Image 01 Image 01
English

כמה מילים על טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית

מאמר זה עודכן והורחב ! – מומלץ לקרוא את הגרסה המלאה: כאן

 

להלן הגרסה הישנה (לגרסה המעודכנת לחצו על הקישור כאן)

הגישה הפסיכולוגית הדינמית היא שם כולל לכמה זרמי מחשבה בפסיכולוגיה. המשותף לכולם הוא התייחסות להיבטים לא מודעים של ההוויה האנושית וההתחלה ההיסטורית שלהם בפרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית. פרויד פיתח את השיטה הפסיכואנליטית שעל עקרונותיה מושתת הטיפול הפסיכולוגי הדינמי. עם זאת, מאז תקופתו של פרויד חלו שינויים רבים בחשיבה ובהבנה של הסיבות לסבל הנפשי, אופן הטיפול הפסיכולוגי, מטרת הטיפול, והגישה. הדברים שיוצגו להלן משקפים את גישתנו התיאורטית והאישית וכמובן שישנם עוד זרמים ודעות שונות בתוך החשיבה הדינמית.
המטופלים של פרויד בד"כ היו כאלה שהתאימו עצמם היטב לסביבה חוץ מפריצה של סימפטומים בלתי רצויים שהתבטאו בפנטזיות אובססיביות, היסטריות ואף פסיכוטיות. עם הזמן הדגש עבר לממדים נוספים, ובעיקר למימד חווית העצמי. בפניה לטיפול היום יהיו תיאורים אופייניים כגון: "אני מרגיש פספוס וחוסר משמעות בחיי", "כאילו שהחיים עוברים לידי", "מרגיש לא בתוך החיים", חרד, ריק, משועמם, "מרגיש זועם ולא מובן", "לא מרגיש שיש לי כיוון ומטרה", "לא מגשים את עצמי". כל אלו קשורים לתיאור החוויה הפנימית שלה גם ביטויים בעולם החיצוני, לדוגמא, קשיים בעבודה, קושי ביצירת והחזקתו של קשר זוגי, ביחסים בינאישיים, בהתמדה, קשיים בשינה, באכילה ובבעיות פיזיולוגיות אחרות, התקפי חרדה, אובססיות למיניהן ועוד. פעמים רבות כשפונים לטיפול לא יודעים להגיד בדיוק מה הסיבה, וזו עשויה להיות דווקא אינדיקציה טובה לכך שצריך לפנות ולברר מה מקור הבעיה.
המטרה הטיפולית לפי פרויד היתה הסרת הסימפטומים על ידי העלאת תכנים לא מודעים למודע והשגת מידה של שליטה רציונלית על דחפים ומשאלות ילדותיות לא רצויות. מטרת הטיפול היום היא אחרת. מדברים יותר על כינון תחושת עצמי בעל מרכז כובד עשיר, אוטנטי. יש יותר עניין ועיסוק בשאלות כגון "מה קרה שאני מרגיש ריק, מזוייף, מדוכא, שטוח", ומהם התהליכים שיש לעבור כדי להגיע לתחושת עצמי מלוכד, אוטנטי, חי, מלא ועשיר יותר. הדגש הוא על הרחבת תחושת הסובייקטיביות, ופחות על שליטה בדחפים ופנטזיות ילדותיות.
בטיפול הפרוידיאני אישיותו של המטפל אינה רלוונטית לטיפול עצמו. להיפך, היא עלולה לקלקל ויש לשים אותה כמה שיותר בצד. הדבר יצר מיתוס (לא מדוייק) של דמות של מטפל מרוחקת ומנוכרת "לוח חלק" שעליו המטופל משליך את הפנטזיות והקונפליקטים שלו, והמטפל צריך לפרש אותם למטופל.
הגישה הפסיכולוגית המודרנית (המבוססת בעיקר על השפעות הגישה האינטרסובייקטיביתו"פסיכולוגית העצמי") רואה חשיבות רבה ונותנת מקום ניכר לסובייקטיביות של המטפל, ולמפגש המאוד אישי שיתרחש בין מטפל מסויים עם סובייקטיביות מסויימת, לבין מטופל מסויים עם הסובייקטיביות שלו. יחד עם זה, יש סבירות גבוהה שהקונפליקטים והתחושות שהמטופל מרגיש מחוץ לטיפול יורגשו גם בתוך חדר הטיפולים עם המטפל. חלק משמעותי מהטיפול הוא המפגש בין המטפל למטופל ומה שמתחש ביניהם. זוהי מעין מעבדה שבה ניתן לבחון בצורה עשירה, מפורטת, חיה, אך בטוחה, את הבעיות שהביאו לפניה לטיפול.
בפסיכואנליזה הקלאסית (הפרוידיאנית) הסבל של המטופל הובן כנובע מקונפליקטים ילדותיים שיש לרסנה ע"י הבנה והגיון. זהו מעין תהליך נצבר של התפכחות מאשליה והתאבלות על פנטזיות ודחפים שלא ניתן לממשם במציאות האוביקטיבית, או כדברי פרויד: Where id was, there ego should be. פרויד חשב שעל המטופל ללמוד שהעולם והמציאות אינם "בית תינוקות", כלומר, הם לא "חממה" – צריך להסתגל למציאות ולוותר על סיפוק צרכים ילדותיים. הגישה כיום של "פסיכולוגית העצמי" היא הפוכה למדי, ורואה את הבעיה הפסיכולוגית כנובעת מיציאה או דחיפה מוקדמת מידי ממצב של "תינוקוּת" לבשלות ובגרות, ומחוסר הענות מותאמת של ההורים לצרכים ההתפתחותיים של ילדיהם. לפי כמה מהתיאורטיקנים המודרניים (אורנשטיין, קוהוט ועוד) צרכים בסיסיים אלו הם היכולת והצורך ליצור קשר עם אחרים ולהתמיד בו, היכולת והצורך לווסת רגשות, היכולת והצורך ליצור להחזיק בערך עצמי, לווסת תחושת ערך עצמי, להתאושש מנפילות בערך עצמי. פיתוח היכולות הללו במהלך התפתחותו של הילד (או במהלך הטיפול הפסיכולוגי) תלוי באיכות ההיענות של ההורה או המטפל. בטיפול הפסיכולוגי, באופן אידיאלי, מתרחש תהליך שבאמצעותו יבנה העצמי ומכאן תושב לו תחושת הלכידות, אוטנטיות וחיות. זהו תהליך הפנמה של תפקודים נפשיים שבתהליך ההתפתחות הרגיל ממלא ההורה עבור הילד לפני שהילד מסוגל לעשותם בעצמו. כמו למשל, כשהילד נכשל, ההורה עוזר לו להכיל את הכישלון ובכך לשקם את תחושת העצמי שלו. כמובן שאין הורה "אידאלי" אלא במונחיו של וויניקוט הורה או "אם טובה דייה" (Good enough mother). המחשבה הפסיכולוגית המודרנית סבורה שאין מדובר כל כך על מה עושה ההורה בצורה קונקרטית אלא מיהו באמת ההורה – אישיותו והעולם הלא מודע שלו. טבעי שההורה יכשל פה ושם. הבעיה מתחילה בד"כ בכך שההורה נכשל שוב ושוב באותן פונקציות שהכרחיות לבנית התשתית ואז נוצרים חורים ופערים בחווית העצמי.  באנלוגיה, אדם שסורג סריג ומדי פעם במקומות שונים שוכח ל"העלות את העין" במסרגה. בסופו של דבר הסריג יראה טוב למדי ושלם. אבל, כמו שקורה לעיתים, אם שוכחים את אותה "עין" באותו מיקום, כל הזמן, לאטלאט יווצר חור בסריג והוא יישאר קרוע. במובן זה הטיפול נועד לאחות את "החור בסריג" ולאפשר מעין התחלה חדשה בתהליכים שלא התרחשו והותירו את האדם בתחושת עצמי שבור, ריק, מזוייף, לא בטוח, חסר חיים, כיוון ומטרה.
המטרה הטיפולית או הקריטריון לסיום טוב של טיפול לפי פרויד, היה "היכולת לעבוד ולאהוב". החשיבה של "פסיכולוגית העצמי" היא שעל המטפל לדאוג לכך שלמטופל תהיה הרגשה של מלאות ומשמעותיות לעצמו ולאחרים. כשהמטופל ירגיש את התחושות הללו, באופן טבעי גם דברים אחרים, כמו עבודה ואהבה, ישתנו.
לסיום, כותרת המאמר היתה " כמה מילים על טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית" וכמובן שהנושא רחב מאוד ואישי לכל אדם ואדם. איננו מתיימרים להגדיר מה צריכה או לא-צריכה להיות סיבת הפניה לטיפול. מדובר במשהו מאוד אישי וייחודי לכל אדם.