סדרה של תיאוריות פסיכולוגיות ניסו להסביר את התופעה ההיפנוטית. למעשה, אף אחת מהתיאוריות אינה מספקת הסבר מושלם. מקובל לחשוב כיום שהתשובה היא באינטגרציה מסויימת בין תיאוריות שונות.
1. תיאוריות של מצב מודעות שונה
תיאוריות אלו טוענות שהיפנוזה היא מצב ייחודי ושונה יחסית למצב התודעה הרגיל (למשל, טארט,1969; פרום 1992 Fromm).
תיאוריה דיסוציאטיבית: ג'אנה Janet 1889, פרינס Prince 1906, הילגרד במספר פרסומים: התנהגויות מסויימות הפועלות בד"כ בצורה הרמונית תחת בקרה קוגניטיבית מרכזית מופרדות במהלך ההיפנוזה מזרם התודעה המרכזי. לכן למשל, אדם מוכן לקבל סוגסטיה שהיד שלו "רוצה להרדם" (אנלגזיה; אל-חוש) למרות שהוא עצמו נשאר ער, תופעה שאינה קוראת במצב רגיל (ליד אין בדרך כלל "רצונות" משלה).
בגישה הדיסוציאטיבית משתלב היטב תיאורו של הילגרד (1977) את "הצופה הסמוי". מדובר בתיאור מקרה של הילגרד שבוצע עם סטודנט עיוור של הילגרד במהלך שיעור הדגמה לכיתה. בתהליך זה נתן הילגרד לסטודנט העיוור, ששיתף פעולה והיה מיומן בכניסה למצב היפנוטי, סוגסטיה היפנוטית לחרשות. כלומר, שהוא יפסיק לשמוע את המתרחש מסביב עד סימן מוסכם שיתן לו הילגרד. הוא נכנס בקלות למצב ההיפנוטי ונראה כאילו אינו שומע דבר מהמתרחש בחדר. עם זאת במהלך החרשות התבקש להרים אצבע במידה ו"חלק כלשהו שבו שומע" והוא הרים אצבע. הוא דיווח אח"כ שהיה מופתע מכך שכן לא הבין מדוע אצבעו מתרוממת. למעשה הוא לא היה מודע להוראות שנתן הילגרד. המסקנה של הילגרד מכך הינה שישנו חלק לא מודע בתודעתנו הצופה באופן סמוי בהתרחשויות. יתכן שחלק זה צופה תמיד במציאות, גם לא במצב ההיפנוטי, אולם בתוך המצב ההיפנוטי ניתן להיעזר בו ליצירת שינויים לטובתו של המטופל.
עם זאת, לא לכל המהופנטים יש גישה לצופה סמוי, וגם חוויה זו יכולה להיות שונה מאדם לאדם. לדוגמא, לורנס (1980) מצא הבדל בין קבוצה שלה היה צופה סמוי לקבוצה נעדרת צופה סמוי. תוך שימוש בטכניקה היפנוטית של נסיגה לגיל צעיר יותר חוותה הקבוצה השניה רגרסיה ממשית לגיל הצעיר, כלומר ממש חשו עצמם ילדים. לעומתם הקבוצה הראשונה דווחה על החוויה כהתבוננות של אדם מבוגר הצופה בעצמו כילד, כלומר תופעה דואלית. מחקר ידוע של הילגרדמתאר מהופנטים עם יד במי קרח שמצליחים להתגבר על הכאב, אולם כאשר נשאל הצופה הסמוי מה התחושה ביד היה דיווח על הכאב. הדבר מסביר מדוע ההיפנוזה אינה מנוטרלת ע"ינלקסון (ניתן לקרוא את המאמר על היפנוזה וכאב המצוי באתר ומפרט נושא זה). למעשה הכאב אינו מנוטרל אלא תשומת הלב ממנו מוסטת ורק חלק לא מודע, הצופה הסמוי, ממשיך לשים לב לקיומו.
רגרסיה, שחזור קשר אם-תינוק: תיאוריה זו טוענת שהיפנוזה גורמת למעבר לחשיבה ראשונית פרימיטיבית הכוללת בין היתר תהליכים מוגברים של העברה למטפל כדמות סמכות ארכיטיפית (פרום 1992 Fromm; נאש 1987 Nash).
מצב רלקסציה: גישה זו רואה בהיפנוזה מצב של הרפיה ולכן באופן טבעי גם מצב יותר סוגסטבילי(למשל, מילר, 1979; אדמונסטון 1977 1981 1991 Edmonston ). לכן מתרחשות בו רגרסיה ודיסוציאציה.
עיבוד אינפורמציה שונה: גישה זו טוענת שבהיפנוזה מתקיימים תהליכים קוגנטיביים של עיבוד, אחסון, ושליפה של אינפורמציה בצורה ייחודית. למשל, ריכוז קשב לגירויים מסויימים וניתוק מגירויים חיצוניים גורם למסר להיקלט בצורה חזקה יותר ממצב רגיל. כלומר, מצב של קשב מחודד יותר (שפיגל ושפיגל, 1987).
היבט "בוחן המציאות": אדם מגיב בד"כ בהתאם לבוחן המציאות (העולם מסביבו כפי שנתפס). בהיפנוזה יש ניתוק מהעולם החיצוני ומיקוד פנימה, ולכן בוחן המציאות הרגיל לא קיים. הסוגסטיות ההיפנוטיות הופכות למעשה למציאות, דבר שמאפשר למטופל לקבל את הצעותיו (סוגסטיות) של המטפל כאילו הן המציאות ביתר קלות (שור, 1959).
2. היפנוזה כתופעה סוציוקוגניטיבית
תיאוריה זו איננה רואה בהיפנוזה חוויה ייחודית אלא תופעה המוגדרת באמצעות הקונטקסט החברתי בו היא נמצאת. למשל, עדויות של מרגרט מיד מהאי באלי דיווחו על אנשים שהולכים לבקר חברים ומשפחה בתוך מצב טבעי של טראנס היפנוטי כחלק מהתרבות הטקסית באי (ספנוס 1991 Spanos).
תיאורית משחק התפקידים: משתלבת בגישה הסוציוקוגניטיבית. היפנוזה היא פונקציה של מוטיבציה ודמיון של המטופל בשאיפה להגיע למטרה מסויימת. התהליך כולל דמיון מודרך ופעילות בפנטזיה (בַּרְבֵּר Barber, ספנוס Spanos). תיאוריה נוספת שמשתלבת לגישה זו היא היפנוזה כמצב פרמיסיבי – מאפשר: המטופל נכנס למצב פאסיבי ומאפשר. מצופה ממנו לציית ואם הוא לא מציית הוא נחשב "מתנגד" (וייצנהופר 1989 Weitzenhoffer). במחקרים שבהם ביקשו ממשתתפים לשחק כאילו הם בהיפנוזה, מומחים לא הצליחו לזהות מי מהופנט באמת ומי משחק. עם זאת, גישה נגדית אומרת שמשחק של "כאילו היפנוט" היא למעשה כניסה להיפנוזה של ממש (למשל מילטון אריקסון).
היפנוזה כתוצר אינטראקטיבי בין המטפל למטופל: יש תלות הדדית בין שניהם ולכן דרושה הובלה הדדית כדי שהתהליך יצליח (אריקסון ורוסי 1976 Erickson, Rossi).
3. הגישה הנטורליסטית
הנטורליסטים כמו אריקסון ורוסי (למשל 1979) טוענים שמצב זה נוצר בצורה טבעית ויום יומית (ראו פירוט על אריקסון במאמר על ההסטוריה של ההיפנוזה המצוי באתר).
4. תיאוריות למידה – ההיפנוזה כהתניה
א) US – Unconditional stimulus גירוי בלתי מותנה: אדם יודע מילדותו שהוראה סמכותית הורית היא מוכחת ואין להתווכח עימה. לכן הסוגסטיה היא גירוי מותנה CS – Conditioned stimulus ותגובת הנבדק להיפנוזה היא CR – Conditioned response תגובה מותנית.
ב) הסימן שמושתל במהלך ההיפנוזה הוא US בשל המצב הסוגסטיבילי. הוא הופך לסימן פוסט היפנוטי CS שגורר תגובה פוסט היפנוטית CR. (אלכסנדר, 1968).
תיאוריות אלו מניחות פעילות פיזיולוגית ייחודית בזמן היפנוזה.
* אריקסון (1956) דיווח על מטופל שנותח בשילוב של הרדמה והיפנוזה ועקב נגיעה בהיפוקמפוס התעורר, והוחזר להרדמה עם הפסקת הנגיעה באזור זה.
* עמידות טיפול היפנוזה בפני נלוקסון, חומר המבטל פעולה של אופיאטים אנדוגניים (הן מורפין המוזרק והן אופיאטים אנדוגניים שמופעלים ע"י פלסבו או אוקופנטורה). מאחר והרגעת הכאב בהיפנוזה לא מושפעת מנלוקסון מסיק Carlson שפעולת ההיפנוזה לא נעשית ע"י אופיאטיםאנדוגניים (ברבר ומאייר, 1976).
* וצלביק 1978 Watzlawick טוען שהיפנוזה היא תוצאה של אסמטריה המיספרית כאשר המיספרה שמאל רציונלית והימנית יצירתית ואינטואטיבית והיא זו שמקשיבה לסוגסטיות.
תיאוריות פיזיולוגית שהוכחו כלא נכונות:
* תיאורית השינה: היפנוזה היא שינה, בשל הדמיון בין התופעות. הוצעה ע"י Puysegur (1784) ואח"כ ע"י Braid (1843), ואף ע"י פבלוב בתחילת המאה. ממצאים מודרניים הפריכו את התיאוריה שכן נמצא שיש דפוס גלי מוח EEG שונה בהיפנוזה מאשר בשינה. כמו כן בשינה ישנה נטייה מוחלשת יותר לסוגסטיביליות, יותר ערפול ופחות קשר עם הסביבה (רפורט). גלי מוח בהיפנוזה יותר דומים לעירות מאשר לשינה.
* תיאורית הפתולוגיה (פגם במערכת העצבים) של שרקו ותלמידיו Pere ו- Binet. התיאוריה הופרכה. עם זאת, אולי יכולה להסביר בעקיפין תופעות היסטריות כגון שיתוק יד היסטרי כתוצאה מסוגסטיות שליליות וטבעיות במשך שנים.
תהליכי חשיבה: חשיבה ראשונית, ירידה במנגנוני הגנה אינטלקטואלים ובחשיבה אנליטית, חשיבה אסוציאטיבית וסימבולית, חשיבה קונקרטית, דיסוציאציה, דפרסונליזציה, שינויים בתפיסת הגוף, אמנזיה, חידוד זיכרון.
תפיסה וחושים: ניתוק חושי מגירויים חיצוניים, מיקוד קשב פנימה, אנלגזיה (אל-חוש), נמנום אברים, שינוי בתפיסת זמן (רגרסיה), עיוות זמן (קצב הזמן), הלוצינציות חיוביות – לראות דברים שאינם, הלוצינציות שליליות – להתעלם מגירויים קיימים.
רגיעה ושקט פנימי, מגע עם רגשות עמוקים, אבראקציה, הנמכת ביקורתיות, הגברת הברית הטיפולית, הגברת הטרנספרנס (העברה).
פעילות של המיספרה ימנית, הופעת גלי אלפה, דיכוי המערכת הסימפטטית (ירידת דופק, לחץ דם, קצב נשימה), קטלפסיה, התכווצות לא רצונית של שרירים, שינוי טונוס שרירים.
פאסיביות וחוסר תנועתיות, התנהגות פוסט היפנוטית.
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן