מה עושה אותנו מאושרים? תמצית ראיון עם פרופ' אורן קפלן על פסיכולוגיה חיובית בתוכנית המקצוענים בהנחיית שירה פליקס בערוץ 10. לצפייה בראיון ובתוכנית המלאה ניתן לפנות לאתר ערוץ 10 http://10tv.nana10.co.il, מאמר מקיף על פסיכולוגיה חיובית באתר פסיכולוגיה: http://www.psychologia.co.il/positive1.htm
הקישור לראיון
http://www.youtube.com/watch?v=lqQTWcwRuGc&list=UUhj3Su7WQkupo7-_VQYiXkg&index=15&feature=plcp
שירה פליקס: איזה אושר לפתוח את התכנית בשיחה מדעית על אושר. המצב הזה שכל אחד שואף להיות בו כל הזמן. אז מיהו אדם מאושר? מה הוא עשה כדי להיות כזה? האם האושר הוא באמת רק רגעים, כפי שכתב שלמה ארצי? שלא נמצא איתנו כאן.
במקומו נמצא איתנו פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני. שלום לך
פרופ' א. קפלן: שלום
שירה פליקס: שלום. אז בוא נתחיל. חבל על הזמן. אם אנחנו יכולים להיות
מאושרים תוך חמש דקות,אז למה לא?
פרופ' א. קפלן: זה לא יעבוד בחמש דקות אבל גם אם זה יעבוד זה לא יהיה כל כך מוצלח, כי זה לא יחזיק הרבה זמן.
שירה פליקס: אושר יכול להחזיק הרבה זמן או שזה רק רגעים?
פרופ' א. קפלן: השפה העברית היא קצת בעייתית בזה. ז"א ההגדרה של אושר או לפחות בדמיון שלנו שזה איזו הרגשה עוצמתית כזאת ובאמת אי אפשר לחיות על האדרנלין הזה הרבה הרבה.
שירה פליקס: יש כאלה שמנסים.
פרופ' א. קפלן: זה די דומה לסמים, זאת אומרת זה יכול להיות מאוד מאוד קיצוני, אני לא בטוח שזה בדיוק הקריטריון הנכון לאושר באמת כפי שהיינו רוצים באמת להרגיש אותו
שירה פליקס: אז אולי תגדיר לי באמת אושר? מה שאצלך אושר זה גם מה שאצלי?
פרופ' א. קפלן: אז הייתי קודם כל, מפרק את האושר לסוגים שונים של חוויות. למשל העובדה שאני יכול להיות מאוד עסוק במשהו, עד כדי כך שאני אפילו לא שם לב שהזמן חולף. ופתאום חלפו כמה שעות
שירה פליקס: איזה אושר! מה זה!
פרופ' א. קפלן: ואפילו אז לא חשבתי שזה אושר אלא אמרתי וואו, הזמן חלף מהר. נגיד, ראית סרט שריתק אותך או קראת ספר טוב או סתם היית בעבודה ועשית משהו, לשאול את השאלה האם הייתי מאושרת מזה, זה ההתחלה של הרס האושר בדרך כלל. כי אם אני עסוק באמת בשאלה האם זה היה הרגע הכי מספק בחמש שנים האחרונות, אז פעם בחמש שנים יהיו לי רגעים כאלה, והאתגר האמיתי הוא באמת לייצר חיים אפורים, שגרתיים, שהם באמת יוצרים את האושר, שהם באמת מלאים, שיש בהם הרבה מצבים כאלה , שאופס, חלף הזמן. שזה אומר שכנראה קרה שם משהו טוב. וזאת הבעיה, שאנחנו לא תמיד יודעים בתובנה שלנו להבין שמשהו, הוא זה שגורם לנו את אותו אושר שאנחנו מחפשים.
שירה פליקס: אבל איך אתה מגדיר את זה, כשאתה בא לעשות מחקר על אושר, ואתה שואל בן אדם אם הוא מאושר אם לא תהיה לך הגדרה אחידה לכולם אז התוצאות לא יהיו תקפות,
פרופ' א. קפלן: קודם כל יש לנו הגדרות,
שירה פליקס: מה, מהן?
פרופ' א. קפלן: נגיד ככה. כל הסיפור הזה התחיל מכך שיש המון דיכאון בעולם. כי כל עוד לא הייתה הרבה מצוקה אז לא היה כל כך מעניין לחקור את האושר.ואז יש לנו הגדרה מהו דיכאון ומהי חרדה ומהי מצוקה. והנחת היסוד שהאושר הוא סוג של תרופה לדבר הזה, ז"א אם אנחנו נבין מה עושה לנו בסופו של דבר טוב, יכול להיות ש,אז ההגדרה מתחילה קודם כל מזה שאני מרגיש מדוכא או לא מרגיש מדוכא.
שירה פליקס: ההבדל זה ברמת האושר שלו, היא באמת מזערית. כמו שאתה אומר,
פרופ' א. קפלן: א', אני בטוח שזה באמת נכון, אבל בין 5 ל15 זה מאוד אישי. אני אומר עוד פעם, זו תחושת הרווחה הסובייקטיבית שאני יכול לחיות בכבוד.
שירה פליקס: דתיים יותר מאושרים מחילוניים?
פרופ' א. קפלן: דתיים יותר מאושרים מחילוניים בכל העולם וככל שהם יותר קיצוניים, ופה דווקא זה התקשר מאוד לפה, הם מרגישים יותר מאושרים, גם בגלל העובדה שיש לך עוגן במשהו להאמין בו ולכן זה לא קשור רק לדת. גם אדם חילוני יכול להיות שיהיה לו את העוגן הזה, אז זה נותן תחושה של בטחון. ודבר שני, בד"כ, המרקם החברתי יותר הדוק שם, זה יותר שייך לעולם הישן שבו ישבנו בקהילה, ולתמיכה החברתית יש את המשמעות החזקה ביותר. בגלל זה אנשים נשואים יותר מאושרים מאנשים רווקים.
שירה פליקס: זה נכון?
פרופ' א. קפלן: זה נכון חש משמעית, ובצורה מאוד מאוד בולטת. אנשים בגיל עשרים עד שלושים, זה הגיל הכי אומלל בחיים, כי אתה כבר יצאת מהבית ואין לך את התמיכה של ההורים כל כך, בלפחות, גם אם אתה גר בבית, ואתה עדיין לא בתוך הקשר המשפחתי. הקשר המשפחתי, הוא יותר רשת ביטחון, אגב, זה לא שאתה בכל רגע ורגע, נופל, אבל יש איזו רשת בטחון שבו הנפילות הן יותר מאוזנות ואז אפשר להקדיש, נגיד לעבודה, להתפתחות אישית, לכל מיני דברים. כי כשאדם נמצא במצוקה גדולה, כשאין לו את הרשת הזאת, שזה אין לו למשל, אין לו כסף, או אין לו תמיכה משפחתית,אז הוא גם לא יכול להקדיש את עצמו לדברים שיעשו אותו מאושר.
שירה פליקס: לא, זה פשוט נתון שנשואים תמיד מרימים גבה כשהם שומעים אותו. כי יש להם את הפנטזיה כל הזמן,לחזור לעולם הרווקות הסוער.
פרופ' א. קפלן: תוציאי אותם לחודש לעולם הרווקות הסוער, ואת תראי,
שירה פליקס: הם חוזרים עם הזנב בין הרגליים.
פרופ' א. קפלן: ועובדתית זה מה שקורה. ואת יכולה לראות כמה זוגות שלקראת גירושים, או אפילו שהתגרשו, חוזרים לגור ביחד.
שירה פליקס בעיני, אושר זה חייב להיות משהו יחסי, ז"א, מי שלא חווה קושי, דיכאון, ימים אפורים שאין בהם כלום, לא יכול לחוות את הרגע הנפלא הזה. כי הרי אתה תמיד משווה את זה למה שהיה קודם. אז למשל אנשים שחוו איזה טראומה, שחלו בסרטן והחלימו, והמשיכו בחיים, שעברו תאונת דרכים קשה והצליחו לצאת מזה, הם יותר מאושרים? כי יש להם כל הזמן את הפרופורציה הזאת.
פרופ' א. קפלן: א', זה נכון. קודם כל, זאת תופעה שנקראת "צמיחה פוסט טראומטית" שזה ביטוי או נושא חדש שנחקר לאחרונה, ובאמת זה נכון. אנשים שעברו טראומה ושרדו אותה, פיתחו תחושה של מסוגלות עצמית, של הנה, אני יותר חזק ממה שחשבתי וגם קיבלתי פרופורציה לחיים. הבעיה בגישה הזאת היא שיש המון פצועים בדרך. כי יש כאלה שנפלו לטראומה ולא יצאו ממנה.
שירה פליקס: כן.
פרופ' א. קפלן: שיעור האובדות בעולם הוא מאוד גדול.
שירה פליקס: לא, אני לא הייתי מזמינה טראומות לחיים, אתה יודע.
פרופ' א. קפלן: ולכן, הגישה שאנחנו מדברים עליה היום זה איך לייצר חוסן נפשי מראש. יש היום מחקרים מרתקים, כולל למשל, אנחנו בתקופה סוערת בדרום, איך מכינים את ילדי אשקלון לטילים לפני שהטילים נפלו. היה מחקר כזה שהתפרסם ממש החודש הזה, ושיעורי הטראומה בבתי הספר שעשו הכנה היו נמוכים בחמישים אחוז מבתי הספר שלא נכנסים. את הכלים האלה אנחנו חייבים להכניס לבתי הספר כי הם גם בסיס ליצירת אושר ומשמעות אבל גם ליצירת חוסן שימנעו דיכאון וחרדה ואז אתה לא חייב, כאילו, לעבור את ההתמודדות או המשבר, כי גם סתם בבוקר,בצהריים או בערב, באמצע יום רגיל, כדאי לקבל פרופורציות לחיים של מה חשוב ומה לא.
שירה פליקס: אני מסתכלת על ענת שיושבת כאן, שעוד מעט היא תדבר איתנו על ילדים. במיוחד על השנה הראשונה לחייהם, שזה אולי הסטיגמה הכי לא נכונה, שכשנולד ילד, אתה הופך להיות נורא מאושר.
ענת: אוה! כמה אפשר לדבר על זה . כמה אמהות אומללות בגלל הדימוי הזה כי הן לא מרגישות את זה.
שירה פליקס: גם לא הכינו אותן, הן חושבות שברגע שהילד יצא מהגוף שלהן הן יחושו אהבה עצומה ואושר יציף אז את החדר, וזה פשוט לא קורה, ואחר כך השנה הראשונה
ענת: לא תמיד זה קורה.
שירה פליקס: שהשנה הראשונה שהיא מלאה בלילות ללא שינה וקושי בלרדת במשקל וכל מה שמתלווה לזה, שהיא לא מאושרת, ואני יודעת שיש מחקרים על הקשר בין ילדים לאושר, שהוא קשר הפוך.
פרופ' א. קפלן: המחקרים, לנו, ההורים לא נעימים, גם לילדים הם לא יהיו נעימים. כי בעצם מהרגע שהילד נולד עד שהם עוזבים את הבית, שיעור האושר בזוגיות לפחות, יורד משמעותית.
שירה פליקס: יורד פלאים.
פרופ' א. קפלן: וברגע שהם יוצאים מה בית הוא עולה. אבל צריך לקחת בחשבון גם את המשמעות שהילדים נותנים ולכן דיברתי על רשת הביטחון. יש הבדל בין מה שעושה אותך מאושר, והילדים באמת, כשאתה חושב עליהם, אתה מתמלא באושר, אבל בשעתיים בגינה הציבורית, כשהם מתנדנדים, לא כל ההורים מרגישים מאוד מסופקים. אז צריך לקחת בחשבון את האיזון הזה בין באמת הדברים שיוצרים משמעות לחיים, לבין הזוגיות שיוצאת לכם גם איזו יציבות והחלקים הטובים שלה, שזה לא בהכרח ה"וואו". לכן אני אומר האושר הוא, אנחנו בעולם המערבי שכל הזמן מחפשים בו ריגושים, אז אנחנו בהרגשה שהנה, הרי נישואים מאהבה זה תופעה ממש חדשה בעולמנו. הרי אהבה זה היה בונוס קטן, הרי בנישואי השידוכים אם במקרה גם יצאה אהבה, זה טוב. וכל העולם חי ככה, גם העולם היום.
שירה פליקס: וזה עבד יותר טוב מנישואים מאהבה.
פרופ' א. קפלן: זה לא עבד יותר טוב וזה לא עבד פחות טוב, כי יש לנו מחקרים שמראים, אמריקאים ויפנים, נגיד בארה"ב, שאלה התחתנו, ואחרי עשר שנים הם באותו מצב, ולא בטוח שהמצב הוא מי יודע מה טוב, אבל הם לא שונים, אותם אלה שהתחתנו מאהבה.
שירה פליקס: אני אומרת שצריך לקום מחר בבוקר, ולהגיד אני מאושר.
פרופ' א. קפלן: קודם כל, צריך היום, לא כדאי מחר. לא לדחות את זה למחר.
שירה פליקס: כבר היום.
פרופ' א. קפלן: התכנון למחר הוא החלק הבעייתי פה.
שירה פליקס: וזה עוזר? בן אדם שאומר לעצמו, אני מאושר. אין, לא יעזור בית דין, אני מאושר.
פרופ' א. קפלן: זה בפני עצמו, למרבה הצער, אם הוא נולד עם התכונה הזאת של האופטימיות הנאיבית קצת, אז זה יעזור. אבל זה לא יעזור אם אין לו את זה. דווקא השאלה, מה ממלא לי את החיים היומיומיים, לא החופשה שתהיה בעוד חצי שנה. אלא, מה הם אותם רגעים, ימים, שעות, שבהם אני הרגשתי שאני במיטבי, שהזמן חלף לי מהר, שעניין אותי, ויצירה של שיגרה. זה אגב, הכי חזק אצל פנסיונרים. ששמה, אלה שבונים לעצמם סדר יום שיגרתי וטוב, יכולים להפיק מזה הרבה, ומי שלא, לפעמים מתרסק ונכנס לדיכאון ולא מתאושש. אנחנו רואים לפעמים למשל, אצל פנסיונרים, של השש שבע הזה, הסיכוי שלהם לחיות גדול ב50-60% יותר מאחד שלא נמצא שם. ז"א הרעיון הזה,
שירה פליקס: אני בונה על מה שאמרת עכשיו, אני בונה על פלוס עשר שנים, כי אני נולדתי עם התכונה הזאת, ולפעמים אני אומרת לעצמי אני כה, האם אני באמת נאיבית? או באמת זה על גבול הטמטום. אני מסוגלת להחליט שמהיום אני מאושרת וזה קורה לי.
פרופ' א. קפלן: מצוין.
שירה פליקס: נכון?
פרופ' א. קפלן: זו המסוגלות העצמית. הנבואה שמגשימה את עצמה.
שירה פליקס: זה עובד, רק שאני לא אתעורר. אני קצת יותר מאושרת, אחרי הראיון הזה, אבל זה כי החלטתי .
פרופ' א. קפלן: זו בדיוק ההגדרה.
שירה פליקס: תודה רבה לך פרופ' קפלן
.
פרופ' א. קפלן: בשמחה.
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן