Menu
Menu

על המחזה “לצאת מהארון”

התבוננות פסיכואנליטית על המחזה “לצאת מהארון” מאת קרן קפלן

בספרו ״הנסיך הקטן״ כותב הסופר אנטואן דה סנט אקסופרי:

לבני האדם כבר אין זמן להכיר שום דבר. הם קונים דברים מוכנים אצל הסוחרים והלא אין סוחרים שמוכרים חברים, ועל כן אין לבני האדם חברים עוד.”

ועוד הוא כותב בפרק מהספר שעניינו איך להתקרב לאחר השונה ממני, להתחבר, ליצור ידידות: “זה הסוד שלי. הוא פשוט מאד: רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין… בני האדם שכחו את האמת הזאת״.

במחזה לצאת מהארון ״ עוסק פרנסיס ובר, המחזאי והתסריטאי, בנושאים אלה. תוך כדי שימוש בהומור רב מפגיש אותנו ובר עם אמיתות חשובות ומכאיבות על החיים.

בתחילת המחזה אנחנו פוגשים את סנטיני, מנהל כוח אדם במפעל, שנראה כמו שחקן רוגבי, גדל גוף, ומחוספס, וגיום מנהל השיווק, המנהלים שיחה על הפיטורים הצפויים בחברה. פיניון, גיבור המחזה וחשב החברה נקלע במקרה לשיחתם ונחשף לעובדה כי הוא עומד להיות מפוטר. פיניון נראה בתחילת המחזה: ״כבן בלי גיל, בישן ומהוה עד כדי מחוק״. הודעת פיטוריו תטלטל את פיניון ועד סוף המחזה בשרשרת של אירועים ומפגשים אנושיים פיניון “יצא מהארון”, יתגלה לעצמו ולחבריו בפגיעותו ובחיונותו.

מסתבר שרק העבודה עוד נותרה לו כמעין מקלט אנושי כשאישתו עזבה אותו, בנו המתבגר אינו מוצא בו עניין והוא ללא שום קשר אנושי וחברתי שאיתו יכול אף להשיח את ליבו.

כשפיניון חוזר לביתו מיואש ומדוכא עם כוונה לשים קץ לחייו, הוא נראה על ידי שכנו שעוצר אותו מצעד זה. התחלת השינוי בפיניון מתרחשת כאן כשפיניון מתחיל להראות ולהישמע. זוהי חוויה חדשה לפיניון שמישהו אכן מתעניין ורואה אותו באופן אישי. האפשרות להראות באופן אחר על ידי הזולת תוך השאלת זהות גורמת גם לסביבה לפתע לראות את פיניון בעיניים אחרות. למרות שהוא עצמו נשאר ללא כל שינוי אישיותי, השמועה על זהותו האחרת עושה לה כנפיים ומשנה את היחס אליו. הוא נהיה מעניין יותר, עם יותר צבעוניות. נדמה שהפנטזיות וההשלכות עליו מהסביבה הופכות אותו לכאורה לשונה. נראה שובר רוצה להדגיש כמה האמת נמצאת בעיני המתבונן ושהמתבונן מתבונן אחרת גם הסובייקט משתנה בהתאם. 

היציאה המגדרית מן הארון אינה אלא דרך מקורית של ובר לדבר על כל אותם דברים שמצויים בארון, אצל כולנו, חבויים, פגיעים ובלתי נראים ומה קורה כשהללו ״יוצאים מהארון״. שהרי כולנו מחביאים ומתחבאים בארון. בקומדיה של טעויות מובאת לנו כאן אמת חיים עמוקה : מה שחבוי בארון הינה הפגיעות האנושית והפגיעות מפגישה אותנו עם מה שמפריד ומחבר בין בני האדם באשר הם. 

למעשה יחד עם פיניון כל השחקנים במחזה “יוצאים מהארון”. סנטיני, למשל, מנהל כוח האדם שנראה בתחילת המחזה כגבר מחוספס וחסר רגישות יוצא אף הוא מהארון ונחשפים בו צדדים פגיעים, רכים ואף שבירים יותר ממה שנדמה. “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” אומר הפתגם, ואמנם אין תוכו כברו ואף אחד אינו נראה רק בחיצוניותו אלא נחשף בפנימיותו, ובפגיעותו. זהו האדם האתי, האדם הרגיש והפגיע.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, נהג לומר: “זה כייף להתחבא, אבל אסון לא להימצא”.

להיות בלתי נראה, בלתי נמצא, לא-מוכר על ידי האחר, הינו אסון. האחר, חיוני להימצאותנו, לנוכחותנו, וללא המבט הבורא של האחר, איננו יכולים לחיות חיים נפשיים וממשיים עמיתים.

ומונטיין הפילוסוף הצרפתי מהמאה ה-16 במסה שלו ״ על הידידות ״ כותב כך:

“בידידות שאני מתאר כאן, הנשמות מתלכדות ונטמעות זו בזו באחדות כה חובקת-כל, עד שהן מוחקות את התפר שאיחה אותן ואינן מוצאות אותו עוד. אם יפצירו בי לומר על מה ולמה אהבתיו, חש אני שלא אוכל להשיב אלא: כי היה זה הוא, כי היה זה אני״.

המחזה לצאת מהארון מאת פרנסיס ובר הועלה בתיאטרון בית לסין