Menu
Menu

על המחזה “הר לא זז”

התבוננות פסיכואנליטית על המחזה “הר לא זז” מאת קרן קפלן

אחד הסיפורים שנקשרו בשמו של החכם הסיני ג׳ואנג דזה ויצאו לאור במערב הוא זה המספר על “חלום הפרפר” שבו מתואר ג’ואנג-דזה מספר שחלם שהוא פרפר, אך כאשר הוא התעורר קשה היה לו להחליט אם היה זה ג’ואנג-דזה שחלם שהוא פרפר, או שמא פרפר שחלם שהוא ג’ואנג-דזה. הסיפור נוגע בעומקן של שאלות על זהות אמיתית ושקרית והיכולת לידיעת האמת על עצמך.

המחזה של גלעד עברון, עם מרכיביו הטרגיים ובהשראת סרטו של אקירה קוראסווה ״קגמושה״, (ביפנית: “צילו של לוחם”) מתרחש במאה ה-16 לספירה ביפן.

המחזה מספר על גנב ממעמד נמוך שנאלץ להיכנס לתפקיד של ״כפיל פוליטי״ לאדון טקאדה המת בזכות דמיונו הפיזי לאדון ובהוראתו האחרונה לפני מותו לראשי השבט. האח ששימש בעבר ככפילו איבד את דמיונו הפיזי ולכן נבחר הגנב למלא את מקומו במשך שלש השנים הבאות. לנו הצופים ברור בתחילת המחזה מי הוא מי – מי הוא האדון ומי הוא הגנב: בעוד שהאדון רציני ורגוע, יודע את תחומי גבולותיו וקבוע – ״הר שאינו זז״, הגנב תזזיתי ומעורר לעג.

ואמנם, שמו בעברית של המחזה ״הר לא זז״ אינו מקרי, שכן שמו היפני של שליט טקאדה, ״שינגן״, שאוב מפילוסופית אומנות הלחימה הסינית וההתייחסות אליו היא כאל: ״מהיר כרוח, שקט כמו יער, נועז כמו אש וקבוע כמו הר״.

הגנב נאלץ ללמוד את התפקיד משום שהוא מאוים באופן פיזי והמפורש ביותר על ידי מאמניו, הסמוראים. תוך כדי תהליך החניכה, ובהיעדר ״הדגם האמיתי״ שאליו הוא מצופה להדמות, הגנב מתלונן אך הסמוראים מנסים ללמד אותו אמת חשובה על עצמו ואיך להיכנס לתוך התפקיד :״לא מראה עיניים ילמד אותך להיות צל של אדון אלא ההבנה של הסיבות לתנועות תלמד אותך״. הסיבה ולא התנועות. המאמנים מנסים ללמד את הגנב איך להיות המנהיג בעל תכונות ״ההר״. הם מזהירים אותו כמו המקהלה בטרגדיה יוונית איך להיות המהות ולא קליפה ריקה והסכנה שעומדת בפניו אם יאבד את זהותו העצמית האמיתית כגנב. היכולת להחזיק בדמותו האמיתית חיונית להצלחת תפקידו הפוליטי כצל של האדון. הוא מוזהר שאם יפסיק להיות גנב יאבד את עצמו. זוהי אזהרה בדמות נבואה שתתממש באופן טרגי מאוחר יותר במהלך ההצגה. השאלה שמושמת בפיו של הגנב:״איך אהיה עצמי? אני עצמי?״מרחפת לאורך המחזה כמו השאלה של מה אוטנטי ומה מזויף.

אחת השאלות שעולות במחזה זה היא שאלת איכויותיו של מנהיג וכיצד הוא נעשה כזה. האמנם די לאמץ התנהגויות שטחיות בכדי להפוך לדמות אחרת? האם יצליח הגנב לאמץ את איכויותיו של האדון? מה קורה כאשר הוא משתמש בכוחו כמנהיג?

מאמניו של הגנב מנסים להנחות אותו גם בנושא מנהיגות ושימוש בכוח ומזהירים אותו שכוחו של מנהיג אמיתי אמור להיות מונח לצידו וכך יוכל להיות ״בעל החרב המהירה בעולם״. אם יאחז את החרב בידו, הכל אבוד. נראה שבמסווה של משל והרחקה ליפן שם המחזאי ביקורת ואזהרה לצופים האקטואליים בישראל הקרובה: סוד התנועה של ״הר״ היא הפשטות שבו והיא תנועה שמכילה אינסוף אפשרויות. שום צעד אינו מובן מאליו ועל כל דבר אפשר ויש לשאול.

בעוד אנו הצופים עשויים לחשוב בתחילת המחזה שבהתחזותו לאדון, הגנב משקר לעצמו, האירוניה הינה שהגנב חושב שהוא הופך להיות למה שהוא מתחזה לו, או לפחות למי שהיה רוצה להדמות לו (האדון).

במונחים של הפסיכואנליטיקאי הבריטי, ד. ו. ויניקוט, ניתן לדבר על״עצמי אמיתי״ ו״עצמי שיקרי״. דווקא בתחילת המחזה כשהוא גונב הוא מממש יותר את העצמי האמיתי שלו ואינו נכנע לתכתיבי החברה. בעוד שכשהוא נאלץ בעל כורחו להיכנס לתפקיד האדון הוא נכנע להוראותיהם וציפיותיהם של סביבתו ובכך מאבד את החופש שלו להיות הוא עצמו.

הגנב אינו שועה לאזהרות מאמניו ומשמש לא רק כמסכה אלא מוכר ופועל כמנהיג ״האמיתי״ תוך מחיקת אישיותו הקודמת. בכך, באופן פרדוקסלי הוא אינו לומד את מהות הפקידו שלא לזוז מעצמו כמו הר, ובמקרה שלו כגנב, ומזהה את עצמו באופן מוחלט לראש טקאדה האמיתי. הגנב אינו מבין וחושב שמנסים להפוך אותו לקליפה ריקה וביהירותו תוך עידוד של האישה במחזה הוא נאחז בתפקיד שהוא משחק כאדון.

הדבר מוביל אותו לאובדנו המוחלט, לאיבוד שפיותו ולקרע בלתי אפשרי באישיותו בין העצמי האמיתי שלו כגנב לבין העצמי השקרי שלו כאדון. כך, הוא ״מוליד״ בן וגם מוציא אותו להורג מבלי שיוכל להבחין עוד בין האמת והשקר. המוצא היחיד שנותר לו בכדי להיחלץ מהקרע בתוכו היא ההתאבדות הפיזית.

למרות שהוא מת מוות כבן שבט טקדה, ואף כאדון עצמו (בהתאבדות נוסח הסמוראים), גם כאן באופן פרדוקסלי, הוא מחמיץ את האפשרות לעבור מ״עצמי שקרי״ שלו ל״עצמי אמיתי״.

ניתן להתבונן על המחזה גם דרך החיפוש ומימוש ״העצמי האמיתי״.

כמו האמירה הסוקראטית “דע את עצמך” החקוקה על אבן במקדש בדלפי ביוון, כך גם כולנו רוצים באמת הוא לדעת מי אנו, משאלה ששורשיה נעוצים בסקרנות המינית-הילדית (פרויד), סקרנות שלעולם לא יודעת שובע על מהותנו ושורשי הווייתנו האנושית. האופן שבו כל אחד מממש את משאלתו לדעת את עצמו משתנה מאחד לאחד. המחזה ״הר לא זז״ מדגים אפשרות אחת מיני אינסוף אפשרויות של חיפוש וחתירה אחר הרצון לדעת את עצמך.

ורגע לפני כשיורד המסך, אנו שבים אל עצמנו מיפן ומיוון הרחוקות בעבר לישראל שבהווה.

בסצנה האחרונה של המחזה, כשהילד היתום מאב אמיתי ומדומה עולה לבמה כשהוא אוחז בידו חרב ומטלטל אותה מצד לצד, מחפש את מי להרוג, עשויה להתעורר בתוכנו הצופים שאלה מצלצלת: מה למד הילד התם במחזה שלפנינו מאבותיו? לאחוז בחרב ולהרוג? האם לא ניסו מאמניו ללמד את האב לשמור על חרבו לצידו, לא לזוז מגבולותיו כהר? ואם כך, ואם בן לומד מאב, האם לנצח ניפול על חרבנו?

המחזה “הר לא זז” מאת גלעד עברון – הועלה בתיאטרון בית לסין

צור קשר
צור קשר

אשמח שתפנו אלי ואחזור בהקדם האפשרי