Menu
Menu

על המחזה “ארוחת פרידה”

ארוחת פרידה או סעודה אחרונה? – התבוננות פסיכואנליטית על המחזה “ארוחת פרידה” – מאת קרן קפלן

במחזה “ארוחת פרידה” מנסים קלוטיד ופייר, זוג נשוי שילדיהם כבר עזבו את הבית, להיפטר ממשקל עודף של עברם בדמותם של חברי ילדות שגם אותם, כך הם חשים, הגיע אולי הזמן לשלוח מביתם וחייהם. מתוך החלטה להתמודד עם קשיי הפרידה הללו בדרך מקורית, מפתיעה, ולכאורה ללא כאבים מיותרים, הם מחליטים לארגן “ארוחת פרידה” לחבריהם הותיקים במעין נוסחה הומוריסטית של גירושין ידידותיים, ובמידה וניתן – שגם ישאר טעם טוב (הרי כל זה מתרחש תוך כדי ארוחה).

אנו בקהל לא נוכל להימנע מהשאלה המתבקשת, האם גם אנו מוצאים את עצמנו נפגשים שוב ושוב עם חברים ותיקים, גם כשהתשוקה והעניין שבמפגש דעכו מזמן? אולי גם אנו דואגים כרגע שמא נמצא עצמנו שואלים בעוד מספר ימים, במבוכה ובחשאי, בדרכנו לעוד “פגישת מחזור”, לריטואל קבוע, לעוד מפגש נוסטלגי שכזה, האם באמת חשקה נפשנו במפגש? מה למעשה עדיין מחבר אותנו אליהם כיום ועד היום – שמא זהו רק כוחו של הרגל? שמא החשש הלא-נעים להיפרד? אולי הנימוס או הצביעות שמכתיבים לנו המשך פגישות שכאלה? אין מן הסתם תשובה אחת לתהיות אלו, אך חברים ותיקים, כמו פלאי נפתוליו של הזיכרון האנושי, חובקים לא רק נוסטלגיה ותיקה, אלא עולם ומלואו. חברי ילדות הם עדות חייה לילדות ולעבר שהיה ונגמר, לרגעים נוסטלגיים, אירועים מכוננים, לרעננות והחיות של העבר. כל אלו מתכנסים לתוך זיכרונות ילדות משותפים עם חברים וותיקים. אנשים רבים נזכרים בנוסטלגיה, לא מציאותית בהכרח, בעברם – כמה טוב היה הוא לכאורה, “כמה הכל היה אז אותנטי ואמיתי יותר”.

לאחר שמתפרקת לה המסגרת החיצונית שמחזיקה לא פעם חברויות כאלה, דרושה השקעה וחיבור נפשי עמוק בכדי לשמרן. החברות שהיתה אז התבססה על דברים משותפים שנכונים לתקופה בראשיתית. אך התפתחות אישית שונה לוקחת אנשים למחוזות שונים בבגרותם, עד שלפעמים נדמה כי כבר לא נותר דבר מהשותפות ההיא, למעט זיכרון העבר. ואכן, לחיים קצב ועצמה משלהם, הם שואבים לשגרה יומיומית של שיכחה לא מכוונת של חברים ישנים וטובים, חברים מביה”ס היסודי, התיכון, הצבא, מכל מקום כמעט נאספים להם חברינו – “שורה ארוכה ארוכה”. חרדת המוות והכיליון שמעורר חלוף הזמן, משבר זהות, משבר אמצע חיים, מזמינים שאלות של קשר ופרידה כשלב התפתחותי טבעי בנקודה בחיים שבה תמונת נוף העבר שנשקף לאחור מעורר אימה שמה הכל יגמר מהר מידי. והנה ישנה לכאורה עוד הזדמנות ממשית אחרונה להתחדש ולהיוולד מחדש. כמה נוח לעשות זאת בעזרת מלתחה חדשה של בגדים, ושליחתם של חברי העבר הדהויים לארכיון ההיסטורי. שהרי לעיתים קרובות טעונות חברויות אלו גם בזכרונות וחוויות שאנו מעדיפים לשכוח וכך ניתוק החברות עשוי להקל על ניתוק ושכחה של ארועים וחוויות קשות, מביכות או פחות נעימות.

ואמנם, בני הזוג קלודט ופייר מחליטים על ארוחת פרידה מכמה חברים ישנים וקצת כמו שעושים סדר בארון ומנפים חולצות ישנות כך גם הם מחליטים להתחדש בחברים חדשים ולהפרד מהישנים. הכיוון הוא התחלה חדשה. האמנם? כאן יופיו ומורכבותו של המחזה (ושל חיינו) באים לידי ביטוי – הכל כבר מוכן לקראת בואו של אנטואן החבר הראשון בכדי להיפרד ממנו. הקריטריון לפרידה – חברות של שנים שכבר נס ליחה, זו שלעיתים מרימים למען זכרה טלפון מנומס של עדכון והבטחה לשמור על קשר…

אולם בכל זאת עלולה להטרידנו מחשבה אותה ביטא יהודה עמיחי בסיום שירו “עצות האהבה הטובה”: “ועצות האהבה הרעה: בעודף האהבה, שנשאר לך מן הקודמות, עשה לך אשה חדשה” (חברים חדשים?), “ועם מה שנשאר ממנה עשה לך אהבה חדשה, עד שלא ישאר לך כלום.“… והרי עצת האהבה הטובה של עמיחי נוגעת דווקא לשימור המוכר, הקרוב, והשייך לאדמת הילדות: “אל תאהב הרחוקות. קח לך מן הקרובות, כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו.

יתכן שהקושי והפחד להינתק מאוביקט העבר מעיד על כך שמדובר בדבר מה עמוק ואישי הרבה מעבר לדמותו החיצונית של חבר ילדותי. וכאן אולי מגיעה ליבת הדאגה, שכן הספק אינו נותר רק בנוגע ליחסי החברות שלי כלפי האחר, אלא בשאלת הזהות שלי-עצמי, כפי שאני זוכר את עברי ואת ילדותי, את כמיהותי ורצונותי – האם גם ליבת זהותי נשמרה באמת באופן אותנטי לאורך השנים? או שמא אני-עצמי אדם אחר לחלוטין ממה שחשבתי.

מתוך שם המחזה ״ארוחת פרידה״ בשפת המקור בו נכתבה בצרפתית undinner d’adieu מהדהדת ארוחת פרידה אחרת – היסטורית ודרמטית, לא אחרת מהסעודה האחרונה של ישו לפני צליבתו וקימתו לתחייה ימים מספר לאחר מכן. אז מה הולך להיות מוצג פה הערב? ארוחה, פרידה, משבר, סיום, תקווה, תחייה מחודשת?

המחזה “ארוחת פרידה” מאת מתיה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר – הועלה בתיאטרון בית לסין

צור קשר
צור קשר

אשמח שתפנו אלי ואחזור בהקדם האפשרי