפות ומחלות. ולמרות כל זאת נראה שמצבי החרדה אופייניים לתקופתנו המודרנית. מה הגורם לכך? מקובל לציין לפחות שלושה גורמים מרכזיים המשפיעים: 1. קצב החיים המודרניים; 2. חוסר הסכמה לגבי הערכים והסטנדרטים שעל פיהם עלינו לחיות; 3. דרגת הניכור החברתי בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית.
קצב החיים המודרניים עלה בצורה דרמטית בעשורים האחרונים. סרטים מלפני כ 50 שנה מראים שאנשים חיו בקצב איטי יותר מאשר בימינו. אנו מתמודדים עם תמורות ללא תקדים בשינויים טכנולוגיים וסביבתיים, אשר הולכים ומואצים יותר ויותר, זאת ללא יכולת מצידינו להטמיע את השינויים ולהתאים את עצמנו לסגנון החיים החדש. הדבר דומה במידה מסוימת לנהג רכב הנוסע ומאיץ בירידה וחושש בכל רקע לאובדן הבלמים והשליטה. מצב כזה יוצר כמובן חוסר אונים ולחץ. עצם השינוי במערכת הסטנדרטים והערכים ב-50 שנה האחרונות מכניס גם הוא חלל וחוסר ודאות המגבירים את הלחץ. הדבר מוזן מהתקשורת והאינטרנט המציפים אותנו במידע בזמן אמת אותו לא ניתן לעבד ולעכל. עלינו חלה המשימה להדוף את העומס המכוון אלינו מהסביבה ולמלא את חלל חיינו בתוכן ומשמעות. אלו סוגי התמודדויות שלא היו אופייניות לתושב העולם המצוי בתחילת המאה הקודמת, והם שינוי באופן משמעותי את המאזן הנפשי של האדם המצוי בן תקופתנו. אלו פערים הגורמים לחלק גדול מאתנו ללחצים וחרדות. חלק גדול מתופעת החרדה בעולם המודרני נובע מחוסר יכולתנו להיות מחוברים להווייתנו ולאחרים מסביבנו, מה שמאיים ומלחיץ אותנו.
החיים בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית מאופיינים בניתוק וניכור. בהיסטוריה של המין האנושי האנשים היו מחוברים אל הטבע. בתקופה הנוכחית אנו מתנהלים לעבודה דרך כבישים מהירים, אוכלים אוכל מעובד, לובשים בגדים שיוצרו בארצות רחוקות, מבלים חלק ניכר מזמננו מול מסך הטלוויזיה או צג המחשב. אין לנו קשר עם השכנים ובקושי עם משפחתנו הסובבת אותנו. אפילו כשאנו קונים מזון אורגני בחנות טבע, אנו רוכשים גלולות טבעיות של ויטמינים בתוך קופסת פלסטיק מודרנית שיוצרו באופן תעשייתי. ילדים שגודלו בתחילת המאה הקודמת ע"י סבים וסבתות חיו בתוך המשפחה המורחבת. כיום יש נתק ואחוז גבוה של גירושין מזעזע את יסודות המשפחה. שיעור הגרושים בארה"ב כיום גבוה משיעור הזוגות שנותרים נשואים. ישנה עליה מתמדת בשיעור ההתמכרויות לאלכוהול וסמים, ולהבדיל, גם להתמכרות לעבודה, ממון וצריכה. השינויים החברתיים הללו המאיימים על המסורת יצרו תנועות פונדמנטליסטיות אשר חלקן תרגמו את המאבק במודרניזציה הגלובלית למאבק אלים וטרור. אין ספק ששילוב כל הגורמים האמורים עם התקפות טרור ומלחמות מגבירים את החרדה, ואולי הוא ההסבר לשכיחותה ההולך וגובר של התופעה.

מדריך לטיפול

הפרעות חרדה הן אמיתיות, רציניות וניתן לטפל בהן. המומחים סבורים כי הפרעות חרדה הן תולדה של שילוב של גורמים פסיכולוגיים, סביבתיים וביולוגיים, ומבחינה זו דומות להפרעות פיזיולוגיות רבות אחרות, כדוגמת מחלות לב וסוכרת.
ניתן לסייע למרבית האנשים הסובלים מהפרעת חרדה באמצעות טיפול מקצועי. הצלחת הטיפול משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים אשר יגיבו לטיפול לאחר מספר שבועות או חודשים מועט, בעוד שלאחרים תידרש לשם כך תקופה של שנה ואף יותר. לעתים הטיפול מורכב, כיוון שפעמים רבות אנשים סובלים מיותר מהפרעת חרדה אחת, או שהם סובלים מדיכאון או התמכרות לחומרים ממכרים, ומכאן החשיבות הרבה של התאמת הטיפול לצרכיו של הפרט.
על אף העובדה כי הטיפול מותאם אישית לחולה, מספר גישות סטנדרטיות הוכיחו את יעילותן. המטפלים ישתמשו באחת השיטות הללו, או בשילוב של מספר שיטות.

טיפולים פסיכולוגיים

טיפול דינמי (גישה פסיכואנליטית)

הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לחרדה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו. הגישה דורשת טיפול ארוך טווח של חודשים לפחות. היא עשויה להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך לא תמיד מספיקה או מתאימה להסרת הסימפטומים המטרידים שעולים מהפרעת החרדה. לפיכך מומלץ גם בטיפול דינמי לשלב גישות נוספות כפי שיפורטו בהמשך.

טיפול התנהגותי (Behavior Therapy)

מטרתו של הטיפול ההתנהגותי לשנות את ההתנהגות הבלתי רצויה ולשלוט בה. האדם לומד להתמודד עם מצבים קשים, פעמים רבות באמצעות חשיפה מבוקרת לאותם מצבים. סוג זה של טיפול נותן לפרט תחושה של שליטה על חייו.

טיפול קוגניטיבי (Cognitive Therapy)

מטרתו של הטיפול הקוגניטיבי לשנות דפוסי חשיבה בלתי מועילים או מזיקים. הפרט בוחן את רגשותיו ולומד להבחין בין מחשבות מציאותיות למחשבות בלתי מציאותיות. בדומה לטיפול ההתנהגותי, הפרט מעורב באופן פעיל בתהליך החלמתו ומקבל תחושת שליטה על חייו.

טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT Cognitive Behavior Therapy)

מטפלים רבים עושים שימוש בשילוב של טיפול קוגניטיבי והתנהגותי. אחד היתרונות של טיפול מסוג זה הוא כי המטופל לומד על כישורי החלמה אשר יכולים להועיל לו לאורך חייו.

טכניקות של הרפיה ודמיון מודרך

טכניקות של התרגעות מסייעים לפרט לפתח יכולת להתמודד במידה רבה יותר של יעילות עם גורמי הלחץ המובילים לחרדה, כמו-גם עם חלק מהתסמינים הפיסיים של החרדה. הטכניקות הנלמדות כוללות תרגול של נשימה נכונה.

היפנוזה

השימוש בהיפנוזה עשוי להשתלב בצורה יעילה בכל סוג של טיפול בהפרעות חרדה. לסקירה על הטיפול באמצעות היפנוזה פנו לקישור  הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1a.htm

EMDR

מדובר בגישה חדשנית לטיפול בהפרעות חרדה שונות. לסקירה על הטיפול באמצעות EMDR פנו לקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm

טיפול ממוקד קצר מועד

רצ"ב קישור:
http://www.psychologia.co.il/short2.htm

טיפול תרופתי

למרבית הפרעות החרדה יש גם מקור ביולוגי מסוים ולכן ניתן לרוב לטפל בהן באמצעות תרופות. טיפול תרופתי עשוי להיות מועיל ולרוב נעשה שימוש בטיפול תרופתי בשילוב עם אחת או יותר משיטות הטיפול הפסיכולוגיות המצוינות לעיל. לעתים נעשה שימוש בתרופות נוגדות דכאון או תרופות להורדת רמת החרדה על מנת להקל על תסמינים קשים ועל מנת שאפשר יהיה להתקדם עם סוגים נוספים של טיפול. טיפול תרופתי יעיל עבור אנשים רבים ומהווה אפשרות טיפול ארוכת טווח או קצרת טווח, תלוי בפרט המטופל.
טיפול תרופתי, ובעיקר באמצעות תרופות נגד דיכאון, עשוי להיות מועיל ביותר בטיפול בהפרעות חרדה ולרוב נעשה שימוש בו בשילוב עם סוגי טיפול אחרים, כדוגמת תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. תרופות נגד דיכאון ותרופות להקלת חרדה נועדו להקלת התסמינים, ומתן אפשרות להתקדם עם סוג אחר של טיפול. טיפול תרופתי עשוי להיות לטווח קצר ולעתים דרוש לאורך זמן רב, תלוי בחולה.
התרופות הנפוצות לשימוש בהפרעות חרדה הן ממשפחת (SSRI (selective serotonin reuptake inhibitors. כמו כן יש שימוש בבנזודיאזיפינים, (benzodiazepines) טריציקליקים (tricyclic), חסמי בטא (beta blockers), ו- MAOI (Monoamine oxidase inhibitors).

טיפול באמצעות עזרה עצמית Self help – ראו בפרק האחרון של המאמר הנוכחי.

סטטיסטיקה ועובדות לגבי הפרעות חרדה

• הפרעות חרדה הן סוג הבעיה הנפשית השכיחה ביותר בארה"ב הפוגעת ב 19.1 מיליון (13.3%) מכלל האוכלוסייה הבוגרת בארה"ב (גילאי 18 עד 54).
• בהסתמך על מחקר שנערך ע"י ADAA בשם "הנטל הכלכלי של הפרעות חרדה" ובהסתמך על נתונים שנאספו ע"י האגודה והתפרסמו בכתב העת לפסיכיאטרייה קלינית, העלות הכוללת של טיפול בהפרעות חרדה בארה"ב בלבד היא מעל 42 מיליארד דולר לשנה, כמעט שליש מהסכום הכולל של 148 מיליארד דולר שמשלמת המדינה עבור שירותי בריאות נפש. מעל 22 מיליארד דולר נובעים משימוש חוזר בשירותי הבריאות, מאחר שהאנשים הסובלים מהפרעות חרדה מבקשים להקל על תסמינים הדומים לחולי פיזי.
• הסבירות שאנשים הסובלים מהפרעת חרדה יפנו לרופא לצורך טיפול היא פי 3 עד 5 יותר מאשר אנשים שאינם סובלים מהפרעה זו, והסבירות לאשפוזם בבית החולים בעקבות הפרעות 
• פסיכיאטריות היא פי 6 גבוהה יותר, לעומת אלה שאינם סובלים מחרדה.

לחץ ומתח נפשי

לחץ הוא מושג השאול מתוך עולם הפיסיקה ואשר מתאר הפעלת כוח של גורם אחד על גורם אחר. הלחץ האנושי הוא אנלוגיה למצב הפיסיקלי האמור והוא מייצג מצב בו הסביבה או עולמו הפנימי של הפרט מפעילים עליו דרישות לפעולה כלשהי. בניגוד ללחץ הפיסיקלי שאותו ניתן למדוד באמצעים אובייקטיביים, הלחץ האנושי הוא סובייקטיבי ולכן יש קושי להתייחס אליו בכלים מדויקים.
המונח לחץ מופיע בהקשרים פסיכולוגיים שונים. לעיתים הוא מתואר ככוח שמפעילה הסביבה. לדוגמא, הורה דורש מילדו להתאמץ בלימודיו. נהוג לומר שהוא "מלחיץ" את הילד כדי שישתפר בהישגיו וישקיע יותר בבית הספר. לעיתים לחץ מתואר כתגובה של הפרט. לדוגמא, אנשים מדווחים על כך שהם "לחוצים", כלומר, מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המציאות ברמה כזו או אחרת. לחץ הוא גם תופעה פיזיולוגית אותה ניתן למדוד באמצעים מכאניים. לדוגמא, הפוליגרף – גלאי השקר, פועל על עקרונות של מדידת לחץ פיזיולוגי מתוך הנחה שאדם שמשקר מגיב בשינויים של דופק, לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור, הזעה ועוד.
בשעת לחץ האדם תופס את המצב ככזה שדורש ממנו להגביר מאמץ ולגייס כוחות לפעולה, בצורה מועצמת יחסית למצבי שגרה. על פי רוב לחץ נתפס כדבר שלילי, אך יש להגיש שהוא אינו בהכרח כך, הוא עשוי להיחוות כאתגר ולהביא להישגים ומקור לגאווה. יש אנשים שנמשכים למצבי לחץ ותופסים אותם כמצבים "מעניינים" אשר נותנים "טעם לחיים". עם זאת, לחץ המופעל בעוצמה גבוהה מידי יחסית ליכולתו של הפרט להתמודד איתו, או לחץ שמופעל באופן כרוני לאורך זמן ארוך מידי, נחווים בצורה שלילית ועלולים לגרום לנזקים נפשיים ואף גופניים.
אנשים שונים חסינים בצורה שונה מפני השפעותיו השלילי של הלחץ. הדבר תלוי במגוון רחב של גורמים. לדוגמא, גיל – ילדים וקשישים פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, אנשים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים שונים מתקשים גם להתמודד עם מצבי לחץ כיוון שיש להם פחות משאבים נפשיים זמינים, היסטורית התמודדות אישית עם מצב לחץ ספציפי עשויה גם היא להשפיע, לדוגמא, אדם שנכשל בעבר בבחינה במקצוע מסוים ירגיש לחוץ יותר בבחינה נוספת באותו תחום, לעומת בחינה במקצוע אחר בו הצליח
בעברו. לבסוף, מקורות התמיכה המשפחתית, הסביבתית והתרבותית של הפרט הם גורם חשוב לתחושת הביטחון של הפרט וליכולתו להתמודד עם מצבי לחץ.
יש להדגיש שהתמודדות עם לחץ היא גם מיומנות נרכשת. מודעות עצמית, תרגול של מיומנויות להרגעה עצמית ודמיון מודרך, ספורט ועוד, עשויים לשמש ככלים להתמודדות יעילה עם מצבי לחץ. במצבים קיצוניים ניתן להשתמש בתרופות שיוצרות הרגעה במערכת. לדוגמא, התגלה שנפגעי טראומה שמגיעים למיון בית החולים ומטופלים בתרופות הרגעה שמורידות את קצב הלב חשופים פחות להיווצרות סינדרום פוסט טראומטי יחסית למטופלים שלא קיבלו תרופות שכאלה.
הטיפול ב"לחץ" תלוי בגורמים רבים ואין טיפול אחד שמתאים לכל מצבי הלחץ. ראשית יש לאבחן את מקורות הלחץ, להבין אותם ולהיות מודע לכל ההיבטים של הלחץ עבור האדם הספציפי. לעיתים מדובר בהתמודדות עם מצב ספציפי כמו למשל ספורטאי שמתמודד עם תחרויות או סטודנט שמתמודד עם בחינות. קיומו של מצב הלחץ אינו מעיד בהכרח על בעיה להתמודד עם הלחץ או על חרדה שנוצרת בעקבותיו. עם זאת, הוא משמש פוטנציאל להסתבכות של המצב וכישלון בהתמודדות עלול להביא לתגובה נפשית שלילית כמו חרדה, פוסט טראומה, דיכאון ועוד. לפיכך אדם שמכיר בכך שלפניו התמודדות עם לחץ משמעותי צריך לעבור הכנה נפשית כלשהי (לפחות בינו לבין עצמו) כדי לעבור בשלום את ההתמודדות הזו. עם זאת, לעיתים מצב הלחץ אינו אירוע אחד חזק ומזוהה. לעיתים הלחץ הוא דווקא אוסף של פרטים קטנים שכל אחד מהם נראה בלתי משמעותי. עם זאת, צירופם יחד של כל הגורמים גורם למצב לחץ חזק. לדוגמא, מנהל של עובדים רבים נאלץ להתמודד עם בקשות רבות של עובדיו שלרובם עליו לסרב. כל בקשה כזו בנפרד אינו מהווה עומס נפשי, אבל צירוף של כולם ביחד הופך את תפקידו לעול שמפעיל עליו מצב לחץ כרוני. כך גם תפקידו של מנהל בארגון שנמצא תמיד בהתמודד מול השעון ומול המשימות השוטפות של הארגון. הבעיה איננה לשרוד יום או שבוע בארגון אלא בהצטברות הכוללת של המתחים שאורח חיים כזה יוצר עבור אותו מנהל. במקרה כזה נדרש ניתוח מעמיק של התפקיד ושל ההתנהלות בתפקיד ומציאת איזונים חדשים שיאזנו בין דרישות הארגון והסביבה לבין יכולותיו המעשיות של הפרט להתמודד עם דרישות אלו. אנשים רבים, בעיקר בעולם המערבי רווי המתח וההישגיות, מוצאים עצמם מתנהלים בתוך אורח חיים לחוץ באופן כרוני ומחפשים שינוי שיפסיק את סגנון החיים הזה. זו אולי הסיבה בגללה הרבה אנשים נמשכים כיום לתרבות המזרח הרחוק, מדיטציה, יוגה, טאי צ'י ושיטות נוספות שמגיעות מעולמות רוחניים של המזרח, כיוון שאלו מכוונות לאיזון נפשי נכון והורדת תחושת הלחץ שמרגיש הפרט בהתמודדותו הקבועה עם חייו.
מחקרים זיהו דפוס אישיות של אנשים המכונים "סוג A" לעומת "סוג B". סוג A הם אנשים שאורח חייהם לחוץ יותר, הם הישגיים מאוד ומכניסים עצמם למצבי לחץ בצורה יזומה. מסתבר שאלו אנשים שחשופים יותר גם למחלות לב ולחץ דם לעומת אנשי סוג B שאמנם פחות הישגיים, ואולי גם מגיעים לפיכך להישגים פחותים בקריירה (בקריטריונים של העולם המערבי), אבל נהנים כנראה מאורח חיים בריא ורגוע יותר.
כיצד ניתן לטפל בלחץ? השיטות דומות מאוד לשיטות הטיפול בחרדה כפי שהוסברו קודם לכן. ההבדל המשמעותי בין הטיפול בלחץ (שאינו מלווה בחרדה) לעומת הטיפול בחרדה (או לחץ וחרדה ביחד) הוא שבמקרה הראשון מדובר בטיפול מונע שמטרתו לוודא שהפרט יוכל להתמודד בהצלחה עם אתגריו מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד, בעוד שבמקרה השני "המחיר" כבר שולם או משולם שכן האדם סובל מחרדה ופגיעה באיכות חייו ונדרש לעשות תיקון משמעותי יותר כדי לחזור לחיי השגרה.

הפרעות החרדה לסוגיהן השונים

המספרים והאחוזים שלהלן מתייחסים לגודל האוכלוסייה הכוללת בארה"ב הסובלת מהפרעת חרדה בזמן נתון.

הפרעת חרדה מוכללת GAD

* 4 מיליון איש, 2.8% מאוכלוסית ארה"ב.
* הסבירות שנשים תסבולנה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעת חרדה מוכללת.
* לרוב – הפרעת החרדה מלווה בהפרעות אחרות.

הפרעה טורדנית כפייתית (OCD -Obsessive Compulsive Disorder)

* שכיחות זהה בקרב גברים ונשים.
* שליש מכלל המבוגרים הסובלים מההפרעה חוו את התסמינים הראשונים בילדותם.
* בשנת 1999 היווה התשלום עבור המטופלים ב-OCD כ 6 אחוזים מכלל העלות שמשלמת מדינת ארה"ב לשירותי בריאות הנפש, 148 מיליארד דולר.

הפרעת פניקה (Panic Disorder)

* 2.4 מיליון איש, 1.7%.
* הסבירות שנשים תסבולנה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעה זו.
* אחוז הלוקים בהפרעה זו במשולב עם דיכאון עמוק גבוה.

הפרעת דחק פוסט טראומתית PTSD

* יותר נשים מגברים סובלים מהפרעה זו.
* אונס נחשב כגורם העיקרי היוצר PTSD, כאשר 65% מהגברים ו 45.9% מהנשים שנאנסו יפתחו את ההפרעה.
* התעללות מינית בתקופת הילדות מהווה גורם ניבויי חזק של סבירות לפתח בשלב כלשהו בחיים הפרעה מסוג PTSD.

חרדה חברתית (Social Anxiety Disorder)

* 5.3מיליון איש, 3.7%.
* שכיחותה בקרב גברים ונשים זהה.

פוביה פשוטה/ספציפית (Specific phobia)

* 6.3 מיליון איש, 4.4%.
* הסבירות שנשים תסבולנה מההפרעה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעה זו.
* 11.5 מיליון (8%) מכלל אוכלוסיית הבוגרים באמריקה מושפעים מפוביה כלשהי (הפרעת חרדה חברתית, פוביה ספציפית, אגורפוביה – פחד ממקומות פתוחים).

התקפי חרדה Panic Disorder

התקפי חרדה מכונים גם התקפי פניקה או הפרעת פניקה. משמעות השם נובע מתגובת בהלה חריפה שמתרחשת שוב ושוב ללא סכנה מציאותית אובייקטיבית.
אנשים הסובלים מהתקפי חרדה חווים אפיזודות של בהלה אשר גורמת להם להרגיש כאילו יש להם התקף לב או שהם עומדים להשתגע, ללא כל סיבה נראית לעין. תסמינים כוללים דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד. התקפי חרדה מופיעים פעמים רבות יחד עם אגורפוביה, או גוררים אחריהם היווצרות אגורפוביה (המנעות ממקומות מהם המילוט עלול להיות קשה בעת ההתקף – ראו פירוט בהמשך).

התקף חרדה

התקף מוגדר כהופעה פתאומית ורבת עוצמה של בהלה, פחד או אי נוחות, המגיעה לשיאה בתוך 10 דקות לערך וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים, ללא אינדיקציה לאירוע רפואי אובייקטיבי (כגון התקף לב, לחץ דם גבוה וכדומה):
* תחושה של סכנה קרבה
* הצורך להימלט
* דפיקות לב
* הזעת יתר
* רעידות
* קוצר נשימה
* תחושה של מחנק
* כאב, דקירות או אי נוחות בחזה
* בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול
* סחרחורת
* דפרסונליזציה: תחושה שהדברים אינם מציאותיים.
* פחד מאובדן שליטה או פחד מ"יציאה מהדעת"
* פחד ממוות
* דקירות קלות
* גלי קור או חום

ישנם שלושה סוגים של התקפות פניקה:
* פתאומית – ההתקפה מופיעה "יש מאין", ללא כל אזהרה וללא כל סיבה הנראית לעין.
* מצבית – מצבים שבהם הפרט תמיד סובל מהתקף, למשל כניסה למנהרה.
* נטייה למצביות – מצבים בהם קיימת סבירות שהפרט יסבול מהתקפת פניקה, אם כי זו אינה תמיד מתרחשת. לדוגמא, פרט אשר לפעמים סובל מהתקפות פניקה בעת נהיגה.

אבחון פסיכיאטרי של הפרעת פניקה מחייב הופעת שתי התקפות פניקה פתאומיות לכל הפחות, ואחריהן לפחות חודש אחד בו היחיד מודאג מהישנות ההתקפות. הסובלים מהפרעת פניקה נוטים כמו כן להתקפות בעלות נטייה למצביות. התדירות והחומרה של ההתקפות משתנה מאדם לאדם. יש אשר עלולים לסבול התקפות חוזרות במשך מספר שבועות, ואחרים שעלולים לסבול מפרץ קצר אך חמור של התקפות קצרות. הסובל מהפרעת חרדה נוטה לדאוג בקשר לתוצאות הפיזיות והרגשיות של התקפות הפניקה. רבים משתכנעים כי ההתקפות מעידות על מחלה אשר לא אובחנה והם יערכו בדיקות רפואיות לעתים קרובות. גם כאשר תוצאות הבדיקות שליליות, אדם הסובל מהפרעת פניקה ימשיך לדאוג כי יש לו מחלה פיזית. יש אשר ישנו את דפוסי ההתנהגות שלהם, למשל יימנעו ממקומות בהם התרחשו התקפות פניקה בעבר, על מנת למנוע הישנות ההתקפות בעתיד.

אגורפוביה

אגורפוביה מופיעה לרוב יחד עם הפרעת פניקה, אך לא תמיד. אגורפוביה מאופיינית על ידי פחד מהופעת התקפת פניקה במקום ממנו אין אפשרות מילוט או במצב בו יגרם אובדן שליטה או מבוכה בשל אובדן שליטה.
הסובלים מאגורפוביה נוטים לכן לעזוב את ביתם (במצבים חמורים אף למשך שנים). אחדים מפתחים מסלול קבוע או שטח פעילות קבוע ומוגבל שממנו אין הם סוטים, למשל מסלול קבוע מביתם למקום העבודה. אנשים אלה אינם מסוגלים לנוע מחוץ למה שנחשב בעיניהם תחום הביטחון מבלי לסבול מחרדה חמורה.
הגיל בו מופיעה הפרעת החרדה ראשונה נע מגיל ההתבגרות המאוחרת ועד אמצע שנות השלושים. מעטים סובלים מהפרעת פניקה מילדות.

מבחן עצמי לזיהוי סימנים להפרעת פניקה

במידה שאתה סבור שהינך סובל מהפרעת פניקה שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה מוטרד מ:
"התקפות" חוזרות ופתאומיות, בהן גובר בך פחד חזק או אי נוחות, ללא סיבה הנראית לעין?

במהלך התקף זה, האם חווית אלו מן התסמינים להלן:
* דפיקות לב
* הזעה
* רעידות
* קוצר נשימה
* חנק
* כאב או אי נוחות בחזה
* בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול
* רעידות ברגליים
* סחרחורת
* תחושה שהדברים אינם מציאותיים או שאתה מנותק מעצמך
* פחד ממוות
* דקירות קלות או חוסר תחושה
* גלי קור או חום
* הימנעות ממצבים בהם יהיה קשה להימלט או לקבל עזרה, כגון בקרב קהל או על גשר
* קושי לנוע באופן חופשי ללא ליווי

למשך חודש אחד לפחות לאחר הופעת ההתקף, האם:
* חשת דאגה לגבי הישנות ההתקף?
* חששת מהתקף לב או "יציאה מן הדעת"?
* שינית את התנהגותך כדי להתכונן להתקף עתידי?

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

מקורות:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994.

הפרעת דחק פוסט טראומתית

Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD

פוסט טראומה PTSD הינה תולדה של חשיפה לאירוע טראומתי כלשהו, כדוגמת תקיפה על רקע מיני או פיזי, אירוע פיגוע או מלחמה, תאונת דרכים, חשיפה או צפייה במוות, במותו הבלתי צפוי של אדם קרוב, תולדה של אסון טבע כלשהו וכדומה.
שלושה תסמינים עיקריים נלווים לתופעת ה PTSD: "התנסות מחודשת" באירוע הטראומתי (כדוגמת הבזקים פתאומיים וחלומות בלהה), נטיות הימנעות (כדוגמת הימנעות מחזרה למקומות הקשורים לטראומה או מזכירים אותה בעקיפין) ואובדן תחושה רגשית (התנתקויות). כמו כן נפוצות גם תופעות פסיכולוגיות כדוגמת קשיי הירדמות, תחושת אי-שקט או פגיעה ביכולת הריכוז. בטווח הארוך עלולה להתרחש פגיעה באיכות החיים, בתפקוד בעבודה, בחיי המשפחה ועוד.
כיום ידוע כי PTSD אינה הפרעה הפוגעת אך ורק באנשי צבא. הוכח כי חשיפה לטראומה כלשהי, כדוגמת תאונה קשה, אסון טבע או תקיפה פלילית – עלולה להוביל ל PTSD .
המתחים הרבים הנובע מהחיים המודרניים על כל המשתמע מכך ברמה האישית והגלובלית, הביאו לעלייה ניכרת במספר האנשים הסובלים מ PTSD.
התופעה עלולה לפגוע באנשים בכל טווח הגילאים האפשרי, החל מילדות וכלה בגיל הזקנה, ומתח טראומתי עשוי להיות תופעה המצטברת לאורך חיי האדם. בין התגובות האפשריות לטראומה ניתן לכלול תחושת פחד מוגבר, תחושת חוסר אונים, ו/או תחושת אימה. שלושת הסוגים הנפוצים ביותר של גורמי מתח קשורים למוות או אסוציאציות על מוות:
* ידיעתו של אדם על מותו הקרב או פציעה קשה.
* ידיעה על מוות, מותו הקרב או פציעה קשה של בן משפחה או חבר קרוב.
* היותו של אדם עד למקרה מוות, מותו הקרוב או פציעתו הקשה של אדם אחר.
על מנת שניתן יהיה לאבחן PTSD מבחינה פסיכיאטרית כל התסמינים חייבים להתקיים במשך חודש אחד לפחות, ולהיות מלווים בפגיעה ממשית ביכולתו של האדם ליצור קשרים חברתיים ולהתערות בחברה, לעבוד באופן סדיר או ליטול חלק בפעילויות אחרות המהוות חלק מהתפקוד היומיומי.

תסמיני ה PTSD הם:

* חוויה מחדש של האירוע, הבאה לידי ביטוי בהתפרצות פתאומית של מחשבות וזיכרונות או חלומות חוזרים ונשנים.
* התנהגות הימנעותית, אשר באה לידי ביטוי בהימנעות של הקורבן ממגע עם פעילויות, מצבים, אנשים, ו/או שיחות שלהם הוא מייחס קשר לטראומה.
* תחושה כללית של קהות חושים ואובדן כל עניין בסביבה, עד כדי התנתקות.
* רגישות יתר, כולל: אי יכולת להירדם, תחושות חרדה, תגובת בהלה קיצונית, דריכות חריפה, תחושת אי-שקט והתפרצויות זעם.

PTSD עשויה להתרחש בכל גיל, אם כי שכיחותה נמוכה יותר בקרב אוכלוסיית הקשישים. ילדים קטנים אשר חוו טראומה כלשהי עשויים לחלום על האירוע הטראומתי, וחלומות אלה הופכים, כעבור מספר שבועות בלבד, לחלומות בלהה חוזרים ונשנים. לרוב, ילדים יתנסו מחדש באירוע באמצעות משחק. בנוסף, הם עשויים להציג תסמינים פיזיים, כדוגמת כאבי ראש וכאבי בטן (ראה "ילדים וטראומה" בפרק על חרדות אצל ילדים).
התסמינים הכרוניים מופיעים בדרך כלל כשלושה חודשים לאחר התרחשות הטראומה, אם כי עשויה להיות השהייה בהופעת התסמינים, ובמקרה זה עשויים לעבור שישה חודשים מרגע חוויית הטראומה ועד להופעת התסמינים. במקרים מסוימים עשויים לעבור שנים רבות קודם להופעת התסמינים. במקרה זה, הזרז להופעת התסמין, לאחר שנים רבות, הוא יום השנה התאריך המדויק ליום האירוע הטראומתי, או התנסות באירוע טראומתי נוסף. התסמינים עשויים להשתנות מבחינת תדירות הופעתם ועוצמתם לאורך זמן.

יש להבחין בין PTSD להפרעת לחץ אקוטית (Acute Stress Disorder). האבחנה האקוטית מבוססת על תסמינים דומים לאלו שמגדירים מצב של PTSD אבל נקבעת כאשר אלו מתרחשים בארבעת השבועות הראשונים לאחר הטראומה לכל היותר. קורבנות טראומה רבים עלולים ללקות בהפרעת לחץ אקוטית אך להחלים ממנה תוך מספר שבועות. חלק מהם יפתחו PTSD שישפיע לטווח הארוך. הסטטיסטיקה מדברת על שליש מקורבנות הטראומה שיפתחו רמה כזו או אחרת של PTSD, וכ 5 עד 10 אחוזים שיפתחו רמה חריפה של הפרעת דחק פוסט טראומתית.
לאור נתונים אלו יש להיות מודעים לצורך במתן תמיכה נפשית לנפגעי טראומה כדי למנוע נזקים נפשיים שחלקם בלתי הפיכים בטווח הארוך. נגישות הטיפול ב PTSD מוגבלת בזמן וקיימות השערות כי טיפול אפקטיבי ומניעתי צריך להתבצע ב 48 השעות הראשונות אחרי טראומה, ובוודאי תוך חצי השנה הראשונה.

בחינה עצמית לגילוי PTSD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מ PTSD שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם חווית או היית עד לאירוע שבו נוצר איום ממשי על החיים, ואשר הוביל לתחושת פחד חריף, חוסר אונים או אימה?
האם אתה חוזר וחווה את האירוע באחת מהדרכים הבאות לפחות:
o זיכרונות ו/או חלומות טורדניים, חוזרים ונשנים
o התנהגות או תחושה כאילו האירוע מתרחש שנית בצורה של הבזקים או התנסות מחודשת באירוע
o תחושת לחץ פיזי או רגשי חריף בעת חשיפה לדברים או אירועים מסוימים המזכירים את האירוע
o המנעות מכל דבר שעשוי להזכיר לך את ההתנסות שעברת

האם אתה חש שינוי לרעה בהשוואה לתחושותיך קודם לאירוע, בשלוש או יותר מהדרכים הבאות:
o הימנעות ממחשבה, תחושות או דיבור על הנושא
o הימנעות מפעילות, הימצאות במקומות או מגע עם אנשים המזכירים לך את האירוע
o תחושה שחלקים חשובים מהאירוע נמחקו מזיכרונך
o איבוד עניין בפעילויות בעלות חשיבות בחייך
o תחושת ניתוק מאנשים אחרים
o תחושה שטווח הרגשות שלך מצומצם ומוגבל
o תחושה שציפיותיך לגבי עתידך נפגעו והצטמצמו (למשל: אינך מצפה לפתח קריירה, להנשא, ללדת ילדים, או לנהל מהלך חיים תקין

האם שניים מהגורמים הבאים, לכל הפחות, מטרידים אותך:
o קשיים בהירדמות
o תחושת אי שקט או התפרצויות זעם
o בעיות בריכוז
o תחושה שאתה "על המשמר" ודרוך כל העת
o תגובות בהלה חריפות ולא קשורות לאירועים מציאותיים

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

מקורות:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994.

הפרעה טורדנית כפייתית

Obsessive-Compulsive Disorder – OCD

ב – OCD, יחידים מוטרדים ממחשבות עקשניות שאין פוסקות (אובסבססיות) המשקפות חרדה או פחדים מוגזמים; אובססיות אופייניות מתייחסות לדאגה מהידבקות בזיהום, חששות הנוגעים להתנהגות בלתי הולמת או התנהגות אלימה. האובססיות עלולות להוביל את היחיד לבצע טקסים או התנהגויות טקסיות (קומפולסיה, כגון נטילת ידיים, חזרה על ביטויים או אגירת חפצים) המיועדים להפחית את החרדה הנגרמת מן האובססיה.
הפרעה טורדנית כפייתית, OCD, מאופיינית באובססיות וקומפולסיות בלתי נשלטות, אשר מידתן המוגזמת מזוהה על ידי הפרט הסובל מהן. אובססיות הן מחשבות או דחפים פולשניים או בלתי הולמים אשר גורמים חרדה לחולה. האובססיות הנפוצות הן:
* מחשבות הנוגעות לזיהום, למשל כאשר היחיד חושש ממגע עם לכלוך, חיידקים או חפצים "מלוכלכים";
* מחשבות עקשניות, למשל האם כיביתי את התנור, האם נעלתי את הדלת או הפעלתי את המזכירה האלקטרונית
* צורך קיצוני בסדר וארגון
* דחפים או מחשבות תוקפניים, למשל דחף לצעוק "אש!" באולם קולנוע הומה.
קומפולסיות הן התנהגויות או טקסים עליהם חוזר הפרט, כאשר ביצוע טקסים אלה מנטרל את החרדה הנגרמת מהמחשבות האובססיביות, אף שההקלה אינה אלא זמנית. הקומפולסיות מוטמעות בשגרת היומיום של היחיד ואינן תמיד קשורות במישרין למחשבה האובססיבית, למשל אדם בעל מחשבות תוקפניות עשוי לספור מרצפות במדרכה בניסיון לשלוט על מחשבותיו.
להלן הקומפולסיות הנפוצות ביותר:
* ניקיון: חולים המוטרדים מחידקים וזיהום נוטים לעסוק בניקיון בלתי פוסק, בצורת נטילת ידיים, מקלחות תכופות או ניקיון בלתי פוסק של הבית
* התנהגויות של בדיקה: בדיקת ביצוע פעולות שגרתיות כגון נעילת הדלת או כיבוי התנור עשרות או מאות פעמים
* חזרה: מלמול שם או מילה שוב ושוב, חזרה על ביטוי או פעולה מסוימת ללא הפסק
* איטיות: ביצוע שיגרת היומיום באיטיות מוגזמת, הקדשת שעות רבות לארגון וסידור של חפצים.
* אגירה וצבירה: קושי להשליך חפצים חסרי שימוש כגון עיתונים ישנים, דואר "זבל", מכשירי חשמל מקולקלים וכדומה. לעתים האגירה מגיעה למצב שבו חדרים שלמים בבית מתמלאים בחפצים שנשמרים.

אבחון פסיכיאטרי של OCD מחייב כי הפרט מקדיש נתח זמן משמעותי מיומו – לפחות שעה אחת ביום – לאובססיות ו/או לקומפולסיות , וכי הן פוגעות בשגרות החיים הרגילות שלו (למשל אדם אשר אינו מסוגל לבצע פניות שמאלה בעת נהיגה), בתפקודו בעבודה, בפעילויותיו החברתיות או במערכות היחסים שלו עם אחרים. ה OCD עלולה לפגוע ביכולת הפרט להתרכז, ופעמים רבות גוררת הימנעות ממצבים מסוימים, למשל, יחיד בעל אובססיה הקשורה לניקיון עשוי להימנע מבתי שימוש ציבוריים.
הופעת ה – OCD היא הדרגתית ולרוב מתחילה בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. להבדיל ממבוגרים, ילדים בעלי OCD, שמפגינים בעיקר קומפולסיות מהסוג של נטילת ידיים, רחצה, בדיקה וסידור, אינם מכירים במידתן המוגזמת של האובססיות והקומפולסיות שלהם.

בחינה עצמית לגילוי OCD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מ OCD שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

* האם יש לך מחשבות, דמיונות או דחפים בלתי רצויים אשר נתפסים על ידך כ"טיפשיים", מגעילים או לא נעימים בעיניך
* האם אתה מודאג במידה מוגזמת בקשר ללכלוך, חיידקים או כימיקלים?
* האם אתה מודאג ללא הפסקה מן האפשרות שמשהו רע יקרה כי שכחת לעשות משהו חשוב כגון נעילת הדלת או כיבוי מכשירי חשמל?
* האם אתה חושש כי תדבר או תנהג באופן תוקפני בניגוד לרצונך?
* האם אתה תמיד חושש לאבד משהו בעל חשיבות?
* האם קיימים דברים שאתה מרגיש חובה לעשותם, או מחשבות שאתה מרגיש חובה לחשוב, שוב ושוב כדי להרגיש נוח?
* האם אתה חש רעידות ברגליים או/ו קוצר נשימה?
* האם אתה מתרחץ או רוחץ חפצים בסביבתך בתדירות מוגזמת?
* האם אתה מרגיש חובה לבדוק דברים שוב ושוב או לחוזר על פעולות מספר רב של פעמים כדי לוודא את ביצוען התקין?
* האם אתה נמנע ממצבים או אנשים בהם אתה חושש לפגוע בגלל מילים או מעשים תוקפניים?
* האם אתה שומר חפצים רבים חסרי ערך כי אתה מרגיש שאינך מסוגל להשליך אותם?

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

מקורות:

Goodman, WK, Price LH, et al. The Yale-Brown Obsessive-Compulsive Scale (Y-BOCS): Part 1. Development, Use and Reliability. Arch Gen Psychiatry. 1989; 46:1006-1011

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994.

פוביה פשוטה או פוביה ספציפית Specific or Simple Phobia

פוביה (בעברית: "בעת") מוגדרת כמצב בו הפרט סובל מתגובת פחד ובהלה חריפים ומוגזמים לאובייקט מסוים או למצב מסוים שאינם מעוררים תגובות כאלה בקרב רוב האוכלוסיה. לדוגמה, פוביה מחיות (עכבישים, מקקים, כלבים, חתולים), פחד גבהים (מעליות, מגדלים, טיסות), מצבים רפואיים (זריקות, בדיקות דם, רופא שיניים), ועוד. כאמור, רמת הפחד אינה הולמת את המצב, ואפילו הסובלים מהבעיה מכירים בכך שתגובתם בלתי הגיונית. פחד זה עלול להוביל למצב של הימנעות ממצבים יומיומיים מקובלים ושכיחים.
פוביה תוגדר ככזו כאשר הפחד של הפרט פוגם בשגרת היומיום שלו, בתעסוקתו ובאיכות חייו. כל עוד הפחד הוא סביר הוא לא ייחשב לפוביה.
פוביה יכולה להיווצר בילדות ולרוב הינה תולדה של אירוע טראומתי כלשהו, מודע או לא מודע. למשל: נשיכה ע"י כלב עשויה להוביל לפחד מכלבים. פוביה שמקורה בילדות עשויה להיעלם עם השנים באופן ספונטני. פחד מפני סוגים מסוימים של בעלי חיים היא הפוביה הנפוצה ביותר. ההפרעה עשויה להיות מלווה בהפרעת פניקה ופחד ממקומות פתוחים.
ישנו ויכוח תיאורטי על מקורות הפוביה. הגישה ההתנהגותית גורסת כי מדובר בהתניה שלילית שנוצרה בסיטואציה לא נעימה. הגישה הפסיכואנליטית גורסת כי מקורה בקונפליקטים לא מודעים. יתכן כי מדובר בשילוב בין גורמים שונים, כולל אף גורמים תורשתיים.
הטיפול הנפוץ והיעיל ביותר לפוביה הוא קוגניטיבי התנהגותי, ניתן לשלב היפנוזה וכלים טיפוליים נוספים.

בחינה עצמית לאבחון פוביה

במידה שאתה סבור שהינך סובל מפוביה ספציפית שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה סובל מפחד תמידי ובלתי הגיוני מפני אובייקט או סיטואציה, למשל: טיסה, גבהים, בעלי חיים, דם, וכד'?
הסובלים מפוביות סובלים פעמים רבות מלפחות אחד מהגורמים הבאים:
* פחד חזק ומתמשך ממצבים חברתיים הכוללים אנשים בלתי מוכרים
* אגורפוביה: פחד מפני מקומות או מצבים בהם קבלת סיוע או הימלטות הם קשים לביצוע, כדוגמת התקהלות, עמידה על גשר, אולם קולנוע וכדומה
* קוצר נשימה או דפיקות לב מואצות ללא כל סיבה נראית לעין
* קושי לנסוע לבד ללא ליווי

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

מקורות:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994.

פוביות – חרדות, ראיון עם פרופ' אורן קפלן

חרדה או פוביה חברתית Social Anxiety Disorder – SAD

חרדה חברתית, SAD, מאופיינת בתחושת חרדה קיצונית ומוגזמת בכל הקשור לשיפוט ע"י אחרים או התנהגות העלולה לגרום לתחושת מבוכה או הפיכה למקור ללעג חברתי. חרדה מוגברת זו עשויה להוביל להימנעות ממצבים חברתיים שונים.
התסמינים הנלווים להפרעה זו הם: דפיקות לב מואצות, חולשה, נטייה להסמיק והזעה מוגזמת.
אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי רמה גבוהה של מודעות לסממנים הפיסיים של תחושת החרדה והחשש שאנשים אחרים ישימו לב, ישפטו אותם ויקבלו רושם שלילי לגביהם. פעמים רבות, פחד זה מוביל לתחושת חרדה קיצונית או התקפי חרדה הקודמים לפעילות מסוימת או הימנעות מביצוע פעילות מסוימת. מבוגרים מודעים לכך שאין כל יסוד הגיוני לתחושת הפחד שלהם, או שהפחד הוא מוגזם, אך אינם יכולים לכבוש תחושה זו.

תסמינים פיזיולוגיים של פוביה חברתית כוללים בין היתר דפיקות לב, רעידות, הזעה, קיבה רגישה, שלשולים, בלבול, הסמקה ועוד. הסמקה בסיטואציות חברתיות שכיחה במיוחד ולרוב מעצימה את תחושת המבוכה של הסובל.
אנשים הסובלים מפוביה חברתית נוטים לרגישות לביקורת ודחייה, מתקשים להביע את עצמם וסובלים מהערכה עצמית נמוכה. הפחדים הכבדים ביותר הקשורים להפרעה זו הם פחד לדבר בציבור או לדבר עם זרים, פחד לפגוש אנשים חדשים, ופחדים הקשורים לעשייה (פעילויות אשר עלולות להיות מביכות), כדוגמת כתיבה, אכילה או שתייה בציבור. הסובלים מבעיה זו חוששים בדרך כלל להימצא במגוון של מסגרות חברתית.
ההפרעה מתפרצת בדרך כלל באמצע או בסוף תקופת ההתבגרות, אך ידוע גם על ילדים שאובחנו כסובלים מפוביה חברתית. ילדים הסובלים מהפרעה זו (ראה "ילדים ומתבגרים") נוטים לביישנות מוגזמת, היצמדות לאחרים, התקפי זעם ואף אי יכולת נפשית לדבר. לרוב מלווה הפרעה זו בירידה חדה בביצועים בבית הספר, דבר המוביל לניסיונות מצד הילד להימנע מללכת לבית הספר או להשתתף בפעילויות חברתיות התואמות את גילו. עיקר הפחדים קשורים למסגרות של בני גילם וחבריהם ולא פעילויות בית ספריות הכוללות מבוגרים, אשר עמם הילדים עשויים לחוש יותר בנוח.
האבחון הפסיכיאטרי של SAD מבוסס על קיום התסמינים למשך חצי שנה, לכל הפחות. פוביה או חרדה חברתית (SAD), משפיעה על למעלה מ 10 אחוזים מהאוכלוסיה בעוצמות חומרה שונות והטיפול בה אפשרי בצורה יעילה למדי.

בחינה עצמית לאבחון פוביה חברתית

במידה שאתה סבור שהינך סובל מפוביה חברתית שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה מוטרד מ:
* פחד חזק ומתמשך ממצב חברתי שבו אחרים עשויים לשפוט אותך?
* פחד מכך שמעשיך יגרמו לך להשפלה?
* פחד מכך שאנשים ישימו לב לכך שאתה נוטה להסמיק, להזיע, לרעוד, או להציג כל סממן אחר של חרדה?
* ידיעה כי הפחד שלך מוגזם או בלתי הגיוני?

• האם הסיטואציה ממנה אתה חושש גורמת לך:
  * לחוש בחרדה מתמדת
  * להתנסות ב"התקף פניקה", המלווה בתחושת פחד מוגזם או חוסר נוחות פתאומי?
  * להימנע מליטול חלק בסיטואציה הגורמת פחד
  * האם כל הנ"ל פוגמים בחיי היום-יום שלך?
  * האם הסיטואציה ממנה אתה חושש (או מחשבה עליה) מלווה בתסמינים הבאים:
• דפיקות לב
• הזעה
• רעידות או זעזועים
• קוצר נשימה
• חנק
• כאבים או דקירות בחזה
• תחושת בחילה או כאבי בטן
• חוסר יציבות ברגליים (רעד ברגליים)
• סחרחורת
• תחושה של התנתקות מהמציאות או מעצמך
• פחד מאובדן שליטה, תחושה שנטרפת עליך דעתך
• פחד מפני מוות
• תחושת קהות או נימול, דקירות קלות בגוף
• חום או קור פתאומי

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

מקורות:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994.

הפרעת חרדה מוכללת Generalized Anxiety Disorder – GAD

מאופיינת ע"י דאגנות יתר מוגזמת ובלתי מציאותית. אצל מבוגרים החרדה מתמקדת בנושאים כגון בריאות, כסף, משפחה או קריירה. בנוסף לדאגנות כרונית, תסמינים של GAD כוללים ביטויים פיזיולוגיים כגון רעידות, כאבי שרירים, בעיות שינה, כאבי בטן, סחרחורת ומתח כללי.
GAD עלול להופיע יחד עם הפרעות חרדה או דיכאון אחרות.
ככלל, קשה לאבחן GAD כי אין בה תסמינים דרמטיים כגון התקפות פניקה, קוצר נשימה וכדומה, כפי שקיימות לעיתים בהפרעות חרדה אחרות. אבחנה פסיכיאטרית מחייבת כי במשך ששה חודשים, ימי ההופעה של הדאגנות עולים על מספר הימים בהם הדאגנות אינה מופיעה.
מוקד הדאגנות של ה – GAD עשוי להשתנות. לרוב, המיקוד הוא על עניינים כגון עבודה, כספים ובריאות הפרט ובני משפחתו. יחד עם זאת, הדאגנות עשויה להתמקד בעניינים של שגרת היומיום, כגון סידורים ומטלות, תיקוני רכב ואיחור לתורים שנקבעו.
קיים חוסר התאמה בין עוצמתה, תדירותה ומשך זמן התרחשותה של הדאגנות לבין חומרתו האובייקטיבית של עניין עצמו, עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי של הפרט וביכולת הריכוז שלו. התסמינים הפיזיים הנפוצים כוללים:
* מתח בשרירים
* הזעה
* בחילה
* שלשול או אי נוחות בדרכי העיכול
* ידיים קרות ולחות
* קושי בבליעה
* עצבנות
הסובלים מ GAD נוטים להיות מתוחים, להתלונן על תחושה של אי שקט וחוסר רגיעה, מתעייפים בקלות וסובלים משינה בלתי רגועה.

בחינה עצמית ל GAD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מפוביה חברתית שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה סובל מ:
* דאגנות מוגזמת, כאשר במשך תקופה של ששה חודשים, מספר הימים שבהם מופיעה הדאגנות עולה על מספר הימים בהם אין דאגנות?
* דאגנות בלתי סבירה בקשר למספר עניינים או ארועים כגון עבודה, לימודים ו/או בריאות?
* חוסר יכולת לשלוט בדאגנות?

האם אתה מוטרד משלושה מהנושאים הבאים לכל הפחות:
* חוסר מנוחה, תחושה של מתח או אי שקט
* אתה מתעייף במהירות
* מתקשה להתרכז
* נלחץ בקלות
* חש מתיחות בשרירים
* מתקשה להירדם או לישון לאורך זמן, או ששנתך חסרת מנוחה ובלתי מספקת
* האם החרדה שלך מפריעה לך בחיי היומיום?

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

מקורות:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington, DC, American Psychiatric Association, 1994.

הפרעות חרדה אצל ילדים ומתבגרים

ילדים ובני נוער סובלים מחרדות בדיוק כמו מבוגרים והם עשויים לסבול מהפרעות שונות בדיוק כמו מבוגרים. אירועים מלחיצים בחיי היומיום, כדוגמת תחילת לימודים בבית הספר, עזיבת מקום מגורים, מעבר למקום חדש או אובדן הורה – עשויים לגרום להתפתחות הפרעת חרדה. יחד עם זאת, גורם לחץ מסוים אינו בהכרח תנאי מקדים להתפתחות הפרעה.
בעוד שילדים עלולים לפתח כל אחת מהפרעות החרדה המוכרות, ישנן הפרעות חרדה שהן שכיחות יותר בקרב ילדים. הפרעות חרדה מסוימות ייחודיות לשלבי התפתחות מסוימים. הפרעה מסוג חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder) ופוביה פשוטה שכיחים יותר בקרב ילדים צעירים בטווח הגילאים של 9-6. הפרעת חרדה מוכללת GAD (Generalized Anxiety Disorder)
והפרעת חרדה חברתית, SAD (Social Anxiety Disorder), שכיחות יותר בתקופת הביניים של הילדות ובתקופת ההתבגרות. התקפי חרדה (הפרעת פניקה Panic disorder) שכיחה אף היא בתקופת ההתבגרות. בדומה למבוגרים, דיכאון שכיח גם בקרב ילדים, בפרט בני נוער. למרות העובדה כי ילדים חווים תסמיני חרדה בדומה למבוגרים, התסמינים מוצגים בצורה שונה אצל הילדים, וגם תגובתם של הילדים לתסמינים שונה מזו של המבוגרים. עובדה זו עשויה לגרום לקשיים באבחון. בנוסף, קשה לעתים לקבוע אם התנהגותו של ילד היא "שלב מסוים" בהתפתחותו הטבעית או האם ההתנהגות נושאת בחובה הפרעה מסוימת.
להלן התייחסות להפרעות החרדה הנפוצות אצל ילדים ובני נוער.

חרדה חברתית (Social Anxiety Disorder (SAD

SAD מאובחנת לרוב באמצע שנות העשרה, אך מצויה גם בקרב ילדים בגילאי טרום בית ספר ובית ספר יסודי. אם אין מטפלים בהפרעה זו בשלב מוקדם, היא עשויה להימשך לתוך תקופת הבגרות ועלולה להעמיד את הילד בסיכון ונטייה לדיכאון.
מה לחפש:
* פחד מפני סיטואציה חברתית אחת לפחות (כדוגמת הפסקה בבית הספר) או סיטואציה הכוללת ביצוע של משימה מסוימת (למשל: כתיבת מבחן).
* פחד ברור בעת הימצאות עם קבוצת בני אותו גיל או בשעת הימצאות עם מבוגרים.
* כאשר הילד נמצא במצבי פחד הוא סובל מתסמיני חרדה פיזיולוגיים:

• הזעה
• דפיקות לב מואצות
• כאבי בטן
• תחושת סחרור
• בכי
• התקפי זעם
• קיפאון

* הימנעות ממצבים המעוררים פחד, או תחושת חרדה של ממש מפני מצבים מסוג זה.
* פגיעה ברמת הביצוע והעשייה בבית הספר או/ו ההגעה לבית הספר, היכולת ליצור קשרים עם קבוצת בני אותו הגיל או לפתח ולקיים מערכות יחסים.

SAD בתקופת הילדות יכולה להתבטא במספר אופנים שונים:

* סירוב / הימנעות מביקור בבית הספר.
* חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder )
* בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)

סירוב / הימנעות מביקור בבית הספר

ילד הסובל מרמת חרדה ומתח גבוה בבית הספר עלול לסרב לבקר בבית הספר בקביעות, או עלול להתקשות להישאר בבית הספר מרגע שהגיע לשם. יש להפריד בין מצב זה לבין ילדים המשתמטים מבית הספר מסיבות של הפרעות בהתנהגות.
סירוב ללכת לבית הספר הוא לרוב תסמין המעיד על קיום בעיה רחבה ועמוקה יותר ואם לא יטופל עלול לפגוע ביכולת ליצור קשרים חברתיים, בביטחון-עצמי, בכישורי התמודדות וכמובן, בחינוך. סירוב ללכת לבית הספר, שמקורו בחרדה, מופיע אצל 2 עד 5 אחוזים מכלל הילדים בגיל בית הספר. תופעה זו שכיחה ביותר בתקופות של שינוי ומעבר כגון סיום בית ספר יסודי ומעבר לחטיבת ביניים, או מעבר מחטיבת ביניים לבית ספר תיכון. טיב החרדה משתנה בהתאם לגיל, אך גורמי החרדה השכיחים ביותר הם:
* חרדת נטישה.
* חרדה לגבי הישגים אקדמיים.
* חרדה הקשורה ליכולת לרכוש חברים.
* התנהגויות מסויימות בתוך בית הספר כגון:

• פרידה מהאנשים שמטפלים בילד ודואגים לשלומו
• נסיעה באוטובוס
• אכילה בבית הספר
• שימוש בשירותים בבית הספר
• הפחד שיקראו בשמם בכיתה
• החלפה לבגדי ספורט
• יצירת קשרים עם ילדים אחרים או מורים
• חשיפה להצקות והטרדות מצד ילדים אחרים או ילדים גדולים יותר

הגילאים בהם ההימנעות מביקור בבית הספר נפוצה ביותר הם טווח הגילאים של 6-5, ו 11-10. ילדים המסרבים ללכת לבית הספר הם, בדרך כלל, בעלי רמת משכל ממוצעת או מעל הממוצע.
המתח והלחץ שהם חווים עשויים לבוא לידי ביטוי בתסמינים פיזיולוגיים כגון כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות, שלשולים ועוד. לתסמינים הפיזיולוגיים עלולים להתלוות תסמינים התנהגותיים, כגון התקפי זעם, חוסר גמישות, חרדת נטישה, הימנעות, אי ציות או התנגדות.
ילדים גדולים יותר חווים, בנוסף למתח וללחץ המלווים את המעבר מבית ספר אחד לאחר, לחצים חינוכיים ופדגוגיים בכיתות גבוהות יותר, כאשר עתידם מתחיל להתגלות בפניהם.
הלחצים הבאים עשויים לבוא לידי ביטוי באופן קיצוני בהופעה ולבוש, חוסר שינה או מרד. בדומה לילדים קטנים יותר, חשוב ביותר לדאוג לכך שהילד ישאר בבית הספר למרות התנגדות הילד. היעדרות מבית הספר מעצימה את תחושת החרדה ואינה מפחיתה אותה.

חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder)

ילדים רבים סובלים מחרדת נטישה בגילאים שבין 18 חודשים ל- 3 שנים. בגיל זה סביר שילד יחוש חרדה מסוימת כאשר הורה עוזב את החדר או יוצא מתחום הראייה של הילד. לרוב ניתן להסיח את דעתו של הילד מתחושה זו. גם תגובה של בכי כאשר הילד נשאר במעון יום או בגן היא שכיחה, והבכי נרגע כאשר הילד מתחיל להתערות בסביבה.
בדרך כלל ילדים בגיל 4 מסוגלים להיפרד מהוריהם. אם לא – הבעיה עלולה להיות הפרעה מסוג חרדת נטישה, תופעה המשפיעה על כ 4 אחוז מכלל הילדים. במצב כזה הילד חווה מצב של חרדה קיצונית כל אימת שהוא רחוק מהבית או מצוי בנפרד מההורים או מהאחראים על הטיפול בילד. במקרה כזה, קיים רצון מוגזם לשמור על קשר עם האדם שהילד חש בחסרונו. געגועים עזים הביתה ותחושת אומללות מכך שהילד אינו מצוי עם הקרובים לו הם שכיחים ביותר. בשעת הפרידה הילדים חווים בדרך כלל פחדים וחששות באשר לבריאותם וביטחונם של הוריהם.
ילדים הסובלים מהפרעה מסוג חרדת נטישה עלולים:
* להימנע מללכת למקומות שונים לבדם, ללא ליווי.
* לסרב ללכת לבית הספר או למחנות.
* לסרב לישון אצל חברים.
* להתלוות להורה לכל מקום.
* לדרוש שמישהו יישאר אתם בזמן שהם הולכים לישון או להופיע בפתאומיות בחדר השינה של הוריהם במהלך הלילה.
* להתעורר מחלום בלהות שחלמו על היותם מופרדים מהאנשים שהם אוהבים.
הפרעה מסוג חרדת נטישה עשויה להופיע לראשונה בכל גיל קודם לגיל 18, אך שכיחותה גבוהה ביותר בקרב ילדים בגילאים 9-7.

בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)

ילדים אשר אינם מצליחים לדבר במצבים בהם הם אמורים לדבר, וכאשר סירובם או אי יכולתם לדבר פוגמים בלימודיהם בבית הספר וביצירת קשרים עם חברים, עשויים לסבול מאי יכולת סלקטיבית לדבר, תופעה הנחשבת לצורה קשה של הפרעת חרדה חברתית. התופעה שכיחה מתחת לגיל 5, אך תכופות מופיעה כאשר הילד מתחיל ללמוד בבית הספר. גיל האבחון הממוצע הוא 8-4, אך סביר להניח כי אותם ילדים סבלו גם מביישנות יתר בגילאים מוקדמים יותר. על מנת שניתן יהיה לאבחן את ההפרעה, ההתנהגות האמורה צריכה להתקיים לאורך חודש אחד לפחות. הילדים עשויים להיות דברנים ולהיות בעלי יכולת תקשור גבוהה, ואפילו קולניים, כל עוד הם נמצאים בביתם, או בכל מקום בו הם חשים בנוח.
ילדים הסובלים מאי יכולת סלקטיבית לדבר עלולים:
* לקפוא על מקומם, להיות חסרי הבעה, להסב את ראשם, ללעוס את שערותיהם, להימנע ממגע עין או להידחק לפינה.
* לחוות מתח וחרדה קודם להתנסותם במצבים בלתי נוחים. תסמינים שכיחים של חרדה קודם להתנסות באירועים חברתיים כוללים: כאבי בטן, כאבי ראש וכאבים מסוגים נוספים.
* ילדים הסובלים מאי יכולת סלקטיבית לדבר יציגו, לרוב, סימנים נוספים של חרדה קשה: חרדת נטישה, התקפי זעם תכופים ובכי, נטייה למצב רוח, חוסר גמישות, בעיות שינה וביישנות קיצונית. אלה עשויים להתגלות כבר בשלב הינקות.

פוביה פשוטה (ספציפית) (Specific Phobia)

כאמור בפרק המתאים (ראה כנ"ל) פוביה באה לביטוי בפחד עמוק ובלתי הגיוני מאובייקט מסוים, כדוגמת כלב, או מצב מסוים, כדוגמת טיסה. פוביות רבות שכיחות בתקופת הילדות ולרוב נעלמות עם הזמן. אם הפחד קיים במשך 6 חודשים, לכל הפחות, ויפריע לילד בחיי היומיום ובפעילות היומיומית, תאובחן ההפרעה מבחינה פסיכיאטרית כפוביה. דוגמא לכך היא ילד המסרב לשחק מחוץ לבית מחשש שמא יתקל בכלב. סוגי הפוביה הנפוצים ביותר בתקופת הילדות הם: בעלי חיים, סופה, גבהים, מים, דם, חשיכה, טיפולים רפואיים שונים.
שלא כמו מבוגרים הסובלים מפוביה, הילדים לרוב אינם מכירים בכך שהפחד שהם חשים הוא בלתי הגיוני או מוגזם, ולכן עשויים שלא לדבר כלל על פחדיהם. ילדים פשוט יימנעו ממגע עם דברים או מצבים הגורמים להם לתחושת פחד, או המפגש עמם ילווה בחרדות אשר תבואנה לביטוי באופנים הבאים: בכי, התקפי זעם, קיפאון, היצמדות ואי יכולת להתנתק, הימנעות, כאבי ראש, כאבי בטן וכדומה.

הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder- GAD)

הפרעה מסוג זה משפיעה לרוב על ילדים בגילאים 11-6. היא מאופיינת בדאגה מוגזמת ותחושת חרדה לגבי דברים רבים, כולל, בין היתר: ציונים, הישגים וכישורים בתחום הספורט, דייקנות, סוגיות משפחתיות, רעידות אדמה, בריאות ועוד.
הילד הסובל מהבעיה אינו מסוגל לשלוט בתחושת הפחד וזו מפריעה לפעילותו היומיומית. התסמינים הפיסיים של GAD כוללים: תחושת חוסר מנוחה, לאות, אי יכולת להירדם, קשיי ריכוז, תחושת אי שקט ועצבנות, שרירים מתוחים.
ילדים הסובלים מ-GAD נוטים לדרוש מעצמם הרבה, שואפים לשלמות ולעתים מבצעים משימות באופו חוזר ונשנה, בכפייתיות. לעתים הם מבקשים אחר אישור ותמיכה בלתי פוסקים מאחרים.

התקפי חרדה (פניקה) (Panic Disorder)

מבחינה האבחנה הפסיכיאטרית הפרעת פניקה היא מצב שבו הילד התנסה בשני התקפי פניקה לכל הפחות, בפרק זמן של חודש לפחות, במהלכו חושש הילד מהישנות של ההתקף, מאובדן שליטה, או מתחושה שהוא "יוצא מדעתו". הגיל השכיח ביותר הוא תחילת עד אמצע שנות העשרים. תופעה זו אינה שכיחה בקרב ילדים קטנים, אך יכולה להופיע לראשונה בגיל ההתבגרות.
התקף פניקה מוגדר כהתפרצות פתאומית של פחד ממשי או תחושת חוסר נוחות, אשר מגיעה לשיאה כעבור עשר דקות בממוצע, וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים:
* תחושה של סכנה ממשמשת או אבדון.
* דפיקות לב.
* הזעה.
* רעידות.
* קוצר נשימה.
* תחושת חנק.
* כאבים בחזה או תחושת אי נוחות.
* בחילה או כאבי בטן.
* סחרחורת או קלות ראש.
* תחושה של חוסר מציאות, דפרסונליזציה.
* חשש מאובדן שליטה או "יציאה מדעתי".
* פחד מפני מוות.
* תחושות של דקירות ורטטים.
* הבזקים של חום או קור.
ילדים, בדומה למבוגרים, נוטים לדאגה כאשר הם מצויים במצבים או במקומות בהם הם חוו התקפים קודם לכן, ולפיכך עשויים להימנע מהמצבים הללו או מלבקר במקומות אלה. פחד ממקומות פתוחים (אגורפוביה) עשוי להיות תולדה של הימנעות הילד ממצבים בהם הוא חווה התקף בעבר, או מצבים ומקומות אשר מהם לא ניתן להימלט בעת התקף פניקה.

הפרעות חרדה בקרב ילדים: בדיקה עצמית להורים

במידה שאתם סבורים שילדכם סובל מהפרעת חרדה שאלו את עצמכם את השאלות הבאות.
במידה והינכם מזהים סימנים המופיעים להלן, פנו לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

* האם ילדכם סובל מפחד ברור וממושך מפני מצבים חברתיים הכוללים אנשים שאינם מוכרים לו?
* האם ילדכם חרד באופן מוגזם ממספר אירועים או פעילויות?
* האם ילדכם סובל מקוצר נשימה או דפיקות לב מוגברות ללא כל סיבה נראית לעין?
* האם ילדכם מקיים קשרים חברתיים המתאימים לגילו עם בני משפחה ואנשים אחרים שהוא מכיר?
* האם ילדכם נראה בדרך כלל חרד כאשר הוא נמצא עם בני גילו ונוטה להימנע מלהיפגש עמם?
* האם ילדכם סובל מפחד מתמשך ובלתי הגיוני מאובייקט מסוים או מצב מסוים, למשל: טיסה, גובה או בעלי חיים?
* כאשר ילדיכם נתקל באובייקט או במצב ממנו הוא פוחד, האם תגובתו היא קיפאון, היצמדות או התקף זעם?
* האם ילדכם חרד באופן מוגזם באשר ליכולותיו ואיכות עשיית הדברים השונים?
* האם ילדכם בוכה, סובל מהתקפי זעם, או מסרב להיפרד מבן משפחה או אדם מוכר אחר, כאשר הדבר הכרחי?
* האם ילדכם סובל מירידה בביצועיו ועשייתו בכיתה, מסרב ללכת לבית הספר או נמנע מפעילויות חברתיות המתאימות לבני גילו?
* האם ילדכם מבלה זמן רב מדי יום בביצוע דברים באופן חוזר ונשנה (למשל, רחיצת ידיים, בדיקה חוזרת של דברים או ספירה)?
* האם יש לילדיכם פחד מוגזם מאנשים או אירועים (למשל: פורצים, חוטפים, תאונות דרכים) אשר עשויים להיות בעייתיים, למשל: בתוך התקהלות או במעלית?
* האם ילדכם סובל מסיוטים וחלומות בלהות, כאבי ראש או כאבי בטן, באופן חריג?
* האם ילדכם נוהג לגלם באופן קבוע סצינות משחק הלקוחות מתוך אירוע בעייתי או מטריד?
* האם ילדכם חוזר על ביצוע המטלות בשל תחושת חוסר שביעות רצון ואי יכולת להסתפק בביצוע שיהיה פחות ממושלם?

מקור:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994.

עזרה לבני משפחה

עשויים לחלוף חודשים רבים, ואף שנים, מבלי שהסובלים מהפרעות חרדה ובני משפחותיהם יידעו מה בדיוק אינו כשורה. מצב זה הוא מקור ללחצים ותסכול ועלול לגרום למתח ביחסים. מתח זה אינו בהכרח מתמתן לאחר האבחון. תהליך ההתאוששות וההחלמה עשוי להיות ארוך.
בני משפחה מעונינים לעזור לסובל מההפרעה, אך אין הם יודעים כיצד. חשוב לזכור כי הפרעות חרדה הן אמיתיות, חריפות, אך, למרות הכל- ברות טיפול. העובדה שאדם סובל מהפרעה אינה מעידה על חולשה היעדר בגרות או היעדר עמדה מוסרית מגובשת.
קיימות כיום ראיות מחקריות מהימנות המעידות על כך שמעבר לאירועי חיים ואישיות שמשפיעים על היווצרות הפרעות חרדה, קיים קשר בין הפרעות החרדה השונות לתהליכים כימיים במוח ולגורמים גנטיים.
בדומה לכל בעיה אחרת של בן משפחה, הפרעות חרדה עלולות לגבות מחיר מבני משפחתו וחבריו של הסובל מהפרעה כזו, שכן שגרת עבודות הבית והטיפול בבית נפגמת. לעתים יש צורך בתכניות מיוחדות או נטילת הלוואות, ולעתים האדם הסובל מההפרעה מסרב להשתתף בפעילויות חברתיות אופייניות. גורמים אלו עשויים להשפיע באופן שלילי על הדינמיקה המשפחתית. רצוי שבני המשפחה ילמדו על ההפרעה ככל שניתן, ובכך יידעו למה לצפות בכל הקשור לחולי ולתהליך ההחלמה. על בני המשפחה ללמוד מתי עליהם להיות סבלניים ומתי לדחוק בבן המשפחה הסובל מהפרעה.
תמיכה משפחתית חשובה לתהליך ההחלמה, אך חשוב לזכור כי אין כל "תרופת קסם". על מנת להחלים דרושה עבודה קשה ומוטיבציה, בעיקר מצד האדם הסובל, כמו גם סבלנות ותמיכה מצד בני המשפחה. ישנם מספר דברים שבני המשפחה יכולים לעשות על מנת להקל על האדם היקר להם המאובחן כסובל מהפרעת חרדה:
* ללמוד ולדעת יותר על ההפרעה.
* ללמוד להכיר בהישגים קטנים ולעודד אותם.
* לשנות את ציפיותיהם בתקופות של לחץ ומתח.
* למדוד את ההתקדמות לפי השיפור ברמה האישית ולא עפ"י סטנדרטים מוחלטים.
* להיות גמישים ולנסות ולשמור על שגרת חיים רגילה.
חשוב כי בני המשפחה יזכרו כי תהליך ההחלמה יגרום גם לתחושת לחץ בקירבם. עליהם להקים רשת תומכת של בני משפחה וחברים, עבור עצמם. חשוב לזכור כי ניתן להתגבר על הפרעת החרדה באמצעות טיפול נכון ע"י מומחים לבריאות הנפש.

בדיקה עצמית לבני המשפחה

במידה שאתם סבורים שבן משפחה סובל מהפרעת חרדה פנו לפרקים הקודמים המתארים הפרעות חרדה שונות ובדקו האם הקריטריונים המופיעים שם תואמים למצבו של בן משפחתכם. תוכלו להדפיס את החומר ולהראות לו את הנתונים. במידה והינכם מזהים סימנים להפרעת חרדה, נסו להפנותו לייעוץ פסיכולוגי או פנו לייעוץ בעצמכם.

הפרעות חרדה בקרב קשישים

מחקרים בנוגע לתופעת החרדה ולטיפול בתופעה בקרב האוכלוסייה המבוגרת אינם כה מפותחים כמו מחקרים הנוגעים לבעיות מנטליות אחרות, כדוגמת דיכאון או מחלת האלצהיימר. עד לא מזמן האמינו כי הפרעות חרדה פוחתות עם הגיל, אך כיום המומחים מתחילים להכיר בכך שהזדקנות ותחושת חרדה אינם זרים זה לזה, וכי חרדה שכיחה אצל מבוגרים כמו אצל צעירים, אם כי קיים שוני רב בכל הקשור לזמן ולאופן בו החרדה מופיעה אצל מבוגרים.
הפרעות חרדה בקרב האוכלוסייה המבוגרת הן ממשיות וניתנות לטיפול, ובכך זהות לתופעה זו אצל צעירים. דמיון נוסף בין צעירים וזקנים בכל הקשור לחרדה הוא העובדה שתחושת החרדה מלווה לרוב בתחושת דיכאון. דיכאון וחרדה שלובים זה בזה, בקרב צעירים וזקנים כאחד, כאשר מחצית החולים הסובלים מדיכאון עמוק סובלים גם מחרדה וכרבע מהסובלים מחרדה סובלים מדיכאון עמוק. בדומה לצעירים, גם בקרב האוכלוסייה המבוגרת עובדת היותך אישה וללא חינוך פורמלי מהווה גורם סיכון להתפתחות חרדה.
מרבית הזקנים הסובלים מהפרעת חרדה סבלו מהפרעה דומה בהיותם צעירים. המתח והפגיעות הייחודיים לתהליך ההזדקנות הם שגורמים לחרדה גם לאדם שלא היה פגיע בעבר: בעיות פיזיות כרוניות, היחלשות קוגניטיבית ואובדן אדם יקר.
בהסתמך על מומחים, הייתה בעבר נטייה להקל ראש בהפרעות חרדה בשלבי החיים המאוחרים, וזאת ממספר סיבות. אחת מהן היא שחולים מבוגרים יותר לא נוטים לדווח על תסמינים פסיכיאטריים ונוטים, לעומת זאת, להדגיש בעיות פיזיות שהם חווים. בנוסף, מספר מחקרים מרכזיים בתחום האפידמיולוגיה לא כללו הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder) , אחת מהפרעות החרדה השכיחות ביותר בקרב זקנים.
ההכרה בקיומה של בעיית חרדה אצל אדם זקן מציבה מספר אתגרים. תהליך ההזדקנות מביא עמו שכיחות גבוהה יותר של בעיות רפואיות מסוימות, דאגה מציאותית לגבי בעיות פיזיות ושימוש גובר במרשמים רפואיים. כתוצאה מכך, ההפרדה בין מצב רפואי ותסמינים פיסיים של הפרעת חרדה הינה תהליך מסובך ומורכב יותר אצל אוכלוסיית הקשישים. עצם אבחון תופעת החרדה בקרב אנשים הסובלים משיטיון הוא קשה. קשה לעשות את ההפרדה בין חרדה של אי שקט (אגיטטיבית) האופיינית לשיטיון ובין תופעת חרדה מקובלת. היחלשות הזיכרון עשויה להתפרש כסימן לחרדה או שיטיון, והפחדים עשויים להיות מוגזמים, אך גם מציאותיים והגיוניים, תלוי במצבו של האדם.
הרופא המטפל הוא שאמור לבצע את האבחון והטיפול הראשוני. קשישים רבים חשים בנוח יותר להיחשף בפני רופא שהם מכירים. בנוסף, אם הם בוטחים ברופא המטפל שלהם, גדלה הסבירות לכך שהם יסכימו לקבל טיפול או הפנייה למומחה לבריאות הנפש.
על מנת לטפל בתופעת החרדה אצל זקנים נעשה שימוש בתרופות ובטיפול פסיכולוגי, אם כי המחקרים הקליניים הבודקים את מידת היעילות של הטיפול מסוג זה עדיין מצומצמים. הטיפול המומלץ למרבית הפרעות החרדה הוא תרופות ממשפחת ה SSRI (Serotonin Reuptake Inhibitors). השימוש בטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגניטיבית, CBT (Cognitive Behavioral Therapy) לצורך הפחתת רמות החרדה בקרב זקנים גובר והולך. טיפול מסוג CBT עשוי לכלול הדרכה בהתרגעות, הבנייה קוגניטיבית מחודשת (החלפה של מחשבות המובילות ליצירת חרדה במחשבות מציאותיות יותר ופחות נוראיות) וחשיפה (חשיפה שיטתית לאובייקטים או למצבים המעוררים את תחושת החרדה מלכתחילה). טיפול באמצעות CBT עשוי להימשך מספר חודשים ואין לו כל תופעות לוואי.
הצלחה בטיפול בחרדה בקרב חולים זקנים תלויה, בחלקה, בקיומה של שותפות בין החולה, המשפחה והרופא. יש צורך בהסכמה של כל הצדדים בנוגע לבעיה, כמו-גם מחויבות לדבוק בטיפול עד שיוכל החולה לחזור לתפקוד רגיל. ייתכן שבני המשפחה יצטרכו לתמוך בזקן ולהבטיח כי סוגיות שונות העשויות להופיע תוך כדי הטיפול, כדוגמת תופעות לוואי הקשורות בשימוש בתרופה, תטופלנה מיד.

מודאג ממצבו של הורה מזדקן?

אחת הדרכים הטובות ביותר לגלות האם אכן קיימת בעיה היא באמצעות שיחה עם ההורה שלך או אחד מיקיריך לגבי שינוי כלשהו בחייהם. שאל אותם לגבי כל שינוי שהבחנת בו בהקשרים הבאים:
* שגרת היומיום ופעילויות יומיומיות. לדוגמא, האם סבתא מסרבת לבצע פעילויות אשר בצעה קודם לכן כחלק משגרת היומיום או נמנעת מלהשתתף במצבים חברתיים מהם נהנתה קודם לכן?
* דאגות. לדוגמא, האם אבא דואג יותר מבעבר והאם הדאגות הללו מוגזמות (למשל: איום ממשי על ביטחונו).
* תרופות. לדוגמא, האם אמא התחילה ליטול לאחרונה תרופה שינה? האם היא נוטלת תרופה מסוימת יותר מאשר קודם לכן? תופעות לוואי תרופתיות (כדוגמת בעיות נשימה, קצב לב בלתי סדיר או רעידות) עשויות לעתים להיות סימן לתסמינים של חרדה. בנוסף, שימוש מופרז בתרופות (או אלכוהול) עשוי להצביע על ניסיונות ל"ריפוי עצמי באמצעות תרופות".
* מצב רוח כללי. תחושת דיכאון וחרדה שלובות זו בזו פעמים רבות. בכי רב, אדישות ואובדן עניין בפעילויות שקודם לכן היו מקור לעניין רב הם סממנים אפשריים לדיכאון.

אושר – חוסן בפני חרדה ודיכאון: ראיון עם פרופ' אורן קפלן בערוץ 2

טיפול בחרדה דרך עזרה עצמית – Self help

חלק ממאפייני התקופה המודרנית, ובעיקר מאז כניסת האינטרנט לחיינו, היא יכולתם של אנשים למצוא דרכים חדשות לעזרה עצמית. את הפרק הנוכחי במאמר נקדיש לסקירה של השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדה באמצעים אותם ניתן להפעיל באופן עצמאי. יש להדגיש שכמו כל מיומנות אחרת בחיים, אי אפשר לצפות לפתרונות "קסם". יש צורך באימון ורכישה הדרגתית של המיומנות כדי שהיא תהיה אפקטיבית כנגד החרדה. עם זאת, אלו שיטות הפועלות בצורה וודאית וניתן לבחור מהמגוון שלהלן את השיטה או השיטות המתאימות לכל אחד באופן אינדיבידואלי.

חשוב להבין שלא כל אחד נמצא במצב המתאים לעזרה עצמית ולעיתים נדרשת עזרה של איש מקצוע, לפחות בשלבים הראשונים של הטיפול. מצבי חרדה מאופיינים באי וודאות וחוסר אונים. עזרה עצמית, לעומת זאת, מאופיינת בשליטה ומיומנות. לעיתים נוצרת "התנגשות" פנימית בין שני הגורמים הללו, מה שלא מאפשר לפרט שימוש יעיל בטכניקות של העזרה העצמית. כמו בהתנעה של מכונית בעזרת כבלי הצתה, נדרש לעיתים מקור אנרגיה חיצוני כדי ליצור את הניצוץ שיפעיל את המנוע. אין טעם להיות מתוסכל ולהילחם במצב מסוג זה. עדיף לבקש עזרה מקצועית ואחרי תקופה מסוימת לנסות שוב להפעיל את כלי העזרה העצמית באופן עצמאי. ישנו סיכוי גבוה שכלים אלו יהיו יעילים אחרי התמתנות מסוימת של החרדה ויעזרו, לא רק לשפר את המצב באופן מיידי, אלא גם לשמר את ההישגים לטווח הארוך.

כלים לעזרה עצמית

ההוראות והשפה בהמשך בגוף זכר לצורך נוחיות הכתיבה בלבד.
ההוראות רלוונטיות כמובן לנשים ולגברים כאחד.

1. הרפית שרירים

הכול נמצא בראשך… בזרועך, ברגלך ובידיך.
הרפיית שרירים, ולמעשה כל הטכניקות שיתוארו בהמשך, כוללות רכיבים של טיפול בגוף. החרדה באה לידי ביטוי לא רק באופן פסיכולוגי אלא גם בתסמינים גופניים. לדוגמא, קוצר נשימה, מתח שרירים, נשימות מואצות עד כדי היפר-ונטילציה, דפיקות לב מואצות ועוד. תסמינים גופניים אלו מתדלקים את המחשבות שמייצרות חרדה. לפיכך, טיפול בסימפטומים גופניים אלה עשוי להוריד את תחושת החרדה. הטיפול הזה מפתיע ביעילותו, אך גם ברציונל שמפעיל אותו. על פי רוב אנחנו חושבים באופן סיבתי כלפי החרדה, כלומר, אם נמצא את המקור הפסיכולוגי לחרדה ונטפל בו, גם הגוף ירגע. אולם באופן מעניין, אם הגוף רגוע, גם אם מקור החרדה הפסיכולוגי לא השתנה כלל, האם נחוש חרדה? התשובה כמובן שלא. מסתבר שגם אם הנושא המטריד ממשיך להטריד באותה עוצמה, אולם הגוף רגוע, מצב החרדה נעלם, החשיבה הופכת ליותר רציונלית, ובעקבות זאת גם הנושא שמטריד לפתע מטריד פחות. המצב החדש הרבה יותר מתאים לטיפול בהיבט הפסיכולוגי והסיכוי להצליח בו גבוה יותר לעומת המצב הראשוני בו גם הנפש מוטרדת וגם הגוף מוטרד. מסתבר שעם תרגול נכון ניתן להדוף את התסמינים הגופניים של החרדה ולהשתחרר מאחיזתם. בעקבות זאת הרווחה האישית תשתפר ומצב החרדה יפחת.

הרפיית שרירים הדרגתית – שיטת ג'ייקובסון

הרפיית שרירים הדרגתית הינה טכניקה פשוטה שבולמת את החרדה ע"י שחרור הדרגתי של קבוצות שרירים – אחרת כל פעם. יעילות השיטה אומתה ע"י אדמונד ג'ייקובסון רופא משיקאגו עוד לפני 75 שנה. הוא תיאר את שיטה בה לא נדרש דמיון או כוח רצון. מאחר והגוף מגיב למחשבות מעוררות חרדה ע"י יצירת מתח בשרירים, ומאחר והמתח בשרירים גורם למחשבות תורמות חרדה, הרי שכך מופעל תהליך שלילי מעגלי . עצירת המתח בשרירים גורם להפסקת המעגל והורדת החרדה כיוון שמחשבות חרדה לא יכולות להתקיים בגוף רגוע ורפוי.
הלחץ והמתח באים לידי ביטוי גופני במיוחד בצוואר וכתפיים לעיתים יש סימפטומים של כאבי ראש, כאבי גב, מתח בלסתות, לחץ בעיניים, לחץ דם גבוה, חוסר שינה ועוד. כמו כן קיימת השפעה על התחושה בבטן ועל מתח שרירים כללי בגוף.
מגוון בעיות אלו יכולים להיפטר ע"י תרגול קבוע בהרפיה שיטתית של קבוצות שרירים בגוף.

כיצד לעשות זאת?

שיטת ג'ייקובסון כרוכה במתיחה והרפיה של קבוצות שונות של שרירים באופן רציף. בכל פעם יש למתוח ולהרפות קבוצת שרירים אחרת למשך 10 שניות בערך והרפייתם באופן מיידי. לאחר הרפיה במשך 15-20 שניות חוזרים על התהליך על אותה קבוצת שרירים. לאורך כל הזמן יש לשים לב לתחושה באותה קבוצת שרירים, ובעיקר לאחר ההרפיה. רק לאחר תחושת הרפיה משמעותית ממשיכים לקבוצת השרירים הבאה.
יש להתאמן בשיטה זו לפחות פעם ביום למשך 20 דקות, רצוי פעמיים ביום. עם זאת, גם תרגול של כ-5 דקות בכל פעם (אחת מהן במיטה לפני ההליכה לישון) עשוי להביא תוצאות טובות למדי. לאחר תקופה של שבועיים שלושה ניתן לחוש כיצד זמן התגובה בו מגיעים לתחושת ההרפיה מתקצר באופן משמעותי ולמעשה הוראה עצמית להרפיה יכולה להתרחש תוך שניות בודדות.

הנחיות:

שכב בתנוחה נוחה במקום שקט, אל תצליב ידיים או רגליים. ניתן לבצע את הפעולה גם בישיבה בתנוחה נוחה. עדיף לעצום את העיניים במהלך התרגיל. לאחר מציאת התנוחה הנכונה יש לקחת 3 נשימות עמוקות, ובזמן הנשיפה החוצה לדמיין את המתח הפנימי שלך זורם ממך כלפי חוץ. כעת קמץ אגרופיך ושמור אותם קמוצים למשך 10 שניות (ניתן להעביר בדמיון את מתח השרירים של הגוף לאגרוף הקמוץ). ואז שחרר לאט את האגרוף במשך 15-20 שניות. יש לבצע כעת הפסקה ל 15-20 שניות ולבצע תרגול נוסף על האגרוף. בסיום יש לעבור לקבוצות שרירים נוספות בגוף: שרירי הפנים, הצוואר, הכתפיים וכו'.

2. הרפיית מחשבות ‏

מרגע יקיצתנו ועד ההירדמות פועל מוחנו בתכונה מתמדת. מסתבר שלעיתים תחושות החרדה מאיצות את מרוץ המחשבות. הפרק הבא מציג טכניקות של דמיון מודרך ומדיטציה שמסייעות בעזרת תרגול יום יומי להרגעת המחשבות ולריכוז עצמי. שליטה בטכניקות פשוטות אלו מסייעת בהגנה אל מול תחושת החרדה ולהשגת תחושות שלווה.

דמיין ש…

דימויים הם חלק מדפוסי המחשבה שלנו. החיזיון המנטלי שאנו מדמיינים יכול להשפיע על התנהגותנו ועל כוח רצוננו המודע והרצוני. כוחו של הדמיון הוא מדהים. למשל, נסו לדמיין פרוסת לימון הנמצאת מתחת ללשון. שימו לב שמתחילה הפרשת רוק בפה כאילו הלימון באמת נמצא שם. בניסוי מסוים נתנו לאנשים לראות תמונות ובדקו בעזרת סורק מוחי אילו חלקי מוח מופעלים בזמן ההתבוננות בתמונות המציאותיות. לאחר מכן ביקשו מאותם אנשים לעצום את עיניהם ולדמיין את התמונות שראו קודם לכן. הסתבר שאותם אזורי מוח הופעלו שוב, כאילו התמונה האמיתית נצפית שוב בעזרת העיניים. מכאן שהדמיון שלנו אינו רק "פרי דמיון" אלא הוא מאוד מציאותי. הדמיון יכול להכתיב מה שבסופו של דבר יחווה במציאות. זו הסיבה שהדמיון משמש כלי שיוצר חרדה, אנחנו חושבים על כל מיני דברים שעלולים לקרות, אבך באותה מידה, הדמיון יכול לשמש ככלי טיפולי להרפיה ולהפחתת חרדה.

דמיון מודרך

דמיון מודרך הוא שיטה שמשתמשת בדמיון מכוון לשינוי התנהגות. באופן מודע ניתן ליצור בעזרת הדמיון חוויות מנטליות שישמשו בהמשך כוח המונע חרדות. השיטה פשוטה מאוד וניתנת לתרגול כמעט בכל מצב. היא דורשת בסך הכל לעצום את העיניים ולדמיין תמונה רגועה ובטוחה. בעזרת אותה תמונת רוגע ניתן להקטין את תסמיני החרדה. המפתח לשימוש מוצלח בשיטת הדמיון המודרך הוא לתרגל אותה בשעה של נינוחות או בעזרת יצירת נינוחות בעזרת הרפיה שרירית. אמנם גם הדמיון עצמו מרגיע, אך עדיף לתרגל אותו כשהגוף נמצא בהרפיה (ראה את הסעיף הקודם על הרפיה שרירית).

הנחיות:

יש לבחור מקום בו ניתן לתרגל ללא הפרעות חיצוניות. עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר לאחר למידת הטכניקה, דווקא תרגול במקום סואן שהוא חלק מהיום-יום עשוי להוות כלי חשוב להתמודדות עם לחץ וחרדה. כידוע, החרדה אינה ממתינה שנהיה במקום רגוע אלא יכולה לפרוץ בכל מקום, ובמיוחד במקומות סואנים או מלחיצים. בכל מקרה, לצורך התחלה עד רכישת המיומנות חשוב להכין תנאים נוחים ושקטים לפעולה. לפני העבודה עם הדמיון יש להשתמש בטכניקות שתוארו קודם לכן לצורך הירגעות והרפיה שרירית. אפשר לסרוק בדמיון את שרירי הגוף, משרירי הפנים למעלה, ואחריהם שריר אחר שריר, דרך הצוואר, הכתפיים, הידיים, הבטן, הגב, האגן והרגליים וכפות הרגליים, ולוודא שהגוף נכנס למצב רגוע והרמוני מבחינה שרירית. יש לשמור על נשימה רגילה, נעימה ורגועה. תנאי בסיס אלו ישמשו קרקע טובה לתהליך מוצלח של דמיון מודרך.
כעת אפשר להעלות בדמיון תמונה של מקום נעים. רצוי לבחור מקום ניטראלי שאינו בעל מטען רגשי משמעותי וללא אינטראקציה חברתית משמעותית. למשל, תמונה של ים, יער, מקום יפה בו היית בו בעבר או ראית בסרטים וכדומה. תמיד בסיום התרגיל יש לפתוח את העיניים, להתמתח היטב ולחזור לערנות מלאה, זאת למעט מצבים בהם התרגול נעשה במיטה לפני השינה, ובו חלק מהמטרה יכול להיות גלישה נעימה אל תוך השינה.
אפשר לשלב במהלך התרגיל שמיעת מוזיקה נעימה, כל אחד לפני העדפותיו האישיות. הרעיון הכללי הוא ליצור מצב רגוע הן ברמה של שרירי הגוף והן ברמה של הדמיון. שילוב זה של רוגע בגוף ובנפש הינו ההפך המוחלט ממצב חרדה וסותר אותה, כפי שחומר סותר חומצה מנטרל את פעילותה הדורסנית.

דוגמא לתרגיל דמיון מודרך של חוף ים

הערה: ניתן להקליט לעצמך את הטקסט הבא, ולהשמיע אותו בעזרת קלטת עם עיניים עצומות. עם זאת, אין צורך לעקוב באמת אחר ההוראות הקונקרטיות הללו וכל אחד יכול לבנות לעצמו את סיפור הדמיון שלו, כל פעם מחדש.
אתה יורד במדרגות עץ לחוף יפהפה, כמעט ריק מאדם ומשתרע למרחקים עד אין סוף, ככול שהעין יכולה לקלוט. החול בהיר, כמעט לבן, רך ועדין למגע. אתה פוסע ברגלים יחפות ומרגיש את מגע החול בבהונות רגליך. אתה מרגיש נפלא לצעוד לאט על החוף המקסים. אתה שומע באוזניך את אוושת הגלים. אתה עוקב בעיניך על גלישת הגלים, הקול מרגיע אותך ואתה מסוגל לרוקן את ראשך מכול מחשבותיך. אתה עוקב אחרי הגלים איך הם מתגלגלים מתקרבים לחוף מתרוממים ומגיעים לחוף ומתנפצים, אחד, אחד, אחרי השני. אפשר לראות כיצד חוזר על עצמו התהליך בו הגלים בשפל ואז מתרוממים לשיא ומגיעים לחוף ומתנפצים.
הים יפהפה בצבע כחול עמוק, כל כך מרגיע להסתכל על הים עד האופק. אתה עוקב אחרי קו האופק לכל הצדדים ימינה ושמאלה עד כמה שתוכל לראות למרחק ניתן לגלות למשל שקו האופק מתקמר כלפי מטה לפי קו כדור הארץ. אתה סורק במבטך את הים ומגלה באופק הרחוק סירת מפרס קטנה. המראה כולו מרגיע אותך מאוד… אתה ממשיך ללכת לאורך החוף ואתה חש בריח האוויר הרענן, המלוח של הים… אתה ממלא את ריאותיך שאיפת אוויר עמוקה, ואז נשיפה… ואתה מרגיש רענן ויותר רגוע.
מעל ראשך עפים שני שחפים לכיוון הים… הם מאוד חינניים ואתה מרגיש חופשי כמוהם. אתה במצב רגיעה הולך לאורך החוף. מרגיש את משב הרוח בפניך ואת חום השמש חודר לצווארך וכתפיך. תחושת חום השמש מרגיעה אותך ואתה חש סיפוק עצום להיות על חוף הים היפהפה הזה.
אתה רואה כסא נוח ואתה מגיע אליו ומתיישב. ונשען אחורה ונרגע עוד יותר . עוד מעט תעצום את עיניך ותקשיב לאוושת הגלים. איך הם מתנפצים וזורמים, וקצב הגלים נושא אותך עמוק יותר ויותר להרגשה נהדרת של שלווה ושקט.

‏תרגול דמיון מודרך של יער

אתה צועד על שביל , עמוק בתוך יער, מסביבך עצים גבוהים, עצי אורן, אלונים, עצי פרי יפים… נסה לראות אותם. רחש של אוושת הרוח שנושבת מבעד הצמרות מרגיעה אותך וגורמת לך להרפות את עצמך. אתה מריח את ריח האדמה הלחה של היער, ואת ריח הצמחיה. אתה מסתכל למעלה דרך צמרות העצים הגבוהים ורואה פיסות שמי תכלת. אתה רואה שהשמש גבוהה מעל בשמים. קרניים חודרות מתפצלות מבעד לעצים עד לאדמה. אתה מסתכל על הדוגמאות המורכבות של קרני השמש המסתננות דרך העצים והיער נראה לך דמוי ארמון נפלא, ממלא אותך בתחושות שלווה וכבוד לטבע. מרחוק נשמע רחש מים זורמים בשצף, ככול שאתה מתקדם הרעש גובר, ואתה מגיע לנחל זורם. אתה מתבונן במים הזורמים ומבחין בברק שנוצר מהשתקפות האור במים .אתה מדמיין את עצמך יושב וחש מאוד בנוח. נשען על עץ או על סלע ואולי אף נשכב על דשא רך. אתה יכול לראות את הזרם העובר בין הסלעים. האבנים בגוונים של חום, אפור, לבן. רעש המים מהנחל כל כך מרגיע ואתה נסחף בתחושות השלווה… שאף נשימות עמוקות ומרעננות ושקע על הדשא, או על מצע עלים או בכל מקום נוח אחר, ותן ליער הקסום למלא אותך בתחושות עמוקות של שלווה ושקט…

תרגיל ספירת נשימות

אתה יושב בשקט ומתמקד בנשימות: שאיפות ונשיפות. כל פעם כשאתה נושף ספור את גלי הנשימה. ספור עד עשר או יותר נשימות. ואז התחל מהתחלה. בכל פעם שמחשבותיך מתחילות לנדוד, החזר אותם על ידי שאיפות ונשיפות וספירתם. כשאתה מתחיל לדמיין תמונות ומנהל שיח פנימי אל דאגה, אל תשפוט את עצמך חזור שוב לספירה. אם אתה מאבד את הספירה , החל שוב מאחד קדימה או ממאה לאחור. אחרי שאתה מתרגל זמן מה את מדיטציית הספירות, אפשר לוותר על הספירה ולהתרכז בנשימות בלבד. שאיפות, ונשיפות. מטרת הספירה לעזור להתמקד.

חשיבה מעשית (מה שאתה חושב זה מה שאתה מקבל…)

תאר לך שני אנשים שנקלעו לפקק תנועה בשעת לחץ. אחד חש עצמו לכוד וחושב לעצמו מחשבות הבאות: "אני לא יכול לעמוד בזה, אני חייב לצאת מפה, איך הכנסתי את עצמי למצב כזה?" הוא חש לחץ כעס ותסכול. האדם השני לעומתו תופס את המצב בפקק דווקא כהזדמנות להירגע, לשבת נינוח, לשים קלטת מוסיקה חדשה. הוא אומר לעצמו: "יש לי הזדמנות להתאים את עצמי לקצב התנועה להביא עצמי להרפיה, להוריד את המתח ע"י תרגילי נשימות והאזנה למוזיקה". הוא חש תחושת רוגע והשלמה עם המצב.
כמובן שבשני המקרים המצב ה"אובייקטיבי" זהה, אך ההרגשה הסובייקטיבית והתגובה למצב שונים לחלוטין. כל אחד מהדמויות מגיב פנימית שונה ויש לו שיחה עצמית אחרת. למעשה, מה שאנו אומרים לעצמנו כתגובה לכל מצב נתון זה מה שיקבע את מצב רוחנו והרגשתנו. אנו סבורים שהמציאות החיצונית קובעת את חווייתנו, אולם בפועל הפירוש והמחשבות שלנו לגבי מה שקורה מייצרות את ההרגשות שלנו ואת התפיסה של המציאות. ישנם כמובן מצבים אובייקטיביים חמורים יותר, לדוגמא, מצב של מחלה או תאונה, אולם גם אז אנשים שונים יפרשו באופן שונה את המציאות ובמיוחד את ההשלכות של מה שקרה כלפי העתיד. לקיחת אחריות מרצון על המציאות (נכון, יותר קל להאשים את החוץ והסביבה, אבל בסופו של דבר זה גם מדכא יותר ומעורר יותר חוסר אונים וחרדה) תחזיר את המושכות לידך. זהו אחד המפתחות החשובים בהם אתה זוכה בחיים מאושרים יותר ונטולי חרדה.

3. הסרת יצרני קטסטרופות

מה יקרה אם… המטוס ייפול? או ייחטף? יקרה משהו למשפחה שלי? אם תקרה לי תאונה? אם אכשל בבחינה? יפטרו אותי מהעבודה? בן הזוג שלי יעזוב אותי? ואם מישהו יראה שאני בחרדה? אולי יחשוב שאני משוגע? אין גבול למחשבות קטסטרופאליות. הבסיס למחשבות הללו נובעים מהן העובדה שאנו בני תמותה. קשה להכיר בכך, אבל מרגע שנולדנו… אנחנו הולכים למות. איננו אוהבים לחשוב על העובדה הזאת, אבל היא כורח המציאות. אנו מדחיקים לפיכך את קיומה של המציאות הזו, אבל נותרים חרדים כל הזמן, הן מהמוות והן ממגבלת ההזדמנויות שעומדת בפנינו למממש את עצמנו בזמן הקצוב והבלתי וודאי שעומד לרשותנו. במידה רבה, חוויה נפשית זו, תחת צילו של המוות, היא המקור העיקרי לחרדה האנושית. חרדת פרידה מבן זוג, חרדת טיסות, חרדת בחינות, כולן בסופו של דבר קשורות למרכיבי האובדן והעובדה שהחיים אינם אינסופיים, כך שלא ניתן יהיה בהכרח להשיג את התיקון המצופה. הכרה בכך שזוהי חוויה אנושית אוניברסלית תוכל להרגיע במידה מסוימת חרדות ולמנוע הערכה מופרזת של מצבים בחיים.
יצירת מחשבות קטסטרופה בנויה על הגזמה בהערכת משמעות התוצאות השליליות והגזמה בהרגשת חוסר היכולת לטפל בהם. ניתן עם זאת לקרוא תיגר על מחשבות קטסטרופאליות. ישנן לפחות שלוש שיטות לעשות זאת: 1. לזהות אותן; 2. להתווכח איתן ועם מידת נכונותן; 3. להחליף אותן במחשבות ריאליות יותר. למעשה גישה זו היא הבסיס לטיפול הפסיכולוגי בשיטת CBT – תרפיה קוגניטיבית התנהגותית.
לדוגמא: פחד ממחלה קשה. דפוס המחשבה הקטסטרופלית יבוא לביטוי במחשבה: אין לי אנרגיה, אני עייף כל הזמן, אולי יש לי סרטן, ואם יאבחנו לי סרטן זה הסוף שלי. אני לא מסוגל לשאת זאת…
שלבי העזרה העצמית: זיהוי המחשבה המעוותת: א. "בגלל שאין לי אנרגיות ואני מרגיש עייפות, כנראה שיש לי סרטן"; ב."אם זה המצב אני לא יכול לתפקד". יש לזהות מחשבות מעוותות מסוג זה, להתווכח איתן ולהחליף אותן. האם עייפות היא באמת סימן מרכזי לסרטן? האם יש אנשים עייפים שאין להם סרטן? פקפק בתוקף המחשבות המעוותות. כמה הסיכון הוא ריאלי? כמה גרוע ונורא זה באמת? נניח שאפילו ימצאו אצלי סרטן. האם באמת אתפרק לגורמים? האם לא אוכל להמשיך לחיות? האם אין המון אנשים שחלו בסרטן והחלימו והמשיכו לחיות שנים רבות? כמה פעמים ההרגשה הזו תקפה אותי בעבר, וכמה פעמים גיליתי בדיעבד שזו היתה דאגת יתר? ואם אכן הכי גרוע קורה, האם אין אפשרות שאוכל להתמודד?
החלף את המחשבות בממשיות יותר כמו: "חוסר אנרגיה יכול להיות תסמין לכל מיני בעיות גופניות ופסיכולוגיות הגיוניות, כמו וירוס חורף נפוץ, תשישות, לחץ מוגבר בעבודה, התייבשות וסתם דכדוך. לאו דווקא סרטן. ואם באמת יהיה מדובר בסרטן, גם אם זה לחלוטין לא סביר כרגע, גם בזה ישנן שיטות להתמודד.
דוגמא נוספת: פחד לדבר לפני קהל. מחשבות בעלות אופי קטסטרופאלי יטענו: מה יקרה אם אחטוף התקפת חרדה כשאני מדבר בפני קהל? אולי אתמוטט? אולי אשתתק? אולי יחשבו שאינני שפוי? איזה בושה ועלבון, לא אוכל לעמוד בזה. יש לזהות את המחשבות הללו, לפקפק באמיתותן ולהחליף אותן במחשבות מציאותיות: "בעבר התמודדתי בהצלחה עם מצבים כאלה, אהיה מסוגל להתמודד גם כעת. חוץ מזה, אנשים מתייחסים בהבנה לתופעות של לחץ להופיע בפני קהל. אפשר אפילו לשתף אותם בכך שאני מתרגש, הם בוודאי יעודדו אותי…"
דוגמא נוספת: פחד לאבד את העבודה. מחשבות בעלות אופי קטסטרופאלי: יש מיתון ומצב כלכלי קשה במשק ובארגון שלי, יפטרו אותי מהעבודה ולא יהיה לי כסף לשלם שכר דירה. אנחנו ניזרק לרחוב. אהיה תלוי בחסדי אנשים זרים… זהה מחשבות אלו, פקפק באמיתותם והחלף אותם במחשבות ריאליות :"מה האפשרות שבאמת אאבד את משרתי? האם באמת אשאר חסר בית? החברה שבה אני עובד אינה במצב גרוע כל כך. רוב השכירים עדיין עובדים, הם לא מפטרים אנשים. אני טוב במה שאני עושה.יש לי משפחה תומכת. יש לי חברים שיעזרו לי במידת הצורך. יש לי קצת חסכונות. אוכל גם לקבל דמי אבטלה. אולי יהיה קשה אבל לא קטסטרופאלי.

‏4. התעמתות עם פחדיך

הדרך היעילה ביותר להתגבר על חרדותיך היא להתמודד איתם. המשך הכחשת מצב החרדה רק מחמיר אותו. לאנשים רבים נדמה שזה פשוט לא אפשרי להתמודד אל מול פוביה שמציקה ומאיימת. הרי הפוביה גורמת להימנעות ואם הייתי יכול להתמודד לא היתה לי את החרדה מלכתחילה. הפתרון לפיכך הוא לבצע את החשיפה בצורה הדרגתית, כך שתוכל להתעמת עם פחדך צעד קטן אחרי צעד. השיטה נקרא "הכהייה שיטתית" (דסנסיטיזציה סיסטמטית) שמשמעותה טיפול של חשיפה בשלבים למוקד החרדה.
הטיפול כולל למעשה תהליך המפחית לאט את הרגישות שלך לפוביות שלך. אתה חושף את עצמך למצב המאיים ע"י פעילות בסולם דרגות, שמעמת אותך בהדרגתיות עם הפוביה כשהמטרה הסופית היא ביטול מוחלט של הרגישות שלך לפוביה. הנחת היסוד היא שהפוביה הינה חסרת יסוד מציאותי. לדוגמא, פובית הטיסות, פובית הבחינות, פוביה מחיה כלשהי, אינם מייצגים סכנה אמיתית, לפחות לא בעוצמה בה היא נחוות. לפיכך, אם בסופו של דבר ניתן יהיה להתעמת בצורה ישירה עם הפוביה, ולראות שכלום לא קורה, הפוביה תעלם. לדוגמא, אדם הסובל מפובית כלבים, לא מסוגל להתקרב לכלב. עם זאת, במידה ויוכל ללטף כלב ואף לגדל כלב בביתו, הפוביה תעלם לחלוטין. הכהייה שיטתית תפעיל סדרה של שלבים שתביא לכך שהאדם הפובי יוכל בסופו של דבר להגיע לרגע בו ילטף כלב ואף יגדל כלב בביתו. הטיפול בעזרת חשיפה כולל תהליך של ניתוק הקשר בין מצב הפוביה ותגובות החרדה למצב (לדוגמה עמידה מול קהל), ולאחר מכן ייחוס תחושות הרפיה ורוגע לאותו מצב. הפוביה תלויה במצב מסוים מאוד שמאיים בצורה לא מציאותית המתריע לכאורה על סכנה. כאשר מצליחים לבטל את הרגישות למצב הפובי הוא הופך להיות מצב רגיל ולא מאיים.
יצירת סולם החשיפה: חשיפה נוצרת ע"י סולם מודרג שמביא אותך צעד אחרי צעד בהדרגה קרוב יותר למצב המפחיד. רצוי לייצר 10-15 שלבים. לעיתים יהיה צורך בתמיכה וליווי בצעדים מסוימים, במיוחד אלו שמעלים את רף הפחד. בכל שלב תן לעצמך ציון חרדה, מה עוצמת החרדה בין 0-10 כאשר 10 מייצג חרדה בלתי נסבלת ו-0 העדר חרדה מוחלט. השתמש בשיטות של הרפית שרירים ודמיון מודרך כדי להפחית חרדה בכל שלב. אל תתקדם לשלבים הבאים אלא אם סולם החרדה מהשלב הנוכחי נמוך מהציון 3.
לדוגמא, סולם התמודדות עם פובית מעליות:
1. הסתכל באינטרנט על מעליות, קרא על מעליות
2. דמיין כיצד אתה עולה במעלית
3. מצא קניון שבו יש מעליות שניתן להתבונן עליהן גם מרחוק
4. עקוב אחרי תנועת המעליות מרחוק, בחן כיצד הן עולות ויורדות.
5. עמוד בתור לכניסה למעלית, אך אל תיכנס
6. עמוד בתוך מעלית חונה יחד עם איש התמיכה שבחרת.
7. עמוד במעלית חונה לבדך.
8. עלה או רד קומה אחת יחד עם איש התמיכה שלך.
9. עלה או רד קומה אחת לבדך כשאיש התמיכה שלך מחכה לך ביציאתך.
10. עלה או רד שתי קומות יחד עם איש התמיכה שלך.
11. עלה או רד שתי קומות לבדך כשאיש התמיכה שלך מחכה לך ביציאתך
12. עלה או רד שלוש קומות יחד עם איש התמיכה שלך.
13. עלה או רד שלוש קומות לבדך כשאיש התמיכה שלך מחכה לך ביציאתך
14. סע לבד במעלית.

דוגמא לסולם טיפול בחרדת טיסות:
1. דמיין מקומות בעולם אליהם תרצה להגיע
2. תכנן שלבים שונים בנסיעה לחו"ל
3. התייעץ עם סוכן נסיעות לגבי טיסה אפשרית
4. גלוש באינטרנט באתרי תיירות ובדוק מחירי טיסות
5. סע לשדה התעופה והתבונן על מטוסים ממריאים ונוחתים
6. שוחח עם טייס או אדם אחר שמתמצא בתעופה, הבן כיצד מטוס טס ופועל
7. נסה לארגן לעצמך סיור בתוך מטוס חונה
8. היכנס למעלית שקופה בקניון וכשהמעלית עולה ויורדת דמיין שאתה במטוס
9. הזמן טיסה קצרה בארץ, טוס לאילת, לחיפה, לראש פינה.
10. הזמן טיסת נופש קצרה ביעד קרוב, טוס לקפריסין או תורכיה.
11. טוס ליעד רחוק יותר.
את כל השלבים הללו רצוי לשלב עם הטכניקות שתוארו קודם לכן, הרפית שרירים, דמיון מודרך, הסרת יעדי קטסטרופות. שילוב השיטות משפר את יעילותה של כל שיטה בנפרד.

5. שינויים באורח החיים כאמצעי לטיפול בחרדה

התעמלות ופעילות פיזית על בסיס קבוע

תרגילים נמרצים על בסיס קבוע הם אחד מהכלים היעילים ביותר להקטנת חרדות. פעילות ספורטיבית מפרישה בגוף חומר שנקרא אנדורפינים וכן חומרים נוספים. אלו נותנים תחושה חיובית וכוח חיסוני נוגד חרדה.
כפי שצוין קודם לכן, חרדה מעוררת תגובה ספונטנית של הגוף לברוח או להילחם – fight or flight. תרגול גופני משחרר ומשמש פורקן טבעי של אדרנלין שמגביר תחושת רעננות ומרץ ומקטין בצורה פיזיולוגית את הנטייה למצבי פוביה. החיה בטבע במצבים של פעילות גופנית אינה פנויה להתעסק עם פחד. בשלב הזה היא עסוקה בפעילות של חיים. האדם אינו שונה במובן זה מהאופן בו הטבע תכנת את מצבי ההתמודדות מול החרדה.
תכנית תרגול גופני צריכה לכלול תרגול אירובי, לפחות 3 פעמים בשבוע בין 20 ל 30 דקות בכל פעם. יש לתרגל בהתאם לצרכים וליכולות. ניתן להשתמש במגוון פעילויות ספורט כגון ריצה, שחיה, רכיבה על אופניים, התעמלות אירובית, הליכה וכדומה. כמו כן יש צורך בחיסול רשימת התירוצים הנפוצה לשחרור מפעילות יומית כגון אין לי זמן, אני עייף מידי, משעמם, לא נוח וכדומה. יש להתייחס לפעילות הגופנית כתרופה טבעית, יעילה מאוד כנגד חרדה.

תזונה נכונה

נושא זה הוא מעבר לטווח העיסוק של מאמר זה, ורצוי לקרוא לגביו בהקשרים נוספים. עם זאת נציין בקצרה שיש גורמים תזונתיים שרצוי להתחשב בהם בעת הטיפול בחרדה, כמו לדוגמא הימנעות משתית קפה ומוצרים אחרים המכילים קופאין. מהצד השני, צמחים שונים נחשבים בעלי סגולות מרגיעות. בתי המרקחת מוכרים מוצרים שונים של תרופות טבעיות ללא צורך במרשם רופא שעשויות להפחית מצבי חרדה. באופן כללי, תזונה מאוזנת ומסודרת היא מתכון טוב לבריאות באופן כללי, אבל גם ליציבות ומניעת תנודות רגשיות בתקופות בהן ישנן מצבי חרדה ולחץ.

טיפוח ופינוק עצמי

במרוץ החיים שוכחים לעיתים שהמטרה המרכזית של החיים היא גם להנות מהם. מצבי לחץ וחרדה מסמנים לעיתים שהפרט שכח את הבסיס ועסק בצורה מופרזת בעבודה או נושאים אחרים מעוררי חרדה. לעיתים חזרה אל היסודות הבסיסים של החיים משפרת בצורה ניכרת את איכות החיים של האדם הסובל מחרדה. מדובר בשמירה על שינה מספקת, אכילה נכונה, פעילות פנאי יומית לבילוי והנאה, פגישת חברים, זמן איכות עם המשפחה ועוד. אלו מסייעים בהפקת אנרגיה והתלהבות לביצוע כל התפקודים והשגת המטרות של החיים. הם חיוניים במיוחד במצבי לחץ וחרדה. הקפד על לפחות שעה אחת ביום שמיועדת רק לטיפוח ופינוק עצמי. שמור על יום בשבוע בו אתה מקדיש את הפעילויות לעצמך ולמה שאתה אוהב. צא לחופשה קצרה. סוף שבוע או אפילו שבוע שלם עשויים לחדש מצברים, ואין צורך לתכנן אותם זמן רב מראש.

פשט את חייך

סגנון החיים המודרני הינו גדוש ועמוס. הוא מהווה את אחד מגורמי תחושות החרדה הטיפוסיים. הורדת הגודש והעומס, וחזרה מסוימת את המקורות הפשוטים של החיים עשויה לשפר את ההרגשה הכללית. אין הכוונה כמובן בחיי סגפנות או וחסך. עם זאת, לא מזיק להוריד כמה שעות שבועיות של טלוויזיה, שעות נסיעה בפקקי תנועה, מענה אובססיבי לטלפון הסלולרי, הקשבה לכל מבזק חדשות כל חצי שעה, ועוד דברים פשוטים מסוג זה. במקום זה הוסף לפעילות הקבועה הקשבה למוסיקה, פעילות יצירתית ותחביבים, ואפילו זמן פנוי ללא כל מעשה.

6. התמודדות מיידית עם מצבי חרדה

התנגדות ומאבק בדאגות לא יבריחו אותם, להיפך, ככל שתנסה לסלק אותם הם יטרידו אותך יותר, כאילו שאתה מודה בכך שאינך מסוגל להתמודד עימן. לחליפין ניתן לטפח מחשבות ותגובות שמצהירות: "אני מסוגל להתמודד עם זה, עשיתי זאת בעבר". קבלת תסמיני הדאגה כחלק טבעי של החיים הוא מפתח חשוב להצלחה בהתמודדות עם חרדה. "הנה שוב התקף החרדה מגיע, הנה התחושות המשונות בגוף, דפיקות הלב, הידיים שמזיעות, הסחרחורת, אבל בעצם אין להם משמעות מאוד רצינית לחיים שלי. התופעות יחלפו מהר, רוב האדרנאלין שהופרש לגוף ייטמע בו תוך כ-5 דקות ולאחר מכן תחזור ההרגשה הטובה יותר". יש להבין שתגובות חרדה מוגבלות מאוד בזמן. רוב הסבל מהחרדה נובע ממחשבות על ההתקף שהיה וההתקף הבא, ועל הפגיעה והעלבון בכך ש"אני סובל מחרדה". קבלת העובדה שחרדה היא חלק טבעי מהחיים בטבע, מעין פעמון אזעקה ממצבי סכנה שמרתיע פעמים רבות באופן שגוי, עשויה להרגיע באופן ספונטני את החרדה.
|מכאן שהשלמה וקבלת הסימפטומים ההתחלתיים של החרדה הם מאוד משמעותיים לטיפול בחרדה. חרדות ודאגות משאירות אותך חשוף ורגיש, ולא בשליטה ואף לפעמים בתחושת שיתוק. אם לא תפעל מייד, תחושות החרדה יתגברו. לפיכך כשתחושות אלו תוקפות אותך קבל זאת כעובדה, ואז נסה לנתב אותם למשהו אחר בצורה יצירתית. אל תנסה להילחם בהם אך גם אל תישאר פסיבי. הכן דרכי התמודדות כולל טכניקות שפורטו קודם לכן, דפוסי חשיבה ותשובה שתרצה להפעיל כנגד דפוסי החשיבה השליליים שעולים בך, וכן נתיבי התנהגות רצויים, כמו, יציאה לריצה ספורטיבית סביב השכונה למשך 20 דקות. רוב הסיכויים שבסיום הריצה התקף החרדה יעלם כלא היה. בכל מקרה, אל תימנע מפעילות. להיפך, בנה לך נתיב פעילות למצבי חרדה. אם ניתן הפעל תוכניות מתוחכמות: צפה בסרט, צא לריצה, דבר בטלפון עם חברים, וכדומה. כמובן שהנאות וריגושים מיידיים עשויים לנחם ולספק כתרופה נוגדת חרדה מיידית. בקש ממישהו קרוב לחבק אותך, עשה מקלחת חמה או אמבטיה מרגיעה, ארגן לעצמך ארוחה או חטיף טעים, מין, צפייה בקומדיה, קריאת ספר בדיחות, וכדומה. לעיתים אפילו פעילויות בסיסיות ביותר עשויות להספיק. ספור מ-100 עד 0 לאחור, חמם לעצמך משהו במיקרוגל, לעס מסטיק, ספור אנשים שעוברים ברחוב או בחנות, עשה מקלחת קרה, חבר מספרים על נייר, שחק במשחקי מחשב, וכדומה. כמובן ששיטות אלו עשויות לשמש כעזרה להתמודדות מיידית לרגשות חרדה פתאומיות, אך הן אינן יכולות להחליף שיטות להתמודדות ממשית עם החרדות.

7. זעם על החרדה

תחושות כעס והרגשת חרדה הם תגובות שאינן עולות בקנה אחד, אין מצב בו אפשר לחוות את שתי התחושות האלה ביחד. אם אתה מסוגל לחוש זעם כלפי החרדה, זה הרגע שהחרדה בדרכה לעזוב אותך, יש אמירות אותן אפשר להגיד כמו: "דיבוק צא! אני מאוד עסוק, סור מדרכי! מסתבר שגישה זאת יכולה להועיל לאנשים מסוימים. במקרים כאלה ניתן לבטא את הזעם באמצעות שיטות שונות ויצירתיות: להכות עם שני אגרופים קמוצים על כרית, לצרוח לתוך כרית או במכונית כשהחלונות מוגפים, להכות עם מקל מטאטא על מזרון, לרסק ביצים לתוך אמבטיה ריקה, לרוץ במהירות למרחקים קצרים, ועוד. מובן מאליו שאת הזעם יש להביע כלפי חפץ ניטראלי, במקום ריק בו לא יכול להתרחש נזק, וכמובן לא כלפי אדם אחר או באופן שיכול לפגוע באדם אחר.

8. גישה קוגניטיבית: אמירות מסייעות בהתמודדות עם חרדה

יש להתכונן ולתרגל אמירות שמסייעות כתגובה לחרדות. עם האימון ניתן לרכוש מיומנות כזאת כך שבשעת משבר האמירות קופצות באופן מיידי ומסייעות בהרגעת החרדה. כדאי להכין משפטי מפתח על כרטיסיות ולשלוף אותן ולקרוא אותן בעת הצורך.
ישנן מספר סוגים של אמירות להתמודדות :
1. אמירות לשם תכנון מראש להתמודדות במצבים קשים. למשל:
א. היום אצא מאזורי הנוחות שלי
ב. זאת הזדמנות עבורי ללמוד להתרגל בצרה נינוחה למצב החדש.
ג. על ידי שאתמודד עם הפחד מ… אוכל להתגבר על החרדות.
ד. כל פעם שאני מתמודד אני צועד צעד נוסף לשחרור מהחרדה.
ה. אני עושה את הצעד עכשיו כדי שאהיה חופשי לעשות כל מה שאני רוצה.
ו. אין דרך אחת נכונה לעשות את זה, מה שיקרה זה בסדר.
ז. ארגיש יותר טוב כשאהיה בתוך הסיטואציה.
ח. כל דבר שאעשה יהיה הטוב ביותר שאני מסוגל לעשות.
ט. אני משבח את עצמי על כך שאני מתמודד עם פחדי.
י. תמיד אפשר לסגת מהמצב אם יהיה צורך בכך.

2. אמירות להתמודדות כשנתקלים במצב קשה או מפחיד. למשל:
א. התמודדתי בעבר אוכל לעשות זאת שוב.
ב. להירגע, לאט לאט, אין צורך לפעול עכשיו מיידית.
ג. שום דבר רציני לא יקרה לי.
ד. זה בסדר לקחת פסק זמן, אוכל לפעול רק כמה שאני מסוגל היום.
ה. אהיה בסדר גמור. כבר הצלחתי עם זה בעבר.
ו. אינני חייב להיות מושלם, אהיה אנושי.
ז. אדמיין לעצמי שאני במקום רגוע בזמן שאקח את זה על עצמי.
ח. אוכל לפקח על דרגת החרדה שלי ולסגת מדרגה זאת אם יהיה צורך בכך.

3. אמירות להתמודדות כדי לעזור בשעת מצב לא נוח, בזמן תחושת חרדה. למשל:
א. אוכל לטפל במצבים או בהרגשות האלה.
ב. התחושות האלה הן תזכורת ליכולת ההתמודדות שלי.
ג. אוכל פשוט לקחת פסק זמן ולחכות שההרגשה הזאת תעבור.
ד. מגיע לי להיות בסדר עכשיו.
ה. זה בסך הכול אדרנלין וזה יעבור תוך כמה דקות.
ו. זה מייד עובר.
ז. אני יכול להמשיך.
ח. אלו רק מחשבות-לא מציאות.
ט. זאת רק חרדה- לא אתן לזה לגעת בי.
י. החרדה לא תזיק לי על אף שאני מרגיש לא טוב.
יא. שום דבר בתחושות האלה לא מסוכן.
יב. לא אתן לתחושות והרגשות אלו לעצור אותי אני ממשיך בפעילות שלי.
יג. זה לא מסוכן.
יד. אלו רק מחשבות חרדה ולא יותר מזה. אז מה.

4. אמירות כתגובה למחשבות שליליות והצהרות חיוביות כדי להיאבק בהן. לדוגמא:
א. מחשבה: זה בלתי נסבל; תגובה: אוכל ללמוד איך להתמודד יותר טוב עם זה.
ב. מחשבה: מה יקרה אם זה ימשיך כך גם בעתיד וזה לא ייפסק? תגובה: אוכל להתמודד עם זה כל יום קצת אין צורך להשליך את זה על העתיד.
ג. מחשבה: אני "דפוק", אני לא יעיל, אני לא מתפקד; תגובה: לכל אחד דפוס אישי להתמודדות עם מצבים. זה לא מקטין את ערכי בתור בן אדם.
ד. מחשבה: זה בלתי נסבל. תגובה: אוכל ללמוד איך להתמודד יותר טוב עם זה.

כמובן שלאנשים שונים שיטות שונות שיכולות לעזור. ישנם כאלה שמשפטי שכנוע כמו אלו שמתוארים כאן יראו מגוחכים ולא יעילים, אולם דווקא הרפיה שרירית או דמיון מודרך יעזרו להם, ולהיפך. מצא את הדרכים שיעילות עבורך, ואם הן אינן רשומות כאן, המצא אותן.

חרדת בחינות –
מאמר שפורסם במוסף ידיעות אחרונות לענייני סטודנטים

כמעט כל תלמיד או סטודנט חווה במהלך לימודיו לפחות מקרה אחד של חרדת בחינות. היא יכולה לבוא לביטוי למשל כמתח, התרגשות ואי שקט לפני בחינה. יש להדגיש עם זאת, שאין בהכרח קשר ישיר בין רמת הידע האובייקטיבי בבחינה לעוצמת החרדה. לעיתים הבחינה עצמה אינה קשה לפתרון אך התלמיד נכנס למצב של "בלק אאוט" – מעין הלם שמונע ממנו לענות על הבחינה בהתאם לידע וליכולת שלו. ננסה להבין ולהגדיר מהי חרדת בחינות ומתי רצוי לטפל בה כבעיה פסיכולוגית.
חרדת בחינות היא סוג של "חרדת ביצוע", כלומר, חשש מפני כישלון במשימה כלשהי. אלו מתרחשים כשאדם נדרש להוכיח ביצוע ויישום של יכולת, כמו במהלך בחינה, תחרות, משימה, הרצאה, הופעה בפני קהל וכדומה. הפרעות חרדה הן הסוג הנפוץ ביותר של בעיות פסיכולוגיות הפוגעות במבוגרים וילדים, כולל אוכלוסיות בריאות ונורמטיביות. הן עלולות להתפתח ממספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות את הסיבה הבלעדית לבעיה. מקובל לחשוב שחרדה מושפעת מגורמי מצב שונים כגון בחינה, משימה או התמודדות כלשהי, מגורמים פסיכולוגיים כמו אישיות, אירועי חיים וסגנון חיים, כמו גם מגורמים פיזיולוגיים כגון תורשה, תהליכים כימיים במוח ועוד. מובן שישנה גם אינטראקציה בין הגורמים השונים, לדוגמא, ידוע שמצבי לחץ גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסוימות.
למרות שכיום ישנם טיפולים יעילים למדי בתופעה, פחות משליש מהסובלים מחרדה פונים לטיפול. הדבר מושפע בעיקר מחוסר מודעות ודעות קדומות לגבי הטיפול הפסיכולוגי.
מאחר וחרדת בחינות וחרדות ביצוע הן סוג של הפרעת חרדה ומאופיינות כהתמודדות עם מצב לחץ ננסה לאפיין מהי חרדה באופן כללי ומהו מצב לחץ. לאחר מכן נתייחס באופן ספציפי לחרדת בחינות והתמודדות עם חרדות ביצוע.

מהי חרדה

חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. אדם שכלל אינו חווה חרדה לא ישרוד כיוון שלא ישכיל להיזהר מפני סכנות. זהו מנגנון קדום המצוי גם בקרב חיות ויצורים ירודים ששומר על ההישרדות בעולם. למשל, כאשר איילה בטבע מזהה רשרוש בשיחים היא נכנסת למצב חרדה מפני טורף שעלול לתקוף אותה. גופה נכנס למצב שמכונה "fight or flight" – "ברח או הילחם". קצב ליבה עולה וכל מערכות הגוף מוכנות להילחם על חייה. אחרי חלוף הסכנה המערכות הללו אמורות להירגע והגוף יחזור בסופו של דבר למצב שגרה. לפיכך, התלמיד שמרגיש דופק גבוה והתרגשות לפני בחינה, מצוי במצב טבעי לחלוטין של חרדה. כדי לשרוד בלימודיו עליו לעבור את הבחינה ויש בהחלט סכנה מציאותית של כישלון. כישלון כזה יגרום לעיכובי זמן בהתפתחות האישית אך יותר מכך ישפיע גם על דימויו העצמי והחברתי של התלמיד. מסתבר שמצב זה הוא גם גורם מוטיבציוני חשוב. תלמיד שלא חש כל חרדה מפני בחינות עלול לא להשקיע בלימודים מתוך אדישות ולגרום לעצמו בסופו של דבר כישלון. עד כה התייחסנו לצד החיובי והמועיל של החרדה כהגנה בפני כישלון ושיטת הישרדות בעולם. אולם כמו כל מנגנון ישנן גם תקלות. כמו גלאי עשן שמתחיל לצפצף ומתריע על שריפה בשל סיגריה אקראית שחלפה במסדרון, גם מנגנון החרדה עלול לתת התראות שווא. איילה שבורחת מכל שיח שנע ברוח תהפוך לחיה רדופת שדים ומותשת כיוון שתעסוק כל הזמן בבריחה מאויב שאינו קיים. חרדת הבחינות מתחילה להיות בעיה שצריך לטפל בה כאשר היא משבשת את איכות החיים של התלמיד (גם אם הוא מצליח בבחינות עצמן) וכמובן כאשר היא מתחילה לפגוע בביצועיו בפועל בבחינות. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסוימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים.
הסימפטומים של חרדת הבחינות באים לביטוי באופן רגשי, קוגניטיבי, גופני והתנהגותי.
רגשית – התלמיד חווה מתח פנימי, אי שקט ולעיתים אף תחושת ייאוש ודיכאון.
קוגניטיבית – נפוצים מצבי בלבול, שיכחה, מחשבות שליליות, אי התייחסות להוראות והסברים בבחינה, למידה לא מסודרת, הסחת הדעת ו"בלאק אאוט" (מעין תחושת ריקון ואי זכירה של החומר הנלמד).
גופנית – נפוצים האצה בדפיקות הלב, הזעה, כאבי בטן, סחרחורות, הפרעות בשינה ועוד.
התנהגותית – הימנעות למשל: אי הגעה לשיעורים ולבחינות, דחיינות ואי מסירת עבודות בזמן ובחירה במסלולי לימודים והתמחויות קלים רק כדי להימנע מהתמודדות. כמו כן נפוצות הפרעות הקשורות לאורח החיים כגון התבודדות חברתית, אכילה לא סדירה ומצבי רוח. כמובן שזו רשימה כללית ופעמים רבות מופיעים רק סימפטומים בודדים מתוך הרשימה האמורה.

מהו מצב לחץ או מתח נפשי ?

לחץ הוא מושג השאול מתוך הפיסיקה ואשר מתאר הפעלת כוח של גורם אחד על גורם אחר. הלחץ האנושי הוא אנלוגיה למצב הפיסיקלי האמור והוא מייצג מצב בו הסביבה או עולמו הפנימי של הפרט מפעילים עליו דרישות לפעולה כלשהי. בניגוד ללחץ הפיסיקלי שאותו ניתן למדוד באמצעים אובייקטיביים, הלחץ האנושי הוא סובייקטיבי ולכן יש קושי להתייחס אליו בכלים מדויקים.
המונח לחץ מופיע בהקשרים פסיכולוגיים שונים. לעיתים הוא מתואר ככוח שמפעילה הסביבה. לדוגמא, הורה דורש מילדו להתאמץ בלימודיו. נהוג לומר שהוא "מלחיץ" את הילד כדי שישתפר בהישגיו וישקיע יותר בבית הספר. לעיתים לחץ מתואר כתגובה של הפרט. לדוגמא, אנשים מדווחים על כך שהם "לחוצים", כלומר, מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המציאות ברמה כזו או אחרת. לחץ הוא גם תופעה פיזיולוגית אותה ניתן למדוד באמצעים מכאניים. לדוגמא, הפוליגרף – גלאי השקר, פועל על עקרונות של מדידת לחץ פיזיולוגי מתוך הנחה שאדם שמשקר מגיב בשינויים של דופק, לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור, הזעה ועוד.
בשעת לחץ האדם תופס את המצב ככזה שדורש ממנו להגביר מאמץ ולגייס כוחות לפעולה, בצורה מוגברת יחסית למצבי שגרה. על פי רוב לחץ נתפס כדבר שלילי, אך יש להגיש שהוא אינו בהכרח כך, הוא עשוי להיחוות כאתגר ולהביא להישגים ומקור לגאווה. יש אנשים שנמשכים למצבי לחץ ותופסים אותם כמצבים "מעניינים" אשר נותנים טעם לחיים. עם זאת, לחץ המופעל בעוצמה גבוהה מידי יחסית ליכולתו של הפרט להתמודד איתו, או לחץ שמופעל באופן כרוני לאורך זמן ארוך מידי, נחווים בצורה שלילית ועלולים לגרום לנזקים נפשיים ואף גופניים.
אנשים שונים חסינים בצורה שונה מפני השפעותיו השליליות של הלחץ. הדבר תלוי במגוון רחב של גורמים. לדוגמא, גיל – ילדים וקשישים פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, אנשים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים שונים מתקשים גם להתמודד עם מצבי לחץ כיוון שיש להם פחות משאבים נפשיים זמינים, היסטורית התמודדות אישית עם מצב לחץ ספציפי עשויה גם היא להשפיע, לדוגמא, אדם שנכשל בעבר בבחינה במקצוע מסוים ירגיש לחוץ יותר בבחינה נוספת באותו תחום, לעומת בחינה במקצוע אחר בו הצליח בעברו. לבסוף, מקורות התמיכה המשפחתית, הסביבתית והתרבותית של הפרט הם גורם חשוב לתחושת הביטחון של הפרט וליכולתו להתמודד עם מצבי לחץ.
יש להדגיש שהתמודדות עם לחץ היא גם מיומנות נרכשת. מודעות עצמית, תרגול של מיומנויות להרגעה עצמית ודמיון מודרך, ספורט ועוד, עשויים לשמש ככלים להתמודדות יעילה עם מצבי לחץ. במצבים קיצוניים ניתן להשתמש בתרופות שיוצרות הרגעה במערכת. הטיפול ב"לחץ" תלוי בגורמים רבים ואין טיפול אחד שמתאים לכל מצבי הלחץ. ראשית יש לאבחן את מקורות הלחץ, להבין אותם ולהיות מודע לכל ההיבטים של הלחץ עבור האדם הספציפי. לעיתים מדובר בהתמודדות עם מצב ספציפי כמו למשל ספורטאי שמתמודד עם תחרויות או סטודנט שמתמודד עם בחינות. קיומו של מצב הלחץ אינו מעיד בהכרח על בעיה להתמודד עם הלחץ או חרדה שנוצרת בעקבותיו. עם זאת, הוא משמש פוטנציאל להסתבכות של המצב וכישלון בהתמודדות עלול להביא לתגובה נפשית שלילית כמו חרדה, פוסט טראומה, דיכאון ועוד. לפיכך אדם שמכיר בכך שלפניו התמודדות עם לחץ משמעותי צריך לעבור הכנה נפשית כלשהי (לפחות בינו לבין עצמו) כדי לעבור בשלום את ההתמודדות הזו. עם זאת, לעיתים מצב הלחץ אינו אירוע אחד חזק ומזוהה. לעיתים הלחץ הוא דווקא אוסף של פרטים קטנים שכל אחד מהם נראה בלתי משמעותי. עם זאת, צירופם יחד של כל הגורמים גורם למצב לחץ חזק. לדוגמא, מנהל של עובדים רבים נאלץ להתמודד עם בקשות רבות של עובדיו שלרובם עליו לסרב. כל בקשה כזו בנפרד אינו מהווה עומס נפשי, אבל צירוף של כולם ביחד הופך את תפקידו לעול שמפעיל עליו מצב לחץ כרוני. כך גם תפקידו של מנהל בארגון שנמצא תמיד בהתמודד מול השעון ומול המשימות השוטפות של הארגון. הבעיה איננה לשרוד יום או שבוע בארגון אלא בהצטברות הכוללת של המתחים שאורח חיים כזה יוצר עבור אותו מנהל. במקרה כזה נדרש ניתוח מעמיק של התפקיד ושל ההתנהלות בתפקיד ומציאת שיווי משקל שיאזן בין דרישות הארגון והסביבה לבין יכולותיו המעשיות של הפרט להתמודד עם דרישות אלו. אנשים רבים, בעיקר בעולם המערבי רווי המתח וההישגיות, מוצאים עצמם מתנהלים בתוך אורח חיים לחוץ באופן כרוני ומחפשים שינוי שיפסיק את סגנון החיים הזה. זו אולי הסיבה בגללה הרבה אנשים נמשכים כיום לתרבות המזרח הרחוק, מדיטציה, יוגה, טאי צ'י ושיטות נוספות שמגיעות מעולמות רוחניים של המזרח, כיוון שאלו מכוונות לאיזון נפשי נכון והורדת תחושת הלחץ שמרגיש הפרט בהתמודדותו הקבועה עם חייו.
מחקרים זיהו דפוס אישיות של אנשים המכונים "סוג A" לעומת "סוג B". סוג A הם אנשים שאורח חייהם לחוץ יותר, הם הישגיים מאוד ומכניסים עצמם למצבי לחץ בצורה יזומה. מסתבר שאלו אנשים שחשופים יותר גם למחלות לב ולחץ דם לעומת אנשי סוג B שאמנם פחות הישגיים, ואולי גם מגיעים לפיכך להישגים פחותים בקריירה (בקריטריונים מערביים וחומרניים כמובן), אבל נהנים כנראה מאורח חיים בריא ורגוע יותר.
כיצד ניתן לטפל בלחץ? השיטות דומות מאוד לשיטות הטיפול בחרדה כפי שיוסברו בהמשך. ההבדל המשמעותי בין הטיפול בלחץ (שאינו מלווה בחרדה) לעומת הטיפול בחרדה (או לחץ וחרדה ביחד) הוא שבמקרה הראשון מדובר בטיפול מונע שמטרתו לוודא שהפרט יוכל להתמודד בהצלחה עם אתגריו מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד, בעוד שבמקרה השני "המחיר" כבר שולם או משולם שכן האדם סובל מחרדה ופגיעה באיכות חייו ונדרש לעשות תיקון משמעותי יותר כדי לחזור לחיי השגרה.

סיבות נפוצות להתפתחות חרדת בחינות וחרדות ביצוע באופן כללי הן:
· נטייה לפרפקציוניזם (מה, קיבלתי רק 85? – אני חייב לקבל רק 100 !!! לאן הלכו לאיבוד ה-15 נקודות שחסרות? – אני חייב להגיש ערעור)
· לחץ חברתי ומשפחתי להצלחה
· אקלים כיתתי ומוסדי מלחיץ ותחרותי
· העדר אסטרטגיות למידה נכונות שגורמות לקושי אובייקטיבי בהתכוננות לבחינה
· העדר אסטרטגיות נכונות לפתרון בחינות שגורם לבזבוז זמן וביצוע לא מיטבי של הבחינה
· קשיים עם מקצועות מסוימים (למשל עם מקצועות מתמטיים או מקצועות בהם יש צורך בזכירה של פרטים קטנים ורבים)
· יחסים בינאישיים עם המרצה או המורה (מרכיב זה משפיע יותר בתקופת בית הספר, אך גם באקדמיה יש לו חשיבות רבה).
· גורמים שאינם קשורים ללימודים עצמם, למשל, מצבי משבר בחיים, נטייה אישיותית לחרדה וכדומה.
הטיפול בחרדת בחינות כולל מרכיבים משותפים לטיפול בחרדה באופן כללי, אך מכיל מספר רכיבים ייחודיים. לפני הטיפול בחרדה עצמה יש לברר מתי החלה חרדת הבחינות, האם היה אירוע משמעותי סביב פריצת הסימפטומים, כיצד התלמיד לומד במהלך הסמסטר ולקראת הבחינות, כיצד הוא קורא את הבחינה ועונה עליה ועוד מרכיבים הקשורים ללמידה ולבחינות עצמן. לעיתים ניתן לגלות שהבעיה היא טכנית לחלוטין ותיקון פשוט באסטרטגיות הלמידה עשוי לשפר משמעותית את המצב. לאחר אבחון מקיף ומקצועי ניתן לגשת לטיפול הפסיכולוגי. הבדיקה הראשונית צריכה להתמקד במספר דברים. ראשית, האם באמת מדובר בתופעה ייחודית לבחינות או שישנה בעיית חרדה כללית המשפיעה גם על תחום הלימודים. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך סביר שטיפול קצר מועד וממוקד יעזור לפיתרון הבעיה. לעומת זאת, אם הבעיה רחבה ומתרחשת במצבי חיים רבים, סביר להניח שגם הטיפול יצטרך להיות נרחב יותר גם בנושאים בהם ייגע וגם באורך הזמן שיידרש לו. בנוסף, חשוב לאפיין את הסיבות לחרדה. כאמור, יש תלמידים שמגלים במסגרת הטיפול ששיטת הלימוד בה השתמשו אינה יעילה ולכן לא הצליחו לזכור את החומר בצורה טובה ולכן נלחצו בזמן הבחינה. במקרה כזה עבודה על אסטרטגיות למידה יכולה לפתור את הבעיה. אחרים לומדים מצוין אבל בגלל נטיות פרפקציוניזם שופטים את עצמם בחומרה ובעקבות זאת נכנסים לחרדה לפני כל בחינה. וכך הלאה, יש מגוון אפשרויות, כל אחד ומאפייניו האישיים, ויש כמובן אפשרות לשילוב בין מספר גורמים.
ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להגדיר באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות מובילות ואחת תרופתית. הגישה ה"דינמית" מניחה שחרדת הבחינות היא סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר שאינה מודעת בהכרח. לפיכך, אין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה ייעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול.
גישה פסיכולוגית שונה טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדת הבחינות. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מהחרדה ולירידה בהסתברות להתרחשותה. גישה זו נעזרת לעיתים גם בטכניקות טיפוליות של שינוי תפיסה קוגניטיבית, חשיבה חיובית, הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, EMDR ועוד.
כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. אם חרדת הבחינות היא הבעיה היחידה בחייו של התלמיד מומלץ טיפול ממוקד. עם זאת, במידה וחרדת הבחינות היא חלק ממכלול של התמודדויות פסיכולוגיות בחייו של התלמיד עדיף אולי להתחיל מהגישה הדינמית. כאמור, ניתן ללא קושי לשלב בין מרכיבים של הגישות השונות.
הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות נוגדות חרדה בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך.
בכל תופעה פסיכולוגית חשובה מאוד גם התמיכה החברתית. במקרה של חרדת בחינות יש לכך חשיבות ייחודית. מפגש קבוצתי, טיפולי או תמיכתי, עם קבוצת תלמידים שסובלים מחרדת בחינות, עשוי לעזור ולתת לתלמיד, הן רעיונות להתמודדות, הן לגיטימציה למצבו והן תמיכה במהלך הטיפול והשינוי. היבט אחר של התמיכה החברתית הוא התייחסות המשפחה והחברים למצב החרדה וכן למידה בה גורמי הסביבה יוצרים את החרדה ע"י מסרים וציפיות ביצוע מסוימות. בתהליך הטיפול יש לשים לב לגורמים אלו ובמידת הצורך להביא למודעות רבה יותר הן בקרב המשפחה והן אצל המטופל עצמו לצורך באיזון בדרישות שמוקרנות כלפיו. כאשר הסביבה מגיבה ומשתפת פעולה ניתן ללמד את חבריה לשנות את התייחסותם הן ברמת הדרישות והציפיות שמועברות למטופל והן ברמת התמיכה שניתנת לו. במידה והסביבה אינה משתפת פעולה או אינה בעלת יכולת למודעות בנושאים אלו יש ללמד את המטופל להפחית את התלות שלו בחיזוקים מהסביבה תוך אמונה רבה יותר ביכולתו ובמיוחד ביכולת השיפוט שלו להבחין בין מה שבאמת חשוב למה שאינו כזה.
לבסוף, אין צורך להגיע למצב של חוסר תפקוד לימודי כולל כדי לטפל בחרדת בחינות. תלמיד שחש שאיכות חייו נפגמת בצורה כלשהי או שהצלחתו בלימודים אינו תואמת את יכולתו עשוי להיעזר בטיפול פסיכולוגי עוד בשלבים מוקדמים מאוד של הבעיה. לרוב מוסדות החינוך, הן ברמת בית הספר והן ברמת האקדמיה יש שירות פסיכולוגי פנימי או חיצוני שיכול לתת מענה מקצועי לפניותיהם של תלמידים עם חרדת בחינות. כאשר מדובר בחרדת ביצוע מסוג אחר יש צורך בדרך כלל לאתר טיפול פסיכולוגי באופן אישי בשירותים המצויים בקהילה בה מתגורר הפרט.
עזרה עצמית עשויה בהחלט לעזור. הדרך הפשוטה ביותר היא ללמוד תרגילי הרפיה ודמיון מודרך שעשויים לעזור במצבי לחץ וחרדה. תרגילים אלו ניתן ללמוד בעזרת ספרים וקלטות או בעזרת אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, בעיקר אלו שמתמחים בהיפנוזה, היפנוזה עצמית, ביו-פידבק, NLP, דמיון מודרך, מדיטציה ותחומים דומים.

חרדת נטישה בזוגיות: מחבלת או מתבלת את הקשר? מתוך ראיון עם פרופ' אורן קפלן ב"לאישה"

למאמר סקירה מקיף על דיכאון

The post חרדה – טיפול פסיכולוגי appeared first on PSY.

בתקופה המוקדמת שלאחר הלידה, אמהות טריות עומדות בפני מצבים מעוררי לחץ וחרדה בשל גורמים שונים, בעיקר חסך שינה והתמודדות עם הדרישות החדשות הכרוכות בטיפול בתינוק, וכן התמודדות עם לחץ סביבתי מוגבר ושינוי הסטטוס החברתי. חלק מהמאפיינים הללו משמעותיים יותר עם לדת הילד הראשון, אך חלקן אופייניים לכל הריון ולידה. לאור זאת, מחקר שמדד עוצמת חרדה בקרב מדגם של נשים הרות, לא הרות, ולאחר לידה, שיער שסימפטומים של חרדה ימצאו ברמה גבוהה יותר בקרב נשים הרות ונשים לאחר לידה, בהשוואה לנשים מאותה האוכלוסייה, שאינן הרות. אולם בניגוד לציפיות נמצא שנשים בשבועות הראשונים לאחר לידה חוו דווקא פחות סימפטומים של חרדה מאשר נשים הרות ונשים שלא ילדו לאחרונה, או לא ילדו כלל. לכאורה, מחקר זה סותר ממצאים לגבי סיכון גבוה של נשים אחרי לידה ללקות בחרדה ודיכאון. כיצד ניתן להסביר ממצאים אלו? נראה שלאחר הלידה עשויה להתרחש אופוריה אצל האם הטריה. מייד אחרי הלידה קיימת שימחה לנוכח החוויה החדשה של ילד. בנוסף, זוהי תקופה בה מתקבלת בוודאי גם יותר תמיכה מהמשפחה והסביבה וכנראה שיש בה גם השפעה הורמונלית התומכת בחוויה זו. השאלה המרכזית, שלא נמדדה במחקר האמור, היא מה מתרחש בפרק הזמן הרחוק יותר אחרי הלידה – כעבור מספר חודשים. דבר זה משמעותי מאוד שכן רופאים ואנשי צוות רפואי, וכן היולדות עצמן, בוחנים אפשרות לתנודות במצב הרוח אחרי הלידה, וברוב המקרים נחשפים כנראה לנשים שמחות ולא מדוכאות. נראה שרגישות הצוות הרפואי, כמו גם של הסביבה הקרובה והיולדת עצמה, נמוכה יותר לבחינת מצב הרוח תקופה ארוכה יותר אחרי הלידה, ויתכן שדווקא שם הסיכון הוא גבוה יותר. תקופות של אופוריה מסתיימות לא פעם בדכדוך טבעי ובמקרים מסויימים עלולה לגלוש להיווצרות הפרעת חרדה או דיכאון.
דיכאון לאחר לידה הוא דיכאון קליני משמעותי שהוא מעבר לדכדוך או תחושת דיכאון קלה. ניתן לקרוא על מאפייניו של דיכאון קליני בקישור http://www.psychologia.co.il/depres1.htm
שיעור תופעת דיכאון אחרי לידה הוא 8-15 אחוז מכלל האמהות. כמחצית מהן עלולות לחוות הפרעה משמעותית בתפקוד אף שנה לאחר הופעת הדיכאון ואף יותר מכך. אפיזודה דיכאונית שכזו אופיינית בד"כ לתקופה המתחילה מחודש עד חצי שנה שלאחר הלידה.
דיכאון לאחר לידה מהווה גורם לדאגה, לא רק במונחים הנוגעים לרווחתן של האמהות, אלא גם מפני הסיכון שהוא מהווה לתינוק, הן בהתפתחותו הפסיכולוגית ולעיתים הפיזית, והן במערכת היחסים אם-תינוק שהיא קריטית להתפתחות תקינה של תינוקות בשלב החיים הזה. כמובן שמשפחה תומכת הלוקחת תפקיד פעיל בטיפול בתינוק ורווחתו עשויה להפחית באופן ניכר השפעות שליליות אלו, אך חלק מהתופעות אינן ניתנות לטיפול, בעיקר סביב תהליכי ההתקשרות בין התינוק לאם. יש לציין, אגב, שקיימת תופעה של דיכאון לאחר לידה גם אצל אבות. תחום זה לא נחקר בצורה יסודית מספיק כך שיש לנו פחות נתונים על היקף התופעה. כמו כן קיים מחקר מועט לגבי השפעותיו של דיכאון אחרי לידה על מערכת היחסים הזוגית ועל מערכת היחסים של האב עם התינוק. המסקנה הנובעת ממעט המחקרים שנעשו בתחום הינה שיש לתת דגש בטיפול הנפשי לא רק לשיפור מצבה של האם, אלא גם למערכת המשפחתית כולה, כולל האב, הקשר בין האב לתינוק, וכמובן בתינוק עצמו ומעקב על התפתחותו.
דיכאון חריף מטופל בד"כ בתרופות אולם בקרב תינוקות יונקים עלולה להיווצר בעיה במקרה של התערבות תרופתית. הדבר יוצר פעמים רבות קונפליקט, אולם ללא ספק הצורך להוציא את האם מהדיכאון, גם במחיר של הפסקת הנקה, או לעיתים בהמשך הנקה עם התרופה (תלוי בסוג התרופה כמובן), הוא בעדיפות ראשונה. אמא ללא דיכאון היא הדבר החשוב ביותר לתינוק צעיר, יותר מכל גורם אחר, כולל שיקולי הנקה.
להפסקת ההנקה במקרים כאלה שני היבטים מנוגדים. מחד הדבר יכול להוריד עומס מהאם המצויה במצב נפשי לא טוב, ועשוי לעזור לה להתמודד יותר טוב עם המציאות היום יומית, כמו גם לאפשר לסביבה הקרובה להחליף את האם בטיפול בתינוק במידת הצורך. מאידך, ההנקה היא גורם חשוב ביצירת קשר אם-תינוק דווקא בקרב אימהות הסובלות מדיכאון ואי תפקוד, והפסקת ההנקה עלולה להרחיק עוד יותר את האם מתינוקה, ולעורר בהמשך תחושות אשמה מוגברות. אין ספק שמדובר בהחלטות לא פשוטות שעל האם, המשפחה והצוות הרפואי לקבל בעת מצוקה חריפה של האם.
מחקרים שבחנו סטטיסטית השפעת דיכאון לאחר לידה אצל אם על תינוקה מצאו ממצאים לא עקביים. מחד נמצאו השפעות פסיכולוגיות-התפתחותיות בחלק מהתינוקות, לדוגמה, הגברה של הפרעות התנהגותיות ועיכוב קוגניטיבי שיכול להימשך עד גיל בית הספר. מאידך נמצאו תינוקות שלא הושפעו כלל יחסית לנורמות התפתחות אצל תינוקות לאמהות ללא דיכאון. המסקנה העיקרית היא שההשפעה של דיכאון האם על התינוק תלויה רבות במידה בה המשפחה והסביבה יכולים לתת מענה לטיפול הרגשי והפיזי בתינוק בתקופה שהאם פחות מתפקדת. הימצאות של סביבה תומכת אמורה להפחית בצורה ניכרת את הנזקים הפוטנציאליים.
תיאוריות פסיכולוגיות רבות מתייחסות להתקשרות בין האם לתינוק בתקופה הראשונה לחייו כגורם משמעותי בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד ועיצוב אישיותו. איכות האינטראקציה בין האם לתינוק עלולה להיפגע בשל דיכאון לאחר לידה, מה שעלול לגרום לפגיעה ביכולתה של האם לספק טיפול רגיש ושוטף בתינוק. אם בדיכאון נתפסת כעצובה, מרוחקת, חסרת רגישות או חסרת הבעה וכן עלולה להתאפיין בהתפרצויות רגשיות, עצבנות, אי שקט, התכנסות, והתנהגויות לא תואמות נוספות. במקרים קיצוניים (ונדירים) עלולה אף להיווצר גרימת נזק פיזי או פסיכולוגי לתינוק.

הטיפול בדיכאון לאחר לידה
כמו בכל מקרה של דיכאון חריף, גם בדיכאון לאחר לידה הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול בשיחות – פסיכותרפיה, יחד עם טיפול תרופתי נוגד דיכאון. כמובן שכל אחד מהטיפולים הללו בנפרד עשוי להיות יעיל, אך במידת האפשר רצוי לשלב ביניהם. חשוב שהטיפול הפסיכולוגי יספק לאם תמיכה וליווי כלליים, אך במיוחד תמיכה חברתית וכן בהעצמה של תחושת המסוגלות ההורית של האם כדי שתוכל לפתח מערכת יחסים של התקשרות בטוחה עם התינוק שלהן. טיפול קבוצתי עם אמהות הסובלות מדיכאון לאחר לידה עשוי להיות יעיל וכן עשוי לספק קבוצת הזדהות ותמיכה לאם. עם זאת, קיימות מעט קבוצות כאלה ולכן סוג זה של טיפול נדיר יחסית. מודל טיפולי חדש יחסית פועל בגישה דיאדית, כלומר, האם והתינוק נוכחים יחדיו בחדר הטיפולים. הדבר מאפשר התבוננות ברמת ה"כאן ועכשיו" על מערכת היחסים בין האם לתינוק ושיפור ההתקשרות ביניהם. כאמור, דיכאון לאחר לידה עלול להוות סיכון משמעותי להתפתחותו התקינה של הילד ולכן נוכחותם המשותפת של האם והתינוק מחזקת את הצורך לשמור לא רק על בריאותה הנפשית של האם, אלא גם על בריאותו הנפשית והפיזית של התינוק.
מחקרים לגבי יעילותו של טיפול בדיכאון לאחר לידה הראו שכל סוגי הטיפולים האמורים יעילים בהפחתת סימפטומים דיכאוניים אצל אמהות, בשיפור תפיסת המסוגלות האימהית העצמית של האימהות, בשיפור הקשר הנפשי והפיזי בין האם לתינוק וכמובן בסופו של דבר, בהוצאת האם ממצב הדיכאון לתפקוד תקין.
אין קריטריונים חד משמעיים לגבי עיתוי פריצתו של דיכאון לאחר לידה, אך באופן כללי מקובל לראות בדיכאון המתעורר במהלך תשעת החודשים הראשונים לאחר הולדת התינוק (לרוב במהלך השבועות או החודשים הראשונים), כדיכאון לאחר לידה. שיעור התופעה גבוה יותר אצל נשים שסבלו מדיכאון בעבר, אך ברוב המקרים הוא מופיע אצל נשים שלא סבלו קודם לכן מדיכאון.
לכאורה, הדיכאון יאופיין בסימפטומים דיכאוניים נפוצים כגון עצבות, בכי, הפרעות בשינה הכוללות נדודי שינה או שינה מופרזת, מצב רוח ירוד, חוסר אנרגיה,אובדן תיאבון, עצבנות, חשיבה ביקורתית כלפי העצמי, חרדה או מאפיינים של הפרעת חרדה (OCD הפרעה טורדנית-כפייתית למשל). ישנם מצבים בהם נלווים לתופעות הללו מחשבות אובדניות או מחשבות לגבי פגיעה בתינוק, יש לבחון ברגישות היבטים אלו בעת הערכה של דיכאון שלאחר מלידה.
קיים ויכוח בספרות המקצועית האם דיכאון לאחר לידה הוא תופעה מובחנת שיש להתייחס אליה כקטגוריה נפרדת מדיכאון רגיל, או שמדובר בעצם בתופעה של דיכאון קליני לכל דבר ועניין. אין כיום גישה חד משמעית שמקובלת על אנשי המקצוע השונים, אך קיימת הסכמה כללית המבוססת על הסטטיסטיקה הגבוהה יחסית של דיכאון לאחר לידה לעומת דיכאון כללי באוכלוסיה, שקיימת רגישות מסויימת בתקופה הזו שלאחר הלידה לדיכאון.
הגורמים שיכולים לנבא דיכאון אחרי לידה דומים לגורמי הלחץ שמנבאים דיכאון באופן כללי, דהיינו, היסטוריה קודמת של דיכאון ואירועי חיים מלחיצים, כשבמקרה הנוכחי מדובר באירועים הקשורים בד"כ להריון וללידה: הריון לא מתוכנן, העדר תמיכה חברתית, בעיות בזוגיות, בעיות פוריות, מצב בריאותי לא טוב וכדומה.
ניסיונות לאפיין פרופיל פסיכולוגי שינבא דיכאון לאחר לידה לא העלו ממצאים חד משמעיים. נמצאו כמה נושאים שמאפיינים לעיתים נשים שלקו בדיכאון לאחר לידה, למשל, תכנים המתייחסים למערכת יחסית בעייתית של אותן נשים עם אימותיהן שלהן ותפיסה שלילית של האם (של האם). לתופעה זו יש הגיון פסיכולוגי ברור. חוויה של קושי עם ההורה הביולוגי נושאת בתוכה כאב שמודחק לאורך החיים. הולדת ילד חדש והתמודדות עם תהליך ההורות עלול לפתוח את הפצע הישן ולעורר תחושות עמוקות של כאב ודיכאון על חווית הילדות האישית השלילית. כמו כן, נשים עם ציפיות קיצוניות כלפי עצמן בחיים ובעבודה עלולות לפתח דפוס דומה כלפי עצמן כאמהות לאחר הלידה, מה שמגביר כמובן את תחושת הלחץ הנפשי ויכול להגביר הסתברות לדיכאון לאחר לידה. עם זאת, לא כל אישה עם היסטוריה של יחסים בעייתיים עם אימה מפתחת דיכאון, וכך גם לא כל אישה עם דרישות עצמיות קיצוניות מפתחת דיכאון. מכאן שמאפיינים מסוג זה אינם עוזרים בניבוי התופעה. הם בהחלט יכולים לעזור באיתור נושאים לטיפול אצל אימהות שלקו בדיכאון לאחר לידה.
רוב המחקרים הפסיכיאטרים ניסו למצוא גורם ביולוגי שיסביר את תופעת הדיכאון לאחר לידה, תוך מיקוד בשינויים ההורמונאליים שמתרחשים בתקופה זו. אין ספק שיש כנראה גורם שכזה אצל נשים לאחר לידה באופן כללי, אולם לא ניתן היה לזהות מהו הגורם שמבחין בין מי שלוקה בדיכאון לבין מי שאינה.
תופעת הדיכאון לאחר לידה קיבלה התייחסות מעטה, יחסית, בספרות הפסיכואנליטית והפסיכודינמית. אחד הניסיונות להציג היבטים פסיכואנליטיים בתופעת הדיכאון לאחר לידה הוצעה על ידי לורנס בלום במאמר שפרסם בשנת 2007 (אתר האינטרנט של ד"ר בלום www.lawrenceblum.com).
בלום פותח את הנושא הפסיכואנליטי בתיאור של ביקור של זיגמונד פרויד אצל אישה צעירה שלקתה בדיכאון לאחר לידה עם ילדה השני, לאחר שסימפטומים דומים הופיעו גם בלידתה הקודמת. פרויד היפנט אותה ודיווח שיפור מיידי בסימפטומים, אולם יום לאחר מכן חזרו הסימפטומים לקדמותם. פרויד נקט בביקורו השני בגישה שונה והציעה לאם הדיכאונית לפרוק קצת זעם על משפחתה ולדרוש מהם שיעזרו ויטפלו בה. הגישה הזו הועילה כנראה כיוון שבביקור הבא דווח על שיפור משמעותי בתפקוד האם. מכאן שניתן להבין את הצורך הדינמי של אמהות אחרי לידה להרגיש מטופלות ומוחזקות, ולא רק להוות גורם מטפל בעצמן. לא מעט ספרות פסיכואנליטית מתייחס ל"טריאדה" (משולש) אם-תינוק-אב, כאשר תפקידו של האב לתמוך בדיאדה (זוג) של האם-תינוק. לתפקידו זה של האב חשיבות רבה במיוחד בתקופה רווית הלחצים והעומס של אחרי הלידה. פרויד חש כנראה שהאם לא היתה מסוגלת להביע את כעסיה ולבטא את צרכיה, ואחרי שעשתה זאת באופן גלוי יכלה "לוותר" על הסימפטומים הדיכאוניים.
בלום סבור שקיימים שלושה סוגים של קונפליקטים פסיכודינמיים עיקריים הקשורים לדיכאון לאחר לידה. הסוג הראשון הוא "קונפליקטים הקשורים בתלות". הצורך בתלות היא תכונה אנושית נורמטיבית, אך ככל שהאדם מתרחק מגיל הילדות נדרש ממנו על ידי החברה ועל ידי עצמו לצמצם את צרכיו בתלות באחרים (זאת עד גיל הזקנה בה יכול להתפתח שוב הצורך בתלות, אך מכיוון אחר, ולא פחות קונפליקטואלי). למעשה האם הטריה עלולה, דרך חוויית התלות האדירה של תינוקה כלפיה, לחוש שהיא נדרשת לוותר על צרכי התלות שלה. קונפליקט שכזה עלול ליצור אצל האם רגרסיה וצורך שמישהו אחר יטפל בה. כאן, כפי שתואר קודם לכן, לאב יש תפקיד חשוב ביותר. יש לציין שקונפליקט שכזה אמור לאפיין כל אם טרייה (וכן את האבות) שכן הולדת התינוק משנה את הסטטוס הקודם של ההורה ומטילה עליו אחריות כבדה לשלומו של התינוק התלוי בו כל כך. עם זאת, רק במקרים שבהם הגורם הפסיכולוגי הזה יוצר קונפליקט לא פתור עלולה להיווצר בשל כך תופעה של דיכאון לאחר לידה. קבוצות סיכון בהקשר של הקונפליקט הזה הן נשים בעלות צורך גבוה להוכיח שהן יכולות להיות עצמאיות ולטפל בכל דבר וכן נשים שחסרות תמיכה סביבתית ושל מי שיטפל בהן, בין אם מדובר בבן זוג שעובד שעות רבות ולא נמצא בבית, בן זוג מנוכר, או אמהות חד הוריות ללא תשתית מספקת של תמיכה חברתית.
סוג הקונפליקטים השני שמציג בלום הינם "קונפליקטים הקשורים בכעס". נשים רבות אשר סובלות מדיכאון לאחר לידה מתמודדות מבחינה אישיותית עם קושי בהתמודדות עם כעס. לעיתים קרובות, הן מרגישות כי אין להן את הזכות לכעוס, מרגישות אשמה לגבי הכעס שלהן, או מפחדות לבטא אותו. הדוגמה שהוצגה קודם לכן עם פרויד היא אופיינית לכך. לנשים אחרי לידה יכולים להיות באופן פוטנציאלי נושאים רבים שמעוררים כעס, הן לגבי אירועים מן העבר והן על דברים שמתרחשים בהווה. החלק המורכב ביותר בנושא זה הוא שמוקד הכעס הוא לעיתים התינוק עצמו שכן הוא זה שגורם לא מעט תוהו ובוהו בחייה של האם, גורם לה חסך בשינה ובסיפוקים רבים אחרים עד אובדן כוחות, כמו גם זה ש"אחראי" על השינויים הרבים שעברה: שינוי גזרת הגוף, נטישת קריירה וכדומה. הכעס הממוקד בתינוק הצעיר עלול להגביר את תחושת האשמה ולפתח חרדה ואף דיכאון. במקרים מסויימים הוא עלול לעורר מחשבות טורדניות על חשש לגרימת נזק לתינוק. יש להדגיש שלמעט מקרים נדירים ביותר מדובר במחשבות שלא באות לביטוי התנהגותי אך גורמות אשמה, כאב וסבל בשל עצם הופעתן. אמהות שפיתחו דיכאון לאחר לידה, מאופיינות פעמים רבות בדרישות וציפיות מחמירות כלפי עצמן אשר מייסרות אותן ומפעילות מסנן על כעסן. ניתן לטעון אולי מבחינה דינמית שהכעס שאינו מופנה החוצה מופנה פנימה ויוצר דיכאון. זו אולי גם הסיבה לכך שלא מעט נשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה מפתחות גם סימפטומים טורדניים-כפייתיים שמבטאים ניסיון לשלוט ברגשות וברצונות הקונפליקטואליים.
סוג הקונפליקטים השלישי שמציג בלום הוא "קונפליקטים הקשורים באמהות". נשים שמפתחות דיכאון לאחר לידה מתארות מערכת יחסים בעייתית ביותר עם אמהותיהן שלהן. הן עלולות להרגיש כי האמהות שלהן לא היו מעוניינות או לא נהנו לטפל בהן. אין ספק שאם טרייה שנדרשת לספק טיפול חם ואוהב לתינוקה מתמודדת עם כאב נפשי עמוק כאשר היא עצמה חשה  (במודע או שלא במודע) שטיפול כזה נמנע ממנה כילדה. הדבר קשור למחקרי ההתקשרות שמורים על קשר בין דפוסי ההתקשרות בילדות להתנהגות הבוגרת. יש כמובן להדגיש שלא כל אם שחוותה כשלים בקשר עם אימה צפויה להיכנס לדיכאון לאחר לידה, ולא כל אם שנכנסת לדיכאון לאחר לידה בהכרח סבלה מטיפול אם לא אמפטי. בכל מקרה, חלק חשוב בטיפול באמהות שסובלות מדיכאון לאחר לידה הוא התחברות לחוויות הילדות המוקדמות והתמודדות עם תחושות מודחקות מתקופות מוקדמות יותר של החיים אשר משפיעות באופן לא מודע על התמודדות האם עם התפקיד ההורי החדש.
יודגש שקונפליקטים הקשורים בכעס ובאשמה, כמו גם מורכבות לגבי יחסים מופנמים עם דמויות הוריות, הינם טיפוסיים לדיכאון באופן כללי, ולא רק לדיכאון לאחר לידה. עם זאת, הדיאלוג עם רכיב התלות מאפיין יותר דיכאון לאחר לידה, כמו גם העוצמה הקונקרטית בה שאר הקונפליקטים האופייניים עולים בתקופה שלאחר הלידה.

 לסיכום המאמר הנוכחי, פריון, הריון ולידה הם נושאי מפתח בשלבי ההתפתחות של האדם הבוגר ולפיכך יש להם משמעויות פסיכולוגיות עמוקות. עיקר תשומת הלב ניתנת בד"כ להיבט הפונקציונלי והרפואי של תהליכים אלו. פחות מידי תשומת לב ניתנת להיבטים הפסיכולוגיים שבהם, שלא פעם משפיעים במידה רבה על הצלחת התהליך ואיכות החיים של המשפחה והאם שמתמודדים עם פריון, הריון ולידה. המסר העיקרי שניתן להעביר בסיום מאמר זה הוא שחייבת להינתן לגיטימציה לפנייה לטיפול פסיכולוגי במצבי התמודדות עם פריון הריון ולידה, ולא ניתן להפריז בחשיבותה של התמיכה החברתית במצבים אלו.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

The post התמודדות עם דיכאון לאחר לידה appeared first on PSY.

במאמר זה אנסה לגעת בהיבטים שונים שקשורים בנושא החרדה משינוי בטיפול פסיכואנליטי ובפסיכואנליזה בכלל. הכמיהה לשינוי היא המניע המרכזי בפנייה לטיפול והחרדה מפני השינוי המיוחל היא העניין המרכזי בו.

הפנייה לטיפול מלווה במשאלה ליצור שינוי. משהו לא עובד, אנחנו לא מרוצים ממשהו. יחד עם התחושה של אי שביעות רצון ושל חוסר סיפוק אישי עולה גם רצון לשיפור בחיים. הפנייה הגלויה לטיפול מלווה אם כך לעיתים קרובות בבקשה להשפעה וליצירת שינוי בחיים.

באופן פרדוקסלי, עצם המשאלה ליצירת השינוי מעוררת את החרדה הגדולה ביותר ואת הרצון לדחות או לבטל כלל את הפנייה לטיפול או, במידה שפונים, להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או פגישות מספר.

אני מבקשת לדון כאן, אם כן, בפרדוקס הזה של הרצון לשינוי מחד גיסא ובפחד משינוי מאידך גיסא.

אני רוצה לטעון שבנפש האדם מתקיימת למעשה תנועה כפולה כלפי הרעיון של שינוי: משיכה מצד אחד וחרדה ורתיעה מצד אחר. ניתן לומר שמתקיימת תנועה נפשית של אמביוולנטיות והיחס הוא יחס דו ערכי כלפי המשאלה לשינוי. ברובד הגלוי האדם שפונה לטיפול מבקש שינוי בחייו , אך ברובד אחר , הרובד הלא מודע, הוא חרד משינוי ורוצה  להישאר עם מה שהוא כבר מכיר ויודע על עצמו . מה שנקרא – ״ללכת על בטוח" . ההצעה להתחיל טיפול עשויה לעורר חרדה מעצם העובדה שהטיפול מערער על האמיתות שהאדם כבר יודע ולמד על עצמו והמטפל מציע  מחשבות ונקודות מבט נוספות על אותו דבר עצמו, מה שיכול לעורר חרדה ואי נוחות. תחושות אלו עלולות לעורר רצון מיידי להפסיק את הטיפול. לא פעם יגויסו על ידי האדם שפנה לטיפול ורוצה להפסיקו נימוקים שונים, כגון: ״אין לי כסף לזה״, ״אין לי זמן לזה״, ״זה בין כה לא יעזור לי״, ״טיפול לוקח המון זמן״, ״בין כה זה יעבור לי, אז למה אני צריך טיפול״, ״אני כבר מודע לכל הבעיות שלי ואני לא רואה שזה מוסיף לי הרבה״, ״אני יכול לבד להבין את הבעיות שלי, אז בטח שאני לא צריך לשלם על זה גם כסף״ ועוד ועוד. חשוב לציין שכל אלה אמירות שגם אם יש להן תימוכין במציאות החיצונית, הן משקפות גם את החרדה ואי הנוחות שמתעוררות עם הפנייה לטיפול ומייצגות את החרדה מטיפול ובעיקר משינוי. האדם שמשתמש באמירות כגון אלה יגייס את מציאות חייו החיצונית כדי להסביר לעצמו מדוע כדאי לא להתחיל או להמשיך טיפול בהינתן  העובדות המציאותיות ובלבד שלא להתעמת עם חרדותיו שלו מפני טיפול ושינוי .

בתחום הביולוגיה ידועים תהליכים שמטרתם שימור העצמי. איעזר להלן במונח  אוטופואזיס Verala & Maturana (1984) . זהו תהליך של ייצור עצמי, בו יצורים חיים מעבירים מדור לדור את הכרומוזומים של התא המכילים מרכיב קבוע של דנ״א ומרכיב משתנה בדרך של התארגנות עצמית. מדובר בנטייה של היצור החי לחזור ולממש את המרכיבים שלו ללא הפרעה מבחוץ. השאיפה היא, אם כך, לשמר את המצב הקיים ולא להביא להתפתחות.

גם ברמה הנפשית, ולא רק ברמה הביולוגית, יש תנועה חזקה לשימור המצב הקיים, תנועה המתנגדת להתפתחות. חשוב לציין שזוהי תנועה הישרדותית חשובה שבלעדיה ההמשכיות והיציבות הביולוגית והנפשית לא יתקיימו. עם זאת, אין בתנועה הזו שום התפתחות אלא רק שימור של הקיים. באופן כללי ניתן לומר שלאדם יש נטייה ומשיכה חזקה יותר לשימור עצמי והישרדות והעדפה למצב מוכר וקיים על פני מצבים לא מוכרים. הלא ידוע, על אף פוטנציאל הצמיחה והגדילה שלו, נחווה גם כמעורר חרדה וכמסכן את הישרדותו הביולוגית ואת יציבותו הנפשית.

פרויד(1920) התייחס לנושא זה במאמרו ״מעבר לעקרון העונג״, כשטבע לראשונה את המונח דחף המוות. במאמרו זה, הוא מתאר את התופעה שבה האדם יעדיף לחזור על מצבים מתסכלים ואף מכאיבים שאין בצידם תחושת  עונג. על פניו, נראה שזהו מצב הפוך למצב שפרויד תיאר קודם לכן, שהאדם מונע על ידי דחף העונג והרצון לקבל סיפוק לדחף זה. לאורך המאמר הוא מתמודד עם השאלה מדוע אם כך אנשים מונעים להתנהגויות שאינן מענגות או מספקות. בסוף המאמר הוא מסיק שבכדי להבין את תופעה הזו יש צורך בהגדרת דחף נוסף, דחף שהוא כינה 'דחף המוות'. דחף המוות מונע לתנועה רגרסיבית ואנאורגנית, כלומר – כזו שמעדיפה מצב של שווי משקל ללא כל תנועה או תזוזה עד כדי משיכה  לעבר מצב של אי חיים ( אנאורגני)  . בהמשך פרויד ישתמש במונח דחף המוות כדי לתאר את הנטייה של  'החזרה הכפייתית'. האדם חוזר בהתנהגותו שוב ושוב להתנהגויות מוכרות מהעבר ולדפוסים ישנים, גם אם הם אינם מתגמלים אותו או כרוכים בסיפוק או עונג . על ידי הגדרת 'דחף המוות', פרויד ניסה להסביר תופעות כמו מלחמה, ואכן את המאמר ״מעבר לעקרון העונג״, הוא כתב אחרי מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שתבעה מיליוני קורבנות.  

החרדה משינוי ומטיפול נוכחת כבר מהפגישה הראשונה. החרדה היא ממפגש אינטנסיבי וקרוב עם המטפל ועם החרדות שהטיפול האנליטי יכול לעורר. חרדה זו עשויה להתבטא לא פעם ברצון לטיפול מקוצר של כמה מפגשים, בדילול הפגישות (רצון להיפגש פעם בשבועיים או פעם בשבוע כשהמינון ליעילות הטיפול היא פעמיים בשבוע  או יותר), העדפה לטיפול התנהגותי ( שאינו מטפל ברגשותיו של האדם אלא רק לאספקט ההתנהגותי)  או קוגניטיבי (טיפול שאינו מטפל ברגשות אלא רק בצדדים המחשבתיים של האדם) או טיפול קצר מועד שבו השינוי המובטח הוא מינימלי.

כיצד נחווה השינוי בטיפול ? שינוי עשוי להחוות כאובדן שליטה, אובדן זהות או נפרדות, אובדן של עצמאות ושלמות נפשית. לעיתים עולה חרדה מתוך המחשבה שדפוסים ישנים ומוכרים ״יילקחו״ בטיפול ללא יצירת דבר אחר במקומם. יכולה להתעורר חרדה מנזק, החמרה במצב הנפשי ועוד. המטופל שפונה לטיפול וחרד מטיפול ומשינוי, אינו מביא בחשבון שהוא עשוי להרוויח דווקא מן הטיפול כפי שהדבר יבוא לביטוי בחייו: בהתפתחות, בגדילה ובשקט נפשי.

לא פעם בפנייה לטיפול, מתעוררים ספקות ונשמעות אמירות סקפטיות בסגנון: ״אני לא חושב שטיפול יכול לעבוד עליי״, או ״אף פעם לא האמנתי באמת שיש בכלל דבר כזה נפש או לא מודע, זה נראה לי שטויות״ ועוד.

אמירות אלו מבטאות עוד פן של החרדה מטיפול ומשינוי, לעיתים אמירות אלה אף ״מגובות״ ב״הוכחות״ מדעיות . מחקרים מדעיים ( Leichsenring and Rabung, 2011,2008)מראים כי טיפול פסיכואנליטי ארוך טווח יעיל יותר בהשוואה לטיפול קצר מועד, לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהקשר של יציבות השינויים שהושגו בטיפול ארוך הטווח וכן במדד של שביעות רצון לאורך זמן לאחר סיום הטיפול וזאת גם  בהשוואה לאנשים שלא טופלו כלל במצבי דיכאון, חרדה ובהפרעות אישיותיות קשות.

כיצד מתרחש שינוי בטיפול פסיכואנליטי ובפסיכואנליזה?

חשוב להדגיש שהדברים שנכתבים להלן בנוגע לאופן שבו שינוי יכול להתרחש בטיפול נוגעים אך ורק לשינוי בטיפול פסיכואנליטי או בפסיכואנליזה ולא בסוגי הטיפול האחרים, כמו טיפול קוגניטיבי- התנהגותי או טיפול בהיפנוזה. בסוגי טיפול אלה, השינוי המיוחל יהיה ברמת פני השטח בלבד. השינוי הוא מינימלי ואינו כרוך בשינויי מבני אישיות שיאפשרו לאדם התפתחות, צמיחה, גדילה ואושר נפשי. חשוב לציין שאין כאן המלצה לטיפול כזה או אחר וכל אחד רשאי לבחור את שיטת הטיפול המתאימה לו.

בטיפול הפסיכואנליטי או בפסיכואנליזה, שינוי מתרחש כאשר מבנים נפשיים חדשים נרכשים באופן הדרגתי והמבנים והדפוסים הישנים נזנחים. שני התהליכים האלו כרוכים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה. ליתר דיוק, המבנים הנפשיים הישנים אינם נזנחים, אלא מתפתחים באמצעות התהליך האנליטי ובעזרת המטפל למבנים נפשיים חדשים, גמישים יותר ורלוונטיים יותר להווה העכשווי של המטופל. נרכשות הזדהויות חדשות והגנות יעילות וגמישות יותר.

כל אלה תורמים לרווחה הנפשית של המטופל ומאפשרים לו לחיות ביתר שלמות ושקט נפשי עם עצמו ועם סביבתו. ההתנגדות לשינוי במצבים אלה נובעת מהיאחזות של המטופל בדפוסיו ובהרגליו הישנים, מה שמוביל אותו למצב של קיבעון והיתקעות בחייו.

בטיפול הפסיכואנליטי או בפסיכואנליזה נוצרים התנאים שמאפשרים בהדרגה למטופל להרפות מאחיזת היתר שלו במנגנונים ישנים ולא יעילים ולהפנים מבנים ומנגנוני התמודדות חדשים, גמישים ויעילים יותר. כל אלה יאפשרו לו לחיות את חייו ביתר סיפוק והנאה.

לעיתים קרובות אני נתקלת במיתוס השגוי שבטיפול פסיכואנליטי או בפסיכואנליזה ניתן לראות תוצאות רק לאחר זמן רב. זה המקום להדגיש את הטעות שביסוד מיתוס זה . בטיפול פסיכואנליטי ניתן להרגיש שינוי כבר מהפגישה הראשונה וכן לחוש שיפור לאחר כל פגישה נוספת. עם זאת ,כדי שהשינוי יתבסס ויתקבע בתוך המערכת הנפשית לרווחתו של האדם הפונה לטיפול יידרש זמן ארוך יותר.

ביביליוגרפיה

פרויד ז. מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות. תירגם:ח. איזק. הוצאת דביר. 1952.

Leichsenring,F.,Rabung,S.(2011) . Long-term psychodynamic psychotherapy in complex mental disorders: update of a meta-analysis.The british Journal of Psychiatry,199(1):15-22.

Leichsenring,F.,Rabung,S.(2008).Effectiveness of long-term psychodynamic psychotherapy. Journal of the American Medical Association,300,1151-1565.

Maturana,H.&Varela F.(1980) Autopoesis and Cognition.Dordrecht:Reidel Publishing.

The post חרדה משינוי בטיפול הפסיכואנליטי appeared first on PSY.

השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:
1. קשרי משפחה א', הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. קשרי משפחה ב': ילדים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העמוד הנוכחי למטה – העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

חלק חמישי:
העולם הפנימי – רגשות, תחושות, חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון וכדומה

חרדה וטיפול תרופתי
אני בת 24,נוטלת קלונקס {מעט} 0.25 מ"ג ליום נגד חרדה. אני סובלת מחרדה כללית, אומנם בתקופה האחרונה התגברתי מאוד על המון קושי ועל המון חרדות, בעיקר עזרתי לעצמי, כי אני מאמינה שהתגברות אמיתית באה מבפנים ובעבר הצלחתי להתגבר על החרדה ולחיות בלעדיה במשך יותר משנתיים.
מה שמציק לי זה שבעבר הייתי אומנם בחרדה כללית,אך תפקדתי ללא בעיה, נהניתי להיות בסביבת אנשים,והואיל לי לצאת לבלות להיות בחברה וכו'…וכך גם נעלמו אט אט החרדות.
כיום משום מה התגברתי על הפחד הכללי, אך יש לי חרדה שאני לא יכולה להגדיר אותה במדויק.
אין לי בעיה להיפגש עם אנשים,לדבר עם אנשים, לטייל ברחוב… אך יש לי חרדה להיכנס למקומות כמו מסעדות, בתי קפה, לפעמים גם לחנויות, ומה שקורה זה שאני מתקרבת למקום ומרגישה סחרחורת, דפיקות לב, במפורש פאניקה.
מה יכולה להיות הסיבה שאדם חרד דווקא ממקומות כאלו? אני יודעת שהחששות העיקריות שלי הן,שזה מקומות עם אנשים, שארעד, שאתעלף, או שישימו לב מה קורה לי, ובעיקר חשש מהפאניקה ושפשוט אאלץ ללכת במהרה מן המקום. מה קרה לי מס' פעמים.
מלבד שיחות ופסיכותרפיה, מה היית ממליץ לי בתור פעולה ממשית כדי להתגבר על העניין?
האם "בכוח" פשוט להעמיד עצמי במצבים הללו?
תשובה
אני חושב שכדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי התרופה שאת נוטלת. אני לא בטוח שמה שאת לוקחת ובמינונים שאת לוקחת באמת נותן מענה לבעיה שלך. עדיף לעבור לתרופות נוגדות חרדה שנותנות מענה בטווח היותר ארוך אך זה כאמור נושא שעליו את צריכה להתייעץ עם רופא פסיכיאטר. אני חושב שלקיחת תרופה נכונה במינון נכון בשילוב עם שיחות יפתרו חלק ניכר מהבעיות שאת מתארת. בשלב הזה נשמע לי שאת מטפלת בדברים בתגובה מיידית לחרדה מקומית ולא נוקטת בשיטות שפותרות את הבעיה לטווח הארוך.
במידה ותרצי לקרוא חומר כללי על חרדה לחצי על הקישור למאמרים משמאל ותמצאי מאמר על הנושא.

חרדה ומלכוד
אני בת 24 נשואה ואמא לשלושה ילדים קטנים. מאז ומתמיד הייתי סובלת מחרדות פה ושם. אני באופיי מאוד פחדנית וחסרת בטחון. כמעט מכל דבר מפחדת ונכנסת ללחץ, כאשר אני מרגישה לא טוב, או אחד מילדיי, ממשפחתי, אם חלילה אירע פיגוע וכו' אני מיד נכנסת ללחץ. הדופק מואץ, סחרחורת, חולשה, רצון להתעלף ורעד בכל הגוף. אבל זה היה קורה בסיטואציות מסיימות.
נכון לתקופה האחרונה, כמעט כל סיטואציה מביאה אותי למצבי חרדה נוראיים וזה קורה בתדירות מאוד מאוד גבוהה ומפחידה. לא אכנס לכמה פעמים חוויתי את זה בשבועיים האחרונים מה שמטריד זה מה שקרה לי היום.
בתי בת ה-7 התקשרה ממזכירות בית הספר והודיעה שאינה חשה בטוב. הודעתי לה שאגיע לאוספה במהירות האפשרית. לצערי הרכב לא היה ברשותי ולכן הבוס שלי נידב את רכבו לצורך כך. אינני יודעת ומסיבה בלתי ברורה התחלתי להיכנס ללחץ תוך כדי נסיעה. ממש לא יכולתי לנשום, הדופק הלם ברוב עוצמה וכל גופי רעד (גם מקור). הבנתי שלבית הספר לא אוכל להיכנס חרף מצבי. התקשרתי למזכירות ובתואנה מוזרה של "לא מצאתי חניה קרובה" ביקשתי שיודיעו לבתי שאני מחכה לה ליד שער בית הספר שתצא. בתוך תוכי כעסתי על עצמי שלא נכנסתי ועזרתי לה בהרמת התיק ובהליכה אל האוטו. ידעתי שאם אצא – בטוח אתעלף בדרך ואף אחד לא ירוויח מזה כלום. אספתי אותה ונסענו לכיוון הביתה כשאני מנסה בכל כוחי להסתיר את תחושותיי הנוראיות. העליתי אותה הביתה, קילחתי, החלפתי בגדים הכנתי לה משקה חם ובקבוק מים חמים והכנסתי אותה למיטה. היא חשה שאינני בסדר וכל הזמן שאלה אם אני צריכה לשירותים בגלל "הקפיצות" שעשיתי עניתי במהירות שכן ואז רצתי לשירותים ופרצתי בבכי נוראי. הרגשתי שאינני מסוגלת לשלוט בחרדה יותר, הלב איבד את הקצב מזמן ואני חשבתי שאני הולכת למות מהתקף לב. בנוסף הייתי עם האוטו של הבוס והודעתי לה שאני חוזרת במהרה – חשבתי לעצמי – כיצד אני עושה זאת? לקח לי בערך שעה עד שחזרתי לעצמי (השעה הכי קשה בחיי). ואני כל הזמן שואלת את עצמי – מה קורה לי? מה? בבדיקות דם לא נמצא משהו חריג למעט רמת סוכר נמוכה יחסית בצום. בלוטת התריס – תקין. מה קורה לי? האם זה הגיל? הרי לא יתכן שמכל מצב קטן של לחץ אני אגיע לכך. דווקא היה לי יום נחמד עד לאותו טלפון. אז מה קורה לי לעזאזל? – אני יודעת שההמלצה כאן תהיה בכוון של כדורים וטיפול פסיכולוגי משולב אבל רציתי לדעת יותר ממה דבר זה יכול לנבוע, ולא כיצד מטפלים בתופעה.
תשובה
לפי מה שאת מתארת סביר להניח שקיבלת מה שמכונה "התקף חרדה". למרות שהחרדה היא תופעה אוניברסאלית ושמת לב בעצמך כמה היא נפוצה בפורום, הסיבות אצל כל אדם הן אישיות לחלוטין. סביר להניח שיש משהו שקורה, אבל כדי להבין אותו צריך להכיר אותך. את צודקת שהטיפול הנפוץ הוא שילוב בין פסיכותרפיה ותרופות. זו מסגרת שמאפשר גם להתחקות אחר מקור הבעיה. תוכלי לקרוא את המאמר על החרדה המופיע בקישורים למאמרים מצד שמאל. אני מעריך שאם תחשבי בצורה אסוציאטיבית מה קרה לאחרונה, האם יש גורם לחץ כעת בחיים וכד', אולי תעלי על מקור הבעיה.

מחשבות אובססיביות
כל הזמן נתקעות לי מחשבות, בעיקר דברים רעים שאני לא רוצה לחשוב עליהם בכלל. והמחשבות נמצאות נון סטופ בראש שלי.
התחלתי טיפול פסיכולוגי .הייתה לי פגישה אחת והמטפלת נסעה לחו"ל אז עכשיו אני לא יכולה להיפגש איתה. אני משתגעת זה פוגע לי בדברים הכי יקרים לי (גם באהבה לשי לחבר שאותו אני כל כך אוהבת ולא רוצה שזה יהרוס את הדבר הכי טוב שיש לי) ואני לא יכולה יותר.
אילו דרכים יכולות לעזור לי להתמודד עם המחשבות או להפחית את האינטנסיביות- אני רוצה להפסיק לחשוב כל הזמן!
תשובה
אני מקווה שהפסיכולוגית תחזור בקרוב והטיפול יתחיל באמת. מאחר ומחשבות טורדניות הן חלק מהפרעת חרדה, יש אפשרות לפנות לפסיכיאטר לייעוץ לגבי תרופות נוגדות חרדה. זה עשוי להקל עליך ואולי גם להגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי.

חרדות ממחלות
אני בת 25, סובלת ומתמודדת כל חיי עם התקפי חרדה ועם זה אני כבר יודעת לחיות.
מה שמציק לי הוא שעל כל תסמין גופני פיזי הכי קטן – אני כבר צופה את הגרוע מכל, מחלה קטלנית (ניוון שרירים למשל) ומתעלמת מכל סטטיסטיקה הפועלת לטובתי ומכל מחשבה הגיונית שאני מנסה להחליף בה את המחשבה הסוררת. מדובר בתקופות יותר לחוצות ופחות לחוצות ועכשיו בתקופה לחוצה. אחרי הפוגה של 3 שנים, פתאום כל הדאגות חוזרות. אני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ומתפקדת מצוין בכל התחומים, פשוט מודאגת. התחושה פשוט היא שבכל רגע הגוף עלול לבגוד בי. מה דעתך?
הייתי בטיפול פסיכולוגי מעולה שערך כשנה כאשר גיליתי מה יש לי (בגיל 21, עד אז לא היה לי מושג). הטיפול פתר אצלי בעיות רבות, כולל את הפחד המוגזם ממחלות וכלה בהתמודדות עם ההתקפים שכמעט ולא היו במשך 4 שנים (אחד בכמה חודשים ארוכים). פתאום לפני חודשיים הדברים מציפים אותי שוב, לא ממש התקפים אלא יותר אי שקט, ופחד עז ממחלות (זה בד"כ קורה בתקופות שאני חרדה). האם לדעתך יש טעם לחזור לטיפול?
תשובה
כנראה שאת לא באמת יודעת לחיות עם התקפי החרדה. אני לא בטוח שיש מישהו שיודע לעשות את זה. אנשים רבים כמוך שסובלים מחרדה פשוט מתרגלים לכך שאיכות החיים שלהם פגועה ולא מטפלים בבעיה. הנפש יש לה את הדרכים שלה לתת תזכורת שבכל זאת יש משהו מטריד. דווקא לאור העובדה שאת בעלת ידע בתחום הפסיכולוגיה אני חושב שאת צריכה לפנות לטיפול ולתת מענה לכל "החבילה", החל מהתקפי החרדה וכלה בחרדה ממחלות.
חרדה היא תופעה גלית וגם אם נרגעה בעבר בהחלט יתכן שהיא כעת מבצבצת שוב מעל פני השטח. בד"כ חזרה לטיפול שהיה יעיל בעבר תרגיע את הדברים ובהחלט יתכן שאחת לכמה זמן יש צורך לחזור לפחות למספר מפגשים לטיפול.

פוחדת מרופא שיניים
אני בת 15 כמעט ויש לי 5 חורים בשיניים… כמה פעמים קבעתי טור ולא הייתי מסוגלת לחשוב שהולכים לטפל לי בשיניים ושאני ירגיש איזה שהוא כאב. ניסו לתת לי גז צחוק אבל אמרו שאני לא מגיבה לו טוב לכן הברירה היחידה לטפל בחורים זה זריקה. אני מאד מפחדת ולא יודעת מה לעשות, החורים עוד קטנים ואני מבזבזת את זמני ואת את זמנה של אמי שמפסידה ימי עבודה בגללי לשווא, כי בסוף אני לא עושה את הטיפול מתחילה לבכות וחוזרת הביתה.
זה מאד מציק לי, בבית הספר אני לא מתרכזת בכלום מלבד רופא השיניים ומה שאני גורמת לעצמי בזה שאני לא מטפלת בשיניים ומנסה לדבר לעצמי בכוונה לשכנע את עצמי לעבור את הטיפול ושזה לא כואב אבל זה לא עוזר… אני מפחדת מאד בייחוד מהזריקה שרק מלחשוב עליה אני פורצת בבכי. מה לעשות?!
תשובה
אני מציע לך לפנות לרופא שיניים שגם מורשה לטיפול בהיפנוזה. דרך ההיפנוזה יהיה אפשר ליצור הרדמה של הפה שאחריה הזריקה לא תפחיד ולא תכאב. תוכלי למצוא רופאי שיניים כאלה דרך אתר האגודה הישראלית להיפנוזה: www.hypno.org.il. מאמר על היפנוזה תוכלי לקרוא בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1a.htm

הפרעת חרדה
אני בן 44 נשוי. אני סובל מהפרעת חרדה באישיות עם מרכיב דיכאוני. אני מטופל בטיפול תרופתי כ14 שנה, ולא תמיד בהצלחה. לאחרונה בעקבות משבר חלה החמרה במצבי האישי, כולל החמרת התקפי חרדה הסיוט בהתגלמותו, אני נמצא בטיפול משולב פסיכיאטרי ופסיכולוגי ללא שום שיפור. לא הייתי באשפוז. אני גם סובל מחרדת נהיגה בכביש בין עירוני בדרך כלל החרדה צפה לי והסבל ממש איום. האם מלבד הטיפול הקונבנציונאלי היית ממליץ על טיפול משלים? איזה סוג הייתה ממליץ להקל על הסבל הנורא שלי?
האם טיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול להועיל בחרדת נהיגה ופחד ממשאיות אני נוהג 25 שנה ובזהירות אבל הסבל בנהיגה ממש נורא.
תשובה
אתה מתאר מערכת די מורכבת של הפרעת חרדה ארוכת שנים. בהחלט אפשר לשלב דברים נוספים בטיפול, אבל חשוב שהם ישתלבו בצורה הרמונית בשאר הטיפולים.
טיפול התנהגותי קוגניטיבי עשוי בהחלט לעזור לבעיה הנהיגה. תוכל לנסות גם את שיטת EMDRעליה תוכל לקרוא באחד הקישורים למאמרים כאן משמאל. בכל מקרה, כל כזה דבר צריך להיעשות במקביל ובעידוד של המטפלים הנוכחיים שלך שבוודאי מכירים אותך היטב ויוכלו לדאוג לאיזונים הנכונים. כידוע אמנם הדברים לא משתפרים אבל לפעמים גם העובדה שאינם מתדרדרים עוד יותר יכולה לנחם במשהו.

 חרדה מתמשכת
אני בת 26 וסובלת מהתקפי חרדה כבר שלוש וחצי שנים. התקפי החרדה שלי מתקשרים למשהו מאוד ספציפי ואני יודעת להימנע ממקומות שעלולים לגרום לי להתקפים. ניסיתי ללכת בעבר לטיפול התנהגותי אך השיטות שלמדתי לא הועילו לי ולא הרגשתי כי הן מתאימות.
נושא החרדה מאוד מפריע לי בחי היומיום אם כי למדתי להתמודד איתו די טוב. יחד עם זאת אני נמנעת מלטוס, ומלהתחייב לאנשים שאני מרגישה איתם פחות נוח לתוכניות ארוכות טווח כי אף פעם איני יודעת איך ארגיש… בקיצור הנושא מפריע לי לאיכות החיים.
שאלתי אליך – למרות שאני חיה עם זה די טוב, הייתי שמחה להיפטר מהפחד שהתקף חרדה יופיע. האם היית ממליץ על שיטות טיפול נוספות שאינן כרוכות בתרופות פסיכיאטריות? למרות אכזבתי מהטיפול אצל פסיכולוגית התנהגותית (שעבדה איתי באמצעות דמיון מודרך), האם ישנן שיטות אחרות? מה דעתך על ביופידבק כטיפול במקרה כזה? באם דעתך חיובית על הנושא, כיצד זה בדיוק עובד?
תשובה
לפי מה שאת מתארת בהחלט לא מיצית את כל אפשרויות הטיפול. לחרדה יש גם מקורות דינאמיים ואולי את צריכה לברר יותר לעומק על מה מדובר. אני מצרף מאמר על הפרעות חרדה ואני מציע לך לקרוא אותו. יתכן שכדאי להיכנס לטיפול פסיכולוגי מסורתי יותר, קחי בחשבון שזה דורש זמן ומוטיבציה. דווקא העובדה שלמדת לחיות עם זה היא סימן שלילי שכן זה עלול לעכב את הצלחת הטיפול. על נושא התרופות כדאי לדבר עם הפסיכולוג המטפל ולבחון אותו ואת הרלוונטיות שלו. די ברור מדבריך שכדאי שתתחילי את הבירור מתוך פסיכותרפיה ולא תרופות.
ניתן לקרוא את המאמר בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm
ביופידבק יכול לעזור לך לרכוש כלים של הרגעה עצמית, אבל דווקא בגלל שהטיפול ההתנהגותי לא הצליח אני בספק אם זה ייתן את המענה.

דחוף…
נערה החוששת מאד לישון מחוץ לבית. עומדת בקרוב לפני טיול של מספר ימים ומתלבטת רבות בשל חששותיה.
(קבוצת המטיילים גם לא מוכרת). היא זקוקה לביטחון שברגע שתרצה לחזור הביתה יהיה מי שיחזיר אותה, גם אם זה בשעות הלילה. אין לנו האפשרות להבטיח לה זאת.(מדובר במרחק של כ-3 שעות נסיעה). האם לעודד או להניח לה להחליט לפי הרגשתה? האם יש דרך לעזור לה בהתמודדות עם מצב זה?
תשובה
אם אי אפשר להבטיח לה להחזיר אותה מיידית אין להבטיח לה זאת.
חשוב לנסות ולעזור לה להתגבר על החרדה, להבין אותה טוב יותר, להתמודד איתה ישירות. כדאי לבחון האם זו הבעיה היחידה או שהיא סימפטום אחד בסיפור רחב יותר. השאלה רחבה יותר מהזדמנות הטיול הקרובה ואפשר להציע לה טיפול פסיכולוגי כדי לטפל בשורש הבעיה. לא בטוח שזה ייתן מענה מיידי לטיול הקרוב, אבל יאפשר תחילת טיפול ושינוי לעתיד. יתכן שזה יעזור אפילו בטווח קצר ומיידי לטיול הזה.
אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

שינוי באישיות
אני מתקרבת לגיל 40, אישה משכילה. לאחרונה אני מרגישה שינוי קל באישיות שלי , באופן כזה שקשה לי להסביר. יש לי ירידה משמעותית בביטחון העצמי , החרדות אצלי לגבי דברים מסוימים גברו, קשה לי להגיע להחלטות, אני יותר הססנית, יותר רגזנית, ואני מרגישה כאילו שמחת החיים שלי נפגמה. אני מרגישה לכודה בתוך עצמי. קשה לי להיות טבעית בחברה, קשה לי לרקוד או לשיר בחברת אנשים ועוד…..
יש לי חשש שאולי זה התחלה של פרקינסון כי המחלה קיימת במשפחה. אני גם מאבדת לעיתים שיווי משקל כשאני עולה במדרגות, מרגישה כאילו נופלת אחורה.
האם תוכל לומר לי כמה דברים שיסייעו לי , האם זוהי תופעה הקשורה לגיל או למצב שאני פשוט לא מאושרת בחיים הזוגיים ?
תשובה
בהקשר של פרקינסון, אני מציע להתייעץ עם רופא שזו מומחיותו.
עם זאת, תיאורך מעלה אפשרות של לחץ וחרדה שצובעים כרגע את החיים שלך ופוגעים בהם בצורות שונות. במידה ואין רקע רפואי למה שקורה לך (ואת זה כאמור צריך לבדוק עם רופא) הרי שאוסף דברים, חלקם אולי קטנים ולא משמעותיים, אבל באופן מצטבר הם משפיעים על מה שקורה לך, ופוגעים באיכות חייך. מדוע דווקא כעת לחץ וחרדה? סביר להניח שאת תוכלי להסביר זאת, אולי זה קשור לגיל ה 40 המתקרב, לשלב כלשהו בחיים שלך שאת מרגישה שאת מתקרבת אליו, אולי החשש מפני בעיות בריאות. במידה וזה אכן הכיוון יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוג וכן ניתן להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה.
מבחינת האם הזוגיות יכולה להיות גורם לכך, זו בהחלט אפשרות, אפשר לבחון אותה בהקשר הכללי של לחץ וחרדה כנושא אחד מטריד מבין רבים אחרים, או כנושא מרכזי שגורם לבעיה. מן הסתם את יודעת על כך טוב מכל אדם אחר.

 חרדה
לעיתים קורים לי מקרים בהם אני נמצאת עם אנשים שאני אוהבת ברגעי שמחה, ופתאום אני כאילו מדמיינת את כולם מתים. זה נורא מפחיד אותי, ומכניס אותי לעצב רב.
תשובה
זו נשמעת באמת חוויה מפחידה מאוד. קשה לומר לך מה מקור הבעיה אבל זו בהחלט נשמעת סוג של חרדה. השאלה האם זו התופעה הנפשית היחידה שקוראת לך ומטרידה אותך או שיש עוד דברים מסביב. אם זו אכן חרדה ממוקדת אפשר גם לטפל בה באופן ממוקד. למשל אמליץ על שיטתEMDR עליה תוכלי לקרוא כאן http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm
במידה ויש דברים נוספים שמטרידים כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי, לעבור קודם מספר שיחות לאבחון הבעיה ולהחליט איך להמשיך. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדהhttp://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

פחד במה
אני תלמידת משחק. רציתי לשאול לגבי פחד במה שממנו אני סובלת.
למה הוא מופיע יותר אצל אנשים מסוימים מאצל אחרים?עד כמה זה ניתן לשינוי?איך ניתן להתמודד איתו בצורה יעילה?האם כדורים נוגדי חרדה הם פיתרון?  פחד הבמה מלווה בנוקשות בשרירים לפעמים אפילו ברעד ברגליים, שינוי במנעד הקולי ועוד. זה הדבר היחידי שמונע ממני להראות את כישוריי.
כשאני כבר מצליחה להתגבר על פחד זה, אני מרגישה את הפספוס בכך שאין ביכולתי לעשות כך כל הזמן.
תשובה
פחד במה או פחד קהל היא תופעת חרדה שקשורה לחרדת ביצוע בדומה לחרדת בחינות ודברים נוספים שקשורים להופעה. הטיפול עשוי להיות יעיל הן בכלים פסיכולוגיים והן ע"י תרופות, השילוב בינהם פעמים רבות הוא היעיל ביותר. השאלה עד כמה התופעה חזקה וחשוב מכך, עד כמה היא ממוקדת רק בבמה. אם זה קורה רק במקרים מול קהל ולא בתופעות חרדה נוספות בחיים הטיפול יכול להיות ממוקד וקצר יחסית. אם זו תופעה רחבה יותר ואת נקלעת למצבי חרדה גם בסיטואציות נוספות בחיים יתכן שצריך גם טיפול רחב יותר.
בטיפול ממוקד תוכלי להיעזר בשיטות התנהגותיות קוגניטביות, כמו גם בהיפנוזה ושיטת EMDR. תוכלי לקרוא יותר במאמרים אליהם תוכלי להגיע בקישור מצד שמאל.

חרדות אצל ילדים
איזה טכניקה טיפולית מומלצת לטיפול בילד בן 12 הסובל מחרדות? האם זה נכון שטיפול התנהגותי/קוגניטיבי הוא הסוג המומלץ במקרים כאלה? האם זה נכון שהטיפול אמור להיות קצר וממוקד ועליו לתת לילד אמצעים להתמודד עם התחושות הלא נעימות ואילו טיפול ארוך טווח, המנסה לחפש את הגורם לחרדות, אינו מהמומלצים?
תשובה
אין לגבי זה הסכמה חד משמעית. צריך להבין את מקור החרדה ולפי זה לקבוע את סוג הטיפול. חרדה יכולה להיות משהו ממוקד שאפשר לטפל בו באופן ממוקד, אך לעיתים זה קשור לתהליכים נפשיים עמוקים יותר ואז נדרש דווקא טיפול דינמי או שילוב של סוגי הטיפול השונים. בשנים האחרונות ישנה פופולריות לגישה ההתנהגותית קוגניטיבית אולם לא תמיד היא מצליחה. אפשר לנסות להתחיל שם מאחר שהיא ממוקדת ואפשר לדעת כעבור זמן די קצר אם זה עובד או לא או שאולי צריך להוסיף רכיבים נוספים לטיפולת.

בני בן ה-6
אני מאד מוטרדת מההתנהגות של הבן שלי, בן 6, בנושאי הניקיון בזמן האחרון.
התחלתי לשים לב שהשאלות שלו בדבר ניקיון הן מוגזמות, ותכופות, למשל: נגעתי באבק, אני יכול לגרד בפה? או: נגעתי בנעל, אני צריך לשטוף ידיים אם אני ארצה לגרד בעין?
אח"כ הוא התחיל לשטוף ידיים בתדירות גבוהה יותר בכל פעם שנגע במשהו מלוכלך לדעתו, למשל, משהו שהיה על הריצפה או נעל שעמד עליה חרק, ושאל אותי אם לשטוף עם סבון או בלי סבון.
כל זה היה במהלך החודש האחרון, או שלפחות זה התחיל לעורר את תשומת ליבי.
הבוקר הוא קם ונעל נעליים ושאל אותי אם הן מלוכלכות, הוא חושב שהם מלוכלכות .
איך עלי להגיב? האם לפנות לאיש מקצוע או לחכות בתקווה שזה יעבור מעצמו?
תשובה
נשמע שבנך מפתח נטייה אובססיבית קומפולסיבית לאחרונה, זהו מנגנון שקשור לחרדה ובהחלט טוב שאת שמה לב לכך ורצוי גם לפנות לייעוץ שכן משהו קורה וצריך לבדוק על איזו תשתית זה יושב. יתכן שיש לחץ כלשהו או מקור חרדה שממנו נובעת ההתנהגות הזו שמבטאת גם מחשבות טורדניות שמפריעות לאיכות החיים. אני מציע שתפני לפסיכולוג ילדים להדרכה ותתייעצי עימו כיצד לנהוג. השאלה האם לפנות מייד או להמתין תלויה בעוצמת הסימפטומים וביכולת שלך לזהות מקור לחץ כלשהו לאחרונה. הבעיה שזו עלולה להפוך התנהגות או נטייה שתישמר ותתחזק עם הזמן ולכן עדיף לאתר ולטפל בה בצעירותה.
בכל מקרה, אני מצרף מאמר על חרדה עם פרטים גם על הפרעה טורדנית כפייתית.http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

בחירת מטפל
קבעתי תור עם פסיכולוגית קלינית מקופ"ח לצורך ניסיון לטפל ב "נפילות" שיש לי מדי פעם שמביאות עימן חרדה ועצבנות יתר.
בחרתי בכוונה באישה כי חשבתי שאולי היא תבין טוב יותר את הלחץ שלי (ילדים, בית, עבודה, אימהות).
האם לטיפול בחרדה עדיף לחפש פסיכולוג שמתמחה בחרדה, או שפסיכולוגית קלינית שלאו דווקא מגדירה את עצמה כמטפלת בהפרעות חרדה, תוכל לעזור לי.
תשובה
חרדה היא מנגנון בסיסי מאוד וכל פסיכולוג קליני מתאים לטיפול בסוג כזה של בעיה. הגישה לטיפול משתנה ממטפל אחד למשנהו, יש שמדגישים יותר תהליכים דינאמיים שקשורים למרכיבים לא מודעים של החוויה ויש שמדגישים יותר היבטים התנהגותיים וקוגניטיביים. אני חושב שבשלב הזה כדאי לך להגיע למפגש שקבעת ולראות כיצד הדברים מתקדמים ולאחר מכן להחליט האם גישתה של הפסיכולוגית שלך תתאים או לא לצרכיך.

 כאבים ביד במצבי לחץ וחרדה
אני סטודנטית בת 23, סבלתי בתקופה האחרונה מלחץ בלימודים, וכשלון בזוגיות, לחצים ועוד בעיות משפחתיות … לאחרונה התחלתי לשים לב ש יום אחרי כל סערה רגשית מביאה איתה כאבים נוראים בזרוע ימין, כבר מתחילת השנה אני מרגישה את זה, ומתגברת על הכאבים בכדורים לשכיחת כאבים, אבל התופעה הזאת מאד מדאיגה אותי,,, האם זה מאותת למחלה או משהו??!!
דבר שני הוא שאני מרבה לאונן במיוחד לאחר ראייתי זוג אוהבים ונהנים, זה שהמחשבות על הכישלון בהמשך הקשר האחרון עולות מיד, ולפעמים אחרי הפעולה מתחילה סערת רגשות, צער וחרטות ובכי מר…!!! אני חוששת לאבד את הבתולין שלי (מסורתית..ושמרנית..)…באחד מרגעי האוננות !!
אין לי סיכוי ואומץ ללכת לייעוץ קליני פסיכולוגי, אישי כי פשוט זה תלוי בתשלום, אפילו במוסד הלימודי שלי, כי פשוט המצב הכלכלי בירידיה!!!
תשובה
כאבים מסוגים שונים יכולים להיות ביטוי ללחץ וחרדה. עם זאת, כדי למנוע ספקות צריך לפנות לרופא משפחה, לתאר לו את הסימפטום ולשמוע את חוות דעתו. אין טעם לקחת סיכונים גם אם הסיכוי לקיומם נמוך.
וכעת לגבי מהות הדברים. את נמצאת במצב של לחץ וחרדה וכדאי לטפל בו. נסי לברר בכל זאת במוסד הלימודים שלך, בד"כ יש במקומות אלו שירות פסיכולוגי וכאשר יש מצב כלכלי קשה הם עוזרים ומסבסדים את הטיפול. נסי להתגבר על העכבות ולפנות.
יתכן שכדאי לבדוק אפשר לקחת תרופות נוגדות חרדה, עם או בלי קשר לטיפול. זאת מאחר ואת מספרת על ירידה בתפקוד ומחשבות טורדניות שמציקות לך בהקשרים שונים. אוננות לא אמורה לגרום לנזק לבתולים, את יכולה אולי לשוחח עם רופא/ת נשים ולקבל הנחיות יותר מדויקות, תוכלי להיעזר בנושא בפורומים הרפואיים באינטרנט.
בשורה התחתונה, אל תזניחי את מה שקורה לך ופני לקבל ייעוץ וטיפול מתאימים.

חרדה וחוסר ביטחון עצמי
הייתי רוצה לדעת מה עושים במקרה של חוסר בטחון. אני בחורה מאד אינטליגנטית, לומדת מתמטיקה באוניברסיטה בירושלים. אבל בזמן שאני יושבת בחברה, אני שותקת אפילו שעתיים, כאילו אני בעולם אחר, אני לא פותחת את הפה מחרדה. גם באוניברסיטה אני באה לומדת והולכת הביתה. אין לי חברות, יש לי פחד לבקש עזרה ביום שאני לא באה ללימודים, האם יש לך איזה עיצה לתת לי – אני מיואשת.
תשובה
היה טוב אילו יכולת להצטרף לקבוצה טיפולית של אנשים שמתמודדים עם בעיה דומה לשלך. כדאי לבדוק בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה אם יש להם קבוצות. במידה ולא ובמידה ואינך מוצאת קבוצה מתאימה באזורך, רצוי לפנות לטיפול אישי.
במידה והחרדה חריפה (וכך היא נשמעת) כדאי אולי להתייעץ גם עם פסיכיאטר לגבי הצורך בתרופות נוגדות חרדה.
בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

חרדת בחינות
רציתי לדעת מה הפתרון לילד שמשלשל קבוע לפני בחינות ומה הפתרון לבחורה שמשלשלת קבוע לפני פגישה
תשובה
לפני מציאת הפתרון כדאי להבין קודם את הבעיה. שלשול הוא רק סימפטום, הוא לא אומר כלום על אופי הבעיה. אם מדובר במקורות נפשיים מדובר מן הסתם על תגובת לחץ וחרדה. הפתרון הוא לטפל במקור הבעיה ולא בסימפטום. בשני המצבים נשמע שישנה חרדה רבה ברקע. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. הטיפול בחרדה הוא ע"י טיפול פסיכולוגי ובמקרים כאלה של תגובות גופניות מתאים לשלב גם טיפול תרופותי נוגד חרדה בהתייעצות משותפת עם פסיכיאטר. רצ"ב קישור למאמר על חרדה באופן כללי http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm ועל חרדת בחינות באופן ספציפי http://www.psychologia.co.il/testanx1.htm

 דיכאון והתקפי חרדה
איך מטפלים בדיכאון משולב בהתקפי חרדה?
האם רופא משפחה בצירוף טיפול תרופתי כגון פרוזק יכול לטפל בדיכאון קל?
תשובה
תרופות נוגדות דיכאון וחרדה יכולות לעזור. כדאי לפנות לפסיכיאטר מומחה ולא להסתפק במרשם של רופא המשפחה. במקביל כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי.
אני מצרף קישורים למאמרים בנושא חרדה ודיכאון:
חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm
דיכאון http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

הזעה מוגברת?
כל הזמן שאני נכנס למצבי לחץ אני מתחיל להזיע בפנים בצורה מוגברת
מה גורם לזה?
תשובה
מצבי לחץ וחרדה גורמים לתופעות גופניות שונות והזעה היא תופעה אופיינית למדי. יש אנשים שמסמיקים, יש שמגבירים הזעה, וישנם עוד תופעות דומות. במידה והעניין מציק לך כדאי לטפל בשורש הבעיה, במקור הלחץ, או/ו לטפל ביכולת הרגעה שלך, למשל ע"י שיטות של הרפיה, דמיון מודרך והיפנוזה.

נסיגה
אני בן 18 ונמצא ממש טרם גיוס. בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה, אשר בולטת מאוד בכל תחומי עיסוקי, כאשר תהיתי רבות לגבי פשר העניין. הייתי מגדיר את בעייתי כ "נסיגה בשעת שיא"…
למעשה, בכל תחום בחיים, הדורש טיפה תחרותיות ומאמץ, אני מגיע למצב, שכאשר אני מגיע לקראת הסוף (ולפעמים זה גם קורה בהתחלה, אך בעיקר בסוף) אני חרד מאוד, והביטחון העצמי שלי יורד כליל לתחתית, באופן שגורם לי להיות מושבת ממלאכתי ומאמציי.
אתן לכם דוגמא מעשית: לא מזמן היה לי גיבוש של צה"ל… בקיצור, רובכם יודעים שבאים לשם חבר'ה ממש איכותיים ורציניים, כאשר רמת הכושר הנדרשת גבוהה…בקיצור ההכנות לגיבוש היו מפרכות, ולסיכום הגעתי לרמת כושר טובה ולביצועים מעולים.
עכשיו העניין הוא שאיך שהגעתי לשם, רמת הביטחון העצמי ירדה, הרגשתי את עצמי כבעל הסיכויים הכי קלושים לעבור וכו'-דבר שגרם לביצועיי המעשיים להיות דומים.
בקיצור הכוונה היא, שפיתחתי לי מן הרגל, שכל דבר שקשור בתחרות מעורר בי ממש לקראת השיא חרדה מסויימת, שגורמת לי לדפיקות לב מהירות ולהרגשת חולשה, שהמוצא היחיד הוא פרישה.
תשובה
לפי מה שאתה מתאר מדובר בסוג של חרדת ביצוע בדומה לחרדה בחינות או חרדת קהל. כאשר אתה מגיע לקראת התמודדות משמעותית תוקפת אותך חולשה שגורמת לקושי להמשיך ולהגיע להישגים. תופעה זו אכן משפיעה באופן משני גם על הדימוי העצמי ובהחלט היה כדאי לבדוק את העניין ולטפל בו שכן הוא עלול ללוות אותך בהתמודדויות נוספות גם בעתיד.

הקשר
רציתי לשאול אם יש קשר כלשהו בין חרדה ובין לדמוי עצמי נמוך? והאם הסמקה יכולה לנבוע כתוצאה מדמוי עצמי נמוך?ואיך משפרים את הדימוי העצמי שלנו? האם איש מקצוע עשוי לעזור בעניין
זה?
תשובה
יכול להיות קשר בין חרדה, דימוי עצמי והסמקה. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור בנושא.
ראשית צריך לפתח מודעות והבנה לגבי מקור הבעיה ולמעשה זהו כבר חצי מהפתרון.

שאלה בנוגע לחרדות
אני סטודנטית, תלמידה מבריקה, עוזרת לכולם, אבל חוץ מעצמי וזו בשל בעיה שמחמירה לי בימים האחרונים – הבחינות של סיום הסמסטר. אשמח לקבל יעוץ והכוונה רצוי באופן פרטי. אני מאוד חוששת ודואגת. אני מנסה בימים אלו ללכת ע"פ לוח הזמנים שהצבתי לי אבל זה לא הולך מכיוון שאני לחוצה, עצבנית וסובלת משינה גרועה. עד שאני נרדמת, אני צריכה כבר לקום. בלילה בלכתי לישון אני סובלת מדפיקות לב מאוד חזקות דבר שמפריע לי לישון, אני אוכלת בכוח ומרגישה חסרת אונים. אני משתדלת להרגיע את עצמי אבל זה לא הולך. לדוגמא לקחתי לי יום חופש היום על מנת ללמוד ולא הצלחתי לקרא אפילו פיסקה, כשזה תסכל אותי יותר ויותר.
הייתי יום שלם בבית ובמקום ללמוד לא עשיתי כלום הייתי סהרורית חסרת מנוחה!!
האם זה גם חוסר ריכוז וגם חרדות
מה אני עושה? איך אני יכולה להקל על עצמי במשך תקופת הבחינות איך אפשר ללמוד כשאני לא מרוכזת ונמצאת בחרדה?
האם אתה מכיר מרשם טבעי לריכוז, יש כל מיני ויטמינים כמואי-קיו עשר שמשפרים ריכוז וזיכרון ועוד,,,אגב רסקיו לא עזר לי.
תשובה
נשמע שאת מאוד לחוצה והתופעה שקוראת לך היא כנראה חרדת בחינות. לגבי התכשירים שהזכרת תוכלי להתייעץ עם רופא המשפחה ואולי גם לקבל משהו יותר חזק להרגעה. זה טוב למספר ימים אך לא כשיטה לטווח הארוך. השאלה כיצד את מוצאת דרך טובה יותר להירגע. סוג הלחץ הזה אינו מאפיין בד"כ רק תקופות מבחנים אלא מצבי לחץ נוספים בחיים ולכן שווה להתמודד עם זה מהשורש. אפשר ללמוד שיטות שונות להרפיה, היפנוזה עצמית, מדיטציה וכדומה. אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי במידה ואת לא מצליחה לבד. ריטלין אינו יעיל אלא למי שסובל מהפרעות קשב. אני בספק רב אם זה המצב אצלך. את סובלת ממתח שגורם לקושי בקשב, אבל זהו קושי שנובע מהמתח ולא בהכרח מבעיה ביולוגית. העניין הוא ללמד את עצמך מיומנויות חדשות להרגעה עצמית שבוודאי גם ישפרו את איכות החיים שלך לא רק בתקופת בחינות.
אפשר ללמוד הרפיה והיפנוזה עצמית בעזרת ספר וקלטת. למשל ספר של אולמן ולמברו שתורגם לעברית בשם היפנוזה עצמית, ניתן להשיג דרך סטימצקי.
לא רצוי שמישהו מכיר אותך יטפל בך, אך תוכלי לבקש ממנו המלצה למטפל שהוא מכיר.
ניתן להגיע לרשימת מהפנטים מוסמכים דרך אתר האגודה הישראלית להיפנוזהwww.hypno.org.il. להלן קישור למאמר על חרדה באופן כלליhttp://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm ועל חרדת בחינות באופן ספציפיhttp://www.psychologia.co.il/testanx1.htm

איך יוצאים מהלופ של החרדות
לפני כחודשיים התחלתי לסבול מהתקפי חרדה ממוקדים. אין לי מושג מה שימש טריגר להתפרצות. הצרה הגדולה היא שאני לא מצליחה לנהוג בצורה רגועה. (לפי כן הייתי נהגת שודים) ואם יש עלי מטלה מסויימת כמו להוציא ילד מהגן או מבית הספר ואני יודעת שמחכים לי אז זה הופך למבצע מבחינתי. אני יכולה לצאת ולהתניע את האוטו אם אין עלי לחץ מסוים. אך יש כל תופעות החרדה באות לידי ביטוי עד כדי היסטריה. בעבר לא היו לא תופעות דומות כלל וכלל, הייתי מסוגלת למשל בימי שישי לנקות את כל הבית, לבשל, לרוץ להוציא כל פעם ילד אחר בתורו ולא נכנסתי למצבי חרדה. האם טיפול בחרדות ממוקדות מצריך לקיחת תרופות? למרות שאני יודעת שרק גורמים מסויימים מכניסים אותי לחרדה? מה יכול להיות מקורה של חרדה כזאת? הגורמים האחרונים שהציקו לי הם מכירת הרכב הפרטי שלי מה שהופך אותי להיות תלויה בבן זוגי ובחסדיו, ניסינו למכור דירה זמן רב, אני ממש סולדת מדירתי ועד שהעסקה כמעט יצאה לפועל היא בוטלה בדקה ה-90 ולאחר מכן חשתי דיכאון נוראי בן מס' שבועות, ואז התחיל התהליך של התפרצות החרדה. כמו כן אני רוצה לציין את מות אבי לפני שנתיים, קשיים רבים במערכת הזוגית, קשיים רבים עם הילדים, חוסר עזרה מהסביבה הקרובה, עבודה בה אני נמצאת כבר שנתיים שגורמת לי למועקה רבה, היא איננה מתאימה לי כלל. טיפול פסיכולגי/פסיכיאטרי לא בא בחשבון כרגע מאחר והעלות הכספית גבוהה מאוד, דרך הקופה לא עוזרים לי במיוחד, נקבע לי תור רק לעוד 3 חודשים ואני ממש חסרת אונים.
תשובה
הדבר המיידי שתוכלי לעשות זה להתחיל בטיפול תרופתי נוגד חרדה. את יכולה לקבל מרשם מפסיכיאטר של הקופה, התור במקרה כזה אמור להיות מהיר יותר או אפילו אפשר ללכת דרך מרפאת חוץ של בית חולים או בריאות הנפש. השאלה המרכזית היא מה מקור החרדה ולא נשמע לי שמדובר רק בתופעת לוואי ביולוגית. יש עוד אפשרויות חוץ מקופת החולים באופן ישיר, אפשר לברר במרפאות ציבוריות נוספות, חלקן ממומנות ע"י קופת החולים וחלקן נותנות טיפול יותר מסובסד. נשמע שאת באמת נכנסת ללופ והזמן של שלושה חודשים להמתנה נראה לי ארוך מידי מבחינת ההישארות בתוך הלופ הזה שבסך הכל גם מחמיר את הדברים. אני לא יודע אם את זקוקה לטיפול ממוקד ומהיר או דווקא למשהו שייתן לך גם מרחב לשבת ולחשוב מה קורה עם החיים שלך באופן רחב יותר. העניין הוא להגיע קודם כל לאיש מקצוע כדי לעשות אבחון מסודר ומשם להחליט מה הכי מתאים הלאה.

התקף חרדה
היה לי התקף חרדה חוזר, אחרי ששנתיים כבר אין לי. לפני ארבע שנים הייתי בטיפול היפנוזהEMDR וברגע שפגשתי החבר שלי (איש סוסים) חדלו לי ההתקפים בעזרתו (הוא לא הסכים שאני אמשיך בטיפול). מאז שנפרדנו הרגשתי, גם מהדיכאון של הפרדה שהמצב לאט לאט מדרדר והיום הגעתי לשיא.
לפני חודש ניסתי ליצור קשר אם זה שטיפל בי להתייעץ איתו אם לבוא לאבחון חוזר. קופ"ח כללית רפואה משלימה בתל אביב אומרים לבוא ישר לאבחון, אני לא יודעת מה לעשות בבקשה עזור לי.
תשובה
אם מי שטיפל בך היה יעיל לפני שנים פני אליו גם כעת. אינני יודע מה משמעות האבחון, הרי את הבעיה את מכירה ויודעת. נראה לי שחבל הזמן, פני למטפל מוסמך והתחילי לעשות את השינוי מייד.

תחקיר בטחוני להתנדבות במשטרה
יש לי הפרעת חרדה, 5 שנים אני לוקחת ציפראמיל, ואין לי התקפים בכלל, וגם לא כפייתיות. אני מתנדבת במשטרה כבר מספר שנים, ולאחרונה הציעו לי להתנדב בבילוש, מה שיעשה אותי מאושרת. לשם כך עליי לעבור תחקיר בטחוני מפורט, בו אם אסתיר מידע זה ייחשב לחוסר אמינות. מאידך, חשיפת המידע הנ"ל יכול להביא לכך שיוציאו אותי מהמשטרה, עקב חשש לאובדנות.
מה עליי לעשות?
תשובה
הרבה אנשים סובלים מחרדה, כולל שוטרים מיומנים. אין לזה שום קשר לאובדנות. ספרי הכל באופן גלוי, אל תסתירי מידע וכמובן אין צורך להגזים גם לצד השני. הסבירי שאין לך התקפים ומדוע את בכל זאת ממשיכה לקחת את התרופה. כמובן שאי אפשר לדעת מראש את הכל אבל באופן עקרוני הבעיה שלך לא אמורה לפסול את מועמדותך לתפקיד. אם בכל זאת את חוששת המשיכי להתנדב בתפקיד הנוכחי ועזבי את ההצעה למרות הקסם שבה עבורך.
אין תעודת ביטוח שזה יצליח ושזה לא יזיק. תצטרכי לקחת החלטה האם את לוקחת סיכון (שנשמע די קטן) והולכת על זה או מחליטה ללכת על בטוח ולעזוב את כל העניין.

אהבת קלחת המקלחת – הפרעה כפייתית?
האם אובססיה לניקיון המתבטאת בניקיון הגוף בלבד יכולה להעיד על הפרעת טורדנות כפייתית? (ocd)
מתי ניתן לאבחן כי הצורך להתקלח הנו בגבול הנורמה? ומתי הנו גובל בשיגעון?
בקיץ מדובר על מקלחת בסדר גודל של 3-4 פעמים ביום, כאשר כל מקלחת אורכת בין חצי שעה לשעה.
בחורף: פעמיים לפחות בטווח של שעות- כנ"ל!
תשובה
התופעה תיקרא הפרעה אם היא מפריעה לאיכות החיים. במידה והתנהגות כפייתית גורמת לכך שתפקודים כלשהם בחיים נפגעים אז יש מקום לטפל בה. אם אדם אוהב להתקלח וזה לא בא על חשבון דברים חשובים אחרים ולא קשור לתחושות חרדה זה לגיטימי. לפי מה שאת מתארת, 4 מקלחות של חצי שעה כל אחת אמורות להפריע לסדר היום הרגיל ולכן כדאי לבדוק את העניין. בכל מקרה, אין לזה קשר לשיגעון. זוהי מילה פופולארית ושיפוטית ולא קשורה לבעיה של OCD.

חרדה איומה מהריון, לידה ואמהות
בשנים האחרונות, בעיקר מאז שאמי נפטרה, סבלתי מחרדות ודיכאון וטופלתי הן אצל פסיכולוגית והן בתרופות. היום אני מרגישה טוב מאד וכבר נישאתי ואני מאושרת בנישואיי. אגב, אני בת 29. בתקופה האחרונה אני חושבת כל הזמן על אמהות אבל חרדה מאד מהריון, לידה ואפילו האמהות. החרדות שלי קשורות לפחד שההיריון יגרום לי שוב לדיכאון או חרדות ושלא אוכל להיעזר בתרופות או לצאת מהמצב בו אני נמצאת. אני מפחדת שהשינויים ההורמונאליים בהריון או לחילופין בלידה והמצב החדש שהאמהות מביאה יגרמו לי לאיזשהו אובדן שליטה נפשי. בנוסף מאד מחלתה ופטירתה של אמי הפכתי להיות מאד נסערת וחוששת ממחלות וקשה לי להיות לבד כשאני חולה. אני גם חוששת שיהיה לי דיכאון שאחרי לידה ולא יהיה מי שיטפל בתינוק כיוון שבעלי יצטרך לעבור וגם לא יהיה מי שיעזור לי לצאת מהמצב.
אני יודעת שנבואה עשויה להגשים את עצמה והפסיכיאטרית הסבירה לי שאין סיבה מיוחדת לחשוש מדיכאון אחרי לידה אבל משום מה אני מאד חרדה מהנושא. אני נוטה לדאגנות יתר וחרדות וחוששת שזה ילווה גם את ההיריון, הלידה והאמהות. מה עושים? אני כל כך רוצה להיות אמא אבל רק המחשבה על הריון גורמת לי כמעט להתקף פאניקה של ממש.
תשובה
הפחד שלך טבעי ונפוץ מאוד, בעיקר בקרב אנשים שסבלו מדיכאון ו/או חרדות בעבר. בסך הכל כמעט כל אחת חרדה בצורה כזו או אחרת מהשינויים שההיריון והלידה מביאים עימם ומהיבטים נפשיים שונים שככרוכים במצבים הללו ואח"כ בהורות עצמה. אני מציע לך לא להזניח את החרדות הללו ולתת להם מקום במסגרת טיפולית שתלווה אותך גם לתוך ההיריון עצמו עד ללידה. ליווי כזה יכול גם להרגיע אותך וגם למנוע החרפה של מצבי לחץ שמטבע הדברים הם חלק מהתהליך של ההיריון, במקביל לדברים הנפלאים שיש בו. אני מצרף קישור למאמר שעשוי להיות לך רלוונטי ומעניין: פסיכולוגיה של פריון, הריון ולידה:
http://www.psychologia.co.il/pregnancy.htm

 שאלה – פחד להישאר לבד
קורה לי שמדי פעם אני מפחדת להישאר לבד בבית. זה לא נעים לדעתי להישאר לבד בבית. אני בחורה מעל גיל 30, אמי עקרת בית ואף פעם לא יצא לי להישאר לבד. כעת עברתי לגור עם חברה והרי אנחנו לא כל הזמן ביחד בבית. אני מפחדת שלא ארגיש טוב פתאום ואז לא אהיה לי במי להיעזר. הפתרון שמצאתי כרגע הוא להישאר עם טלוויזיה דלוקה או מוזיקה לפחות כך לא ארגיש לבד.  שאלתי היא האם יש לך פתרונות נוספים ואיך מתגברים על זה ?
תשובה
מצד אחד זה יכול להיות טבעי לחלוטין להרגיש לא נוח לבד. השאלה המרכזית היא עד כמה זה פוגע בפעילויות השוטפות שלך ובאיכות החיים שלך. במידה ומדובר בתופעה חזקה סביר להניח שיש לה השפעה כזאת ואז לא כדאי להישאר עם זה ללא מענה. בעיקרון השאלה מה עומד מאחורי הפחד. אילו מחשבות מתעוררות סביב ההישארות לבד, והרי יש כל כך הרבה תשובות אפשריות לשאלה הזו. במידה וזה מספיק חשוב כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אם תדעי יותר על הפחד הזה ומקורותיו בוודאי גם תהיה דרך לטפל בו.

חרדות וסיוטי לילה
הפרעת החרדה שלי מזכירה ביעותי לילה המופיעים בדרך-כלל אצל ילדים. סיוטי לילה שמהם אני מתעוררת ולמשך מספר דקות כשאני ערה אני עדיין חווה את הסיוט. בעלי מנסה להעיר אותי אך לוקח לי מספר דקות עד שאני מבינה שהדברים לא קורים באמת . הסיוטים קשים וקשורים במוות שלי עצמי, במישהו שנכנס הביתה ורוצה לאנוס את ילדי ועוד רבים ומגוונים. התופעות הפיזיות הן: דופק מהיר, הרבה פעמים בכי, צעקות וכו'.
אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני, אם אומר שאני מרוצה מהטיפול זה יהיה בלשון המעטה, אני מכורה לטיפול ודרכו אני מבינה את הפחדים שלי ועוד דברים רבים אחרים. החרדות נעלמות לתקופות אך כשהן חוזרות הן עלולות להופיע מספר פעמים בלילה כך שהפגיעה באיכות החיים גדולה.בתקופות הקשות אני לוקחת כדורי קלונקס, למספר ימים.
שאלתי: האם יש טיפול אחר בנוסף לטיפול הפסיכותרפי (שעליו אני לא מוכנה לוותר גם אם הכל יהיה מושלם בחיי) שיכול לעזור בהכחדת התופעה? או שמה צריך עוד הרבה סבלנות.
תשובה
השערתך נכונה. אני חושב שאת צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוג שלך. את כל כך נחרצת לגבי רצונך להישאר בטיפול שאני לא יכול לראות מצב שזה יבטא חוסר אמון בו. את צריכה לסמוך עליו שהוא יידע להתמודד עם המידע שאת מוסרת, אני מאמין שהפסיכולוג שלך יידע להתמודד עם השאלות הן בהקשר של הקשר הטיפולי והן בהקשר של פתרונות במידה וקיימים כאלה. לעיתים ניתן לשלב עם טיפול ארוך טווח התערבות קצרת מועד למשל ע"י היפנוזה או EMDR, תוכלי לקרוא על כך במאמרים שבאתר שלנו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שכל התערבות של פסיכולוג נוסף עלול להשפיע על מסגרת הטיפול הנוכחית וזה דבר שכדאי לשקול היטב מראש ובוודאי לדון עליו בתוך הטיפול.

 נטייה ל- OCD?
שהייתי ילדה ונערה מתבגרת, במשך שנים, הייתי סופרת צעדים (מחזורים של 3 צעדים בד"כ) וכל דבר סופרת במחזורים של 3 כי חשבתי שזה יגן עלי מדברים רעים. היום זה כבר לא קורה אבל היות ואני סובלת מחרדות אני תמיד חוששת שיש לי נטייה ל-OCD וזה עלול להתפרץ באחד הימים. האם אני צודקת או סתם דואגת?
תשובה
התנהגות כפי שאת מתארת אופיינית כמעט לכל הילדים בשלב כזה או אחר. השאלה האם זה מוכלל להתנהגות שפוגעת בחיי היום יום. בנוסף, ספירת צעדים היא התנהגות אחת מתוך שלל של התנהגויות ומחשבות שמאפיינות OCD. מאחר ומדובר באבחנה הלקוחה מתוך משפחה רחבה של הפרעות חרדה השאלה המרכזית שאת צריכה לשאול את עצמך היא עד כמה את חושבת שחרדה מאפיינת את חייך כיום, עד כמה יש לחצים שאת מרגישה שאינך עומדת בהם, עד כמה קורים דברים או קיימות מחשבות אשר משבשות את חייך וכו'. במידה וכן כדאי לטפל בזה. במידה ולא, אני לא רואה סיבה שספירת צעדים בגיל צעיר תנבא פריצת OCD בהמשך. בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר על הפרעות החרדה השונות http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm.
אין מועדות למחלה, וזו גם לא מחלה. אם תהיה לך בעיה תפני לטיפול ותגרמי לכך שהיא תעבור. עצם החששות והמחשבות מעידות שאת סובלת מחרדה ברמה כזו או אחרת, חרדה היא תופעה טבעית ואין מה לפחד ממנה כל כך. אם היא מוגברת אפשר וצריך לטפל בה.

חרדה (פוביה) חברתית SAD – חובה ללכת לפסיכולוג?
עיינתי במסמך שהפנת אליו ומצאתי שיש לי את החרדה הזו: חרדה (פוביה) חברתית Social Anxiety Disorder SAD. השאלה שלי היא כזו, האם אני חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי או שאני יכול לקנות איזה ספר ובעזרתו לטפל בבעיה שלי? אני אצליח עם ספר? יש סיכוי?
ואם כן, אז על איזה ספר אתה ממליץ?
יש לי את הספר "רכישת ביטחון עצמי" של בריאן רוט, מה אתה אומר עליו?
תשובה
אתה יכול לקנות ספר ולטפל בבעיה. תוך זמן קצר תדע האם זה עובד או לא. אין חובה ללכת לטיפול פסיכולוג אך פעמים רבות זה לא מסתדר לבד. באנלוגיה, אנשים יכולים לעשות כושר לבד אבל ברוב המקרים הכושר משתפר הרבה יותר מהר עם מדריך כושר גופני.

לא יודעת איך להגדיר את זה
יש לי בעיה שכשאני הולכת ברחוב אני הולכת לא משוחרר..כלומר אני לא משחררת את הרגליים (הולכת בכבדות ומחשבת כל צעד)…הרגשה כזו כאילו מישהו מאחורי מסתכל על הצעדים שלי. זה
קורה רק כשאני הולכת לבד.
ואני קוראת עכשיו את מה שרשמתי ובטח תגיד אולי יש לי פחד או משהו כזה..אבל לא נראה לי.. אני לא מפחדת… למה זה?
תשובה
האם מדובר בתחושה שאת חייבת ללכת בצורה כזו או שמדובר בעייפות או לאות שגורמות לך ללכת כך? השאלה מה באמת המקור לסגנון ההליכה הזה. יתכן שמדובר בסוג של התנהגות כפייתית ומחשבות טורדניות שעשויות להיות קשורות להפרעת חרדה. עם זאת, הדברים צריכים בדיקה יותר עמוקה וקשה לי לתת לך תשובה מדוייקת לאור מה שכתבת. במידה וזה מציק לך או במידה וישנם עוד דברים שביחד יוצרים הפרעת חרדה, אפשר ורצוי לפנות לטיפול. במידה וזה זניח ולא משפיע על איכות חייך תני לזה לקרות ואל תייחסי לכך תשומת לב.

דיכאון סמוי?
אני בת 35 רווקה. לפני שנה נהרגה אימי בתאונת דרכים. אבי נפטר ממחלה קשה לפני כ-5 שנים. נותרנו אני ו-2 אחי ואחותי. כולם גדולים ממני בשנים רבות נשואים +ילדים. אינני בקשר זוגי כרגע.
בימי שישי ושבת, הימים הפנויים מעבודה בהם אני אמורה לנוח ולצבור כוחות לשבוע, אני בוכה, חשה בדידות רבה. עושה הרבה חשבונות נפש מדוע אני לבד איפה טעיתי, מה לשפר- יחסים בינאישיים, זוגיים. אני כועסת על אחיי שלא דואגים לי -לפחות רגשית,לעיתים נדירות מתקשרים לשאול לשלומי ורק אחותי מזמינה לסופשבוע ,גם אז לא תמיד נעים לי לבוא. אני מנסה במקביל לעבודה ליצור הכרויות, לעסוק בפעילות פנאי, אך הכל מלווה בתחושה כבדה של אבל ואובדן, של מצבי רוח משתנים -מצד אחד רצון לעשות ומצד שני חידלון ואי עשייה.
האם מדובר בדיכאון סמוי? האם עלי ליטול תרופות? או שמא האסון שפקד אותי ואת משפחתי הוא הסיבה וזהו תהליך נורמטיבי של עיבוד אובדן אדם יקר ומשמעותי בחיי?
תשובה
יתכן בהחלט ששתי האפשרויות תקפות. אין ספק ששנה אחרי מות אמך ובהקשר של אובדן אביך והבדידות שאת חשה, עיבוד האבל לא הסתיים, וזה טבעי לגמרי. עם זאת, בהחלט יתכן שבמקביל את גם סובלת מדיכאון. אני מציע לך לפנות לטיפול במקום להתבלט. אני חושב שתוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי למכלול הדברים שאת מתארת. במידת הצורך תופני לייעוץ לגבי תרופות נוגדות דיכאון. אני ממליץ שתקראי את המאמר הבא שכתבנו על דיכאוןhttp://www.psychologia.co.il/depres1.htm

שינויים בעקבות ניתוח
עברתי לפני כשלוש שנים ניתוח עקב ממאירות בשלפוחית השתן. היום ברוך השם אני בריא ואין עדות למחלה. מתפקד רגיל לחלוטין.  אך! חלו שינויים משמעותיים בחיי שלא היו מנת חלקי בעבר(לפני הניתוח). למשל:נעשיתי אפאתי ואדיש לכל הסובב אותי. שום דבר לא בוער לי, ואין לי מוטיבציה לכלום (לא עושה שום פעילות התנדבותית או חוגים כלשה). העולם לגבי פשוט נעצר. אני לא חיי בחרדות ולא בפחדים. לא חי את העבר שכבר נישכח ממני(המחלה). אני אדם מאד שמח ואופטימי ומרגיש כמו בן 20 למרות שאני בן 59. למה זה קורה לי.ומה הם הסיבות לכך.
תשובה
מה שאתה מתאר מזכיר קווים של דיכאון. תופעות דיכאוניות נפוצות למדי אצל אנשים שעברו מחלה כמוך. הדיכאון, בין אם פורמאלי, ובין אם כסוג של מצב רוח, מאופיין בחוסר מוטיבציה ואפטיה. אני מצרף מאמר על דיכאון, קרא אותו כולל המבחנים לבדיקה עצמית שבסופו, וראה האם הסימפטומים נראים לך רלוונטיים. במידה וכן רצוי לפנות לטיפול, הן תרופתי והן פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות רלוונטי עבורך בכל מקרה. עברת משבר, אין טעם להכחיש אותו, השאלה כיצד מתמודדים איתו ועם השנים הבאות שעומדות בפניך. קרא את המאמר הבא:http://www.psychologia.co.il/depres1.htm
אינני יכול לתת לך אבחנה על סמך האבחון העצמי שעשית, בכל זאת מדובר בכלי ראשוני שנותן כיוון או קצה חוט. אני מציע לא להמר, בהחלט יתכן שלא מדובר בדיכאון פורמלי, אבל גם אם יש כאן קווים דיכאוניים שפוגעים באיכות החיים שלך, זו בעיה ששווה לטפל בה. אני מציע לפנות לפסיכולוג קליני לכמה מפגשים ולראות מה הוא

לא מבינה
אני מרגישה מוזר בזמן האחרון. כאילו לא איכפת לי מכלום ,שום דבר לא מעניין אותי,אני רק רוצה להיות במיטה כל היום ולבכות. אני בת 25. אני מרגישה שהרגש אוזל ממני,אפילו הבכי כבר לא עוזר לי ,אני עייפה תמידית בחודש האחרון לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מללכת לעבודה. מרגישה כישלון. אני לא מצליחה להתרומם למעלה.
תשובה
את מתארת סימפטומים דיכאוניים אופייניים. אנא קראי את המאמר הרצ"ב ועני על השאלונים שבסופו לאבחון עצמי. אני מציע לך לפנות לקבל טיפול פסיכולוגי ולבחון את הצורך בטיפול תרופתי כדי לעצור את ההתדרדרות שאת מתארת.
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

דיכאון קליני
בזמן התקף דיכאון קליני אני סובלת מסחרחורות ומבעיות בשיווי משקל. האם זה קשור לדיכאון?
תשובה
זה יכול להיות קשור לדיכאון ו/או חרדה. צריך כמובן לפנות לרופא ולבקש אבחנה רפואית. במידה ולא עולה רקע רפואי סביר להניח שזה אכן קשור למצב הנפשי. התופעה אינה נדירה ובד"כ עם השיפור במצב הנפשי ועם לקיחת תרופות שנוגדות הן דיכאון והן חרדה, יש שיפור גם בבעיות שיווי המשקל. אגב, יש פיזיותרפיסטים שמתמחים בנושא שיווי משקל ואפשר לנסות ולפנות לאיש מקצוע כזה.

אהבה נכזבת ודיכאון
בחודשים האחרונים, חברה שלי שסבלה מאהבה נכזבת החלה לדמיין תסריטים בראשה, ולא סתם תסריטים, אלא את הגרועים ביותר, וכתוצאה מכך היא בדיכאון ובוכה לעיתים קרובות.
היא מספרת שזה החל כיוון שהייתה תקופה שכל פחד שהיה לה, התממש בצורה מפחידה, וכל פעם שהיא ניסתה להתגבר על כך, פחד אחר התממש.
אני מאוד רוצה לעזור לה, ולא יודעת איך.
אודה לך מאוד אם תציע לי מספר דרכים לעזור לה, מלבד לפנות לפסיכולוג (כיוון שהיא לא הסכימה).
תשובה
אם חברתך נמצאת במצב של דיכאון היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי וסיכוי סביר שגם לתרופות נוגדות דיכאון. התנגדות לטיפול יכול להביא להחמרה במצב.
עם זאת, אין הכרח שהיא בדיכאון קליני, למרות שברור ממה שאת מתארת שיש ברקע חוויה דיכאונית וחרדה.
במצבים כאלה סדר יום קבוע ופעיל, שילוב של ספורט למשך לפחות חצי שעה ביום, קבלת תמיכה מחברים וקרובים, אלו המרכיבים העיקריים שעשויים לעזור. השאלה האם יש לה כוחות לשמור על סדר יום כזה כי אחד המאפיינים של דיכאון הוא חוסר כוחות.
אני מצרף קישורים למאמרים על דיכאון וחרדה ואני מציע לך לתת לה לקרוא אותם.
חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm
דיכאון http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

לבד ודיכאון
יש לי כמה דברים שמטרידים אותי לאחרונה. יש לי בעיה ללמוד למבחנים וזה נובע מכך שאני צריכה לשבת עם עצמי ואז אני מרגישה בדידות שגורמת לי לתחושת עצב. אני יושבת כמה דקות וקמה כי פשוט איני מסוגלת מה גם שאני מרגישה לבד. למרות שאני אומרת לעצמי כל האנשים שלומדים יושבים ללמוד עם עצמם מידי פעם מדוע לי זה מוזר וקשה?
אני טיפוס ריאלי ומצליחה מאוד בתחומים של מחשבים, מתמטיקה וכד'. לאחרונה לקחתי כמה קורסים מטעם האוניברסיטה הפתוחה תחומים הומניים כי הרגשתי שלעבוד כל היום בעבודה ריאלית וגם ללמוד אחה"צ מחשבים זה יותר מידי ומשהו אנושי היה חסר לי…… העניין הוא שלמדתי שעות למבחן ובסוף קבלתי 70 כשאני לומדת למקצועות ריאלים אני לומדת הרבה פחות ומצליחה בין 95-100 ואני שואלת את עצמי האם אני לא רוצה תמיד את הדברים שאני לא טובה בהם, אולי יש לי נטייה לרצות את כל מה שאני לא טובה או ראויה לו, בכל התחומים לא רק בתחום הלימודים לדוגמה:אני מחפשת גבר שלא קיים ואם הוא קיים אני לא מספיק טובה בשבילו ועוד.
בקיצור שואפת לדברים רחוקים ולא מכירה במצב האמיתי שלי.
תשובה
בחרת בכותרת של "לבד ודיכאון" ואח"כ ציינת שתי תופעות שקשורות ללימודים. מאחר וכך בחרת להציג את הודעתך היית שם יותר דגש על הכותרת. אני מניח שלתוכן הדברים בהודעה יש קשר ישיר לכותרת הזו גם אם כמעט ולא התייחסת אליה באופן ישיר בדבריך. אני חושב שצריך לברר מה קורה לך בתקופה האחרונה. הקושי ללמוד הוא כנראה תוצר לוואי של התחושות הלא טובות שלך. אני מתאר לעצמי שהתהליך הלימודי השני הוא נושא שמחזק את התחושה שאת לא מוצאת את הדרך שמתאימה לך, שאולי את עוסקת בדברים בהם את מצליחה אבל לא בהכרח בדברים שאת אוהבת ואילו את מה שאת אוהבת או נמשכת אליו מרגישה שלא כל כך נמשך אליך בחזרה. אולי לגבי מקצועות, אולי לגבי אנשים. תחושתך שאת נמשכת לדברים הרחוקים ולא מכירה או מודעת לתשתית שנמצאת למטה יכולה אולי לכוון אותך לפניה לטיפול פסיכולוגי שזו בד"כ מטרתו המרכזית.

איך אפשר לדעת לאבחן דיכאון?
איך אני יכולה לדעת אם אני בדיכאון או שסתם אני נמצאת בתקופה קשה? איך יודעים להבחין בין השניים?
תשובה
ראשית, בשני המקרים כדאי לפנות לטיפול כי אין טעם לסבול גם אם אין מדובר בדיכאון קליני פורמאלי.
תוכלי לקרוא את המאמר הבא שבסופו יש גם שאלונים לאבחון עצמי. כמובן שאבחון מסודר נעשה ע"י איש מקצוע אך זה יוכל לתת לך כיוון למחשבה:
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

מצוקה או דיכאון?
אני חוששת שאני לוקה בדיכאון קליני. אני בכיתה י' כרגע, זה התחיל בערך מאמצע כיתה ז'-סוף כיתה ח'.
הייתה לי חברה שפצעה עצמה, פיזית. כשהיה לי רע, ברגע מאוחר מכן, עשיתי זאת גם כן. זה התחיל משריטות קלות שלא עשו כמעט דבר חוץ מפס לבן, והמשיך לחתכים של חודשים עם דם. הרגשתי חלולה כל כך, ללא רגשות, ללא מחשבות, ללא כל דבר להישאר כאן בשבילו. הגיע יום אחד וההורים הלכו לישון, גיששתי בארון התרופות והוצאתי את קופסת האקמול. לקחתי גלולה אחת ושמעתי מישהו הולך בחדרם וישר החבאתי הכל.
אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לבלוע יותר מ3-4 טבליות גם אם היה שקט מוחלט, לא היה לי האומץ.
זה נעלם לקצת. כמה חודשים אח"כ שוב היתה לי תקופה נוראה שהסתיימה בפוסט אחרון בבלוג שלי ואחריו לקחתי את הסכין מהמטבח של אמא ובאתי לחתוך את הורידים. כמובן שאת הפוסט קראו ומישהי מיד התקשרה אלי הביתה והרגיעה אותי. באמת נרגעתי. כמה שבועות אחר כך, בעזריאלי, כמעט וקפצתי מהגג, אבל יש לי פחד גבהים נוראי ולא הייתי מסוגלת.
ביקשתי פעם מאמא פסיכולוג, אך היא התחרפנה לגמרי. לא יכולתי לספר לה למה רציתי בעזרה מקצועית, זה היה קשה מדי. היא לא ישנה בערך שבוע שלם עד שבאתי ואמרתי לה שזה לא מה שחשבתי ושסתם היה לי טיפה רע והגזמתי. לא יכולתי להזיק לה ככה, היא התחרפנה כל כך שזה ממש כאב לי. בלב.
בכלל אצלנו יש בעיה עם זה במשפחה. אם אלך לפסיכולוג, בשביל הוריי זה יהיה כמו להידרדר לזנות-רק התוצאות יהיו הפוכות. כי זנות מזיקה ופסיכולוג אמור לעזור. זו הייתה שנה וחצי של סיוט ענקי.
אחריה באה תקופה טובה מאוד, של מתחילת החופש הגדול האחרון עד ללפני חודשיים בערך, חצי שנה?
עכשיו אני מתחילה להרגיש כמו שהרגשתי פעם. לפני יומיים, כשטיילתי בעזריאלי הרגשתי נורא. כתוצאה מנדודי שינה הבלתי פוסקים כמעט ולא יכולתי ללכת. חברה שלי החזיקה אותי בידיה, נראיתי נורא. היו לי כאבי ראש בלתי פוסקים גם כן, עד להיום אפילו, ועד שלא שתיתי משהו עם סוכר זה לא השתפר. כמעט וקפצתי מהקומה הגבוהה ביותר היישר אל המדרגות הנעות, ממש טיפסתי.
אני רוצה רק לאבחן את מה שיש לי, ואם אין לי כלום אז לדעת שאפשר להתמודד עם זה.
דיברתי עם מתנדבת מסה"ר והיא הובילה אותי לכאן.
תשובה
האבחנה המדויקת איננה כל כך חשובה, מה שחשוב הוא שאת נמצאת במצוקה קשה, את מסכנת את חייך ואת איכות חייך והבעיה המרכזית היא שלמעשה אין לך מקור תמיכה מקצועי שיאפשר לך לפרוק את הדברים, להישאר עם החוויה כמה שתרצי, אבל מבלי שזה יפרק אותך או את החיים שלך. זה שאמא "התחרפנה" מהרעיון של הפסיכולוג זה לא אומר שכאן נגמר הסיפור. תחשבי איך היא היתה "מתחרפנת" אם היתה קוראת את מה שכתבת כאן ומבינה באיזו מצוקה קיומית נמצאת הבת שלה. למען האמת, אני לא בטוח שזה רעיון רע כל כך לתת לה לקרוא את זה. אולי זה ייתן קצת פרופורציות למצב. התפקיד שלך כעת אינו לשמור על אמא שלך אלא לשמור על עצמך. בטווח הארוך זה גם יביא לכך שלאמא שלך יהיה יותר טוב כי אני בטוח שהיא באמת רוצה בטובתך. במידה ואינך מעיזה לדבר איתה באופן ישיר פני ליועצת בית הספר או לפסיכולוג השירות הפסיכולוגי החינוכי שאפשר להגיע אליו ישירות בטלפון והם יעזרו לך לעשות את הגשר אל הוריך. ממה שאת מתארת עולה שאת לא יכולה להמשיך לבד את הדרך הזו, יש כאן צורך בהתערבות מיידית. במידה ואכן את סובלת מדיכאון קליני יהיה כנראה גם צורך בטיפול תרופתי במקביל לשיחות.
את לא מטורפת ולא בעלת בעיות נפשיות כמו שהרגשת. יש לך קשיים שאפשר להתמודד איתם אם מוכנים לקבל את קיומם ומוכנים לקבל עזרה. אני לא אומר שזה יהיה קל ומהיר, אבל בטווח בהחלט נראה לעין יהיה לך הרבה יותר טוב.
אל תהססי ותתחילי לפעול. אם יש צורך תגררי את אחד מהוריך למחשב ותושיבי אותם לקרוא את הדברים שכתובים כאן.

רק נפילה?
אני בטיפול פסיכולוגי הכולל טיפול תרופתי נגד חרדה-GAD (ציפרלקס).
מאז הפגישה האחרונה אני מתהלכת בתחושת כאב ומועקה גדולים, יומיים שלמים העברתי במיטה, והיום קמתי, אבל אני עדיין מרגישה רע מאוד. אני לא יודעת למה.
התקשרתי לפסיכולוגית שלי ושוחחנו פעמיים, היא אפילו אמרה לי להתקשר שוב אם אצטרך…אבל זה בעצם לא עזר לכאב שלי, ואני גם לא רוצה להטריד אותה. ניסיתי הכל,גם לכתוב, ואני לא מצליחה להקל את הכאב-שאיני יודעת מאיפה הוא מגיע. מה אוכל לעשות כדי להקל על עצמי?
תשובה
אני מציע שתצרי קשר עם הפסיכיאטר המטפל ותבקשי פגישה. יתכן שאפשר לתת לך תמיכה גם בהיבט התרופתי. מבחינה פסיכולוגית את בתוך התהליך הטיפולי, אולי במצבים כאלה כדאי להוסיף פגישות באותו שבוע, סביר להניח שהשילוב בין הטיפול הפסיכולוגי לתרופות יועילו בעתיד הנראה לעין וישפרו את המצב. צריך סבלנות כי אלו תהליכים שלוקחים זמן וצריך לראות איך המטפלים שלך איתך יכולים להקל מעט על הכאב בינתיים.

חייבת בעצתך
אני בת 25.  הכל החמיר מאז תחילת שנת הלימודים האקדמאית בה שיניתי את חיי מאוד לרעה. אני תלמידה מצויינת, וזה עולה לי בבריאות וכלה בעצבים, והפרעות אחרות. סדר יומי מייאש אותי אני יושבת ימים שלמים בבית ע"מ להספיק חומר, אני מוותרת על עבודה, חברים, בילויים , משפחה בקיצור משביתה את חיי,,,,,,,, דבר שבחודש האחרון הביא אותי לייאוש .אני עייפה ישנה הרבה, חוסר חשק לפעילות מסוימת פשוט או ששוקעת ללימודים או ישנה. בסיס הדיכאון הינו ההשמנה, כשאינני מסוגלת לסבול את עצמי. מתסכל אותי המצב ששמנתי ואינני יכולה ללבוש שום בגד, ניסיתי לתקן את המצב ולא הצלחתי , ניסיתי דיאטה, לא הלך. חשבתי פשוט להפסיק את לימודיי. כנראה אני אדם שלא יודע לשלב עבודה ולימודים וחברים יחד אני מרגישה שונה ומאיימת מכל הנושא של הלימודים וכיצד נראים חיי. אני בטוחה כי יש קשר בין תדמית גופי שאינני אוהבת למצבי הרוח והעצבים שלי בבית לבין הלימודים. מה לעשות להפסיק את הלימודים ולפנות לפסיכיאטר , אני לא רוצה כדורים ושיחות אני לא יודעת כמה זה יועיל כעת.
אשמח שתייעץ לי, מה דעתך על היפנוזה? האם כדאי לי לעשות ?
תשובה
למעשה את עוסקת רק בעתיד, לא מקדישה ולא נהנית משום דבר שקורה כיום. ללמוד בצורה כזו זה לא דבר שגורם הנאה מהלימודים אלא מעין חובה שחונקת אותך ומונעת ממך ליהנות מהזמן הזה שיכול להיות מאוד נעים ואיכותי בסביבה הסטודנטיאלית. לפעמים זו דווקא בריחה מהמציאות, אבל זה לא כל כך משנה, השורה התחתונה היא שהשתעבדת לחובות שלך ואין לך פנאי וחשק ליהנות מהחיים. יתכן שיש ברקע דיכאון אך יותר סביר שיש כאן מצבור של דברים שיוצרים לחץ עצום שאת לא עומדת בו. במצבים כאלה זה די טבעי לפנות לאוכל כדרך של מפלט שכן שם דגש לכאן ועכשיו, להנאת הרגע. זה רומז לך על הפתרון. את חייבת למצוא את האיזונים מחדש, לתת מקום לנשמה, לחברה ולתת לעצמך הקלות בנושא הלימודים. יתכן שאת זקוקה דווקא לייעוץ פסיכולוגי כי במצבים כאלה קשה לפעמים ליצור את האיזונים החדשים לבד. אם זה רלוונטי נסי לברר במוסד הלימודים שלך, סביר להניח שיש להם שירות פסיכולוגי שיכול לתת תמיכה. תרופות הם גם נתיב אפשרי למרות שאני מבין שאת נרתעת ממנו.

איך אני מאבחנת את הדיכאון שלי?
אני סובלת מדיכאונות כבר 6 שנים מאז גיל ההתבגרות. אפילו שוחררתי מצה"ל עקב בעיית דיכאון קשה שממנה סבלתי בזמן האחרון.
אימא שלי נוטלת תרופות נגד דיכאון כבר 10 שנים. אנחנו לא ממש קרובות אז היא לא סיפרה לי במה אובחנה. בכל מקרה אני חוששת שמה שהיה לה היא העבירה לי.
הדיכאונות שאני סובלת מהם, אני לא שולטת על זה, אני פשוט נכנסת לדיכאונות מדברים קטנים, או שפשוט סתם פתאום אני מרגישה ריקנות מוחלטת ואו עצבות.
אני רוצה להיות שמחה ואופטימית אבל אני ממשיכה להיכנס לחרדות, במיוחד משינויים, ובנוסף יש לי חרדות מאנשים, אני מפחדת מאוד להכניס אנשים לתוך החיים שלי כי אני לא בוטחת באף אחד ופשוט הפכתי לאנטי סוציאלית .
אני גם סובלת עקב כך מאינסומניה ובעבר הייתי פוגעת בעצמי אך הפסקתי כשהבנתי שזה לא מוביל לשום מקום.
אני מפחדת ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים כי אני לא יודעת מה תהייה ההשפעה עליי.
תשובה
יתכן שיש מרכיבים דיכאוניים שאפשר לשייך לאמא שלך, אבל זה לא יעזור לך הרבה כרגע להתמקד בנושא הזה. הדיכאון, אם קיים, הוא שלך לגמרי ואף אחד אחר לא יוכל לעזור לך להתמודד איתו מלבדך. ההתמודדות הראשונה היא לפנות לטיפול, הן בכלים פסיכולוגיים והן בכלים תרופתיים כדי לצאת מהמצב הזה ולהרים את חייך מהמקומות אליהם את נופלת. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון הכולל בסופו גם כמה שאלונים לאבחון עצמי.
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

שאלות בנוגע לדיכאון מג'ורי
אבקש את התייחסותך לעניין דיכאון מאג'ורי. (דיכאון חסר תקווה, שלא מגיב אף לתרופות אנטי דיכאוניות)
אימתי מאבחנים כי החולה בדפרסיה – לוקה בדיכאון מעין זה? מהם התסמינים המקובלים?
ולאחר סדר גודל של כמה זמן ניתן לאבחנה באופן קליני וודאי?
מהם ההבדלים הדומיננטיים בינו לבין דיכאון קליני רגיל? מהם התסמינים האופייניים המסגירים את הימצאותו והמאששים את היותו מקנן ומקונן באדם הדפרסיבי? האומנם כל סוגי התרופות האנטי דיכאוניות אינן יעילות ללוקים בדיכאון מעין זה?
תשובה
אני מצרף קישור למאמר מקיף בנושא
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm
המונח דיכאון קליני ודיכאון מז'ורי מתייחסים לאותה תופעה עצמה. עוצמת הדיכאון משתנה מאדם לאדם. התרופות נוגדות הדיכאון בהחלט עוזרות ברוב המקרים ורצוי לשלבם בטיפול פסיכולוגי. במקרים קיצוניים מאוד שאינם נפתרים ע"י תרופות משתמשים גם בנזעי חשמל שהוא טיפול יעיל למרות התדמית השלילית שרכש בציבור הרחב.
בכל מקרה, את ההערכה על המצב צריך לעשות בקליניקה מול איש מקצוע ועימו לעשות תוכנית טיפול כולל הערכה על חומרת המצב ותחזית השיפור הצפויה.

דיסוציאציה
אני מטופלת אצל פסיכיאטר (כדורים: לוסטראל וסוליאן) ופסיכולוגית אך מרגישה שזקוקה לעצות כיצד להתמודד עם דיסוציאציה המשולבות עם דיכאון-מצבי רוח משתנים ומחשבות אובססיביות. איך מתמודדים בחיי היומיום עם הקושי ?
תשובה
את נמצאת בטיפול פסיכולוגי ותרופתי ולכן יש שני אנשי מקצוע שמכירים אותך מקרוב ויוכלו לתת את התשובות הללו בצורה הרבה יותר טובה. זהו תהליך ארוך ודורש סבלנות והתמסרות רבה. שיחה עם אנשים שחווים דברים דומים בהחלט יכולה לעזור בעיקר כתמיכה והרגשה שאת לא לבד ושיש סיכוי לשיפור בעזרת הטיפולים השונים.

 GAD-מספר שאלות…
מה הקשר בין דיכאון והפרעת חרדה מסוג GAD ? האם יתכן שלאחר הטבה ראשונית בחרדה, (בהשפעת קלונקס +בשילוב SSRI ,) יופיע דיכאון…
האם החרדה עצמה גורמת לדיכאון או שזה "שניים במחיר של אחד"…? האם זו הפרעה כרונית לכל החיים? האם זו נטייה אישיותית, או משהו שקורה בעקבות חוויות החיים המסוימות (אבדן)? האם אפיזודה דיכאונית בעבר בגיל ההתבגרות,היא סימן מקדים או קשורה בדרך כלשהי להופעת הפרעה זו בשנות ה20 ? האם יוצאים מזה?
תשובה
דיכאון והפרעות חרדה יכולים להופיע ביחד, יכולים להשפיע זה על זה, אך לא בהכרח. זו לא הפרעה כרונית לחיים ואפשר לטפל בה, סיבותיה מגוונות ותלויות בהיסטוריה האישית שלך, אין לכך סיבות קבועות. לגבי התרופות תצטרך להתייעץ עם פסיכיאטר אך לגבי חרדה ודיכאון אני מצרף קישור למאמרים מקיפים בנושא
http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

דיסתימיה
לפי התיאור באתר אליו הפנית, אני חוששת שאני לוקה בדיסתימיה אם כי לא אובחנתי ככזו (אני בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי כבר 5 שנים). מאז פטירתה של אמי, אני סובלת מחרדות ודכדוך שבאים והולכים (לא כל הזמן אלא בתקופות), לעיתים רחוקות התפרצויות כעס, ורוב הזמן שינה מוגברת, אכילה מוגברת (השמנתי המון מאז) וחוסר מעש. האם אני צודקת באבחנה העצמית? מהו הטיפול בדיסתימיה? האם אפשר להחלים מדיסתימיה לחלוטין?
תשובה
המאמר נועד לתת קצה חוט אבל הוא אינו תחליף לאבחון מקצועי. לפי דבריך את מטופלת ע"י פסיכולוג ופסיכיאטר שבוודאי מכירים אותך היטב. אני מציע שתיגשי אליהם עם התובנה החדשה שלך והתייעצי האם היא אכן רלוונטית למה שקורה לך, והאם יש צורך בשינוי במערך הטיפול הנוכחי שלך. אופן הטיפול הוא אישי וצריך להתאים אותו אליך. עקרונית יש אפשרות להחלים ולשפר את המצב בטיפול מתאים לאורך זמן.

דיכאון קליני
אני סובלת מדיכאון קליני עקב כך שהלכתי לראות את דודי בביה"ח ומצבו היה רע וגם נראה רע. באותו היום קמתי משנתי ורגליי התחילו לרעוד ונשימתי לא הייתה טובה, וגם לאחר כמה ימים התחלתי להקיא כל מה שאני אוכלת ואושפזתי בבי"ח והגיעו למסקנה שאני נמצאת בדיכאון קליני.
מה שמציק לי זה שהתחלתי את השנה השלישית שלי במכללה עם דיכאון קליני ובנוסף לכל לא טוב לי במכללה מבחינה חברתית וזה משפיע על הדיכאון ויש חוסר ייאוש בכלל.
למרות שעכשיו אני אוכלת טוב ולפעמים יש לי מצב רוח בסדר ולפני הדיכאון הייתי בחורה שמחה. אני ממש מיואשת למרות שאני מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטרית אני מרגישה שאני רוצה יותר אולי קבוצה של אנשים שנפגשת לעזור אחד לשני או אני לא יודעת …… יש לך פיתרון או הצעה אשמח לשמוע…….
תשובה
מה שאת מתארת באמת מאפיין דיכאון. אחת הבעיות במצבי דיכאון זה שלא רואים את האור בקצה המנהרה ואז קשה להבין ולראות כיצד הטיפולים יעזרו. טוב שפנית לעזרה מקצועית ויש סיכוי טוב שהדברים ישתפרו. אני מתאר לעצמי שהצעות וייעוץ הכי נכונים יתנו לך שני אנשי המקצוע שמכירים אותך באופן אישי. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון ועל חרדה (כיוון שלפי תיאורך את הביקור בבית חולים התגובה נשמעת יותר חרדתית מאשר דיכאונית ויתכן שהדיכאון הגיע אח"כ או התלבש על זה עם רקע קודם).
http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

 איך יוצאים מזה ?
אני בחור בשנות ה-30 לחייו. אינטליגנט ומוכשר בכמה תחומים(כך אומרים). אני סובל מדיכאון (כך ניראה לי) ולוקח כדורים . עד היום אין לי עבודה קבועה , ומשכורת מועטה (בין 1000- ל2000 שקל). לא פניתי עד כה לשום רשות רווחה כי אני כל הזמן אומר לעצמי שאוטוטו אני יוצא מזה.. אני בשיחות עם פסיכולוג – אבל קשה לי מאוד להתמקד בבעיות שלי , ולטווח ארוך אני לא ממש רואה שהוא עוזר לי. ובקיצור כל המצב הזה גם לא עושה לי טוב, זה מין מעגלים כאלה שאני לא תמיד יודע  איפה ההתחלה.
יש לי כרגע מצבי רוח משתנים שמטלטלים אותי מאופטימיות לפסימיות. מה שעוד יותר מקשה על העניין.
מה קורה איתי ? איפה אני מתחיל ? איפה ה"דלת" ממנה אני יכול לצאת ולהגשים את עצמי ולעשות משהו יותר משמעותי בחיי ואולי להיות קצת יותר יציב ואופטימי?
תשובה
נשמע לי שאתה עושה מה שצריך. נמצא בטיפול פסיכולוגי ותרופתי, מנסה לעבוד קצת ולשמור על עצמך. זה ברור שזו תקופה קשה ולא פשוט למצוא את הכוחות לשינוי. קצה החוט נמצא בדיוק במקומות האלה. נסה להפיק את המקסימום מהטיפול. בדוק שהתרופות אכן יעילות מתאימות ופועלות, אם לא בקש להחליף לתרופה יותר יעילה. נסה לבדוק עם הפסיכולוג מה קורה, שתף אותו בהרגשותיך ורק כך אפשר יהיה להתקדם. במצבים כאלה נדרשת סבלנות רבה, אלו לא תהליכי קצרים לשינוי.

מה עושים כשלא בא לקום מהמיטה (תמיד)?
מה עושים כשלא בא לקום מהמיטה (תמיד)?
תשובה
צריך לבדוק במה מדובר, כמה זמן זה נמשך, האם אפשר להבין את התופעה.
אני מצרף קישור למאמר על דיכאון. זהו ההסבר הנפוץ ביותר לבעיה.
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm

מאניה דיפרסיה והפרעות דו קוטביות
איפה אפשר למצוא מאמרים בנושא מאניה דיפרסיה והפרעות דו-קוטביות? (עדיפות לאנגלית)
ומה המונחים הלועזיים המדוייקים לשתי המחלות?
תשובה
תוכלי לקרוא את המאמר הרצ"ב על הפרעות חרדה וביניהם גם הפרעה דו קוטבית.
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm
באנגלית פשוט הקלידי בכל מנוע חיפוש (גוגל למשל) Bipolar Disorder

חלומות ודיכאון
לפני שנה חליתי בדיכאון וחרדה ,כיום אני מחלימה ובשלב תרופתי של איזון.
המשבר שקרה לי היה עקב פרידה מבן זוג שלא התאים לי והייתי תקופה קצרה בהמתנה בין הפטיש לסדן שגרמה לי לחרדות. נישאתי לפני כחודשיים וחצי,אני מאוד מאושרת והגשמתי את חלומי.
כשלושה חודשים לערך אני חולמת חלומות נוראים, מה שהכי מוזר שיש חלום שחוזר כל יום על עצמו וגם עוד כמה סיטואציות שמופיעות כמה פעמים בשבוע.
למשל כל יום אני חולמת שאני בנפרד מבעלי ובכלל לא זוכרת שאני נשואה,בתוך החלום אני אומרת לעצמי שהיה לי מישהו מקסים ואני לא מבינה למה אנחנו לא ביחד ,לא בשבתות לא בחגים והלבד הזה תמיד יוצא משהו כמו שבועיים. החלומות שלי לרוב הם חלום בתוך חלום ואני מרגישה במציאות. כאילו מתעוררת מהחלום ואני מאמינה שזו המציאות.וזה כל כך אמיתי.
כמו כן הסיטואציות שחוזרות על עצמם המון פעמים הן שאני לא יכולה ללכת,שיש לי בעיה ברגליים ,אני נופלת באמצע מעבר חציה ולא מצליחה לעבור ועוד המון מצבים שפתאום אני לא יכולה ללכת. יש עוד סיטואציה בחלום שגם חוזרת על עצמה זה שיש לי משהו דביק כמו עיסה בפה ואני לא מצליחה להוציא את כולה והיא לא נגמרת…
וכמובן חשה את הדיכאון בחלום -וההרגשה היא אמיתית , הרגשת דחייה, הרגשת בדידות והכי מפחיד שאני בחלום מאמינה ויודעת שזאת המציאות .ושזה לא חלום!!!
כשאני מתעוררת בבוקר לוקח לי זמן לעכל שאני במיטה בבית החדש שלי והחיים שלי נפלאים. מה דעתך?
תשובה
לפי מה שאת מתארת נרפאת מהחרדה ומהדיכאון במהלך היום ואת כל המשקעים שלהם את חווה במהלך הלילה. כנראה שהאושר הרב בחייך עקב הדברים החיוביים שקרו לך עדיין לא מבטלים את כל מה שהיה קודם וסוג של פוסט טראומה עדיין מטרידה אותך. זו הסיבה שזה יוצא דרך החלומות. אני מציע לך לא להשאיר את זה כך ולפנות לטיפול. תוכלי אולי להיעזר בשיטת EMDR שנועדה במקור לטיפול בפוסט טראומה. המצב החיצוני טוב אבל משהו בפנים עדיין לא רגוע ולא מקבל את המציאות החדשה
http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm

אני עייפה כל כך
כולם אומרים זה פסיכולוגי אבל הגוף כה כואב השרירים תפוסים בערה אינסופית. אני הולכת כבר 3 חודשים לפסיכולוגית מוכנה לקבל הכל מקבלת כדורים נגד דיכאון. ומה שיש לכולם להגיד סבלנות. אין לי כוחות
מאיפה לשאוב אותם. כל בוקר את מרגישה שאת מאבדת את חיי. הכאב האינסופי האם בכלל יוצאים ממנו למה התחושה היא של בור עמוק שקשה לצאת ממנו.
תשובה
לצערי אני לא חושב שיש לי חידושים רבים לומר. אכן צריך הרבה סבלנות עד שדברים מתחילים לזוז. לעיתים צריך שינויים של מינון וסוגים של תרופות עד שמוצאים את זו שפועלת. שלושה חודשי טיפול בדיכאון הם לעיתים זמן מספיק כדי לחוש בשינוי משמעותי אך פעמים אחרות זה לוקח יותר. כל שיטה משלימה שנראית לך מתאימה יכולה לעזור. בנוסף חשוב לנסות ולשלב פעילות ספורטיבית שכן הספורט מהווה תרופה נוגדת דיכאון טבעית של הגוף.

דיכאון מתמשך
אני בת 27 עם רקע עשיר לחיי יחסית עברתי התעללות מינית בהיותי בת 5 על ידי בן דודי והתעללות נפשית מתמשכת על ידי אחי, אני באה מבית עם גילוי עריות (אימי עברה) ואנחנו ילדים מאומצים. אלו הם עיקרי הדברים. התחלתי טיפול לאחר שעברתי התמוטטות והתקפי חרדה קשים. כל חיי הייתי חזקה מאוד ועוגן להורי ולמשפחתי ומעולם לא ייחסתי חשיבות לנגיעות של בן דודי עד ההתמוטטות. תמיד ראיתי עצמי כאדם חזק וכעת אני מרגישה שברירית וחלשה, בוכה מכל דבר, לא רוצה להיות בחברת אנשים. חבריי ובעלי לעתיד אינם מבינים מה קורה מה שמקשה עלי עוד יותר, ואיני יודעת איך לצאת מהלופ שנכנסתי אליו, המחשבות הרעות והבכי אני כל הזמן חושבת על סוף..
החלתי לקחת מזה חצי שנה כדורים מפסיכיאטר שבהתחלה היו בסדר ועכשיו אני לא יודעת איך להיפטר מהתלות הנוראית הזו. יש לי 2 שאלות: האם טיפול הומיאופתי הוא תחליף הולם ויעיל לכדורים? האם ישנם אנשים שפשוט נשארים מדוכאים ורואים שחורות מעצם המבנה הנפשי שלהם או שניתן לטפל? אני בטיפול אצל פסיכו' מצוינת ועדיין לא מצליחה להתגבר?
תשובה
עברת היסטוריה קשה ביותר ואם זה היה עובר ללא כל השפעה זה היה די מפתיע. טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי ואני חושב שבהחלט אפשר להיעזר גם בתרופות במידת הצורך. את צריכה להיות סבלנית ולהבין שתהליך הרסני מאוד שעברת בילדותך לקח שנים ואי אפשר לשקם את זה במהירות. הדיכאון הוא חלק טבעי של מה שקורה. יש לך את כל הסיבות הטובות להיות בדיכאון, אבל יש אפשרות לצאת מהמצב הזה ולשקם את חייך. טיפול פסיכולוגי וקשר טוב עם הפסיכולוגית הם בסיס מאוד טוב כדי ליצור את התהליך הזה. אני מציע להפנות כל שאלה לגבי שילוב רכיבים נוספים לטיפול הפסיכולוגי, כולל תרופות אלטרנטיביות וכו'. אין טעם לקבל החלטות מחוץ למסגרת הטיפול.

קשה לי..
אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה- רוצה להיות פסיכולוגית קלינית.. זה החלום שלי.. אבל גם חלום זה ביחד עם הרבה חלומות אחרים שהיו לי, כבר מוטל בספק..אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב פתאומי- זה הרס את חיי… ממישהי שמחה ומאושרת שהכל לפנייה, הפכתי להיפוכונדרית, לעצובה, למישהי שאני לא אוהבת..
אני עושה הכל רגיל- לומדת ועובדת ומתפקדת אבל זה קשה כי אני לא רואה אושר יותר בעבורי. לדוגמא-
אני עם חבר שלי מספר שנים- מאוד רציתי להתחתן איתו אבל עכשיו כבר לא- כי אני לא רוצה לרשום על ההזמנה הורי הכלה- ואת שם אבא שלי עם ז"ל ליד השם!! אני לא רוצה!! ואין לי ברירה… אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד. אני כל כך מאוכזבת מעצמי- גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד..
אני רוצה לחיות ולהיות מאושרת שוב.. מה אני יכולה לעשות? נאלצתי להתבגר ברגע ועכשיו אני מרגישה ריקנות ועצב וזהו. לא יודעת לאיזו תגובה אני מצפה, אבל אודה לכל תגובה שהיא.
תשובה
מותו של הורה הוא שבר שנותר בלב למעשה לתמיד. הוא מציב בפני האדם התמודדות ואבל על האדם הקרוב שאבד, אבל גם משפיע בצורה רחבה מאוד על תפיסת העולם ומשנה אותה. מות הורה מקרב אדם במהירות הבזק אל מותו שלו. אמנם זו ידיעה ברור מאליה, מרגע הלידה ועד רגע המוות, אולם זה נעשה לפתע מוחשי מאוד, גם אם לא תמיד יש תשומת לב מודעת לכך. את מתארת סימפטומים שמן הצד נשמעים דיכאוניים: דברים שונים בחיים שלך מאבדים את ערכם או את טעמם, את מפחיתה בערכך ("גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד") ועוד. עם זאת, בתהליך אבל מופיעים לא פעם סימפטומים דיכאוניים כחלק טבעי מתהליך האבל. אני חושב שאת צריכה לבחון עם עצמך בצורה רצינית האם את נמצאת בדיכאון והאם צריך לטפל בזה. אין ספק שבלי קשר לאבחנה את מתמודדת כרגע עם דברים קשים ולכן מתאים לפנות לטיפול, במידה ואינך נמצאת כיום במסגרת כזו.
אני מצרף קישור למאמר עד דיכאון. אני ממליץ לקרוא אותו ולנסות לענות על שאלונים לאבחון עצמי שנמצאים בסופו.

 טראומה ודיכאון
האם לכל סוגי הטראומה יש פתרון? האם ניתן להתגבר על טראומה רק עם טיפול תרופתי? וכשמפסיקים את הטיפול התרופתי הטראומה לא חוזרת או חייבים במקביל גם לקבל טיפול פסיכולוגי.
תשובה
אני לא בטוח ש"פתרון" היא המילה המתאימה. בכל מצב אפשר למצוא דרך לשיפור. זה לא אומר שהטראומה נעלמת או נשכחת, זה תלוי כמובן בסוג הטראומה, באדם עצמו ובעוד מרכיבים רבים.
תרופות אינן שיטה להתמודד עם טראומה. לעיתים צריך תרופות כדי להתמודד עם מצב חרדה או דיכאון שהטראומה גורמת. הטראומה מטופלת בפסיכותרפיה. אחת השיטות היעילות בתחום זה היאEMDR
http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm

העייפים ישנים והישנים עייפים
לעיתים בתקופות חופשים או חוסר עבודה אני נוהג לישון מעבר לשעות הדרושות להשלמת השינה היומית, ומעבר למה שבד"כ אכנה "שינה טובה ומספקת".
מצאתי שלהתעורר לקראת הצהריים או הערב המאוחרים אחרי כ9-11 שעות שינה גורם לי בצורה פרדוקסאלית עייפות מתמשכת לאותו היום, אני מתהלך עם כאב גב קל מרוב שכיבה, ולעולם לא ממש מתעורר.
האם זה בגלל שהרגלי היום שלי בחופשים מעין אילו הם הישארות בבית, ופחות ראייה אור שמש או שיש סיבה אחרת לתחושת העייפות הכללית ששורה עלי דווקא בתקופות שאני ישן הכי הרבה?
תשובה
לגוף יש חלונות ביולוגיים טבעיים לשינה. אלו הם בלילה וכן בצהריים. יש כמובן גם מרכיב אישי והשעון הביולוגי של אנשים שונים מכוון קצת אחרת. שינה שמנוגדת לשעון הביולוגי הטבעי יכולה ליצור תופעות כמו שאתה מתאר. עדיף לתכנן את שעות השינה מראש ולא לשבש את הרגלי השינה. עם זאת, צריך לבדוק גם שאין תופעה אחרת ברקע כיוון שעייפות והפרעות בשינה יכולים לנבוע מגורמים רבים נוספים, הן פיזיולוגיים והן פסיכולוגיים. אפשר לבקש בדיקות דם כלליות מהרופא אם מדובר בתופעות עייפות שחוזרות על עצמן לעיתים קרובות, ובמידת הצורך לפנות גם למעבדת שינה.

חייבת בעצתך- בהקדם האפשרי
בעברי הרחוק סבלתי מתת משקל עברתי טיפול כיום אני אחרי טיפול ואני בת 25 סטודנטית ומיואשת בעייתי היא הפוכה ולדעתי זה נפשי רק למי אני פונה , אז ככה סדר יומי הוא לימודים לימודים לימודים לימודים,,,,,,,,,,,,,, ואת התסכולים אני משליכה על האוכל מה שמאוד מפריע לי כי פשוט הפכתי לשמנמנה וכמובן איני רוצה להיכנס שוב להפרעות אכילה שטותיות אבל איני מבינה גם אחרי ארוחה אני כל הזמן רעבה , בטני מקרקרת , אני מתייאשת אוכלת אח"כ בוכה נכנסת למיטה , מסתגרת פשוט משתגעת וכל זאת בשל גופי השמנמן אני לא מבינה ד"ר יקר האם אתה חושב שבעייתי היא ב-vmh בדיקות הדם ובלוטות התריס תקינות מה עליי לעשות אני בתסכול ובחוסר ריכוז רציני בבקשה תציל רותי ליפני שיהיה מאוחר ואכנס שוב להפרעה
תשובה
האוכל נמצא קודם כל בראש. דיאטות ובעיות רפואיות, כבודן במקומן מונח, אבל הפרעת אכילה לא קשורה לבטן או להשמנת הגוף, אלא ישירות לצורת המחשבות והעולם הרגשי. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, במידת הצורך לשקול גם טיפול תרופתי, ולוודא אכן שאת לא גולשת שוב להפרעת אכילה שתשבש את חייך.

כאב נפשי
אני בת 18.5. כבר הרבה שנים, קורה לי אותו דבר ואני פשוט לא מצליחה להתגבר על זה.
לפעמים אני מרגישה בסדר, רגילה ואז פתאום קורה משהו .. זה יכול להיות גם הדבר הכי טיפשי בעולם כמו שאני מתקשרת למישהו ולא עונים לי או כמו שאני רבה עם חברה ואז פתאום אני מתחילה לפרוץ בבכי אני מרגישה כל כך רע. כאילו אני נשרפת מבפנים אני לא יודעת מה לעשות ופתאום אני מוצאת את עצמי עם סכין ביד חותכת את עצמי. לא נראה לי שזה חמור כי מעולם לא חתכתי את עצמי עמוק, פשוט ככה אני מרגישה יותר טוב… כאילו הכאב הנפשי יוצא מהגוף שלי. אני מרגישה שההרגשה הרעה עוברת (לא מיד.. תוך כמה ימים) רק אחרי שאני עושה את זה.
כמו כן אני מרגישה שאני לא מצליחה להתגבר על משברים כמו כולם. בעת שלכולם יש משבר, הם מתגברים עליו וממשיכים הלאה אני מרגישה שאצלי פשוט הכל נשאר, גם כשהמשבר כבר נפתר אני עדיין מרגישה עצובה ממנו. לדוגמא גם עכשיו שכבר יש לי רישיון כמעט שנה אני עדיין מרגישה רע כי נכשלתי בטסט הראשון.
מה יש לי??
תשובה
פציעה עצמית היא סוג של תגובה שבד"כ מכסה על כאב אחר גדול מאוד. יש עיקרון שיווי משקל די ברור בגוף. הוא מסוגל להרגיש רק מוקד אחד של כאב. לכן כאשר נפשך כואבת את חותכת את עצמך והכאב הגופני במקום החתך מכסה על הכאב הנפשי שאת חשה באותו הרגע. לכן יש בכך משהו מרגיע ואולי אפילו ממכר. עם זאת, זהו מצב מסוכן מאוד ומעיד על כך שאת זקוקה לעזרה פסיכולוגית באופן דחוף. אני מציע לך לפנות בהקדם האפשרי לקבלת טיפול וכן לפגוש רופא פסיכיאטר כדי לשקול קבלת תרופות נוגדות דיכאון שעשויות לעזור לך במצבך הנוכחי. מאחר ואת עלולה להתקשות למצוא לבד את המטפלים המתאימים אני ממליץ לך לשוחח עם הוריך על הנושא ולבקש את תמיכתם.

הסתבכתי עם עצמי
חזרתי לעשן מריחואנה לא מזמן והתחלתי לחשוב על דברים ואז הגעתי לחשוב על החברים שלי ואני מגלה איך שאחד מהם מלא אינטרסים. כשהוא מבקש משהו זה חייב להיות בתחמנות והנה לך סיפור לדוגמא: ישבנו ברכב ואני שומע שיר ומתנועע, ואז במקום לומר שהוא לא אוהב את השיר הוא עושה צחוק פרטי שיש בנינו על איזה חבר אחד שמכבה את הרדיו כל פעם שהוא מדבר, ואז הוא כיבה את הרדיו, הדליק והעביר תחנה…..עכשיו אני רואה שאנשים מלאים אינטרסים בצורה לא נורמאלית. זאת אומרת שאין לנו מושג מה אני חושבים ומה עובר להם בראש. בקיצור, אני לא יודע אם אני נהייה דפוק או למעשה אני "מקבל שכל" פתאום. אני לא צוחק אפילו שזה נשמע קצת מגוחך.
תשובה
אני לא בטוח שאתה מסתבך עם עצמך בגלל המריחואנה, אבל היא בוודאי יכולה להקצין דברים שהיו שם קודם. זה לא נשמע מגוחך וזו יכולה להיות חוויה קשה ולא נעימה להרגיש שאנשים אינם נאמנים לך ולאבד כך אמון כללי. השאלה מה אתה רוצה לעשות עם זה, מדוע התגבר השימוש בסמים לאחרונה והאם מכל זה יחד יש מסקנה שקשורה גם אליך ולא רק לאלו שמסביבך. בהחלט יתכן שאתה מרגיש אבוד או במצוקה כלשהי ולא באמת מתמודד איתה.

העלאת פרופיל צבאי וסיווג בטחוני
השתחררתי לפני כשנתיים מצה"ל, עם פרופיל 45 על רקע נפשי. למרות הפרופיל, במשך כל שירותי ביצעתי אבט"שים, תורנויות שמירה ומטבחים, ובחלקו אף שירתתי בבסיס מרוחק מביתי.
כיום, כאזרח, אני מנוע מלהתקבל למשרות רבות הדורשות סיווג בטחוני, ואף לכאלה שאינן דורשות אותו – אך מחייבות ראיון עם קב"ט (חברות פיננסיות בעיקר). הדבר מפריע לי מאוד, הן ברמת ההרגשה האישית (שלא סומכים עלי ולא נותנים בי אמון), והן ברמה המעשית – צמצום משמעותי של האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפני.
ברצוני לשאול :
ראשית, כאשר עודכנו סעיפי הליקוי הנפשיים ונחתם הפרופיל הרפואי בעת גיוסי לצה"ל – אילו גורמים קיבלו על כך אינפורמציה ? האם משרדי הממשלה / זרועותיה / קב"טים של חברות פיננסיות הם בעלי גישה למידע ?
שנית, האם ניתן כעת להעלות את הפרופיל הצבאי – ולבטל כליל את סעיפי הליקוי הנפשיים ? אם כן, כיצד ? האם חובה להביא חוו"ד אזרחית, או שניתן לפנות ישירות לגורמים הצבאיים ? מה המשמעות של שינוי כזה ברמת שיבוצי למילואים ?
שלישית, האם העלאת פרופיל צבאי וביטול סעיפי ליקוי על רקע נפשי – עשויה לאפשר העלאת הסיווג הביטחוני ? האם ישנו גורם צבאי / אזרחי שניתן לברר דרכו את העניין ?
תשובה
בעיקרון הפרופיל הצבאי הוא מידע סודי ואישי ואף אחד לא אמור להיחשף אליו. יתכן שאם פנית לגוף בטחוני היתה לו נגישות למידע זה, אבל לגופים אחרים אין נגישות למידע. בד"כ בעת קבלה למקומות רגישים הם מחתימים אותך על ויתור סודיות רפואית ודורשים שתחשוף את פרטי הפרופיל הצבאי כך שהמידע מגיע בסופו של דבר מהחייל עצמו ולא מהצבא. כדי לעשות שינוי פרופיל צריך לפנות לוועדה מקצועית. בהחלט כדאי להביא חוות דעת אזרחית שתועבר לגורמים הצבאיים. אי אפשר לדעת מראש האם זה יצליח או לא.
לגבי שינוי הסיווג הביטחוני, אלו לא דברים שפועלים באופן ישיר, יש כאן מערכת שיקולים נרחבת של מי שמנהל את התיק.
כל נושא הפרופיל הוא רפואי ולכן תוכל להתייעץ עם רופא פסיכיאטר בנושא. בירור ישירות בצה"ל יכול להיעשות אולי דרך נציב הקבילות. נסה לבדוק קישורים רלוונטיים דרך אתר אגף כוח אדם בצה"ל
http://www.aka.idf.il

שאלות בנושא הפרעת אישיות גבולית
מהם סיכויי ההחלמה בהפרעת אישיות גבולית(קלה יחסית)בגיל ה-20+? האם השילוב האינטגרטיבי של טיפול פסיכותרפי+טיפול תרופתי נוגד דיפרסיה הוא השילוב המנצח? ועד כמה הוכח יעילותו בצורה קלינית ומדעית- סטטיסטית? האם ישנה קורלציה ישירה בין הפרעת אישיות גבולית(שאני נירוטית ומודעת לכל תסמיניה, הסימפטומים שלה, המקור להיווצרותה והתפרצותה והשלכותיה..) לבין חוסר יכולת למסד קשר, ולאהוב בן זוג "באש ובמים" (מחצין וסימבולי לאור ההפרעה המדוברת)?
מדוע בעלי הפרעת אישיות גבולית, לא צולחים לשרוד מערכת יחסים משמעותית וארוכת טווח עם בן זוג?
והרי הם לרוב אינם פסיכוטיים ורבים מהם בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה(כמותי למשל)ובעלי קוגניציה גבוהה..מדוע מאפיין את דפוס התנהגותנו נתירה ממיטה למיטה בקצב מהירות האור?האם חרדת הנטישה הטבועה בדמנו, משחר ילדותנו, היא זו המסקלת את מערכת היחסים הנבנית, מראש? ומועידה אותם לכישלון?ואותנו מותירה בחידלון??!
תשובה
כל שאלתך יוצאת מנקודת הנחה שהפרעת אישיות גבולית היא מחלה או תופעה ברור ומאובחנת ולכן שאפשר להתייחס לריפויה כמו אל מחלה אחרת.
הבעיה היא שכל הגדרות האישיות סובלות מחוסר דיוק וחוץ ממספר מאפיינים כלליים ומאוד לא אישיים קשה לומר שכל הסובלים מאותה אבחנה אישיותית באמת דומים זה לזה. הפרעת אישיות גבולית היא מכלול של סימפטומים שונים שמודבקים לאנשים כל כך שונים זה מזה ואובחנו בצורה שונה בין אנשי מקצוע שונים.
הייתי מציע לך לא לצלול לתוך האבחנות הפסיכיאטריות ולהתמקד בשאלה מה מציק לך בחיים, כיצד אפשר להתמקד במה שמפריע לך וכיצד את יוצרת קשר טיפולי טוב עם איש מקצוע שאת מתחברת אליו. ההתמקדות בנושא הפרעת האישיות רק תפריע לשיפור איכות החיים שלך ולא תוסיף דבר לטיפול או לקביעת שיטת הטיפול. הצורך בתרופות קשור למידת החרדה או הדיכאון או כל בעיה אחרת שאת סובלת ממנה ואין צורך בהגדרה האישיותית כדי להבין אותה. לכן את צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי ובמקביל לייעוץ פסיכיאטרי ולהתחיל את השינוי בתקווה שהתסכול יפחת.

תסכול
אני בחורה מאוד עצבנית ומאוד שלילת לגבי כל העולם הזה. אני לא מאמינה באף אחד וחושבת שהכי חכם זה לשמור מרחק מאנשים ולדאוג לאינטרס אישי בלבד. אני מרגישה שזה טוב לביטחון שלי ולעומת זאת הייתי רוצה להרגיש אחרת, כי זה מאוד עצוב שכל סיטואציה נגמרת במחשבה שלילית.
העניין הוא שמרוב הכעס שלי על העולם והניסיון להסתירו שמא מישהו ידע באמת מהי תחושתי עליו רוב הזמן, אני אכולת כעס מרמור ותחושת אי צדק כלפי כמעט כל דבר שנעשה סביבי. אני פשוט לא שולטת בכעס החבוי הזה.כנ"ל בעבודה מישהו אומר משהו שמעצבן אותי אני מסוגלת לא להגיב אליו כלל.
יתרה מזאת,כשהייתה לי שיחה עם המנהלת היא טענה שהנני חסרת טקט אימפולסיבית וטענה שזו עצה עבורי כי זה הורס המון. בקיצור,אני רוצה להיות פחות מחמירה עם עצמי, הייתי רוצה לאהוב יותר ולאפשר לעצמי להיפתח.אני פשוט מתוסכלת ורוב הזמן שאני נמצאת בו אני עורכת בדיקה מה עשיתי? מה אמרתי? מה יהיה? איפה אני?? וכד'.. זה מתסכל!!!
תשובה
מצד אחד את קובעת באופן נחרץ שהגעת למסקנה שהחיים עדיפים במקום שמור, רחוק מאנשים אחרים, שהעולם שלילי וצריך להיזהר מפניו. זוהי גישה שנובעת בדרך כלל מפגיעה עמוקה אותה חווית בעבר ובמידה מסוימת של צדק את מעדיפה להימנע מפגיעה נוספת.
מצד שני את מביעה בכל זאת את התקווה שזה לא בדיוק כך, שבכל זאת ניתן למצוא גם חסד בעולם ואולי אם יתמזל מזלך תצליחי למצוא אותו.
בינתיים את מקיימת את הנבואה שמגשימה את עצמה. כאשר את מפעילה חשיבה כל כך שלילית ברור שאת מתרחקת מאנשים ומאינטימיות וזה גם הדדי. לעיתים החיים מזמנים הזדמנויות לשינוי. אולי ישנו מצב בו תוכלי להתבונן אחרת על הדברים כקצה חוט שיאפשר לך בכל זאת להתמודד בדרך שונה עם החיים והסביבה החברתית. בסופו של דבר הגישה אותה ציינת מובילה לבדידות ומרירות וזו בוודאי לא הדרך הטובה ביותר להעביר את השנים. במידה ואת מרגישה שיש לך מספיק רצון וכוחות לכך, פני לטיפול פסיכולוגי.

הפרעת אכילה בעבר
אני כיום בת 20, ולפני כ-4 שנים החלמתי מאנורקסיה.
בתקופת המחלה ובתקופה שאחריה לא עברתי שום טיפול פסיכולוגי. טופלתי אצל רופאה תקופה קצרה, עד שהיא עברה מרפאה ולא סיימתי את זה בשום דרך. מבחינה פיזית המצב תקין, ומבחינה נפשית, אני חושבת שגם כן. יש לי מערכת יחסים הרבה יותר בריאה עם אוכל, הוא לא שולט בחיים שלי, יש לי דימוי עצמי גבוה, יחסים טובים במשפחה וכו'.
בשבוע האחרון עלה הנושא בשיחה עם חברה שעברה חוויה דומה,ומאז הנושא מטריד אותי. אני מתלבטת האם לפנות לטיפול כלשהו ולהתחיל לפתוח ולחטט בדברים שעברו ואולי רק יזיק לפתוח אותם, או עדיף לא לגעת. דווקא בעקבות ההתעסקות, עלו לי כמה דברים, בהתחלה שמחתי שאני אבין יותר, אבל זה מתחיל להרגיש לא בריא. אני מרגישה שאני כאילו נפגעת ומוציאה כעסים שלא הוצאתי אז.לדוגמא: אף פעם לא כעסתי אז על אמא שלי, ופתאום עכשיו אני נפגעת ומרגישה מסכנה מכל ויכוח קטן. האם אכן כדאי עכשיו לפנות ממש לטיפול? אולי אפשר פשוט לספר למישהו וזה יעזור לזה להשתחרר? מה לגבי תמיכה מאדם לא מקצועי, אבל מבין?
תשובה
אין טעם להסתיר את הראש בחול. אם יש דברים שמעסיקים אותך, אפשר ורצוי להתמודד איתם. אני לא מקבל את הטענה שעצם העיסוק בבעיה מגביר אותה. במידה ואת כועסת על אמך וקודם לא חשבת על כך, כנראה שקודם לא היית עדיין מוכנה להתמודדות הזאת. הפרעת אכילה איננה תופעה שנעלמת כלא היתה. יש לה משמעות וגם אם פיזית היא נפתרה, עדיין יש לה משמעויות נפשיות בפנים. מאחר ויש לך סקרנות ורצון לעשות תהליך של סגירה לטיפול הרפואי שקיבלת בזמנו שכנראה היה יעיל מצד אחד אבל השאיר כל מיני קצוות פתוחים מצד שני, סביר להניח שתוכלי להיעזר ולהשתמש בתובנות שיעלו מהטיפול הפסיכולוגי.

דחוף ביותר!
מדובר בידיד טוב שלי, בחור מקסים בן 20, משרת בגבעתי בעזה.
לפני חצי שנה בערך נסעתי איתו לדודים שלו שהיו להם אוגרים סיביריים חדשים. יצורים קטנים וחמודים.
בקיצור, ידידי המקסים שיחק איתם ופתאום נשך אותו אחד האוגרים. ידיד שלי בתמורה לנשיכה התחיל להתעלל ולהרביץ לאוגר. זרק אותו באוויר והפיל אותו לרצפה. כשהאוגר שכב לו ביד במצב כמעט אנוש- לא זז ושוכב על הגב- ידיד שלי החזיר אותו לכלוב שלו ומאז ידיד שלי כל הזמן רוצה לקנות אוגרים כדי להתעלל בהם בגלל שזה גורם לו לסיפוק גדול.
לדעתי זה קצת מוזר ואולי אפילו חולני מעט. השאלה שלי היא האם זה נורמאלי או שזה באמת חריג והאם יש דרך לטפל בזה.
תשובה
התיאור שלך באמת קשה. אדם שמתעלל בחיות מחזיק בתוכו שנאה וכעס גדולים מאוד ואין ספק שהוא יכול גם להתעלל בבני אדם. כתבת שהוא משרת בעזה ואני מתאר לעצמי שאת שואלת האם הדברים קשורים זה לזה. בהחלט יתכן, שירות בשטחים מעורר קונפליקטים מורכבים שיכולים לעבור גם לחיי הנפש.
אני מציע לך לומר לו עד כמה זה נראה לך התנהגות שלילית ולראות כיצד הוא מגיב. במידה והוא יצליח להפגין מודעות למה שקורה לו יש אפשרות לטפל בזה. אם הוא לא מבין מה קורה לו ומה הוא עושה יש חשש שהעניין יוצא מידי שליטה עבורו. במסגרת הזו אין לי עצה חד משמעית מה אפשר לעשות עם זה. אני שואל את עצמי האם הידידות שלכם וההתנהגות הזו יכולים ללכת יחד.

ראיית עומק..
למה יש בי משיכה יותר בהתעניינות למקרים קשים כמו התאבדות,סמים,עבריינות משיכה לתחום הרפואה והפסיכולוגיה בעיקר במחלות נפש?? ולא בדברים שנראה לי שמעניינים נשים בגילי כמו הקמת משפחה,לידה וילדים,חתונה וארגון שלה בהתלהבות. כל הדברים האחרים שציינתי פשוט משעממים אותי ונראים לי נבובים מתוכן ומה שקשה נראה לי כדבר עמוק ומעניין להבנה.בכלל כל המסכנות והעוני והדברים הקשים כאשר עולים לשיחה אנשים כאילו "מנפנפים" אותם משיחה ומהתעסקות כאילו זה יגע בהם באיזו דרך ואילו אני מעלה את זה כל הזמן ומאוד אוהבת לדבר על כך…לעיתים יש בי התחושה שכשאני מדברת על זה בחברה זה אסור או עדיף שלא יועלה כלל. זה קיים אצלי מילדות תמיד התעניינתי וכאב לי ולקחתי את המקרים הללו למחשבות: איך זה יכול לקרות ואיך אנשים מתדרדרים ואף פעם לא הצלחתי לענות לעצמי שזה מה יש וזהו..אני בן אדם עמוק מדי וחושב על כל דבר מאוד קשה לחיות כך הייתי רוצה להיות אדישה יותר לעולם ובכלל לכל הקורה מסביבי ולי בפרט.
תשובה
אני מתאר לעצמי שכל דבר יכול להיות חיובי כאשר הוא נמצא באיזון ושלילי כאשר הוא מוגזם ובא על חשבון דברים אחרים. משיכה לדברים קשים יכולה להיות תכונה חיובית של חמלה ורצון לתרום. השאלה האם זה רק מעניין אותך כסוג של חוויה מקצועית או התעניינות, או שזה דרך של בריחה מהתמודדויות אחרות בחיים. קשה כמובן ללא היכרות יותר רצינית איתך לומר מדוע זה קורה ו"על מה זה יושב". אני מתאר לעצמי שאת יודעת לומר על זה משהו. האדישות לעולם ולמה שקורה לך מסביב נשמעת שתגובה קיצונית לכיוון השני של ההתעניינות העמוקה בסבלם של אנשים. בהחלט יש מקום להשקיע מחשבה ומרץ כדי להבין את הניגוד הזה הין שתי ההתבוננויות שלך על העולם, מדוע הן קורות וכיצד ניתן להציב איזונים טובים יותר בין השניים.

השפעת לימודים על מצב רוח
אני בת 25.  הכל החמיר מאז תחילת שנת הלימודים האקדמאית בה שיניתי את חיי מאוד לרעה. אני תלמידה מצויינת, וזה עולה לי בבריאות וכלה בעצבים, והפרעות אחרות. סדר יומי מייאש אותי אני יושבת ימים שלמים בבית ע"מ להספיק חומר, אני מוותרת על עבודה, חברים, בילויים , משפחה בקיצור משביתה את חיי,,,,,,,, דבר שבחודש האחרון הביא אותי לייאוש .אני עייפה ישנה הרבה, חוסר חשק לפעילות מסוימת פשוט או ששוקעת ללימודים או ישנה. בסיס הדיכאון הינו ההשמנה, כשאינני מסוגלת לסבול את עצמי. מתסכל אותי המצב ששמנתי ואינני יכולה ללבוש שום בגד, ניסיתי לתקן את המצב ולא הצלחתי , ניסיתי דיאטה, לא הלך. חשבתי פשוט להפסיק את לימודיי. כנראה אני אדם שלא יודע לשלב עבודה ולימודים וחברים יחד אני מרגישה שונה ומאיימת מכל הנושא של הלימודים וכיצד נראים חיי. אני בטוחה כי יש קשר בין תדמית גופי שאינני אוהבת למצבי הרוח והעצבים שלי בבית לבין הלימודים. מה לעשות להפסיק את הלימודים ולפנות לפסיכיאטר , אני לא רוצה כדורים ושיחות אני לא יודעת כמה זה יועיל כעת.
אשמח שתייעץ לי, מה דעתך על היפנוזה? האם כדאי לי לעשות ?
תשובה
למעשה את עוסקת רק בעתיד, לא מקדישה ולא נהנית משום דבר שקורה כיום. ללמוד בצורה כזו זה לא דבר שגורם הנאה מהלימודים אלא מעין חובה שחונקת אותך ומונעת ממך ליהנות מהזמן הזה שיכול להיות מאוד נעים ואיכותי בסביבה הסטודנטיאלית. לפעמים זו דווקא בריחה מהמציאות, אבל זה לא כל כך משנה, השורה התחתונה היא שהשתעבדת לחובות שלך ואין לך פנאי וחשק ליהנות מהחיים. יתכן שיש ברקע דיכאון אך יותר סביר שיש כאן מצבור של דברים שיוצרים לחץ עצום שאת לא עומדת בו. במצבים כאלה זה די טבעי לפנות לאוכל כדרך של מפלט שכן שם דגש לכאן ועכשיו, להנאת הרגע. זה רומז לך על הפתרון. את חייבת למצוא את האיזונים מחדש, לתת מקום לנשמה, לחברה ולתת לעצמך הקלות בנושא הלימודים. יתכן שאת זקוקה דווקא לייעוץ פסיכולוגי כי במצבים כאלה קשה לפעמים ליצור את האיזונים החדשים לבד. אם זה רלוונטי נסי לברר במוסד הלימודים שלך, סביר להניח שיש להם שירות פסיכולוגי שיכול לתת תמיכה. תרופות הם גם נתיב אפשרי למרות שאני מבין שאת נרתעת ממנו.

ADHD ולימודים
אובחנתי לפני זמן מה כסובל מ – ADHD ומדיסלקציה, בין היתר דיסקלקוליה ויחד עם זאת אובחנה רמת אינטליגנציה גבוהה (משוערת 140). יחד עם זאת בכוונתי ללמוד רפואה לאחר שאעשה פסיכומטרי ומכינה.
לפיכך, לאחר שפניתי למרכז לתנאים מותאמים בפסיכומטרי עם כל החומר לגבי הבעיה קיבלתי הודעה שאני אבחן בבחינה ממוחשבת "מפעם": "בחינת מפעם מועברת באמצעות מחשב: האלות מוצגות ע"ג צג מחשב וסימון התשובות מתבצע ע"י הקלדת התשובה על לוח המקשים הצמוד למחשב…."
כמו כן צוין כי "הבחינה כוללת 3 פרקים (מילולי, כמותי ואנגלית) ואורכת כ – 3.5 שעות. הקצבת הזמן הינה עבור כל שאלה בנפרד (ולא עבור פרק שלם). המן המוקצב עבור כל שאלה הוא לפחות כפול מן הזמן הממוצע לשאלה במתכונת בחינה פסיכומטרית רגילה…"
ושאלתי – לי ידוע כי בחינה פסיכומטרית היא עניין של 8 פרקים – 2 פרקי פיילוט ועוד פרק על כל פרק עליו אתה נבחן. במקרה שלי אם אני מבין נכון יהיו לי רק 3 פרקים, וזאת כנראה לאור תוספת הזמן.
1. האם לא מדובר במצב שהציון שאני מקבל אינו משקף את הציון האמיתי לו אני ראוי ?
2. האם לא מדובר במצב בו ההקלות יביאו אותי למצב בו אני לא אתקבל אפילו אם יהיה לי ציון מתאים – בגלל עצם קיומן של ההקלות ?
3. האם יכול מצב שהאוניברסיטה תסרב לקבל אותי לפקולטה לרפואה ולו רק בגלל הקלות או שייפגעו במידה כזו או אחרת סיכויי הקבלה שלי ?
4. האם אתה יודע משהו על הבחינה?
תשובה
לכל מוסד לימודי או במקרה הזה מוסד שעוסק בבחינות הפסיכומטריות, מדיניות משלו על הקלות שניתנו לאנשים שסובלים מליקויי למידה. השאלות שאתה מציב כאן מאוד ספציפיות ואני לא יכול לענות לך עליהם. אני מציע לך לפנות ישירות למרכז הארצי לבחינות ולהערכה ולברר איתם את העניין, יש אפשרות גם להגיש ערעור על ההחלטה שקיבלת במידה ואתה סבור והפתרון שהוצע לך יפגע בסיכוייך להצליח.

זה מפריע לי
יש לי בעיה של התפרצויות כעס……זה יחסית נדיר מתרחש כל חצי שנה בערך אבל השפעה של אירוע כזה עלי ארוכה. אני מתפרצת לפתע מדברים ממש שטותיים ואני מופתעת מעצמי זה כולל בכי צעקות וצרחות שכל הבניין שומע אני מתביישת לאחר מכן לצאת מהבית………….. מה גם שכל פעם כשזה קורה אני שומעת את האנשים שהיו באזור לא גומרים לדבר על האירוע וזה מחזיר לי את כל רגשות הבושה שהיו לאחר ההתקף.
אני לא אדם עצבני במיוחד וגם לא רגזני אבל כשזה מגיע זה פשוט לא נישלט ואני מתביישת בזה מאוד!
לפעמים צריך להתרגז אבל העוצמה וחוסר השליטה מפחידים אותי ואני ממש לא מכירה את עצמי ברגעים אלו.
מה ניתן לעשות בנידון? והאם טיפול יכול לעזור כי זה לא דבר קבוע ואם כן איזה סוג של טיפול?
תשובה
התפרצות שכזאת קוראת בד"כ כאשר יש כאב חד שמפלח אותך מבפנים ולכן התגובה העוצמתית שיוצאת כמו רפלקס של מישהו שבאמת כואב לו. אפשר לטפל בזה אבל זה לא בסימפטום החיצוני, אלא במקורותיו הפנימיים. אין טעם ללמוד כיצד להירגע כי זה לא מחליש את הכאב. זה יכול לעבוד רק אם נותנים כבוד ומקום לאותו כאב ומבינים אותו לעומק. טיפול פסיכולוגי הוא המסגרת המתאימה לסוג כזה של חקירה ונראה לי שטיפול דינאמי מתאים יותר מסוגים אחרים. אני מצרף שני מאמרים קצרים בנושא.
http://www.psychologia.co.il/dynamic1b.htm
http://www.psychologia.co.il/facts1a.htm

הפרעות אכילה
כבר 12 שנים ארוכות ומפרכות שאני שומרת לי בסוד את הפרעות האכילה שלי. אני נשואה ואמא והכל לכאורה נהדר. בהתחלה הייתה זו ממש בולימיה, כלומר הייתי נתקפת בולמוסי אכילה נוראיים ומייד לאחר מכן הייתי נכנסת להקיא. היום המצב שונה ומוזר מפני שאני אוכלת רגיל לחלוטין בד"כ ובכל זאת אני מרגישה שבלילה אני חייבת להקיא. אז אני אוכלת די הרבה (רק בסמוך להקאה) ושותה והולכת לי .
אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ובהקאות האלה וזה בפירוש משבש לי את כל החיים!!!
תשובה
הפרעות אכילה מתמקדות מטבען בנושא האוכל אולם הן מספרות סיפור אישי ופסיכולוגי עמוק שמקורותיו לא באוכל. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כיוון ששם נמצאת הבעיה. מאחר והבעיה נמשכת שנים גם הטיפול לא יגמר במספר פגישות בודד ואת צריכה להיערך כיצד לפנות ולהיות בטיפול תקופה ממושכת עד לקבלת תוצאות. אם הפרעת האכילה חמורה יתכן שכדאי להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה שעשויות לשפר את המצב ולהאיץ את קצב הטיפול. בכל מקרה, כדאי לפנות. אינך חייבת לספר לסביבתך הקרובה מדוע את פונה לטיפול, לא כדאי להסתיר את עצם הפניה. ובכל מקרה, כדאי להתחיל זאת כעת ללא דיחוי.

דברים מעצבנים…
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בעולם הוא אנשים שאוכלים ו/או שותים בקול. זה מרגיז אותי עד לרמה שאני לא יכולה להישאר במקום אחד איתם. היה אחד כזה בעבודה שהייתי קמה ויוצאת מהחדר כל פעם שהוא אכל או גמע (לאיטו… איזה עצבים) קפה. הבעיה מחריפה כאשר אני בבית ואבא שלי ואחותי אוכלים בצורה כזו. זה לא מחונך, זה מגעיל, ואין לי מילים לתאר. (מצד אמי קיבלתי חינוך אירופאי ואולי לכן הדבר צורם לי כל כך). עוד דבר שמרגיז זה כרסום.. בייגלה, ביסלי או כל דבר אחר. עם מישהו מכרסם לי באוזן אני אעיף אותו קילומטר ממני מעצבים. השאלה היא איך מתמודדים עם זה. אני סובלת מאד בעיקר מארוחות משפחתיות או מלהיות עם אחיי בחדר כשאחד מהם מחזיק שקית ביסלי (אני מסוגלת להעיף אותה דרך החלון ויגיד תודה בעל השקית שהוא לא עף איתה). מה עושים????
תשובה
אפשר לחלק את הפתרונות לשני כיוונים עיקריים. הפתרון השלישי של לשנות את האנשים האחרים הוא אבוד ובלתי אפשרי מראש כך שאינני מכניס אותו לרשימה.
האפשרות הראשונה זה ללמוד לחיות עם זה. נסי להתרחק ממצבים שמעצבנים אותך וקבלי בדרך כלשהי שיש לך את התכונה הזו ושכנראה היא מועצמת יחסית למה שקיים בממוצע. אפשר אולי להבין את זה, אבל בשורה התחתונה צריך לקבל ולחיות עם זה בשלום, בין אם ע"י עבודה עצמית ובין אם דרך שיטה פסיכולוגית.
האפשרות השנייה שלא רק רעשים כאלה מטרידים אותך אלא שאת סובלת מבעיה רחבה יותר שקשורה למחשבות טורדניות ודברים מטרידים בכלל. אם הבעיה קשורה רק לקולות האוכל זה לא כל כך נורא ואפשר אולי להעביר את העניין גם בלי טיפול. אבל אם זה משפיע על מקומות נוספים בחיים שלך שווה לעשות עם זה משהו. יתכן שכבר כל כך התרגלת לזה שדברים מטרידים אותך שאת לא שמה לב לכולם. אם תעשי יומן ותרשמי הכל יתכן שתופתעי לגלות שהעניין לא מתחיל ולא מסתיים בקולות האכילה שמסביב. פה הפתרון הוא טיפול באופן יותר וודאי מהמקרה הקודם.
התקפי חרדה
אני בת 22 ובמהלך השרות הכרתי חברה שנקשרתי אליה מאוד. פיתחתי בה תלות חזקה כשהיא לא הייתה בחדר הייתי נכנסת לפאניקה. באחד הלילות כשהיא לא חזרה התקשרתי אליה, ואמרתי לה שאני מתאבדת. טענתי את הנשק, היא באה, מאז כל היחסים שלנו נהרסו והיא לא רוצה לראות אותי. אני לא יכולה בלעדיה ולפעמים יש לי מעין התקפים נוראים של בכי היסטרי שאחריהם אני מרגישה מרוקנת ומותשת.
מה אני יכולה לעשות ולמי אני צריכה לפנות?
תשובה
איך שלא תסתכלי על זה את צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי ויתכן שתצטרכי להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה. מה שקרה עם חברתך מדגיש את הייאוש והצורך שלך בעזרה ואני מציע לא להתמהמה ולמצוא את המסגרת הטיפולית המתאימה לך.

חיפוש אחר תשומת לב
אני בת 29 ומאז שהייתי בת 18 ויצאתי עם החבר הראשון אני מחפשת תשומת לב בדרכים מעוותות, מה שמוריד לי את הביטחון העצמי והמחשבות על עצמי הן שליליות ביותר עקב כך. אני לא מצליחה לשלוט בזה אבל בכל מערכת יחסים חדשה שאני בונה (בעיקר עם חברות או נשים מבוגרות, פחות עם גברים שאני יוצאת איתם) אני מחפשת שירחמו עלי ומספרת סיפורי זוועה מפורטים על אונס שעברתי כביכול בגיל 18 בחו"ל (כדי לא להאשים מישהו ספציפי). הסיפור שבניתי לעצמי כה מפורט ואמיתי עד שלפעמים הוא משפיע עלי ממש למרות שלא קרה לי דבר. אני לא יודעת למה בחרתי בסיפור הזה דווקא ולמה אני כל כך מתקשה להפסיק אבל אני מרגישה צורך בהגנה אימהית שאין לי. איך להפסיק עם זה? האם אני חולת נפש? מה לא בסדר איתי?
תשובה
את הבסיס את כנראה יודעת, את זקוקה לאותה תשומת לב ורחמים שמקרה האונס שלא היה מביא. השאלה מה בכל זאת נמצא מתחת כי אנשים לא ממציאים סתם סיפור כזה. ברור לי שלא עברת את האונס עליו את מדברת אבל יתכן שחווית העבר שלך לימדה אותך שלא תקבלי את מידת האמפתיה והרצינות הרצויה אם סתם תחלקי עם חברותיך רגשות וכאב. את כנראה לא בוטחת ולכן חייבת לבוא עם סיפור שמולו באמת אי אפשר לעמוד אדיש. זהו נושא רציני והייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, לא בגלל הסיפור הבדוי, אלא דווקא בגלל הכאב שכן יש לך מבפנים על הרגישות שאינך מוצאת או חוששת לא למצוא בחוץ.

גיבוש ה- SELF ושינויים פיזיים ופסיכולוגיים
רציתי להתייעץ בנוגע לבחור שאיתו אני עובדת במסגרת שיקומית. מדובר בבחור צעיר הסובל מסכיזופרניה ומטופל בלפונקס (Leponex). לאחרונה הוא החליט, בעידוד סביבתו הקרובה, לעבור טיפולי לייזר להסרת שיער מהגוף ולהסרת קעקועים (יש לו הרבה קעקועים, שחלקם מכסים שטחים נרחבים מגופו). בנוסף, בעידוד סביבתו, הוא שוקל הפסקת עישון באמצעות טיפול ביו-אנרגטי. (ניסיונות קודמים שלו, בדרכים אחרות, להפסיק לעשן עלו בתוהו).
יש לציין, שלעיתים קרובות התנהגותו אימפולסיבית ביותר והוא יכול, למשל, יום אחד להחליט שהוא עושה עוד קעקוע ולמחרת להחליט כי הוא חייב להסיר את כל הקעקועים מגופו עוד באותו היום!
יתר על כן, ישנה אצלו התעסקות אובססיבית עם דימוי הגוף והשקעה רבה בטיפוחו (שלרוב באה לידי ביטוי באופן חיובי, למשל ע"י ביקורים תכופים ותדירים במכון הכושר – מתאמן 7 ימים בשבוע).
עד היום הקעקועים והעישון היוו חלק מאוד נכבד מה"אני" שלו.
האם ביצוע כל השינויים הדראסטיים הללו בבת אחת לא עלולים לפגוע בו ולעורר התפרצות של המחלה? האם ביצועם בד בבד לא עלול להוות סטרס גדול מדי על הגוף (הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית)??
כמובן שאני לא אוכל לקבוע עבורו מה הוא יעשה או לא יעשה, אך אם אתה חושב כי יש בסיס לחששותיי, אוכל אולי לשכנע אותו לסגת מעט מה"מהפך" הכללי ואולי לנסות ולטפל בדברים בהדרגה.
תשובה
בחור שסובל מסכיזופרניה מצוי ללא ספק בסיכון ורצוי לא לעשות שום דבר דרסטי ללא בדיקה כיצד זה משפיע. הסרה של כל הקעקועים בבת אחת אינה רצויה ובהחלט כדאי לעודד אותו לעשות את זה בתהליך איטי והדרגתי במשך חודשים ארוכים אם לא יותר. התוצאה עלולה להיות החזרת קעקועים נוספים או שבר כיוון שיש להם משמעות כלשהי בדימויו העצמי, כפי שאת סבורה. רצוי לדבר על כך עם משפחתו או הגורמים שמטפלים בו כדי להסב את תשומת לבם לעניין.

רגשות אשם בקשר לאמא
אמי חלתה בסרטן לפני שנה . הקטע הוא שיש לי רגשות אשם על כך כי אני גרמתי את זה כי לפני שנתיים גרמתי לה סבל רב כי היא ידעה שאני סובל מאוד בצבא חשבה שהתעללו בי רגשית, והיא לקחה את זה קשה מאוד (היא בכתה המון וכו'- אני יודע את בוודאות). אמי קשורה אלי מאוד ואני גרמתי לה את הסרטן. איך מתמודדים עם רגשות האשם?  אני כבר בטיפול זה הקטע….הפסיכולוג עוזר לי באותו רגע אך לעיתים יש לי נפילות כאלה ואני נכנס שוב לרגשות אשם…פסיכיאטר עולה המון כסף…
וחוץ מזה : אולי אני כן גרמתי את זה? איך אתה יודע שאני לא גרמתי? איך?
תשובה
הסרטן לא נגרם משום דבר שקשור אליך. כתבתי לך זאת גם בעבר כששאלת את השאלה בפעם הקודמת. ברגשות האשמה אפשר לטפל או ע"י הכרה עצמית במציאות שהיא כאמור שאת הסרטן לא אתה גרמת, או בפניה לטיפול פסיכולוגי. יתכן שאתה סובל ממחשבות טורדניות ואז צריך לבדוק אם לא כדאי שתיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה. תוכל להתייעץ על זה עם פסיכיאטר.
אני יודע את זה כי סרטן נגרם ע"י גורמים פיזיולוגיים ולא על ידי ילדים שמעציבים ומדאיגים את ההורים שלהם.
אני לא חושב שאפשר לעזור לך בכמה מילים כאן ועובדה שהפסיכולוג יכול לעזור לך, גם אם זה לא מחזיק כל הזמן. נסה לחזור לטיפול ויש סיכוי טוב ששילוב התרופות עם העזרה הפסיכולוגית יחזקו אותך וירגיעו את רגשות האשמה המיותרים.

הפרעה?
רציתי לדעת האם הרצון של מישהו שתהיה לו הפרעה נפשית והמאמץ שלו ליצור אחת כזאת לעצמו (ברצינות) היא גם סוג של הפרעה או רק חיפוש תשומת לב מאחרים? האם עליו לבדוק את זה?
תשובה
הפרעה היא שם כללי מאוד ושיפוטי למשהו שאני לא יודע להגדיר או להבין אותו בדיוק. ברור שאם אדם מחפש לייצר לעצמו סימפטומים מסוג כלשהו יש בכך מסר וחשוב להבין את המסר הזה. בהחלט יתכן שזה ניסיון למשוך תשומת לב אך יש גם אפשרויות אחרות כמו צורך או רצון לחוות דבר מה שקשור להיסטוריה האישית ועוד. במידה ואותו אדם מודע לתהליך שקורה לך ומוכן/רוצה לבדוק את העניין אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי.

התמכרות לאינטרנט-בעיות נפשיות
איך מוגדר מכור לאינטרנט? מהם הסימנים הראשונים שמבדילים מכור מסתם אדם שנהנה מהאינטרנט?
האם ההתמכרות מוגדרת כהתמכרות לכל דבר? או שהיא נחשבת קלה יחסית ולא משמעותית כמו התמכרות לאלכוהול סמים וכו'?
עד איזו דרגה מגיעה ההתמכרות? אם אפשר לקבל דוגמא למקרה קיצוני של ההתמכרות?
אם מכור מגיע ומבקש עזרה, איך תעזור לו? מהן השיטות להיגמל מהאינטרנט?
תשובה
התמכרות במקרה של אינטרנט באה לביטוי בכך שתפקודים אחרים של החיים נפגעים כתוצאה מהשימוש באינטרנט. זה יכול להיות פגיעה ביעילות העבודה, בקשר הזוגי והמשפחתי וכדומה. במקרים קיצוניים החיים מתרוקנים מתוכן ונשאר רק שיטוט חסר מנוח מול המחשב. ההחלטה לגבי מידת ההתמכרות היא כמובן אישית בסופו של דבר. אפשר לעשות ניסיון פשוט. לנתק את המחשב מהחשמל למשך שבוע ולראות מה החוויה של אותו השבוע. האם היא שונה ובמה היא שונה מהשבוע מול המחשב.

מה עושים ?
שלום, אני בשיחות פסיכותרפיה של פעמיים בשבוע כבר שנתיים, עקב זה שאני לא מתפקדת.
בחודשיים האחרונים הייתה לי עליה בתפקוד עקב עצה טובה ממך – לתת לי לעצמי רק קצת משימות, מעט משימות ובעצם להתחיל לתת לעצמי אך ורק משימה אחת פשוטה וקטנה בשבוע. להתחיל עם משימה אחת בשבוע.
פתאום, בשבועיים האחרונים קר לי ואני דוחה דברים בסיסיים כאשר קובעים איתי פגישות ואני לא באה.
והדבר הכי מעצבן זה שאני דוחה כל דבר ואז דואגת והמצפון שלי מייסר אותי והדאגה הזאת היא כמו רעל שמותז לי לדם ומחמם אותי כשאני לא זזה, וכשאני מנסה בכל לקום אז אני מתבלבלת הידיים מסורבלות ומקבלות מכה בכל דבר שאני מנסה לשלוח יד אליו, נופלת ומבולבלת כאילו שהייתי חייבת לגמור לדאוג כדי לקבל מזה כוח.
אני מפסידה פגישות, מאחרת לפגישות עם הפסיכולוגים שלי אבל מקבלת חום מהפגישה ומרגישה טוב מהפגישות.
אבל כשאני חוזרת אז אני חוזרת לעצמי.
מה עושים ?
תשובה
תסתכלי על ההיבט החיובי של מה שקרה לך. היית בטוחה שהכל אבוד ואין כל דרך להתקדם והנה גילית שבכל זאת יש תקווה ודברים יכולים להשתנות. אי אפשר לצפות שלא תהיינה נפילות מתח בדרך וזה כנראה מה שקורה לך כעת. נסי להקפיד להגיע לפגישות עם כל הקושי שבכך. רשמי לעצמך את המועדים והכיני שעון מעורר עם צריך לתזכורת. העניין הוא שתהיה מגמת עליה על פני זמן, גם אם יש נפילות קטנות בדרך.

בטחון עצמי שמושפע מהמראה החיצוני
אני מגדיר את עצמי כאחד שנראה טוב אבל הבעיה היא שזה מלווה בעליות וירידות.
כאשר אני נמצא בקשר או איזה רומן עם מישהי, אז אני מרגיש שאני נראה ממש טוב וכתוצאה מכך אני מקרין את זה כלפי הסובבים אותי ובעקבות זה אני מקבל המון תגובות והערות חיוביות על המראה החיצוני שלי, וזה מחזק אותי בכל מה שקשור להתנהגות שלי.
אבל כשאני לבד בלי אף אחת אז הביטחון שלי יורד, אני מרגיש שאני לא נראה כל כך טוב, נכנס לדיכאון ומחפש את תשומת הלב והמחמאות. אבל בגלל שאני מדוכא מאיך שאני נראה אני מקרין את זה כלפי חוץ והמחמאות על איך שאני נראה מהסובבים אותי נעלמו.ת ואם יש כאלו שעדיין מוסיפות את המילה חתיך לבוקר טוב אז אני חושב "חתיך?" "איזה חתיך" ותמיד עוברות לי בראש המחשבה: "אלה שנראות ממש טוב לא אומרות לי חתיך" . ההרגשה הזאת פוגעת לי בכל מה שקשור להתנהגות שלי אני כבר לא אוהב אף אחד, כי מין הסתם אני לא אוהב את עצמי. אני מתעצבן מכל דבר ונפגע בקלות, אפילו ממישהו שיגיד לי בוקר טוב בלי חיוך אני נפגע , כי מיד עולה לי המחשבה "הוא בטח שונא אותי" בקיצור מה שאני מנסה להגיד זה שהחיים שלי תלויים באיך שאני מרגיש כלפי עצמי מבחינה חיצונית.  .
מה אני יכול לעשות על מנת לחזק את הביטחון העצמי שלי? אני יודע שהכל מתחיל באהבה עצמית אבל אני לא מצליח ליישם את זה. האם אני חייב לקבל ייעוץ מקצועי בשביל זה?
תשובה
אתה מתאר ומכיר בכך שמשהו בדימוי ובביטחון העצמי שלך פגוע. מן הסתם, במצבים בהם אתה מקבל חיזוקים הביטחון העצמי מתחזק ואתה מרגיש טוב עם עצמך ובמצבים בהם את לבד וחש לא מחוזר הוא יורד. שורש העניין אינו כמובן בקשרים או בהעדרכם אלא באותה פינה פנימית שמקרינה כל פעם שוב. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אהבה עצמית אינה דבר פשוט כל כך ואתה נמצא במעגל סגור שחוזר ונשנה שוב ושוב. תצטרך אולי לגעת באותו מקום כואב שגרם לפגיעה בדימוי העצמי שלך ואולי בהיבטים נוספים הקשורים לעולם הפנים נפשי שלך שמשפיעים על העולם החיצוני הבין אישי.

The post חלק חמישי: העולם הפנימי – רגשות, תחושות, חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון וכדומה appeared first on PSY.

http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

קישור לראיון:

http://www.youtube.com/watch?v=P0fCdxYasXQ&list=UUhj3Su7WQkupo7-_VQYiXkg&index=14&feature=plcp

דובר: רוב בני האדם סובלים מסוג כלשהו של פוביה. אם גם אתם מרגישים חרדה ממפגש שלא באמת מהווה סכנה, כמו חדר סגור, מעלית, שהייה בגובה רב, טיסה, אולי אפילו נהיגה?  כנראה שגם אתם חלק מהסטטיסטיקה הזאת. מאיה איידן יצאה לבדוק מה גורם לנו לפחד ואיך מטפלים בזה.

דוברים: זה שיתוק, זה ממש להחזיק את הכסא,

 שאני במקום בלי אוויר, שאני הולכת למות,ורע לי מאוד מאוד.

מיה: בעבור רובנו  פעולות כמו נסיעה ברכב,ישיבה באולם קולנוע או טיסה, הן דבר שבשיגרה.אבל בעבור חלק מהאנשים פשוט מדובר במשימה בלתי אפשרית. אז מה זה פוביה?

פרופ' א. קפלן: פוביה היא  חרדה או פחד עצום ממשהו ספציפי בדרך כלל. זה יכול להיות מהמשפחה של חיות למיניהן, פחד מכלבים, נחשים, מקקים. הוא יכול להיות ממצבים מסוימים כמו מגובה, מטיסות, ממעליות. הוא יכול להיות ממצבים חברתיים. באופן כללי, והיד נטויה.

מיה: למרות שכביכול הסיבה לפחד אינה הגיונה לצופה מן הצד, מבחינת הסובלים מפוביה, התחושה היא כאילו הם נמצאים בסכנת חיים. תחושה קשה של מצוקה, הנשימה נעתקת, המחשבות משתבשות, הפחד משתק או היסטריה.

פרופ' א. קפלן: האבולוציה בנתה גם אצל החיות וגם אצל בני האדם מנגנון שיגן עליהם. ז"א אם האיילה רואה איזה עלה זז, היא נכנסת לחרדה, אולי יש איזה נמר שטורף אותה בקרוב ולכן כדאי שהיא תברח משם.

 הבעיה הגדולה מגיעה כשאנחנו מתחילים לראות עלים זזים או אנחנו מפרשים את העלים הזזים כנמרים טורפים גם כשאלה לא כאלה.

מיה: דוגמה טובה לכך היא הפחד מטיסות. כמעט כולם חוששים לטוס. ציפור הברזל שממריאה לשמים עדיין נתפסת כפלא לא מובן שמעורר חרדות. אבל יש אנשים שרק המחשבה על טיסה מבעיתה אותם. המראה והנחיתה נחשבות בעבורם סיוט ובכל דקה טיסה ההרגשה היא כמו נצח.

הדס חלפי: זה ממש לשבת ולהחזיק את הכסא, לא שירותים, לא לשתות, לא לאכול, לא לקרוא, לא לדבר, זה נורא נורא נורא נורא. הרבה בכי, הרבה הרבה הרבה בכי.

מיה בדיוק בשביל אנשים כמו הדס, שלא עלתה על מטוס שמונה שנים, פיתח מיקי כץ, קברניט באל על, סדנה שמטרתה להפיג את הפחד, סדנת "טיסה ללא פחד" ולהפוך את חווית הטיסה לנסבלת.

מיקי כץ: האנשים האלה חיים בתחושה חזקה מאוד של חוסר שליטה שנובע בעיקר מחוסר ידיעה. דבר נוסף, המטוס מנוכר להם לגמרי, זו סביבה זרה ומנוכרת להם לחלוטין. זה כלי שהם לא סובלים אותו, הוא רועד, קופץ ומיטלטל. קר בו חם בו, הוא מרעיש, ומשמיע קולות. מבחינתם כל רגע קורה בו משהו וכל רגע קורה בו משהו רע.

The post פוביות- חרדות, ראיון עם פרופ' אורן קפלן בחדשות השבת,ערוץ 10- מה גורם לנו לפתח פוביה ואיך נלחמים בזה? appeared first on PSY.

בחזרה למאמר הסקירה שלנו על חרדה

אל מאמר הסקירה שלנו על התקשרות והשפעתה בבגרות

כולנו סובלים במידה מסוימת מחרדת נטישה. חרדה הוא מנגנון הישרדותי בריא ואינסטינקטיבי של הגוף שלנו, שתפקידו להתריע בפני סכנות. חוויה של פחד מכך שיקרה לאדם יקר לנו משהו רע, פחד שיעזבו אותנו, געגועים כשהיקרים לנו לא בנמצא, אלו דברים חיוניים לקשר, כשהם במידה. למעשה, אהבה לא יכולה להתקיים בלי איזושהי רמה של חרדת נטישה. חרדת נטישה מתחילה להוות בעיה רק כאשר היא משבשת לנו את החיים, ומפריעה ליצירת קשרים בריאים ויציבים. במצב כזה החרדה הופכת למטרה בפני עצמה, כאשר הפרט עסוק בעיקר בהישרדות: איך להפחית את החרדה בכל דרך אפשרית, גם אם זה על חשבון הקשר הבין אישי – שהוא מקור החרדה".
"חרדת נטישה היא לא תמיד דבר שלילי. חרדת נטישה בעוצמה סבירה היא מנגנון בריא, שמביא למוטיבציה לשמירת הקשר. זה גורם לנו לקחת בחשבון שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים לצד השני, אחרת הוא יעזוב. זהו גם בסיס לרצון להעניק לאחר. בהתנהלות תקינה, חרדת נטישה בעוצמה סבירה יכולה לגרום להתייחסות מכבדת ומתחשבת מצד בני הזוג. חרדת נטישה ברמה מסוימת שומרת על ערנות בזוגיות, ומעודדת להשקיע זמן ותשומת לב בקשר. כשזוגות נמצאים יחד שנים רבות והקשר נהיה בטוח ומובן מאליו, חרדת הנטישה יורדת, וכתוצאה מכך עשויים בני הזוג להזניח את הקשר לטובת חרדות אחרות, למשל השקעה בקריירה מחשש לאבד את מקום העבודה. לפעמים, כשחרדת נטישה צצה באופן נקודתי, היא אף יכולה להציל זוגיות שנכנסה למצב של שאננות יתר. פתאום קורה משהו שיכול לגרום לאובדן של בן הזוג, וחרדת הנטישה פורצת בעוצמה גדולה. במצב כזה החרדה מהאובדן גורמת לנו להתעורר ולהשקיע מחדש בקשר".

The post חרדת נטישה: מחבלת או מתבלת לנו את הקשר הזוגי? appeared first on PSY.

ראו מאמרים מורחבים בנושאים הקשורים למאמר זה:
מאמר מורחב על חרדה
טיפול קצר מועד ממוקד
טיפול בעזרת היפנוזה

כמעט כל תלמיד או סטודנט חווה במהלך לימודיו לפחות מקרה אחד של חרדת בחינות. היא יכולה לבוא לביטוי למשל כמתח, התרגשות ואי שקט לפני בחינה. יש להדגיש עם זאת, שאין בהכרח קשר ישיר בין רמת הידע האובייקטיבי בבחינה לעוצמת החרדה. לעיתים הבחינה עצמה אינה קשה לפתרון אך התלמיד נכנס למצב של "בלק אאוט" – מעין הלם שמונע ממנו לענות על הבחינה בהתאם לידע וליכולת שלו.  ננסה להבין ולהגדיר מהי חרדת בחינות ומתי רצוי לטפל בה כבעיה פסיכולוגית.
חרדת בחינות היא סוג של "חרדת ביצוע", כלומר, חשש מפני כישלון במשימה כלשהי. אלו מתרחשים כשאדם נדרש להוכיח ביצוע ויישום של יכולת, כמו במהלך בחינה, תחרות, משימה, הרצאה, הופעה בפני קהל וכדומה. הפרעות חרדה הן הסוג הנפוץ ביותר של בעיות פסיכולוגיות הפוגעות במבוגרים וילדים, כולל אוכלוסיות בריאות ונורמטיביות. הן עלולות להתפתח ממספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות את הסיבה הבלעדית לבעיה. מקובל לחשוב שחרדה מושפעת מגורמי מצב שונים כגון בחינה, משימה או התמודדות כלשהי, מגורמים פסיכולוגיים כמו אישיות, אירועי חיים וסגנון חיים, כמו גם מגורמים פיזיולוגיים כגון תורשה, תהליכים כימיים במוח ועוד. מובן שישנה גם אינטראקציה בין הגורמים השונים, לדוגמא, ידוע שמצבי לחץ גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסוימות.
למרות שכיום ישנם טיפולים יעילים למדי בתופעה, פחות משליש מהסובלים מחרדה פונים לטיפול. הדבר מושפע בעיקר מחוסר מודעות ודעות קדומות לגבי הטיפול הפסיכולוגי.
מאחר וחרדת בחינות וחרדות ביצוע הן סוג של הפרעת חרדה ומאופיינות כהתמודדות עם מצב לחץ ננסה לאפיין מהי חרדה באופן כללי ומהו מצב לחץ. לאחר מכן נתייחס באופן ספציפי לחרדת בחינות והתמודדות עם חרדות ביצוע.

מהי חרדה
חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. אדם שכלל אינו חווה חרדה לא ישרוד כיוון שלא ישכיל להיזהר מפני סכנות. זהו מנגנון קדום המצוי גם בקרב חיות ויצורים ירודים ששומר על ההישרדות בעולם. למשל, כאשר איילה בטבע מזהה רשרוש בשיחים היא נכנסת למצב חרדה מפני טורף שעלול לתקוף אותה. גופה נכנס למצב שמכונה "fight or flight" – "ברח או הילחם". קצב ליבה עולה וכל מערכות הגוף מוכנות להילחם על חייה. אחרי חלוף הסכנה המערכות הללו אמורות להירגע והגוף יחזור בסופו של דבר למצב שגרה. לפיכך, התלמיד שמרגיש דופק גבוה והתרגשות לפני בחינה, מצוי במצב טבעי לחלוטין של חרדה. כדי לשרוד בלימודיו עליו לעבור את הבחינה ויש בהחלט סכנה מציאותית של כישלון. כישלון כזה יגרום לעיכובי זמן בהתפתחות האישית אך יותר מכך ישפיע גם על דימויו העצמי והחברתי של התלמיד. מסתבר שמצב זה הוא גם גורם מוטיבציוני חשוב. תלמיד שלא חש כל חרדה מפני בחינות עלול לא להשקיע בלימודים מתוך אדישות ולגרום לעצמו בסופו של דבר כישלון. עד כה התייחסנו לצד החיובי והמועיל של החרדה כהגנה בפני כישלון ושיטת הישרדות בעולם. אולם כמו כל מנגנון ישנן גם תקלות. כמו גלאי עשן שמתחיל לצפצף ומתריע על שריפה בשל סיגריה אקראית שחלפה במסדרון, גם מנגנון החרדה עלול לתת התראות שווא. איילה שבורחת מכל שיח שנע ברוח תהפוך לחיהרדופת שדים ומותשת כיוון שתעסוק כל הזמן בבריחה מאויב שאינו קיים. חרדת הבחינות מתחילה להיות בעיה שצריך לטפל בה כאשר היא משבשת את איכות החיים של התלמיד (גם אם הוא מצליח בבחינות עצמן) וכמובן כאשר היא מתחילה לפגוע בביצועיו בפועל בבחינות. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסוימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים.
הסימפטומים של חרדת הבחינות באים לביטוי באופן רגשי, קוגניטיבי, גופני והתנהגותי.
רגשית – התלמיד חווה מתח פנימי, אי שקט ולעיתים אף תחושת ייאוש ודיכאון.
קוגניטיבית – נפוצים מצבי בלבול, שיכחה, מחשבות שליליות, אי התייחסות להוראות והסברים בבחינה, למידה לא מסודרת, הסחת הדעת ו"בלאק אאוט" (מעין תחושת ריקון ואי זכירה של החומר הנלמד).
גופנית – נפוצים האצה בדפיקות הלב, הזעה, כאבי בטן, סחרחורות, הפרעות בשינה ועוד.
התנהגותית – הימנעות למשל: אי הגעה לשיעורים ולבחינות, דחיינות ואי מסירת עבודות בזמן ובחירה במסלולי לימודים והתמחויות קלים רק כדי להימנע מהתמודדות. כמו כן נפוצות הפרעות הקשורות לאורח החיים כגון התבודדות חברתית, אכילה לא סדירה ומצבי רוח. כמובן שזו רשימה כללית ופעמים רבות מופיעים רק סימפטומים בודדים מתוך הרשימה האמורה.

מהו מצב לחץ או מתח נפשי ?
לחץ הוא מושג השאול מתוך הפיסיקה ואשר מתאר הפעלת כוח של גורם אחד על גורם אחר. הלחץ האנושי הוא אנלוגיה למצב הפיסיקלי האמור והוא מייצג מצב בו הסביבה או עולמו הפנימי של הפרט מפעילים עליו דרישות לפעולה כלשהי. בניגוד ללחץ הפיסיקלי שאותו ניתן למדוד באמצעים אובייקטיביים, הלחץ האנושי הוא סובייקטיבי ולכן יש קושי להתייחס אליו בכלים מדויקים.
המונח לחץ מופיע בהקשרים פסיכולוגיים שונים. לעיתים הוא מתואר ככוח שמפעילה הסביבה. לדוגמא, הורה דורש מילדו להתאמץ בלימודיו. נהוג לומר שהוא "מלחיץ" את הילד כדי שישתפר בהישגיו וישקיע יותר בבית הספר. לעיתים לחץ מתואר כתגובה של הפרט. לדוגמא, אנשים מדווחים על כך שהם "לחוצים", כלומר, מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המציאות ברמה כזו או אחרת. לחץ הוא גם תופעה פיזיולוגית אותה ניתן למדוד באמצעים מכאניים. לדוגמא, הפוליגרף – גלאי השקר, פועל על עקרונות של מדידת לחץ פיזיולוגי מתוך הנחה שאדם שמשקר מגיב בשינויים של דופק, לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור, הזעה ועוד.
בשעת לחץ האדם תופס את המצב ככזה שדורש ממנו להגביר מאמץ ולגייס כוחות לפעולה, בצורה מוגברת יחסית למצבי שגרה. על פי רוב לחץ נתפס כדבר שלילי, אך יש להגיש שהוא אינו בהכרח כך, הוא עשוי להיחוות כאתגר ולהביא להישגים ומקור לגאווה. יש אנשים שנמשכים למצבי לחץ ותופסים אותם כמצבים "מעניינים" אשר נותנים טעם לחיים. עם זאת, לחץ המופעל בעוצמה גבוהה מידי יחסית ליכולתו של הפרט להתמודד איתו, או לחץ שמופעל באופן כרוני לאורך זמן ארוך מידי, נחווים בצורה שלילית ועלולים לגרום לנזקים נפשיים ואף גופניים.
אנשים שונים חסינים בצורה שונה מפני השפעותיו השליליות של הלחץ. הדבר תלוי במגוון רחב של גורמים. לדוגמא, גיל – ילדים וקשישים פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, אנשים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים שונים מתקשים גם להתמודד עם מצבי לחץ כיוון שיש להם פחות משאבים נפשיים זמינים, היסטורית התמודדות אישית עם מצב לחץ ספציפי עשויה גם היא להשפיע, לדוגמא, אדם שנכשל בעבר בבחינה במקצוע מסוים ירגיש לחוץ יותר בבחינה נוספת באותו תחום, לעומת בחינה במקצוע אחר בו הצליח בעברו. לבסוף, מקורות התמיכה המשפחתית, הסביבתית והתרבותית של הפרט הם גורם חשוב לתחושת הביטחון של הפרט וליכולתו להתמודד עם מצבי לחץ.
יש להדגיש שהתמודדות עם לחץ היא גם מיומנות נרכשת. מודעות עצמית, תרגול של מיומנויות להרגעה עצמית ודמיון מודרך, ספורט ועוד, עשויים לשמש ככלים להתמודדות יעילה עם מצבי לחץ. במצבים קיצוניים ניתן להשתמש בתרופות שיוצרות הרגעה במערכת. הטיפול ב"לחץ" תלוי בגורמים רבים ואין טיפול אחד שמתאים לכל מצבי הלחץ. ראשית יש לאבחן את מקורות הלחץ, להבין אותם ולהיות מודע לכל ההיבטים של הלחץ עבור האדם הספציפי. לעיתים מדובר בהתמודדות עם מצב ספציפי כמו למשל ספורטאי שמתמודד עם תחרויות או סטודנט שמתמודד עם בחינות. קיומו של מצב הלחץ אינו מעיד בהכרח על בעיה להתמודד עם הלחץ או חרדה שנוצרת בעקבותיו. עם זאת, הוא משמש פוטנציאל להסתבכות של המצב וכישלון בהתמודדות עלול להביא לתגובה נפשית שלילית כמו חרדה, פוסט טראומה, דיכאון ועוד. לפיכך אדם שמכיר בכך שלפניו התמודדות עם לחץ משמעותי צריך לעבור הכנה נפשית כלשהי (לפחות בינו לבין עצמו) כדי לעבור בשלום את ההתמודדות הזו. עם זאת, לעיתים מצב הלחץ אינו אירוע אחד חזק ומזוהה. לעיתים הלחץ הוא דווקא אוסף של פרטים קטנים שכל אחד מהם נראה בלתי משמעותי. עם זאת, צירופם יחד של כל הגורמים גורם למצב לחץ חזק. לדוגמא, מנהל של עובדים רבים נאלץ להתמודד עם בקשות רבות של עובדיו שלרובם עליו לסרב. כל בקשה כזו בנפרד אינו מהווה עומס נפשי, אבל צירוף של כולם ביחד הופך את תפקידו לעול שמפעיל עליו מצב לחץ כרוני. כך גם תפקידו של מנהל בארגון שנמצא תמיד בהתמודד מול השעון ומול המשימות השוטפות של הארגון. הבעיה איננה לשרוד יום או שבוע בארגון אלא בהצטברות הכוללת של המתחים שאורח חיים כזה יוצר עבור אותו מנהל. במקרה כזה נדרש ניתוח מעמיק של התפקיד ושל ההתנהלות בתפקיד ומציאת שיווי משקל שיאזן בין דרישות הארגון והסביבה לבין יכולותיו המעשיות של הפרט להתמודד עם דרישות אלו. אנשים רבים, בעיקר בעולם המערבי רווי המתח וההישגיות, מוצאים עצמם מתנהלים בתוך אורח חיים לחוץ באופן כרוני ומחפשים שינוי שיפסיק את סגנון החיים הזה. זו אולי הסיבה בגללה הרבה אנשים נמשכים כיום לתרבות המזרח הרחוק, מדיטציה, יוגה, טאי צ'י ושיטות נוספות שמגיעות מעולמות רוחניים של המזרח, כיוון שאלו מכוונות לאיזון נפשי נכון והורדת תחושת הלחץ שמרגיש הפרט בהתמודדותו הקבועה עם חייו.
מחקרים זיהו דפוס אישיות של אנשים המכונים "סוג A" לעומת "סוג B". סוג A הם אנשים שאורח חייהם לחוץ יותר, הם הישגיים מאוד ומכניסים עצמם למצבי לחץ בצורה יזומה. מסתבר שאלו אנשים שחשופים יותר גם למחלות לב ולחץ דם לעומת אנשי סוג B שאמנם פחות הישגיים, ואולי גם מגיעים לפיכך להישגים פחותים בקריירה (בקריטריונים מערביים וחומרניים כמובן), אבל נהנים כנראה מאורח חיים בריא ורגוע יותר.
כיצד ניתן לטפל בלחץ? השיטות דומות מאוד לשיטות הטיפול בחרדה כפי שיוסברו בהמשך. ההבדל המשמעותי בין הטיפול בלחץ (שאינו מלווה בחרדה) לעומת הטיפול בחרדה (או לחץ וחרדה ביחד) הוא שבמקרה הראשון מדובר בטיפול מונע שמטרתו לוודא שהפרט יוכל להתמודד בהצלחה עם אתגריו מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד, בעוד שבמקרה השני "המחיר" כבר שולם או משולם שכן האדם סובל מחרדה ופגיעה באיכות חייו ונדרש לעשות תיקון משמעותי יותר כדי לחזור לחיי השגרה.

• סיבות נפוצות להתפתחות חרדת בחינות וחרדות ביצוע באופן כללי הן:

  • נטייה לפרפקציוניזם (מה, קיבלתי רק 85? – אני חייב לקבל רק 100 !!! לאן הלכו לאיבוד ה-15 נקודות שחסרות? – אני חייב להגיש ערעור)
  • לחץ חברתי ומשפחתי להצלחה
  • אקלים כיתתי ומוסדי מלחיץ ותחרותי
  • העדר אסטרטגיות למידה נכונות שגורמות לקושי אובייקטיבי בהתכוננות לבחינה
  • העדר אסטרטגיות נכונות לפתרון בחינות שגורם לבזבוז זמן וביצוע לא מיטבי של הבחינה
  • קשיים עם מקצועות מסוימים (למשל עם מקצועות מתמטיים או מקצועות בהם יש צורך בזכירה של פרטים קטנים ורבים)
  • יחסים בינאישיים עם המרצה או המורה (מרכיב זה משפיע יותר בתקופת בית הספר, אך גם באקדמיה יש לו חשיבות רבה).
  • גורמים שאינם קשורים ללימודים עצמם, למשל, מצבי משבר בחיים, נטייה אישיותית

הטיפול בחרדת בחינות כולל מרכיבים משותפים לטיפול בחרדה באופן כללי, אך מכיל מספר רכיבים ייחודיים. לפני הטיפול בחרדה עצמה יש לברר מתי החלה חרדת הבחינות, האם היה אירוע משמעותי סביב פריצת הסימפטומים, כיצד התלמיד לומד במהלך הסמסטר ולקראת הבחינות, כיצד הוא קורא את הבחינה ועונה עליה ועוד מרכיבים הקשורים ללמידה ולבחינות עצמן. לעיתים ניתן לגלות שהבעיה היא טכנית לחלוטין ותיקון פשוט באסטרטגיות הלמידה עשוי לשפר משמעותית את המצב. לאחר אבחון מקיף ומקצועי ניתן לגשת לטיפול הפסיכולוגי. הבדיקה הראשונית צריכה להתמקד במספר דברים. ראשית, האם באמת מדובר בתופעה ייחודית לבחינות או שישנה בעיית חרדה כללית המשפיעה גם על תחום הלימודים. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך סביר שטיפול קצר מועד וממוקד יעזור לפיתרון הבעיה. לעומת זאת, אם הבעיה רחבה ומתרחשת במצבי חיים רבים, סביר להניח שגם הטיפול יצטרך להיות נרחב יותר גם בנושאים בהם ייגע וגם באורך הזמן שיידרש לו. בנוסף, חשוב לאפיין את הסיבות לחרדה. כאמור, יש תלמידים שמגלים במסגרת הטיפול ששיטת הלימוד בה השתמשו אינה יעילה ולכן לא הצליחו לזכור את החומר בצורה טובה ולכן נלחצו בזמן הבחינה. במקרה כזה עבודה על אסטרטגיות למידה יכולה לפתור את הבעיה. אחרים לומדים מצוין אבל בגלל נטיות פרפקציוניזם שופטים את עצמם בחומרה ובעקבות זאת נכנסים לחרדה לפני כל בחינה. וכך הלאה, יש מגוון אפשרויות, כל אחד ומאפייניו האישיים, ויש כמובן אפשרות לשילוב בין מספר גורמים.
ישנן  גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להגדיר באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות מובילות ואחת תרופתית. הגישה ה"דינמית" מניחה שחרדת הבחינות היא סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר שאינה מודעת בהכרח. לפיכך, אין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיההאמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה ייעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול.
גישה פסיכולוגית שונה טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדת הבחינות. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מהחרדה ולירידה בהסתברות להתרחשותה. גישה זו נעזרת לעיתים גם בטכניקות טיפוליות של שינוי תפיסה קוגניטיבית, חשיבה חיובית, הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, EMDR ועוד.
כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. אם חרדת הבחינות היא הבעיה היחידה בחייו של התלמיד מומלץ טיפול ממוקד. עם זאת, במידה וחרדת הבחינות היא חלק ממכלול של התמודדויות פסיכולוגיות בחייו של התלמיד עדיף אולי להתחיל מהגישה הדינמית. כאמור, ניתן ללא קושי לשלב בין מרכיבים של הגישות השונות.
הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות נוגדות חרדה בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך.
בכל תופעה פסיכולוגית חשובה מאוד גם התמיכה החברתית. במקרה של חרדת בחינות יש לכך חשיבות ייחודית. מפגש קבוצתי, טיפולי או תמיכתי, עם קבוצת תלמידים שסובלים מחרדת בחינות, עשוי לעזור ולתת לתלמיד, הן רעיונות להתמודדות, הן לגיטימציה למצבו והן תמיכה במהלך הטיפול והשינוי. היבט אחר של התמיכה החברתית הוא התייחסות המשפחה והחברים למצב החרדה וכן למידה בה גורמי הסביבה יוצרים את החרדה ע"י מסרים וציפיות ביצוע מסוימות. בתהליך הטיפול יש לשים לב לגורמים אלו ובמידת הצורך להביא למודעות רבה יותר הן בקרב המשפחה והן אצל המטופל עצמו לצורך באיזון בדרישות שמוקרנות כלפיו. כאשר הסביבה מגיבה ומשתפת פעולה ניתן ללמד את חבריה לשנות את התייחסותם הן ברמת הדרישות והציפיות שמועברות למטופל והן ברמת התמיכה שניתנת לו. במידה והסביבה אינה משתפת פעולה או אינה בעלת יכולת למודעות בנושאים אלו יש ללמד את המטופל להפחית את התלות שלו בחיזוקים מהסביבה תוך אמונה רבה יותר ביכולתו ובמיוחד ביכולת השיפוט שלו להבחין בין מה שבאמת חשוב למה שאינו כזה.
לבסוף, אין צורך להגיע למצב של חוסר תפקוד לימודי כולל כדי לטפל בחרדת בחינות. תלמיד שחש שאיכות חייו נפגמת בצורה כלשהי או שהצלחתו בלימודים אינו תואמת את יכולתו עשוי להיעזר בטיפול פסיכולוגי עוד בשלבים מוקדמים מאוד של הבעיה. לרוב מוסדות החינוך, הן ברמת בית הספר והן ברמת האקדמיה יש שירות פסיכולוגי פנימי או חיצוני שיכול לתת מענה מקצועי לפניותיהם של תלמידים עם חרדת בחינות. כאשר מדובר בחרדת ביצוע מסוג אחר יש צורך בדרך כלל לאתר טיפול פסיכולוגי באופן אישי בשירותים המצויים בקהילה בה מתגורר הפרט.
עזרה עצמית עשויה בהחלט לעזור. הדרך הפשוטה ביותר היא ללמוד תרגילי הרפיה ודמיון מודרך שעשויים לעזור במצבי לחץ וחרדה. תרגילים אלו ניתן ללמוד בעזרת ספרים וקלטות או בעזרת אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, בעיקר אלו שמתמחים בהיפנוזה, היפנוזה עצמית, ביו-פידבק, NLP, דמיון מודרך, מדיטציה ותחומים דומים.

ראו מאמרים מורחבים בנושאים שקשורים למאמר זה:
מאמר מורחב על חרדה
טיפול קצר מועד ממוקד
טיפול בעזרת היפנוזה

The post חרדת בחינות, פחד קהל ושאר חרדות ביצוע appeared first on PSY.

המאמר הנוכחי מתמקד בטיפול פסיכולוגי ותמיכתי לחולי סרטן, ובמיוחד נשים עם סרטן השד. תוכן המאמר מבוסס על מחקרים ומאמרים רבים שפורסמו בתחום זה, שכן שכיחותה הגבוהה של מחלת הסרטן בתקופתנו הביאה לריבוי פרסומים מקצועיים הממוקדים באופן ייעודי באוכלוסיית המטופלים החולים בסרטן. עם זאת, רוב הממצאים המתוארים להלן מתאימים גם לטיפול פסיכולוגי ותמיכתי במחלות וטיפולים רפואיים מסוג אחר, וניתן ללא קושי להקיש מהם לתחומים רבים אחרים בממשק בין פסיכולוגיה לרפואה.

יש להדגיש שהן המונח "מחלת הסרטן" והן המונח "חולה" מבטאים תופעות הטרוגניות מאוד שקשה להכלילם ברמה האינדיבידואלית. קשה להשוות בין סרטן עור לא אלים שהוסר וכמעט אינו משפיע על סיכוני חיים, לסרטן מסוג אחר שהתפשט וגורם סכנת חיים. כך גם קשה להשוות בין אדם לפני אבחון סרטן, מייד אחרי האבחון, במהלך טיפולים, אחרי טיפולים, ותקופה ארוכה אחרי שהסרטן הוסר, בין אם במצב של הבראה מוחלטת ובין אם בהתמודדות כרונית עם מחלת הסרטן. כל מצב כזה הוא ייחודי ומשפיע באופן שונה על מצבו הפסיכולוגי של הפרט. מכאן שיש לקרוא את הממצאים המופיעים במאמר שלהלן בהקשר המתאים הן למצב המחלה או ההבראה, והן למצבו הפסיכולוגי האישי של כל אדם ואדם.

פסיכולוגיה והטיפול הרפואי בסרטן
גילוייה של מחלת הסרטן הינו אירוע חיים קשה ולעיתים קרובות טראומתי לאנשים רבים ובני משפחותיהם. מחקרים מדווחים על רמות בינוניות עד גבוהות של דיכאון בקרב חולים בשלבים שונים של המחלה, אבחונה, וההתמודדות עימה לאחר הטיפולים. נראה שכחמישה עד עשרה אחוזים מחולים הסרטן מפתחים סימפטומים מלאים של תסמונת דחק פוסט טראומטית PTSD, אך אין ספק ששיעור גבוה בהרבה סובלים ממצוקה נפשית ברמות שונות, גם אם לא אובחנו באופן מלא כפוסט טראומטיים. קיימת גם פוסט טראומה משנית אצל בני משפחה והסביבה הקרובה של חולי סרטן, הן בשל מחלתו של בן המשפחה באופן ישיר והן בשל החשש לחלות  בסרטן בשל קרבה גנטית לחולה.
מחקר שדווח לפני כמעט 30 שנה מצא שכמחצית מכל חולי הסרטן אובחנו עם בעייה פסיכולוגית חמורה אחת לפחות שנובעת מהעומס הנפשי שיצרה המחלה, לרוב הפרעת הסתגלות, דיכאון מג'ורי, הפרעות חרדה שונות ועוד. מחקרים אחרים דיווחו כי מצוקה נפשית בקרב חולי סרטן בשלב מתקדם של המחלה יכולה להוביל להשלכות שליליות מרחיקות לכת, כמו רצון למות כדי להימנע מסבל המחלה והעומס הנפשי, בקשות להמתת חסד, מחשבות ונסיונות אובדניים וכן מצוקה פסיכולוגית בקרב בני המשפחה.לפני 30 שנה הרפואה התמודדה בעיקר עם מציאת טיפולים ופתרונות כנגד מחלת הסרטן. מאז ועד היום נמצאו דרכים יעילות להתמודדות עם סוגים רבים של סרטן המאפשרות החלמה מלאה או הארכת החיים באופן משמעותי לחולים רבים. הדבר דורש שינוי משמעותי במאמצים המחקריים והרפואיים בטיפול בסרטן, שכן בעוד שבעבר מוקד המחקר והעניין היה בטיפול הרפואי עצמו, הרי שבשנים האחרונות נוצרת תשומת לב ניכרת למצבם הרגשי של החולים ואיכות חייהם. תשומת לב מיוחדת ניתנת לזיהוי הצרכים הפסיכולוגיים של חולי הסרטן ודרכי ההתמודדות איתם. כתוצאה מגילוי מוקדם יותר מבעבר ושיפור טכנולוגי ברפואה, יותר חולים, כעת ובעתיד, יחיו עם המחלה וידרשו להתמודד עם תוצאותיה שנים רבות.
מאמרים מקצועיים שפורסמו בתחום ממליצים ומדווחים על מגוון רחב של התערבויות פסיכולוגיות שמטרתן לעזור לחולים להתמודד עם האספקטים הרגשיים של המחלה. שיטות פסיכולוגיות אלו אינן ייחודיות לחולי סרטן ולכן במאמר זה לא נציג בהכרח את סוג הטיפולים הפסיכולוגיים עצמם, עליהם ניתן לקרוא במאמרים אחרים באתר זה, אולם נדגיש את הגישה הפסיכולוגית העצמית אותה מפתח החולה המתמודד עם מחלת הסרטן, וכן מה צריכה לעשות הסביבה, ובעיקר המרפאות המטפלות בסרטן, כדי לשפר את חוסנו הנפשי של החולה שמגיע לטיפול בסרטן.

מצוקה נפשית במחלת הסרטן
מחקרים רבים מורים שחולי סרטן סובלים ממצוקה נפשית גבוהה יחסית. מצוקה זו מוגדרת בד"כ בספרות המקצועית בנוכחותם של מספר הפרעות נפשיות ובעיקר חרדה ודיכאון. למשל, חוקרים מגרמניה שבחנו את מצבם הנפשי של כ-1700 חולי סרטן מבתי חולים ומרפאות בכל רחבי גרמניה ניסו להעריך את רמת ושיעור המצוקה הנפשית של חולי סרטן באופן כללי, ביחס לסוג הסרטן הספציפי וביחס למשתנים דמוגראפיים ורפואיים אחרים. הם מצאו למשל שכרבע מחולי סרטן במערכת העיכול וכ-40% מחולות בסרטן השד היו במצוקה נפשית קשה. יש לציין שסרטן השד היא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים במדינות המערב, הוא מהווה כ-18% ממקרי הסרטן בישראל והינו הגורם הראשון בהשפעתו על תמותת נשים בגילאי 30-60.
ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות בקרב חולי סרטן הינם לפיכך תופעה מוכרת, הן בקליניקה והן במחקר המדעי. הבעיות הפסיכולוגיות עימם מתמודדים רבים מחולי הסרטן משבשות באופן חמור את איכות חייהם, אשר גם כך נפגע באופן קריטי בעקבות המחלה. שמירת איכות החיים הנפשית מהווה לפיכך נושא חשוב במיוחד בקרב חולי סרטן, הן עבור אלו שנמצאים בתהליך הבראה, והן עבור מי שסובל ממצב מתקדם של המחלה. למרות זאת ולמרות המודעות הגוברת לנושא זה, אין לתובנה זו ביטוי מספיק במערך התמיכה הפסיכולוגי שמקבלי חולי סרטן עד היום.

טיפול תמיכתי של צוות המרפאה המטפלת
אין ספק שתמיכה חברתית מכל סוג חשובה במיוחד לחולי סרטן – בראש ובראשונה משפחה וחברים, אך דווקא לתמיכה שמספק צוות המרפאה המטפל במחלה ובחול חשיבות מיוחדת שכן החולה סומך ונשען על הצוות ורמת ההעברה (הטרנספרנס) שיש לחולה כלפי צוות המרפאה גבוהה ויכולה לפעול בעוצמה, הן באופן שלילי (חווית חוסר אונים ותסכול), והן באופן חיובי (תחושה של תמיכה, הבנה, אמפתיה וביטחון).
אינטנסיביות הטיפול במחלת הסרטן בתקופה של טיפול בהקרנות או כימותרפיה ומצבו הגופני של החולה במהלך טיפולים, עלולים למנוע גישה לטיפול פסיכולוגי דווקא בתקופה שהוא הכי נחוץ. תקופה זו מאופיינת בהפחתת הקשר עם משפחה וחברים אשר מורידה את התמיכה הסביבתית הטבעית של המטופל, ובעומס נפשי גבוה הקשור למחלה ולטיפולים. מחלקות ומרפאות לטיפול רפואי בחולי סרטן כוללות בד"כ צוות תמיכה של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים רפואיים ופסיכיאטרים שיכולים לייעץ ולפגוש את החולים בתוך המוסד הרפואי. עם זאת, בתקופה של קיצוצים ועומס במערכת הרפואה הציבורית, רכיב זה הוא הראשון שמושמט מהמערך הטיפולי שכן הטיפול הרפואי הישיר נמצא בעדיפות הראשונה ובמודעות של מנהלי המרפאות. המצב הנפוץ לפיכך הוא שחולי סרטן עוברים פרוצדורות רפואיות קשות וארוכות ללא כל תמיכה מקצועית פסיכולוגית. לדבר משמעויות שליליות הן על מצבו של המטופל במהלך התהליך, אך גם לסיכונים בפיתוח תסמונת פוסט טראומתית, לחץ, והפרעות חרדה אחרות לאחר סיום הטיפול.
אולם גם במרפאות שבהן ישנו מערך תמיכתי נרחב ומתוכנן בתוך המסגרת המוסדית, והצוות האונקולוגי מספק מידע ונותן תמיכה ועידוד, הרי שחולים זקוקים לעיתים קרובות להדרכה, עידוד ומתן תשובות לשאלות שעולות מחוץ לכותלי המרפאה, כמו גם תמיכה נפשית.
אחד הפתרונות שיש אולי לאמץ הוא שימוש בתמיכה טלפונית של צוות בריאות הנפש של המרפאה, בעיקר בתקופות העומס של הטיפול, אך גם בתקופה שלקראת מתן הטיפול ובמעקב וסיוע בחודשים שלאחר מכן. מחקר שפורסם לפני מספר שנים בחן יעילות של טיפול פסיכולוגי תמיכתי מהסוג הזה לחולי סרטן שבוצע בבית חולים בניו-יורק ארה"ב. טיפול תמיכתי טלפוני מהסוג הזה כולל מעקב אחר התפקוד הפסיכו-סוציאלי של המטופל, מתן תמיכה כללית של פסיכולוג או עובד סוציאלי למטופל, עידוד החולה להיענות לטיפול הרפואי ועמידה בלוח הזמנים והמינונים שנקבעו לו, הגברת ההיענות לפרוצדורות אבחנתיות כמו קולפוסקופיה וממוגרפיה ועוד. השימוש בתמיכה בטלפון על ידי המרפאה עשויה גם להפחית את הצורך לביקורים במרפאה, שימוש מיותר בתרופות ובאישפוז, שכן חששות ואי וודאות מקבלות מענה בטלפון ובמקרים רבים מדובר בתחושות שנובעות מחרדה ואי וודאות של המטופל ולא במקרים שדורשים באמת ביקור במרפאה, שמהווה מעמסה כבדה הן על המטופל והן על המערכת. היבט אחר למערך התמיכה הטלפוני על ידי איש מקצוע מטעם המחלקה הוא ביצירת האפשרות מחד לאבחון מוקדם וזיהוי של דיכאון והפרעות חרדה, המצויים בשיעור גבוה בקרב חולים בסרטן יחסית לאוכלוסיה הכללית, וטיפוח החוסן הנפשי מאידך. לבסוף, התמיכה הטלפונית יכולה להוות שלב ביניים בין טיפול פנים מול פנים או לקראת טיפול כזה בתקופה שהחולי הסרטן אינם יכולים להגיע למפגשי פסיכותרפיה בגלל מצבם הגופני.
המחקר האמור בוצע אמנם כפיילוט על מספר קטן של מטופלים אך ממצאיו חשובים. חולים שהשתתפו במחקר נעשו פחות חרדים, יותר עצמאיים ושיפרו את התפקוד הבינאישי שלהם.
שיחות טלפוניות יכולות להתבצע בתדירות של פעם בשבוע על ידי עובד סוציאלי של המחלקה או פסיכולוג רפואי. אורך השיחה יכול להיות קצר ואינו חייב להשתוות לטיפול פסיכולוגי/סוציאלי רגיל. רצוי לבצע תיאום ציפיות מראש על אופי וזמן השיחה ובמידת האפשר אף לתאם מועד קבוע לשיחה ביום ושעה מסויימים בשבוע, כפי שמקובל בטיפול פסיכולוגי מסורתי. במידה וניתן לשלב גם שיחה עם הרופא המטפל הדבר עשוי לחזק את הקשר הטיפולי ולשפר את ההיענות לטיפול. שיחות טלפוניות מהסוג הזה מתמקדות בד"כ בתחושה הכללית של המטופל ובקשיים הנפשיים בהם הוא נתקל, בקונפליקטים בינאישיים וגיוס התמיכה החברתית שמסביבו, ובנושאים הקשורים לטיפול עצמו בין אם באופן ישיר (תופעות לוואי, כאב, בחילה) ובין אם באופן עקיף (קשיי הגעה למרפאה, ניתוק מחברים ומשפחה).
יוזמת הפיילוט המחקרי האמור היתה להפוך את השירותים הפסיכו-סוציאלים לנגישים יותר לחולים ובני משפחותיהם. במחקר השתתפו מספר חולות סרטן שד המקבלות כימותרפיה במנות גבוהות, והן יכלו להזמין גם את בני זוגם להשתתף בשיחת טיפול בטלפון. שיעור ההיענות של המטופלות ובני זוגם להתערבות ורמת שביעות הרצון שנמדדה בסיום התהליך היו גבוהים וסיפקו הוכחה לכך שפסיכותרפיה בינאישית תמיכתית בטלפון ניתנת ליישום בקרב חולי סרטן ובני זוגם במשך טיפול אונקולוגי אינטנסיבי. משתתפי המחקר טענו שהם נעשו פתוחים יותר לרעיון של טיפול פסיכולוגי, מכיוון שנעשו מודעים יותר לבעיות שלהם וכן כי הטיפול עצמו עזר להם. החולות הרגישו כי הרוויחו באופן אישי מכך שבני זוגם לקחו חלק בתוכנית. הטלפון איפשר לדבר עם המטפל בצורה נוחה וביעילות בזמנים בהם המשתתפים לא יכלו לבקר בקליניקה באופן קבוע. מכאן שמערכת היחסים הטיפולית היתה יכולה להימשך באופן אפקטיבי רק באמצעות התקשורת הטלפונית.
שילוב בני הזוג במערך התמיכה חשוב מאוד ומוכר במודלים הטיפוליים לפסיכותרפיה משפחתית ובינאישית. במקרה של חולי סרטן יש לו חשיבות בשני מימדים, הן בהגברת התמיכה הסביבתית לחולה הסרטן, והן בתמיכה בבן/בת הזוג שמצויים בעצמם בלחץ נפשי גבוה בתקופת הטיפולים, הן מעצם האינטנסיביות של תקופה זו, והן בשל החרדה לעתיד.

תמיכה פסיכולוגית של צוות האחיות והמערך הפארה-רפואי
חלק חשוב מהתמיכה הפסיכולוגית שניתנת לחולים מגיעה מצוות הסיעוד. כתבי עת בתחום הסיעוד עוסקים לאחרונה בנושא ובוחנים כיצד אחיות יכולות לשפר את יכולותיהן בתחום התמיכה הנפשית. אחד המאמרים שפורסם בשנים האחרונות טוען שכחלק מהסביבה המעשית של האחיות המטפלות בחולי סרטן, עולה לא פעם הקושי הפסיכולוגי והרגשי שלהן ביצירת קשר תומך עם החולים. הכותבים סבורים שאנשי מקצוע מהתחום הרפואי לא מזהים ולא מתנהלים היטב מול הצורך של החולים בתמיכה נפשית, הגובר במיוחד בגלל מאפייני הטיפול במחלת הסרטן: האבחנה המורכבת של מחלת הסרטן, תחושת אי הוודאות והטיפול הטראומתי הבא לאחר מכן שעלולים לגרום מצוקה רגשית עמוקה לחולים ולמשפחותיהם, פגיעה חמורה לחיים החברתיים והתעסוקתיים של החולה, וכמובן אי הוודאות האם הטיפול אכן יצליח. כאמור, הערכות מציינות שכמחצית מהחולים חווים מצוקה פסיכולוגית קלינית משמעותית ולכן נזקקים יותר לתמיכה של הצוות הרפואי והאחיות. בכיוון החיובי – תמיכה נפשית ורגשית ותקשורת טובה הינה גורם מרכזי בשביעות רצון, היענות לטיפול והחלמה של מטופלים. למרות כל זאת, אחיות העובדות במחלקות עם חולי סרטן מדווחות שהן חסרות במיומנויות להתמודד עם הצרכים הרגשיים של חולים אלו. הסוגיה אותה מציגים כיום חוקרים בתחום הינה האם אכן מדובר רק בחוסר במיומנויות שניתנת לפתרון על ידי הכשרה מתאימה, או שמה התקשורת הלקויה נובעת גם מן החשיפה של האחיות למצבם הרגשי של החולים ולאו דווקא ממחסור במיומנות. אין זה סוד שאנשי מקצוע בתחום הרפואי נדרשים להפעיל לעיתים מחסומים רגשיים בכדי להגן על עצמם מבחינה נפשית ולהימנע מתחושות כאב וצער העולים מן המצב בו שרויים החולים. הדבר נובע גם מתחושת אי הוודאות והקושי לומר לחולה בשורות קשות והחשש מפני עוינות מצידו או מצד משפחתו. כמו כן יתכן גם כי אנשי המקצוע בעצמם חוששים מן המחלה באופן אישי, ומעדיפים לא להכיר בכך.
אולם להרחקה מן התכנים הנפשיים והרגשיים העולים בעבודה מול החולים ומשפחותיהם עלול להיות מחיר יקר מבחינתו של החולה ומשפחתו. היא עלולה לגרום להתעלמות מסימני מצוקה, התייחסות למטופלים כאובייקטים, דיבור לידם בגוף שלישי בין חברי הצוות הרפואי, שינוי נושא שיחה כשעולים תלונות ותחושות קשות, התמקדות בלעדית במחלה והיבטים הפיזיים שלה, וכדומה. פעמים רבות "חוסר בזמן" נתפס כמכשול בדרך להענקת תמיכה נפשית לחולים. עם זאת יש לבחון האם אכן מדובר במחסום אובייקטיבי או מנגנון הגנה שעוקף את ההתמודדות הקשה. אין ספק שתמיכה נפשית אכן עשויה לגזול משאבים של זמן גם ברמה הקונקרטית של תפקוד המחלקה. עם זאת, גם מטלות אחרות שבאחריות האחיות כגון חבישה מסובכת של פצעים, לוקחות זמן וכמובן שממנה אף פעם לא מתעלמים. יתכן שמיומנות ההקשבה והאמפתיה צריכה להתפתח כפעולה שקוראת בו-זמנית עם משימות אחרות כמו חבישה, רחיצה והלבשה של חולה. אלו פעולות שלוקחות זמן, יש בהם רכיב של מגע, החזקה והכלה אשר מתחברים לרגשות ראשוניים של טיפול, ולכן יכולות לשמש כהזדמנות להקשיב למטופל ולספק לו את התמיכה הדרושה. באחד המחקרים נמצא למשל כי הקדשה של 40 שניות בלבד למצבם של החולים מצד האחיות הביאה לירידה משמעותית בתחושות החרדה שלהם. פינוי זמן רב יותר לשיחות עם חולים פירושו השקעה באיכות הטיפול, מה שעשוי להביא לא רק לשיפור במצבם הבריאותי של החולים אלא גם לירידה בשיעורי השחיקה של העובדים במרפאות הרפואיות.

פסיכולוגיה חיובית ורפואה חיובית כגישה לטיפול פסיכולוגי מונע
תחום ה"רפואה החיובית" Positive-Health מתפתח בשנים האחרונות ברוח מחקרי הפסיכולוגיה החיובית אשר מדגישים היבטים של חוסן נפשי וטיפול נפשי מניעתי בעיקר נגד דיכאון וחרדה. מחקרים רבים בדקו את הקשר בין קבלת טיפול פסיכולוגי להקטנת לחץ נפשי / הגברת חוסן נפשי. הממצאים מורים שאכן ברוב המקרים התערבויות פסיכותרפויטיות משפרות את איכות החיים של המטופלים. יש לנקוט זהירות בטענה שיש קשר ישיר בין גורמים אלו להישרדות והארכת תוחלת חיים, שכן ישנם משתנים רבים המתערבים בניבוי חולי, בריאות, חיים ומוות. עם זאת, מחקרים מבוקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית, המתרבים ב-10 השנים האחרונות, מעידים על קשר חזק בין חוסן נפשי להארכה משמעותית של תוחלת החיים. לכן יש להניח שאכן לטיפולים הפסיכולוגיים עשויה להיות השפעה חיובית לא רק על מצבם הנפשי של המטופלים אלא גם על מצבם הפיסי ומאפייני ההחלמה וההישרדות שלהם בטווח הארוך. לדוגמה, מחקר מפורסם של שפיגל ושותפיו שפורסם לפני 20 שנה מצא במחקר אורך שנשים עם סרטן שד אשר השתתפו בטיפול קבוצתי חיו בממוצע שנה וחצי יותר מקבוצת ביקורת. מחקר אחר דיווח על עליה גבוהה עוד יותר בתוחלת החיים של נשים עם סרטן השד שקיבלו טיפול פסיכותרפי-קבוצתי לעומת קבוצת ביקורת. מחקר נוסף חישב ומצא ירידה בסיכון למוות אצל חולים בעלי סרטן ממאיר מסוג מלנומה שעברו טיפול פסיכולוגי – ירידה של פי 7 בסיכון למוות ב-6 שנים הבאות וירידה של פי 3 ב- 10 שנים הבאות אחרי הטיפול. מחקרים רבים מצאו קשר בין מצב נפשי של חולי סרטן (אופי הביטוי הרגשי, רמת תמיכה חברתית, תחושת המצוקה ורמתה, רוח לחימה ומוראל) לבין תוחלת החיים אפילו במצבים רפואיים מורכבים. מדובר בממצא אשר מוסבר בעיקר בתכונותיה של המערכת החיסונית של הגוף שמושפעת במיוחד ממצבים רגשיים חיוביים/שליליים בעת מחלה. יש לציין שפורסמו גם מחקרים שלא מצאו שיפור בבריאות המטופלים בעקבות התערבות פסיכולוגית, אך רוב המחקר המדעי מאוחד סביב חשיבות מצבו הנפשי הטוב של החולה במחלת הסרטן, הן בטווח הקצר במהלך ההתמודדות עם המחלה, והן בטווח הארוך. תפקידו של הטיפול הפסיכולוגי בחולי סרטן הוא לספק, לפיכך, בראש ובראשונה מוקד לתמיכה במטופל למען איכות חייו, אך גם כחלק מהטיפול הרפואי שנועד להארכת חיים.

דפוסי התמודדות פסיכולוגית עם מחלת הסרטן
מודלים פסיכולוגים רבים מנסים לבחון כיצד ניתן להסתגל למתח ולחץ נפשי במצבים ממושכים של התמודדות, כפי שקורה בין היתר בהתמודדות עם מחלת הסרטן, החל מאבחונה ודרך הטיפול הרפואי וההתמודדות עם מה שקורה אחריו. למשל, שני הדפוסים המרכזיים להתמודדות שזוהו במחקרים הין מחד "התמודדות מכוונת-בעיה", כלומר, ניסיון להסיר את האירוע המאיים ו/או להעלים את השפעתו, ומאידך "התמודדות מכוונת-רגש", כלומר, ניסיון להפחית את התחושות השליליות שעולות כתגובה לאירוע. מחקרים רבים סבורים שהגישה הראשונה יעילה יותר לטיפול במצבי לחץ והפחתת חרדה בטווח הקצר, זאת מאחר והתמקדות ברגש לצורך הפחתתו עלולה גם להעצים אותו. עם זאת, זוהי גישה שלא בהכרח אפשרית לאורך זמן ואינה מתאימה לכל אחד. עלולים להיות לה גם מחירים בטווח הארוך בשל הניתוק הרגשי שהיא יוצרת והתעלמות מאיתותי אזהרה שדורשים פניה לטיפול חוזר.
מחקרים אחרים, הדגישו את חשיבות הקונטקסט (ההקשר) של האירועים, וציינו שיעילות אסטרטגיית ההתמודדות קשורה לנסיבות ולא ניתן לומר באופן חד משמעי ששיטה אחת יעילה תמיד יותר מאחרת. מחקרים אלו מצאו שהתמודדות מכוונת-בעיה אפקטיבית בעיקר במצבים הניתנים לשליטה, אך במצבים רוויים באי וודאות שכרה עלול להיות בהפסדה. מכאן שיש להתאים את אסטרטגית ההתמודדות לנסיבות הספציפיות של המצב, וחלק מהתמיכה הפסיכולוגית לחולה היא להבחין מתי לייעץ לו ולכוון אותו להתמודדות מכוונת בעיה, ומתי להתמודדות מכוונת רגש. לדוגמה, בשלב הראשון של אבחון מחלת הסרטן מוצף החולה במידע רב על האפשרויות השונות לטיפול ומגוון התוצאות האפשריות בעקבות הטיפולים. התמודדות מכוונת רגש במקרה הזה עלולה להיות שלילית, להביאו לפאסיביות ואי קבלת החלטות, והגברת המתח הנפשי. כאן דווקא נדרש להמחיש לחולה את השלב המיידי של הימים והשבועות הקרובים, תוך קבלה שלא ניתן לחזות באופן מדוייק את השלבים שבאים לאחר מכן. מכאן שהתמודדות מכוונת בעיה היא הדרך המתאימה יותר. למשל – "נבצע כעת פעולה כירורגית מסויימת שאחריה נבצע בדיקה מעבדתית, ולאחר שנזדהה במדוייק את מאפייני הגידול הסרטני נפנה לרופא מסויים שמוכר וידוע מראש, ונבקש ממנו המלצת טיפול תוך היוועצות שלו עם הצוות הרפואי הרב תחומי. בשלב הנוכחי לא ניתן לדעת מהו הטיפול העתידי ומה השלכותיו, ולכן חשוב להתמקד בפעולה שמתבצעת כעת בטווח הקצר והמיידי, ולקבל את אי הוודאות שתבוא לאחר מכן". נוסח מסוג זה יוצר הבניה של הסיטואציה, נותן לחולה שליטה מסוימת במצבו הנוכחי, ומגדיר את המשימה שעימה יש להתמודד באופן מיידי. לעומת זאת, מצבים אחרים אינם מתאימים לגישה זו. לדוגמה, בסיום תהליך הטיפול האינטנסיבי במרפאה (למשל, בסיום תהליך של הקרנות או כימותרפיה), מתחיל תהליך ארוך של מספר חודשים ושנים של התמודדות עם המחלה שהיתה, בין אם בתהליך החלמה ובין אם בתהליך של התמודדות עם מחלה כרונית. מדובר בתהליך ממושך, בו קיים תמיד צל ספק לגבי חזרתה או החמרתה של מחלת הסרטן. בתהליך זה אין משימה רפואית ספציפית שעומדת בפני המטופל, אלא דווקא נדרשת התמודדות נפשית ארוכת טווח לחזרה לשגרת החיים ומציאת משמעות מחודשת לקיום. לעיתים קרובות, דווקא כעת, כאשר העשייה המשימתית האינטנסיבית מסתיימת, צצות להן המחשבות, החששות והחרדות ביתר שאת. גם מאפייני התמיכה והטיפול הפסיכולוגי בשלב כזה משתנים: קיים בד"כ פחות עיסוק במחלה עצמה והשלכותיה, אלא דווקא יותר בחיים, בקיום, באי הוודאות הקיימת בעולם, ולעיתים אפילו בצמיחה והתפתחות שבאים לאחר המשבר – ראו לדוגמה את התקציר על המאמר "צמיחה פוסט טראומתית" (ראו סקירה מדעית מפברואר 2009) שנכתב על התמודדות חיובית שעולה דווקא מתוך הקושי במחלת הסרטן.
מחקר שבוצע בשנים האחרונות ביוון בחן דפוסי התמודדות ומצוקה נפשית בקרב נשים עם סרטן שד. במחקר זה נבדקו נשים שחלו בסרטן השד אשר דיווחו על אופן ההתמודדות שלהם ורמות המצוקה הנפשית שחשו יום לפני הניתוח, 3 ימים אחרי הניתוח ו-3 חודשים אחריו. המחקר גילה שינוי בדרך ההתמודדות הנפוץ והאפקטיבי של הנשים במצבים שונים. בדומה לתיאור האמור, נמצא שאסטרטגיות הפועלות בכיוון מהופך למצוקה, כמו קבלת המצב, פרשנות מחודשת חיובית למצב וכדומה, מתגברות עם הזמן, ואסטרטגיות שמתואמות עם המצוקה כמו הכחשה, אופייניות יותר לשלבים הראשונים של האבחון והמחלה ופוחתות עם הזמן.

דפוסי התמודדות דרך פניה לטיפול פסיכולוגי
רבים מחולי הסרטן אשר פונים לטיפול פסיכולוגי עושים זאת משום שהם מאמינים ומצפים שבעזרת טיפול זה יוכלו להתמודד טוב יותר עם המחלה עצמה – כלומר המטרה אינה בהכרח או רק הפחתה ומניעה של מצוקה נפשית אלא ציפיה שהטיפול הפסיכולוגי יוכל לתרום לריפוי הסרטן ושיפור ההחלמה ממנו. אחד המחקרים דיווח למשל ש-25% מהפונים לטיפול פסיכולוגי לפני או במהלך הטיפולים בסרטן מאמינים שהוא ירפה את הסרטן, וכמעט כל הפונים מאמינים שהוא יעזור להם להתמודד טוב יותר עם הטיפול הרפואי. כלומר, פניה של חולי סרטן לטיפול פסיכולוגי מהווה פעמים רבות חלק מגישה אקטיבית להתמודדות עם המחלה, אשר מנסה להיעזר במשאבים מהסביבה כדי להתגבר ולהמשיך הלאה.
זו ללא ספק גישה בריאה ונכונה, אבל היא חושפת את העובדה שחולי סרטן רבים אשר סובלים ממצוקה נפשית אינם פונים לטיפול כיוון שאינם מאמינים שניתן לעשות משהו עבורם. חולים אלו יגיעו לטיפול בלחץ הסביבה, בין אם בהמלצת המרפאה או המלצת המשפחה והסביבה, אולם מצבם הנפשי בעת הפניה לטיפול עלול להיות כבר גרוע למדי, שכן המודעות והרצון לקבל עזרה פסיכולוגית לא היה אצלם מראש, ועד שהמצב נהפך בלתי נסבל הם ציפו שהדברים יעברו מעצמם. על פי רוב הסבל העיקרי נובע מקשיי הסתגלות, הפרעות חרדה שונות ודיכאון.
מחקרים שפורסמו בעבר בנושא הראו שטיפול פסיכולוגי עשוי לעזור לחולי סרטן במספר כיוונים, החל מהורדת תופעות הלוואי של הסתגלות, חרדה ודיכאון, ועד לשיפור תפקוד המערכת החיסונית ואריכות ימים.
טיפול פסיכולוגי משפר את יכולתם של החולים להתמודד עם אי הוודאות שבמחלה ובמקביל גם מגביר את הידע שלהם על המחלה ואת יכולתם לגייס ידע כזה מהסביבה. מחקרים קודמים הראו שהטיפול הפסיכולוגי עזר לחולי סרטן ע"י שיפור ההסתגלות הרגשית למחלה, שיפור איכות החיים, מציאת דרכי ההתמודדות עם המחלה, הפחתת תופעות הלוואי מהטיפולים ובסופו של דבר הביא להארכת משך החיים הממוצע או תקופת ההפוגה מן המחלה.

סליחה עצמית כדרך התמודדות
הקשר בין סליחה לאחר וסליחה לעצמי: סליחה היא תהליך נפשי בו מופחתות מחשבות שליליות כלפי אדם פוגע, ולעיתים אף פיתוח רגשות חמלה כלפיו, גם אם אינן מביאות לנכונות לפיוס מלא כלפיו. אנשים שאינם סולחים נאלצים לשאת בקרבם רגשות כעס, שנאה, ואפקטים שליליים נוספים, אשר גורמים לפגיעה באיכות החיים ורגישות רבה יותר לחרדה ודיכאון. לפיכך התערבויות פסיכולוגיות שמטרתן הפחתת כעס וסליחה כלפי האחר נמצאו יעילות לשיפור באיכות החיים של האדם שנפגע.
אולם מה קורה כאשר הגורם הפוגע אינו ממש אדם אחר, אלא גורם בלתי מוגדר כמו מחלה התוקפת את הגוף, או אף גרוע מכך, אני עצמי וגופי, אשר פגע בי ולא שמר עלי? למעשה, זהו חלק מהדיאלוג שעושה אדם חולה עם עצמו בעת כעס ותסכול על המחלה. האנלוגיה בין מחלת הסרטן לאדם תוקף מזינה רגשות אשמה. נשים עם סרטן השד נוטות פעמים רבות להאשים את עצמן על תזונה לקויה, עישון, עיכוב באבחון המחלה וכדומה. מכאן שיכולתן לסלוח לעצמן ולמחלה חשובה אצלן במיוחד ועשויה להביא לשיפור משמעותי באופטימיות ובאיכות החיים. אדם המסוגל לפתח סלחנות עצמית הוא אדם המכיר בטעויותיו ומסוגל לוותר על תחושות של שנאה עצמית וביקורת עצמית קשה. תחושת אשמה קשה הוכחה כגורם מרכזי בהתפתחות של דיכאון ועל כן מחילה עצמית עשויה להגן מפניו. אנשים כאלו לא מאשימים עצמם באירועי חיים שליליים ולכן חווים פחות מצוקה, למשל בהתמודדות עם מחלות קשות.
ואכן, חוקרים מיוסטון טקסס בארה"ב בדקו ומצאו שגישה של קבלה עצמית (סליחה עצמית במונחי החוקרים) בקרב נשים החולות בסרטן שד מתקשרת לעליה באיכות חיים וירידה בהפרעות מצב רוח. החוקרים בחנו גם את השפעתה של גישה רוחנית ודתית על חוויית החיים של חולות סרטן ומצאו שהתמודדותן עם המחלה והחיים במהלך המחלה טובה יותר בזכות גישה זו. עם זאת, החוקרים מצאו קשר חלש בין הפעלת גישה של סליחה עצמית לגישה רוחנית. אולי ניתן להסביר זאת במונחים של מיקוד שליטה שכן סליחה עצמית הינה גישה המתמקדת בעצמי כגורם שמקבל את הנסיבות, ואילו הרוחניות והדתיות מייחסת את הויתור על הכעס לכוחות הטבע, ליקום, לאלוהים ולגורמים יותר חיצוניים בהם ניתן להאמין ועליהם אפשר להישען ולסמוך. מכאן שכל אחת מהגישות הללו עשויות לבטא דרך התמודדות יעילה וטובה עם מחלת הסרטן. החוקרים טענו שנשים בעלות שתי התכונות האלה יחדיו ייטו לחוות איכות חיים גבוהה יותר בהתמודדות עם הסרטן ונשים ללא אף אחד מאלו, עלולות להיות בסיכון גבוה יותר למצוקה נפשית בשלב זה.

הדחקה מול חרדה כדרך התמודדות עם המחלה
נשים המאובחנות כחולות בסרטן השד נכנסות על פי רוב למצב של חרדה ודאגה, ושיעור לא מבוטל נכנס אף לדיכאון. ניתן להבחין בהבדלים ברמת המצוקה ובדרך ההתמודדות של נשים שונות עם הידיעה והמחלה. אחת מהתגובות הנפוצות היא הדחקה והכחשה של המחלה ומשמעותיה. הדחקה הינה מנגנון הגנה פסיכולוגית אשר גורם לעיוות מסויים של המציאות כדי להימנע ממפגש כואב עם אמת כלשהי. הדחקה הינה מנגנון הגנה נפוץ, אך במצבי לחץ מנגנונים מסוג זה מועצמים ומופעלים באופן לא מודע ביתר שאת כדי להתמודד עם הדחק הנפשי המתעורר במצבים אלו. עם זאת, ישנם הבדלים אינדיבידואלים באופן שאנשים מפעילים מנגנוני הגנה מהסוג הזה, למשל, האם מדובר בהחלשה של משמעות הדברים או ממש התעלמות מהם, האם קבלת משוב מהסביבה (מהרופא המטפל למשל) מפחית את ההתעלמות, או שקיים ממש חוסר נכונות להכיר במציאות וכו'. כמובן שבין הכרה מלאה במציאות לבין הדחקה והכחשה קיים רצף, אך במקביל לכך אפשר לראות בקצה אחד אנשים שרואים בחסימת רגשות אסטרטגיה רצוייה שכן לדעתם הבעת רגשות וצרכים היא חסרת תועלת, ובקצה השני אנשים שסבורים שמודעות מלאה והבעת רגשות היא הדרך היחידה להתמודד עם דברים.
אחת הבעיות של מנגנוני הגנה היא שהם לא תמיד יעילים. כלומר יכול להיווצר מצב שבו אדם ידחיק רגשות ולא יהיה מודע למציאות הרגשית שלו באופן מודע ומלא, ובכל זאת יחוש חרדה בעוצמה גבוהה, ואף מוגברת בשל מרכיב אי הוודאות. ואכן נמצא שחולות בסרטן השד שהדחיקו רגשות והיו בעלות רמות חרדה גבוהות חוו רמות גבוהות יותר של מצוקה גם לפני וגם לאחר האבחון של המחלה. ממצאים אלו עולים ממחקר של חוקרים יפנים אשר בחנו השפעה של חרדה והדחקה רגשית על מצוקה נפשית בקרב נשים החולות בסרטן השד.
נראה לפיכך שהגישה האופטימלית להתמודדות נמצאת במקום כלשהו באמצע הרצף, לפחות לגבי ההתמודדות עם מחלת הסרטן. נראה שחוויה של חרדה ורגשות שליליים מגבירה מצוקה נפשית, ייאוש, חוסר אונים ומפחיתה תחושה של שליטה פנימית. מצד שני, הדחקה עלולה להגביר מצוקה, במיוחד לאחר האבחון וקבלת הממצאים. חולות אלו נזקקו לפי המחקר האמור להתערבות פסיכולוגית של עידוד והבעת רגשות לאחר אבחנת המחלה על מנת לאפשר התמודדות טובה בהמשך. המסקנה המרכזית של החוקרים הללו היא שהשלב בו מודיעים לחולה על הדיאגנוזה הוא שלב של לחץ משמעותי לחולה וזמן קריטי לביצוע התערבות טיפולית. בשלב זה רצוי לעודד חולות להביע יותר את הצרכים והתחושות שלהן על מנת שלא ייפתחו דפוסים של דיכאון וייאוש, שהוכחו בעבר כקשורים לחוסר הסתגלות ולסיכויי תמותה גבוהים יותר מן המחלה. ממצאים אלו מדגישים גם את המצב הייחודי של חולה הסרטן בטיפול הפסיכולוגי, שכן מידת החשיפה והמודעות "הרצויים" של המטופל במהלך פסיכותרפיה משתנה לעומת טיפול פסיכולוגי מסורתי.

התמודדות זוגית עם סרטן שד
נשים המאובחנות בסרטן השד אינן חיות בואקום חברתי. הן מלוות על ידי הסביבה שלהן ובעיקר בבן- זוגן ומשפחתן. לכן, רמת המצוקה הנפשית מושפעת גם מרמת התמיכה שבן הזוג מעניק. התגלותה של מחלה המאיימת על החיים, כמו סרטן, מציבה אתגר מורכב ליציבות הרגשית והיחסים בין בני זוג. מסתבר למשל, שלבני זוג גברים יש לעיתים תפיסה שונה לגבי איזו תמיכה להעניק לנשותיהן במהלך המחלה. לעיתים הם מסתירים את רגשותיהם ונשותיהם מפרשות זאת כהתנהגות בלתי רגישה ולא תומכת.
צוות חוקרים משולב מבי"ח הדסה ירושלים ומאוסטריה פרסם לפני מספר שנים מחקר שמטרתו היתה זיהוי הגורמים המשפיעים על מצוקה נפשית של חולות סרטן השד ובעליהן תקופה ממושכת אחרי אבחון המחלה ולאחר סיום הטיפולים ונסיגה/העלמות של המחלה. במחקר נבדקו משתני רקע ורמת המצוקה של זוגות ונמצא בו רמה נמוכה יחסית של מצוקה נפשית הן בקרב החולות והן בקרב הבעלים. יש להדגיש שרוב הנבדקות במחקר האמור היו בשלב מוקדם למחלתן, סימני המחלה נעלמו לחלוטין בתקופת ההחלמה שנבדקה והן היו במצב פיזי טוב יחסית. ממצא זה הביא את החוקרים להסיק שנשים כשנה לאחר סיום טיפול מוצלח בסרטן למעשה אינן נחשבות יותר כחולות בסיכון גבוה של מחלה קשה, ולכן התקופה הקריטית לטיפול ומעקב אחר מצוקה נפשית היא במהלך האבחון והטיפול במחלה. עם זאת, נשים שבני זוגם סרבו להשתתף במחקר דיווחו על מצוקה נפשית גבוהה יותר, כך שיתכן שחלק מהעדר המצוקה בקרב הזוגות שהשתתפו במדגם נובע מכך שהם מאופיינים בדפוס תמיכה חזק יותר מלכתחילה.

התמודדות עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד
נשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד מדווחות על רמות גבוהות של דאגה מפני סרטן ומצוקה כללית לעומת נשים ללא היסטוריה משפחתית כזאת. עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים ברמות המצוקה בהתאם לאסטרטגיות ההתמודדות שמופעלות ותוצאותיהם. ממצאי מחקר שבוצע על ידי חוקרים מהאגודה האמריקאית לסרטן באטלנטה מורה שסגנון התמודדות פאסיבי מקושר לרמות גבוהות יותר של מצוקה וחרדה מסרטן בקרב הנשים בעלות ההיסטוריה המשפחתית.
סרטן השד נמצא במקום השני מבחינת שכיחות, הגורם השני למוות בקרב נשים בכלל והגורם הראשון בקרב נשים צעירות. ההסתברות לחלות בסרטן שד בקרב נשים ללא היסטוריה משפחתית הוא כ-1 ל-8 או 9. אולם הסתברות המחלה עבור נשים עם היסטוריה משפחתית גדול מכך ועומד על פי 2-3 לעומת נשים מהאוכלוסיה הכללית. הדבר גורם לנשים בריאות עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד לחוות רמות מצוקה וחרדה גבוהות מתוך חשש לחלות במחלה לעומת נשים ללא עבר משפחתי. הדבר אף גורם לעיתים לאמונות ומחשבות מטרידות בקרב נשים אלו שעצם הלחץ והחרדה מפני הסרטן יהוו בעצמם גורם שיגביר את ההסתברות לחלות, וכמובן שבעקבות זאת רמת המצוקה גוברת עוד יותר.
כפי שצויין קודם לכן, הספרות המחקרית תיארה בעבר אסטרטגיות התמודדות שונות והשפעתן על המצוקה הנפשית. נהוג לבחון שני סוגים עיקריים: התמודדות אקטיבית – זו העושה שימוש במשאבים פנימיים המביאה להתמודדות הממוקדת בבעיה ומכוונת לשינוי אקטיבי של המצב, לעומת אסטרטגיה פאסיבית כוללת בעיקר הכחשה של הבעיה. אסטרטגיה שאיננה מצויה ברצף האקטיבי-פאסיבי היא גישה המתמקדת בתמיכה חברתית של בני משפחה, חברים ואנשי מקצוע. האסטרטגיה הפאסיבית עשויה להיות יעילה במקרים של אירועים שוליים יחסית שאינם דורשים התמודדות נפשית קשה. עם זאת, כאשר עוצמת הלחץ גוברת וההתמודדות מציבה את הפרט מול אתגרים קשים, אסטרטגיה זו לא רק שאינה יעילה כנגד המצוקה הנפשית, אלא הופכת לגורם מרכזי של חרדה ופגיעה תפקודית המתקשרת להסתגלות לא טובה למצב עם מאפיינים של דיכאון ותחושת מצוקה.
ממצאי המחקר העיקריים היו שנשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד נוטות להשתמש באסטרטגית התמודדות פאסיבית בשיעור גבוה יותר מנשים ללא עבר כזה, ושהשימוש באסטרטגיה זו בקרב נשים אלו גורם להן מצוקה נפשית מוגברת, לעומת נשים בעלות רקע משפחתי של סרטן שהשתמשו באסטרטגית התמודדות אקטיבית. הדבר מדגיש את הצורך בהגברת המודעות החברתית בקהילה למצוקה של נשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן שד, ומתן תמיכה פסיכולוגית לנשים אלו. המרפאות המטפלות בבנות המשפחה החולות בסרטן שד אמורות מטבע הדברים להיות המוקד שממנו תצא הקריאה למודעות וטיפול, כחלק מהתמיכה המשפחתית והקהילתית שמרפאות כאלה צריכות לתת בראייה מערכתית של הטיפול שאינה מסתיימת רק בחולה עצמה המטופלת במרפאה. לגישה כזו עשויה להיות תרומה משמעותית למניעת מצוקה נפשית בקרב בנות משפחה של חולות בסרטן השד בטווח הארוך.

מצוקה נפשית והתמודדות עם סרטן הערמונית
עד כה התמקדנו בסרטן השד האופייני בעיקר לנשים (אמנם אין מודעות לכך באוכלוסיה אבל ישנם מקרים, לא שכיחים אמנם, של סרטן באזור החזה גם בקרב גברים). סוג הסרטן שאופייני לגברים הוא סרטן בבלוטת הערמונית. שכיחותו סרטן הערמונית עלתה בשנים האחרונות בצורה חדה, בעיקר בגלל שיטות אבחון יעילות יותר שפותחו. עם זאת, קיים בידנו מעט מחקר וידע על מצב המצוקה ובריאותם הנפשית של גברים הלוקים במחלה זו. סרטן הערמונית הינו נדיר בקרב גברים מתחת לגיל 50, אולם לאחר גיל זה, השכיחות עולה באופן חד בכל עשור נוסף לחיים, ובמיוחד אחרי גיל 70, כך שרוב הגברים בגיל המבוגר נמצאים בסיכון גבוה לחלות בסרטן הערמונית. הגידול מתפתח בד"כ באיטיות לאורך הרבה שנים, אולם בשלב כלשהו הוא מהווה סכנת חיים ולמעשה 10% מתמותת גברים מסרטן נובעת מסרטן בבלוטת הערמונית. עם זאת, העובדה שסרטן הערמונית אינו בהכרח מסכן חיים בטווח המיידי עבור רבים מהחולים הופכות אותו לכאורה למחלה פחות מסוכנת, ויתכן שבשל כך קיימת פחות מודעות לגבי המצוקה הנפשית הפוטנציאלית של גברים המאובחנים כחולים בסרטן הערמונית.
חוקרים מאוניברסיטת ווסטמיניסטר בלונדון ביצעו מחקר שנועד לזהות את השכיחות של מצוקה נפשית בקרב גברים אלו ולנטר את הגורמים המנבאים מצוקה נפשית. הם מצאו ש-38% מהגברים במדגם שחלו בסרטן הערמונית חשו מצוקה נפשית, אחוז דומה לשיעורי הנשים חולות סרטן שד המצויות במצוקה נפשית עקב המחלה. הדבר מצביע על צורך במודעות רבה יותר לפוטנציאל המצוקה הנפשית בקרב חולי סרטן הערמונית, ובמיוחד אצל אלו הסובלים מפגיעה תפקודית ו/או שחיים עם מחסור בתמיכה משפחתית וחברתית. ואכן חולים אחרי טיפול מוצלח בסרטן הערמונית וכאלו שנהנו מתמיכה חברתית ומשפחתית טובה אופיינו במצוקה נפשית קטנה יותר.
רבות מן הבעיות הפסיכולוגיות המשפיעות על גברים עם סרטן הערמונית דומות לבעיות של חולי סרטן באופן כללי. מצוקה נפשית עלולה להתרחש בנקודות זמן שונות במהלך התפתחות המחלה: בזמן הבדיקה, אבחון המחלה, הטיפול וכדומה. בנוסף, יכולה להתפתח חרדה ממצב של החמרה במחלה שמצוייה במצב לא אלים, מהתלות באחרים וכן ממוות מן המחלה. מאחר והטיפול העיקרי בחולי סרטן הערמונית כולל ניתוח, הקרנות וטיפול הורמונאלי, אשר עלולים להתקשר לתופעות לוואי של פגיעה בתפקוד המיני, בשלפוחית השתן ובתפקוד המעיים, קיימת בשיעור גבוה חרדה מפני תופעות לוואי אלו. תחושת המבוכה מהליקוי התפקודי שעלול להגרם מסרטן הערמונית גורם פעמים רבות לשינוי לרעה בדימוי הגוף, בהערכה העצמית, בדימוי ובזהות הגברית, ובעקבות זאת בהשפעה לרעה על התפקוד המיני. גברים שמאובחנים בסרטן זה, נוטים לעיתים קרובות להסתיר עובדה זו בשל מבוכה, פחד מסטיגמות וחשיפת הצורך בתמיכה. שינויים במצב הרוח כוללים על פי רוב תחושת אי שקט וירידה בהסתגלות, חרדה ודיכאון. קיים גם פחד מפני קבלת החלטה נכונה/שגויה שתהיה בלתי הפיכה במצבים בהם הגידול הוא מקומי. פעמים רבות למרות אבחון המחלה מומלץ לחולים לא לטפל בה ולהישאר במעקב עד שהגידול יהיה גדול יותר ורק אז להסירו. הדבר עלול ליצור מתח ותחושת מצוקה ממושכת לאורך שנים בשל אי הוודאות.
לבנות הזוג של חולי סרטן הערמונית תפקיד מרכזי בתמיכה, דווקא על בסיס העובדה שהדימוי הגברי עלול להיפגע אצל חולי סרטן הערמונית. במחקרים נמצא שחולי סרטן הערמונית שהיו רווקים נטו למצוקה גבוהה יותר בשל המחשבה שאף אישה כבר לא תרצה אותם לאחר הטיפולים.
הנושא של המיניות שנפגעת והתחושה של החולה שאינו אטרקטיבי יותר מבחינה מינית מוכרת שנים רבות מתוך מחקרים על חולות בסרטן השד. מבחינה זו, שוב, נמצא שכמעט אין הבדל בין תחושותיהם של גברים החולים בסרטן הערמונית ונשים אשר חולות בסרטן השד. בשני המקרים נפגעת תחושת האטרקטיביות האישית של החולה ועולות חששות מתגובת בן/בת הזוג והסביבה בכלל בהקשר זה.
לסיכום, שיעור המצוקה הנפשית של גברים החולים בסרטן הערמונית, בעיקר בשלבים מתקדמים הדורשים טיפול רפואי, דומה לשיעור המצוקה של נשים החולות בסרטן שד. לכן יש חשיבות למודעות רבה בהרבה מזו הקיימת כיום למצבו הנפשי של החולה בסרטן הערמונית. יתכן שקצב התפתחות המחלה הנמוך יותר, וסטריאוטיפים לגבי תפקוד רגשי של גברים לעומת נשים, השפיעו לרעה עד היום על הטיפול הפסיכולוגי והתמיכתי בגברים שחלו בסרטן הערמונית. גם כאן, כמו במקרים הקודמים שתיארנו, המוקד המרכזי לשינוי הגישה נמצא בבתי החולים והמרפאות שמטפלות בחולי סרטן הערמונית, שכן המרפאות הפסיכולוגיות יכולות לתת את המענה התמיכתי רק כאשר הדרישה והמודעות עולה מהשטח, הן בקרב מטופלים והן בקרב הגורמים הרפואיים.

פסיכותרפיה – טיפול פסיכולוגי עבור חולי סרטן
טיפול פסיכולוגי בגישה דינאמית עשוי להיות אפקטיבי כגישה להבנת הקונפליקטים וההתמודדויות הפסיכולוגיות שחווים חולי סרטן, ועל ידי כך להקל על הסבל הנפשי ומתן משמעות ותקווה לעתיד. מכאן שניתן לראות בו דרך טיפולית שמלווה את החולה הן בהתמודדות עם המחלה בהווה ובטווח הקצר, והן עם השלכותיה לעתיד בטווח הארוך, בין אם במסלול הבראה, ובין אם במסלול התמודדות עם מחלה ממושכת וכרונית.
הטיפול הפסיכודינאמי בחולי סרטן אינו שונה בעקרונותיו ממהלך טיפולי באוכלוסיה בריאה, אך הוא דורש התחשבות ותשומת לב לגורמים ספציפיים שאופייניים למצב החולה והמחלה: למשל, לתהליך המחלה והטיפול בה, לצורך בגמישות במסגרת הטיפולית אשר מותאמת למצב הנפשי והרפואי של החולה, דגש על איכות חיים נפשית בתקופה שבה רוב תשומת הלב ניתנת לבריאות פיזית, התייחסות אחרת של המטפל להגנות הנפשיות של החולה במהלך המחלה ואחריה, ובמיוחד הבנה וקבלה שמערך ההגנות שנדרש ושמופעל במצבי מחלה שונה ממצב רגיל באוכלוסיה בריאה. לדוגמה, הכחשה של רכיבים במחלה על ידי החולה עשויים להיות מועילים ו"בריאים" במקרים מסויימים, בעוד שבמקרים רגילים של טיפול פסיכודינאמי היו נחשבים לבעייתיים.
טיפול פסיכודינאמי מתמקד בד"כ בקונפליקטים מרכזיים כפי שהם באים לידי ביטוי במצבו של המטופל, בהיסטוריה המשפחתית שלו, בהעברה (טרנספרנס), וכמובן בנסיון להגיע למודעות ותובנות באשר לקונפליקטים אלו אותם מנתחים ומעבדים במהלך הטיפול.
מודל ההתערבות במשבר מנסה להקל על הסימפטומים הפסיכולוגים המלווים את המחלה או מקבלים אופי ייחודי בגלל המחלה, ולייצב את המשבר על ידי פיתוח מודעות לתהליכים הנפשיים המלווים אותו ושחרור מרכיבים לא מודעים אשר פוגעים בתהליך ההתמודדות. אין ספק שטיפול במצב משבר כולל יותר תמיכה באגו ועידוד יחסית לטיפול מסורתי באוכלוסיה בריאה. המטרה קצרת המועד של הטיפול הינה דיכוי הסימפטומים הפסיכולוגיים השליליים ותמיכה בטיפול הרפואי, תוך כדי עידוד העברה חיובית בתהליך הטיפול.
בהקשר האישי של המטפל כאדם, יש להיות מודעים שהטיפול בחולי סרטן יכול להפעיל תהליכים עוצמתיים של העברה נגדית, ובמיוחד בטיפול בחולים קשים מאוד. הדבר עלול לגרום לשחיקה מהירה של מטפלים – רופאים, פסיכולוגים, אחיות וכל צוות אחר שקשור לתחום, הנחשפים למקרים רבים וקשים של חולי סרטן. מכאן שיש להכין מערך תמיכה והדרכה גם לצוות המטפל במחלקות ייעודיות שעוסקות בטיפול בחולי סרטן בשלבים השונים של המחלה. עבודה מהסוג הזה דורשת מהמטפלים להאמין בערכה של פסיכותרפיה דינאמית נוכח כאב, סבל ומוות, ולהיות מסוגלים להתמודד עם אינטימיות והיפרדות מבלי לפתח שחיקה ופגיעה נפשית משנית בעצמם.
הטיפול הפסיכודינאמי בחולי סרטן יעיל בעיקר להבנת התגובות הרגשיות של חולי סרטן. הוא מספק זווית ראייה שמאפשרת בירור של סימפטומים נפשיים ועיתוי פריצתם בתגובה ללחצים בעקבות האבחנה וההתמודדות עם מחלת הסרטן, כמו גם לאינטראקציה בין גורמים אישיותיים ונפשיים שקדמו למחלה עם טריגרים שהופעלו דווקא בעת פרוץ המחלה ו/או ההתמודדות עימה. המודל הפסיכודינאמי מציע גם נקודת מבט חשובה על יחסי רופא/מטפל – חולה החשובים להבנת ופתרון קונפליקטים. לדוגמה, היענות להמלצות הטיפול במחלה אל מול סירוב (אקטיבי או פאסיבי) שמביא לאי קבלת טיפול, יכולים להתפרש במונחים של העברות והתנגדויות. עם זאת, המאפיינים הייחודיים של מצב המחלה, כפי שפורטו קודם לכן, עשויים לשנות את האינטרפרטציה המסורתית של הגישה הדינאמית בהקשר זה.
כידוע, הגישה הפסיכודינאמית אינה מקשה אחת, ויש בה מגוון של שיטות וגישות. לפיכך צפוי שמטפלים בגישות פסיכודינאמיות שונות ישימו דגש על היבטים שונים של המחלה. לדוגמה, גישה המדגישה את הדינאמיקה המבנית תשים דגש על תפקודי האגו, ההגנות ומנגנוני ההתמודדות. מודל של יחסי אובייקט יתייחס בוודאי לאיום שנוצר באובדן האובייקט ומערכת היחסים בין מטופל ומטפל, ואילו מודל המבוסס על פסיכולוגית העצמי יהיה רלוונטי להבנת האיום על שלמות העצמי, המידה בה החולה חש תמיכה ואמפתיה בסביבתו וזולת העצמי שהוא מגייס להתמודדות עם המחלה.
בשנים האחרונות נוצרה פופולאריות לגישות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). מקורות הגישה דווקא בהיבט מערכתי-פיננסי שכן חברות הביטוח בארצות הברית החלו לצמצם את תמיכתם בטיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח וביקשו למצוא שיטות טיפול שיביאו להישגים בטווח קצר יותר. ואכן גישה זו נמצאה יעילה, בעיקר בטיפול ממוקד של בעיות פסיכולוגיות שונות. מבחינה זו התמודדות פסיכולוגית עם מחלת הסרטן ועם הטיפול הרפואי שבה עשויים להתאים להגדרות אלו, שכן תקופת הטיפול הרפואי האינטנסיבי בסרטן ממוקד על פי רוב על פני מספר שבועות, וחלק מהתכנים הנפשיים המאפיינים תקופה זו ממוקדים ומאפשרים שימוש בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי.
מגמה פופולארית נוספת היא הטיפול הפסיכולוגי הקבוצתי. מבחינה מוסדית הטיפול הקבוצתי מאפשר מתן טיפול למספר רב של אנשים גם בסביבה של קיצוצים ותקציב מצומצם. אולם הטיפול הקבוצתי אינו בהכרח טיפול פחות טוב שכן קבוצות יכולות גם להעניק רווחים נוספים שאינם קיימים בטיפול האינדיבידואלי. קבוצת עמיתים שעוברים תהליכים רפואיים ונפשיים דומים עשויה לספק תמיכה חברתית, הפחתת החשש והחוויה של הסטיגמה והקטנת הבידוד החברתי. קבוצות גם מקלות על שיתוף המידע ומאפשרות למשתתפים בהן ללמוד גישות הסתגלותיות ואסטרטגיות התמודדות מן המשתתפים המתפקדים טוב יותר בקבוצה. מבחינה זו גישת הטיפול הקבוצתי משתלבת עם גישות העזרה העצמית הצוברות גם הן פופולאריות רבה עם השנים.
מרכז רפואי לטיפול בחולי סרטן בסידני אוסטרליה פיתח תוכנית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי שהופעלה במסגרת קבוצתית וכללה 12 מפגשים. טיפול CBT הינו מובנה ומגדיר בד"כ מטרות ברורות לשלבים להשגתם, המוגדרים במונחים קוגניטיביים (מחשבות, זיכרונות, אמונות) והתנהגותיים. במקרה הנוכחי הוגדרו מטרות התוכנית הטיפולית כך:
1. ארגון מחדש של המחשבות והאמונות: המשתתפים יזהו את תבניות לא-מסתגלות ואמונות לא רציונאליות בהקשר למחלה ולעצמם וילמדו לשנותם.
2. פיתוח אסטרטגיות התנהגותיות: המשתתפים ילמדו מגוון של אסטרטגיות התמודדות הכוללות תקשורת אפקטיבית, שיפור אסרטיביות, אסטרטגיות התמודדות, הצבת מטרות, שימוש בקשרים חברתיים, הרפיה עצמית ומיומנויות דומות נוספות.
3. ביטוי עצמי: יצירת מסגרת למשתתפים בהם יוכלו לבטא את בעיותיהם, דאגותיהם ורגשותיהם בקבוצה, ויפתחו את יכולתם לתקשר עם בני המשפחה וחבריהם הקרובים.
תוכנית הטיפול כללה 12 מפגשים קבוצתיים בני שעתיים כל אחד. בקבוצה היו בין שבעה לתשעה משתתפים והיא הונחתה על ידי שני מטפלים מצוות המרפאה. המשתתפים קיבלו הנחיות ו"שיעורי בית" ביציאה מכל מפגש, שנועדו גם לשיפור יכולת השימוש שלהם במיומנויות הנלמדות וגם יצרו רצף חוויתי בין המפגשים. כל מפגש הורכב מחזרה על שיעורי הבית שניתנו בשבוע הקודם, הסברים תאורטיים ותרגולים קבוצתיים. הדיון בקבוצה התמקד ביישום הטכניקות הקוגניטיביות וההתנהגותיות השונות שנלמדו על מנת לשפר את יכולת השליטה של המשתתפים במצבים קשים. המנחים עודדו את המשתתפים לשתף ולהביא מניסיונם האישי למען הצלחת הטיפול של כל חברי הקבוצה. במפגש הראשון המנחים חילקו למשתתפים חוברת המכילה הסבר על עקרונות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ועל כל אחד מהנושאים שיעלו בתכנית. דפי דיון נוספים ושיעורי בית ניתנו בהמשך במהלך המפגשים הקבוצתיים השבועיים.
כמובן שמודל זה פותח לאור הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, אך ניתן לשלבו ללא קושי בגישות אחרות דינמיות יותר, כאשר חלק מהפעילות מוקדשת למיומנויות וחלק אחר לתהליכים פסיכולוגיים עמוקים יותר, תמיכה נפשית למשתתפים, ודגש על היבטים פסיכודינמיים הקשורים להגנות, השלכות, העברה, התייחסות לעצמי ולאחר, ועוד.
כיוון אחר מתייחס להיבט הרב-ממדי שנדרש בטיפול בחולי סרטן. חוקרים יפניים דיווחו על תכנית חדשה שפיתחו להתערבות פסיכו-סוציאלית רב ממדית עבור חולות בסרטן שד במרכז אונקולוגי-המטולוגי בבית חולים ביפן. התכנית כללה אבחון מקיף ומעקב, פסיכותרפיה אישית שהותאמה לצרכיי המטופלת וטיפול תרופתי פסיכיאטרי במקרים הנחוצים אשר ניתנו על ידי מומחי בריאות הנפש במרפאה.
במחקר השתתפו 50 נשים שחלו בסרטן שד בשנית אחרי אפיזודה קודמת של המחלה. נשים במצב זה מצויות בסיכון גבוה למצוקה נפשית בעיקר על רקע הישנות המחלה. החוקרים הסבירו שהתכנית נבנתה על מנת להתגבר על סוגיות ובעיות פסיכולוגיות לא מודעות המצויות בבסיס המצוקה הנפשית שנחווית לעתים קרובות ע"י חולות סרטן.
החוקרים דיווחו שיותר מ-80% ממשתתפות תכנית ההתערבות סיימו אותה, וזאת לעומת שיעורים נמוכים בהרבה בתכניות טיפול אחרות ביפן. החוקרים מציינים שהתרבות היפנית מקשה על היעזרות בטיפול פסיכולוגי בגלל שחלק מהקודים התרבותיים ביפן קובעים שלחשוף בעיות אישיות עם מישהו מחוץ למשפחה, ובכלל, אינו מקובל ומבייש. לפיכך הצלחת ההתערבות הנוכחית שהותאמה אישית לכל מטופלת הינה חיובית במיוחד. מבחינה זו חשוב ללמוד מהצלחה זו ומההתאמה האישית שבוצעה במחקר זה לכל חולה, כיוון שגם בישראל ובמקומות אחרים בעולם קיימות אוכלוסיות מסוימות בעלות תרבות דומה שאינה מעודדת חשיפה אישית, בוודאי לא מחוץ למשפחה הגרעינית.

 רצף המחקר והטיפול כפי שתואר על ידי החוקרים (אקצ'י ושות', 2007)
הממצאים שדווחו הורו על ירידה בשיעור ההפרעות הנפשיות שהתפתחו בעקבות מחלת הסרטן, כגון דיכאון וחרדה. ממצאים קודמים של החוקרים האמורים הורו שדיכאון שהופיע בקרב חולי סרטן לא השתפר באופן ספונטאני כעבור חצי שנה עד שנה לאחר אבחון הסרטן, וכן שהטיפול בתרופות נוגדות דיכאון לא היה יעיל. שילוב האבחון, הטיפול הפסיכולוגי, הטיפול התמיכתי, והטיפול התרופתי-פסיכיאטרי במקרה הנוכחי הביא לשיפור היעילות הטיפולית הכוללת.
קיים ספק כמובן האם ניתן להשליך מתוך ממצאי מחקר ספציפי זה, ובמיוחד בתרבות הייחודית שבו הוא בוצע, לשיטות התערבות בישראל, אך הוא מצביע על הצורך להתייחס ולהרחיב את הטיפול המרפאתי בחולי סרטן מעבר למיקוד במחלה עצמה. המערך הנפשי במרפאה המטפלת בחולי סרטן צריך לכלול הערכה מקיפה של המצב הפסיכולוגי של החולה לאורך כל זמן שהותו בטיפול ובמעקב שלאחר מכן, דגש רב יותר על איתור וסיכון של התפתחות הפרעות דיכאון וחרדה, שילוב פסיכותרפיה בדרך זו או אחרת בהתאם לשיטות שתוארו, ושילוב טיפול תרופתי פסיכיאטרי במידת הצורך.

לסיכום
הרפואה המתקדמת בימנו מביאה להצלחות ניכרות בטיפול בסרטן והארכת חיי החולים בסרטן. עם זאת, מעט מידי תשומת לב ניתנה עד היום למרכיב הנפשי המלווה את המחלה, הן באופן עקיף לגבי המצוקה שנוצרת מהמחלה, והן באופן ישיר לתהליך ההחלמה שיכול להיתמך בעזרת מערכת חיסונית חסונה יותר אשר מושפעת ממצבו הנפשי של החולה. מנגנוני התמיכה הפסיכולוגית בחולי סרטן צריכים לעבור לפיכך מהפך, הן ברמה האינדיבידואלית של הטיפול בפרט והן ברמה המערכתית של היערכות מרפאות הטיפול בחולי סרטן לתמיכה נרחבת יותר גם להיבטים הנפשיים שעוברים על חולי הסרטן ובני משפחותיהם.

The post טיפול פסיכולוגי עבור חולי סרטן ומחלות ממושכות appeared first on PSY.

תהליך ההריון יוצר פעמים רבות מצבי מתח וחרדה וחשוב להבין את מקורם ואת המאפיינים הייחודיים שיש להם בזמן הריון לעומת במצבים אחרים בחיים.
מספר גורמים מרכזיים נמצאו כמשפיעים על חרדות בהריון. ניתן לחלק אותם לשני סוגים, האחד קשור ישירות להריון: פחד מתהליך הלידה, פחד מהולדת ילד נכה או פגום, חששות לגבי המראה החיצוני במהלך ההיריון וכדומה. הסוג השני קשור לחיים שלאחר הלידה: חשש משינוי הסטטוס בחיים וההתמודדות עם ההורות, שינויים בחוויה האינדיבידואלית של נשיות ועוד.
רמות החרדה הגבוהות ביותר נמדדות בתחילת ובסיום ההיריון, ופחות באמצע תקופת ההיריון. תגובות אלו אינן תלויות במבנה אישיותי, אם כי, מטבע הדברים, מחקרים מצאו שנשים שסבלו מבעיות נפשיות וכן נשים שחוו הפלה בעבר, אופיינו ברמות חרדה גבוהות יותר למשתנים אלו.
מבחינה חברתית ותדמיתית, הריון נתפס מאז ומתמיד כאירוע חיובי בחיי האישה והמשפחה. זהו אירוע חיים מכונן המוביל לתפקיד חברתי חדש ורבים רואים לפיכך בהריון כתקופה אופטימית המביאה איתה רגשות נפלאים של רווחה וחוזק פסיכולוגי, או לפחות ניסיון התפתחותי נורמאלי וחיובי, בכללותו. התדמית החיובית הזו מנעה כנראה ביטוי של היבטים פחות נעימים של ההיריון. כיום ברור למדי שהריון הוא גם תקופה של משברים פסיכולוגיים וביולוגיים ושל מהפכים רגשיים. החוויה האישית בהריון עשויה לנוע בין קצוות של עוצמה פסיכולוגית חיובית כנ"ל לבין שפל. הכרה בכך חשובה כהכנה נפשית של נשים וגברים לקראת תקופת ההיריון ביצירת ציפיות ריאליות לבני הזוג, ובמיוחד לאישה ההרה. אך לדבר השפעות גם על רווחתו הפיזיולוגית והפסיכולוגית של התינוק לעתיד. מאחר והאישה ההרה משמשת כסביבתו ההתפתחותית של העובר, שינויים פסיכולוגיים אצל האם עלולים להשפיע על העובר. השפעות אלו באות ללא ספק לביטוי בכך שמצבה הפיזי של האם, המושפע בין היתר ממצבה הנפשי, משפיע בצורה ישירה על התפתחות העובר. אך מעבר לכך, קיימת סברה, שאמנם איננה מגובה מספיק מבחינה מחקרית אך היא סבירה למדי, שגם בריאותו הנפשית של העובר מושפעת מצבה הנפשי של האם.\
מוקד המחקר המרכזי במהלך השנים היה על השינויים בתגובותיה הרגשיות של האישה לאחר הלידה, יותר מאשר על מצבן הפסיכולוגי של נשים במהלך ההיריון. הדבר נבע בעיקר מתוך ממצאים סטטיסטיים שהצביעו על כך שהתקופה הסמוכה ללידה מאופיינת בפגיעות  גבוהה להפרעות נפשיות חמורות כגון פסיכוזה ודיכאון חריף, בעוד ששכיחות הפרעות אלה במהלך ההיריון נמוך באופן יחסי. נראה, אם כך, שעוצמת התופעות הפסיכולוגיות החמורות אחרי לידה הסבו את תשומת הלב מתופעות פסיכולוגיות חלשות יותר, אך נפוצות מאוד, בקרב נשים הרות. ואכן, כאשר לוקחים בחשבון תופעות פסיכולוגיות בעוצמה קלה עד בינונית ניכר שיעור גבוה של נשים הסובלות מהן, לא פחות מאשר שיעור התופעות החריפות יותר שלאחר הלידה. למעשה קיימת סבירות גבוהה יותר לדיכאון במהלך ההיריון מאשר אחרי הלידה. עם זאת, מדובר בד"כ בדיכאון חלש יותר בעוצמתו, שמתואר יותר כדכדוך ונטייה לתנודות במצב הרוח מאשר דיכאון קליני.
נשים אשר חוו את תקופת ההיריון כבלתי נשלטת הפגינו חרדה מוגברת לגבי הולדת ילד פגום. הדבר קשור גם לתכונה שנקראת ייחוס מיקוד השליטה (פנימי או חיצוני).  מסתבר שאישה בעלת מיקוד שליטה חיצוני, אשר מייחסת את מוקד השליטה באחרים, מראה פחות דאגה לגבי הופעתה החיצונית בהריון ומפגינה רמות נמוכות של חרדה בכל ההקשרים של ההיריון. יתכן שאישה כזו מסוגלת לייחס לצוות הרפואי ולאנשים אחרים בסביבתה יכולת גבוהה לדאוג לה ולרווחת הריונה. עם זאת, נשים עם מיקוד שליטה פנימי מצויות בממוצע בחרדה גבוה יותר במהלך ההיריון.
מאפיינים אישיותיים ופסיכולוגיים הקשורים לפרט לפני ההיריון כגון נטיות לחרדה ודיכאון, מגבירים כמובן הסתברות לקשיים פסיכולוגיים גם בתקופת ההיריון. עם זאת, מאפיינים שכאלה יכולים להסביר רק כ-20 אחוז מהחרדות שמתעוררות אצל נשים בהריון. כלומר, ניתן להסיק שחרדה מההיריון ובתקופת ההיריון הינה תופעה ייחודית ומצבית שיש להפרידה ממצבי חרדה אישיותיים או כלליים בחיים. תקופת אמצע ההיריון מאופיינת ברמות חרדה נמוכות יותר אצל רוב הנשים, וכאן יבואו לביטוי בד"כ נטיות קודמות. מחקרים מצאו שנשים שסבלו מהפרעות חרדה או דיכאון בחייהם נטו לתגובות חרדה גבוהות יותר באמצע ההיריון מנשים שלא אופיינו בתופעות אלה. עם זאת, תקופת תחילת וסיום ההיריון מאופיינות כנראה בחרדות ספציפיות ונורמטיביות לכל האוכלוסייה, כלומר מדובר בסימפטום מובחן הנבדל מתופעות חרדה ודיכאון אחרות. ממצאים אלו מורים שאין להתייחס להיריון כאירוע חיים פשוט. הוא כרוך בפחדים ספציפיים ויש להכין נשים ובני זוג העומדים להיכנס לתקופת הריון לקראת הקשיים האפשריים הללו.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

The post התמודדות פסיכולוגית עם תהליך הריון תקין appeared first on PSY.

בסיום המאמר למטה מצורף ראיון של פרופ' קפלן בתכנית הבריאות של רפי קרסו בנושא המאמר הנוכחי

הפלה הינה אירוע שכיח יחסית המתרחש בכ-10-25 מההריונות (תלוי בשיטת המדידה ובאוכלוסיית היעד). למרות הידיעה שאירוע כזה יכול להתרחש, נשים אינן מוכנות לו ולכן  הוא מעורר תגובות פסיכולוגיות מסוגים שונים, ברוב המקרים תגובות של מתח, חרדה ודיכאון. הדבר נובע הן מהרכיב הטראומטי והפתאומי של ההפלה, והן בשל העובדה שהפלה היא אירוע של אובדן שגורר לפיכך תגובות אופייניות של אבל ושכול. נוסף לכך, כמובן, החשש שעולה אצל נשים שחוו הפלה מפני הישנות האירוע בהריון הבא או אף חשש שלא יוכלו להביא ילדים כלל באמצעות הריון טבעי.
נשים אשר חוו הפלה נמצאות בסיכון משמעותי לפתח סימפטומים של חרדה, מייד לאחר ההפלה ועד חצי שנה לאחר האובדן. מעבר לתקופה זו התוצאות המחקריות אינן עקביות וההנחה היא שהשפעת האירוע הטראומטי הולכת ופוחתת. מחקרים סטטיסטיים מורים שהפלה מגבירה סיכון להפרעות חרדה מסוגים שונים, כולל התקפי חרדה, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) וחרדה חברתית.
הפלה כאירוע טראומטי עלולה לגרום תגובה פוסט טראומטית גם לפרקי זמן ארוכים, ובמיוחד בשל כך שהפלה אינה אירוע המנותק ממערך החיים בהמשך, כלומר, נשים שלא מצליחות להביא ילדים תקופות ארוכות לאחר הפלה עלולות לחוות את ההפלה באופן טראומטי גם זמן ארוך מאוד לאחר מכן. לעומת זאת, הריון בריא שמביא בעקבותיו תינוק, עשוי להחליש משמעותית ואף לרפא כליל את השפעתה הפסיכולוגית של ההפלה. כ-50% מהנשים שעוברות הפלה הרות בשנית בתוך שנה לאחר אירוע הפלה. עם זאת, כניסה להריון אחרי הפלה, גם תקופה ממושכת אחרי האירוע, מעוררת חששות וחרדות מוגברים, יחסית למצבי כניסה להריון ללא רקע של הפלה.
ישנם הרבה פחות מחקרים הבוחנים את תגובת הגברים – בני הזוג של נשים שעברו הפלה. באופן כללי נראה שגברים בהחלט מגיבים פסיכולוגית להפלה שעברה בת זוגם, אך אסטרטגיות ההתמודדות שלהם שונות מאלו של הנשים (כפי שעולה למעשה מאפיון כללי של הבדלים פסיכולוגיים בנושא מגדר). לדוגמה, אצל גברים נמצא שיעור גבוה יותר של התנהגויות לא מסתגלות מאשר אצל נשים, כמו למשל הגברת שימוש באלכוהול וסמים. בכל מקרה, גם אצל בני הזוג הגברים ניכרת עליה של רמת החרדה, בעיקר בחודשיים הראשונים שלאחר ההפלה, גם אם תגובות אלו בממוצע אינן מגיעות לעוצמה אותה חוות הנשים.
אירוע אובדן מוגדר בספרות המקצועית כאירוע היוצר חוסר המשכיות בחווייתו של הפרט. רוב הספרות המקצועית התייחסה למצבי אבל על אדם אהוב שאבד. קיימת התייחסות מעטה בהרבה למצבי הפלה, אולי בשל כך שמבחינה חוקית ותפיסתית העובר עדיין לא נחשב לאדם שלם וההיכרות האישית של ההורה עימו מוגבלת למדי. למרות כל זאת, המציאות והמחקר שבוצע בתחום מצביעים על כך שמדובר באובדן הדומה בתגובות הפסיכולוגיות שהוא יוצר לתהליך אבל. לדוגמה, המחקר מצביע על כך שהורים מייחסים לעובר תכונת אנושיות כאילו היה כבר ילד חי, ומוענקת לו לפיכך השקעה רגשית של ההורים. מאחר וילדים מייצגים, בין היתר, המשכיות של דמותם וזהותם של ההורים לאורך זמן, הרי שאובדן של ילד, אשר טרם נולד, עלולה להתפרש כאובדן של חלק מהעצמי וכסימן לכך שהחיים הינם דבר לא יציב ובלתי נשלט.
באותו אופן, העובדה שהריון ונשיות מחוברים באופן אסוציאטיבי זה לזה, עלולה להביא לכך שהפלה תגרום לירידה בערך העצמי של האישה שהפילה, הן מצד תפיסת הנשיות שבה והן מהמקום שמסמן את ההורות כסטטוס של אדם בוגר ובשל.
מחקרי שבחנו נשים שעברו הפלה זיהו ריבוי של תחושות אשמה והאשמה-עצמית. אך מעבר לכך ניכרו גם תופעות פסיכולוגיות חזקות יותר, ועיקר תשומת הלב ניתנה לדיכאון, ששיעורו בקרב נשים שהפילו נע בין אחוזים בודדים עד 50% במקרים מסוימים. שיעור הדיכאון הוא תלוי מצב וסוג האוכלוסייה שנבדקה במחקר, ובכל מקרה, שיעורי הדיכאון בקרב נשים לאחר הפלה גבוהים פי 3-4 לעומת נשים ששמרו על הריונן באותה תקופה, או נשים לאחר לידה. ברוב המקרים ניכרת התאוששות משמעותית ממצב הדיכאון תוך כ-3 חודשים לאחר ההפלה (ועד שנה ממועדה).
ההשפעות הפסיכולוגיות של הפלה לא קיבלו התייחסות מחקרית עד השנים האחרונות. נראה שהספרות, כמו בני אדם באופן כללי, התייחסו לאובדן עובר, בעיקר בשלבים ראשונים של ההיריון, כתופעה שולית. הממצאים המחקריים חזקים מאוד בעוצמתם שכן התגובות הפסיכולוגיות שהתגלו מראים על שיעורי חרדה קלינית משמעותיים ביותר בקרב נשים שהפילו, גם בשלבים מוקדמים של ההיריון. כמו כן, השפעת ההפלה יכולה להיות ארוכת טווח במקרים מסויימים, בעיקר כאשר אירוע ההפלה משתלב עם אירועי חיים נוספים המעוררים קושי פסיכולוגי, ובמיוחד אירועי שכול.
כאמור, ההפלה משפיעה גם על חווית ההיריון הבאה שכן מתעורר בקרב נשים שהפילו חשש להפלה נוספת. החרדה מתמקדת בשליש הראשון של ההיריון בו ההסתברות להפלה גבוהה יותר (מבחינה זו מדובר בחשש מציאותי שכן נשים שעברו הפלה מצויות בקבוצת סיכון לעבור הפלה נוספת בהסתברות גבוהה יותר). במקרים מסוימים נצפו תופעות של חרדה גם בשליש השלישי להריון, שם משמעותו הפסיכולוגית של העובר ה"כמעט תינוק" גדולה ומוחשית יותר. עם זאת, רוב הנשים הראו ירידה משמעותית בתחושת החרדה בשליש השלישי והגברה ניכרת של חווית ההתקשרות הנפשית לעובר.
בהתחשב בזה שכ-50% מהנשים אשר חוו הפלה, עשויות להרות בתוך שנה לאחר האובדן, יש לממצא זה חשיבות רבה ופוטנציאל לקשיים בהסתגלות הפסיכולוגית במהלך ההיריון הבא. עם זאת, יש להדגיש שעצם הכניסה להריון בטווח זמן קצר אינה חיסרון לעומת המתנה ארוכה, שכן מחקרים תיעדו תגובות נפשיות קשות, אולי אף יותר, אצל נשים שלא נכנסו להריון בשנה שלאחר ההפלה.
מחקרים מסוימים בחנו את שאלת ההתקשרות (attachment) בין האם לעובר בהקשר של ההפלה. הממצאים בנושא זה אינם חד משמעיים ואולי קשורים למשתנים אינדיבידואליים נוספים. במקרים מסוימים נמצאה תגובת הימנעות מפיתוח רגשות והתקשרות אל העובר שטרם נולד במהלך היריון לאחר הפלה, אך כאמור, אין בנושא זה ממצאים עקביים. קיים דיווח מסויים על נטייה להשהות את ההתקשרות על לשלב מאוחר יותר של ההיריון, יחסית למצבי הריון ללא היסטוריה של הפלה. אופן ההשפעה של תופעות אלה על הקשר עם התינוק לאחר לידתו לא נבדקו לעומק ואין עדויות לכך שהקשר אם-תינוק מושפע ישירות מעצם חווית ההפלה בהריון קודם, למעט תופעות מוגברות של חרדה וחשש מפני אובדן שיכולות להופיע (כפי שאופייני בכל מצב פוסט טראומטי המתקשר למקור הטראומה).המחקר מורה שחוויה של הריונות קודמים תקינים וקיומם של ילדים במשפחה מפחיתים באופן משמעותי מאוד את רמות החרדה לגבי הריון באופן כללי, וכך גם לגבי הריון שמגיע אחרי הפלה. עם זאת, קיימת הגברה של תחושת החרדה לגבי הריון אצל נשים שעברו הפלה, בהשוואה לקבוצת ביקורת זהה באופייה שלא עברה הפלה, ללא קשר למספר הילדים. ממצא זה מצביע על כך שלכל הריון ולכל תינוק יש משמעות ייחודית. מטבע הדברים, נשים שהם כבר אמהות בהווה לא חוות את היבט החרדה המתייחס לעצם האפשרות שתהיינה אמהות בעתיד. עם זאת, ההפלה היא מקור לחרדה ואי וודאות גם לגבי האופן בו אנשים מדמיינים את משפחתם ואת עתידם שפתאום משתנה, וגם מקור לאבל ושכול על התינוק הספציפי שיכול היה להיוולד ואבד.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

ניתן לצפות בראיון של פרופ' קפלן בתכנית הבריאות של פרופ' רפי קרסו בנושא השפעות פסיכולוגיות של הפלה:

The post התמודדות פסיכולוגית עם הפלה appeared first on PSY.