Image 01 Image 01
English

על המחזה "הקומה השלישית"

הכל מתחיל בבית – התבוננות פסיכואנליטית על המחזה "הקומה השלישית" מאת קרן קפלן

ד. וו. וויניקוט פסיכואנליטיקאי בריטי שעבד עם ילדים וכתב על טיפול בילדים חשב כי "הכל מתחיל בבית", ובאופן ספציפי יותר בהתאמה טובה דיה של האם לתינוק שלה.

"הקומה השלישית" מתחיל בבית. מה קורה כאשר החוץ נכנס פנימה אל הבית ומפר את השגרה הקיימת? המחזה נפתח בסלון ביתה של דבורה, הימים הם ימי המחאה החברתית של 2011, ועל הבמה אנחנו פוגשים את דבורה. הנוחות של דבורה מופרת כשהמחאה החברתית פורצת, הסדר המוכר והנוח שלה מתערער, והיא נאלצת לצאת מדירתה אל השדרה במטרה להשיב לעצמה את הסדר הישן. באופן הזה, הפנים והחוץ נפתחים זה אל זה ומתערבבים, העבר וההווה נמזגים זה בזה ונפתחים לעתיד חדש. במחזה כמו בעבודת החלום אין הבחנה בין הזמנים ויש הזדמנות לחוות את העבר באופן מחודש בהווה. המפגש של דבורה עם צעירי המחאה פותח בתוכה פצעים מהעבר, ואנחנו נחשפים למערכת היחסים הכואבת שלה עם בנה שהחליט להתנתק.

מה עומד מאחורי החלטה של ניתוק כזה? התמונות הבאות שעולות אחת אחת לבמה מצטרפות לכדי סיפור : אדר, בנם של מיכאל ודבורה תוקף והורס בבית הספר והם רואים זאת בחומרה. אולי בחומרה רבה מדי ? במונחים של וויניקוט, דבורה ומיכאל אינם עומדים בהתרסנותו של אדר .

מה קורה כאשר "4 הקירות" בבית אינם עומדים בהרסנות או בתוקפנות של הילד הגדל בבית? וויניקוט טען שהמעשה האנטי חברתי של העבריין כמו הרסנות או מעשה גנבה, הוא רגע של תקווה והוא מחבר את המעשה ההרסני לחסך התפתחותי. תוצאת החסך היא מצב רוח, או חוסר ישע או דיכאון , אולם משמופעיה התקווה, הילד מושיט יד, מנסה להגיע אל מעבר לאזור החסך לאובייקט האבוד. אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, הוא יחדל ממעשיו ההרסניים, יתיישב ויתחיל לשחק.

כאשר הבית נכשל וההורים אינם עומדים במבחן, הילד יחפש את התקווה מחוץ לביתו, בבית הספר ובחברה. בהסתכלות חיצונית ניתן לראות זאת כהתנהגות אנטי חברתית וכך רואים זאת מיכאל ודבורה. הם אינם מצליחים לראות שמעבר להרסנות ישנה תקווה להימצא ולהראות.

אדר הוא "הילד שביתו נכשל". הוא יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו, ובמקום אל משפחתו הוא יפנה אל החברה לקבלת היציבות הדרושה לו, כדי שיוכל לעבור את השלבים המוקדמים והמהותיים של התפתחותו הרגשית" (וויניקוט 1956).

מאוחר יותר אנחנו רואים כי אדר הצליח לבנות לעצמו בית חדש. כניסתה של אימו מחדש לחייו, פותחת בתוכו תקווה, ומאפשרת לו נתיב של ריפו ואיחוי השברים.

אלו רגעים של כאב נפשי שהן האם והן הבן מוכרחים להרגיש בכדי לכונן התחלה חדשה ביניהם. אדר שמטפל בבגרותו בדבורים כמו אינו מודע לעצמו שבעיסוקו הוא שב ומחפש את האם האבודה, דבורה, ובפגישתם המחודשת, הוא יכול לעשות תיקון ואיחוי בנתינת מתנה לאימו: צנצנת דבש.

השברים אינם נמחקים, כמו תיקון של כד חרס באומנות היפנית, הם נראים אך נוצר משהו שלם ומאוחה, חדש ושונה ממה שהיה בעבר, מכונן ומתקיים בהווה.

המחזה "הקומה השלישית" מאת אשכול נבו – הועלה בתיאטרון בית לסין