Menu
Menu

מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית

מהו טיפול פסיכולוגי

מפגש עם פסיכולוג מכונה טיפול פסיכולוגי. ביטויים נפוצים נוספים הם ייעוץ פסיכולוגי, פסיכותרפיה (טיפול בשיחות) ועוד. מדובר על מפגש עם איש מקצוע שמתמחה בהבנת תהליכים נפשיים, מודעים ושאינם מודעים, בהתבוננות ביחסים בינאישיים, בקשר בין גוף ונפש וכדומה. הפסיכולוגיה עוסקת במכלול התחושות המחשבות והחוויה האנושית. הפסיכולוגיה הקלינית היא התחום הטיפולי והאישי בפסיכולוגיה. כל אדם מוצא עצמו בשלב כלשהו לאורך חייו במצוקה או התלבטות. פעמים רבות אנשים מתמודדים עם צמתי המשבר בעצמם ובעזרת סביבתם הקרובה. אולם לעיתים יש צורך בעזרה מקצועית כדי לאפשר שינוי. זה המקום שטיפול פסיכולוגי משתלב בתמונה.

מה ההבדל בין בעיה או התמודדות פסיכולוגית לבין הפרעה נפשית או מחלת נפש Mental Disorder

“הפרעה נפשית” Mental-Disorder הוא ביטוי פסיכיאטרי ולא מוצלח במיוחד, לפחות בתרגומו לשפה העברית, למגוון של התמודדויות, קשיים ובעיות פסיכולוגיות שאיתן מתמודדת האוכלוסיה הרחבה בעולם.DSM הוא ספר האבחון הפסיכיאטרי האמריקאי להפרעות נפשיות בהוצאת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית. ראשי התיבות שלו מתייחסים ל: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders חלקיו המוכרים והיישומיים ביותר כוללים את הציר הראשון המתייחס להפרעות ומחלות נפשיות, והציר השני המתייחס להפרעות אישיות. אולם הגישה האבחונית של ה-DSM, למרות היותה הפופולארית והשימושית ביותר בעולם בריאות הנפש, אינה חפה מביקורת וקונטרוברסיה. לדוגמה, “הפרעות האישיות” המוגדרות בה לוקות בהכללה ניכרת בין אנשים שסובלים מבעיות פסיכולוגיות שונות, ולא מספקות גם טיפול דיפרנציאלי לכל הפרעה והפרעה. מערכת האבחנות של ה-DSM עלולה ליצור סטיגמה על קהלים רחבים למדי באוכלוסיה שכן השימוש בביטוי “הפרעות נפשיות” Mental-Disorders עלול לעורר תדמית בעייתית, הן כלפי מי שמתמודד עם קשיים או בעיות פסיכולוגיות, והן כלפי הטיפול הנפשי עצמו. בתקופתנו, פניה לטיפול פסיכולוגי נפוצה ומקובלת בקרב האוכלוסיה הרחבה והנורמטיבית, מסיבות רבות, חברתיות ואחרות. אנו סבורים שכפי שבשנות ה-70 החליט איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי לבטל את קביעתו כי הומוסקסואליות הינה הפרעה נפשית, יתכן שהגיע הזמן כיום לשנות באופן כללי את הביטוי “הפרעה נפשית” למונח יותר סובלני, שפתוח לטווח רחב של תופעות והתמודדויות, בעיקר לצורך מתן כבוד ולגיטימציה למי שמעוניין לפתח מודעות כלפי תופעות פסיכולוגיות שחש על עצמו, בתוכו ואצל אחרים, וכמובן כלפי הטיפול הפסיכולוגי באופן כללי. רוב האנשים שפונים לטיפול פסיכולוגי הם אנשים בריאים בנפשם אשר מעוניינים להתמודד דרך הטיפול עם בעיה שמטרידה אותם ולהביא לשינוי חיובי בחייהם. לקורא הנאיבי הסבור שמדובר בדקדקנות לשונית בלבד, חשוב לציין שהתמודדויות וקשיים פסיכולוגיים (המכונים כאמור “הפרעות נפשיות” Mental-Disorders בשפה הרפואית) נפוצים מאוד בקרב האוכלוסיה הרחבה בעולם כולו. משרד הבריאות האמריקאי מדווח שבהתאם לסקר האוכלוסין האחרון יותר מרבע מהאוכלוסיה הבוגרת מעל גיל 18 בארה”ב סובלת מבעיה פסיכולוגית כלשהי בכל שנה (לפי הגדרתה האבחונית כהפרעה או מחלה ב DSM). סביר להניח שמדובר בדיווח מוטה כלפי מטה, שכן אנשים רבים שאינם פונים לטיפול סובלים מבעיות פסיכולוגיות שהיו מוגדרות גם הן ע”י הDSM כהפרעות נפשיות. מכאן שבקלות ניתן לראות כיצד רוב אוכלוסית העולם עונה על קריטריונים פתולוגיים של האבחון הפסיכיאטרי. במצב כזה הגדרת הנורמאליות והפתולוגיה מעוררת תהייה ודורשת שינוי. אנו זוכרים שבתקופת ההתמחות שלנו כאשר עבדנו בבית חולים נדרשנו על ידי קופות החולים אשר מימנו את הטיפול הפסיכולוגי למבוטחיהם, למלא טופס אבחון עבור קופת החולים ובו דיאגנוזה לפי ה-DSM. פעמים רבות הבעיה הפסיכולוגית עימה הגיע המטופל היתה נורמטיבית ולא דרשה תווית פסיכיאטרית, אולם בפועל כל מטופל “זכה” לתווית שכזו, אחרת לא יכול היה לקבל טיפול במימון קופת החולים או המדינה. התוצאה העגומה הינה שמטופלים בשירות הציבורי מקבלים אבחנה פסיכיאטרית אשר יוצרת סטיגמה ורתיעה מקבלת טיפול פסיכולוגי. הסיבה העיקרית להיווצרות מצב זה היא נסיון להקביל בין הטיפול הפסיכולוגי לטיפול רפואי. לעיתים הקבלה זו מתאימה ונכונה, אך לעיתים היא שגויה ומזיקה, גם בשל הסטיגמה של “מחלת הנפש” אך בעיקר מאחר והטיפול הפסיכולוגי שונה באופן מהותי ברוב המקרים מהמודל הרפואי, כפי שנפרט בהמשך – עיקר ההבדל הוא שבמודל הרפואי יש למצוא את המחלה, ותרופה חיצונית פותרת אותה, ואילו שבמודל הפסיכולוגי הפתרון מגיע דרך כוחותיו של המטופל ויכולתו האישית להביא לשינוי. זוהי “התרופה” הפסיכולוגית העיקרית. יש לציין כמובן, שיש הבדלים בעוצמת הקושי הפסיכולוגי שעימו אנשים פונים לטיפול, ולעיתים המונח “הפרעה” או “מחלה” יכול לאפיין גם את ההתמודדות הפסיכולוגית. לדוגמה, לפני נתוני משרד הבריאות האמריקאי, כרבע מהאנשים המקבלים אבחנה פסיכיאטרית לפי ה-DSM (כ-7% מהאוכלוסיה הבוגרת) סובלים מבעיה פסיכולוגית חמורה עד כדי מניעת תפקוד יומיומי תקין. האתגר במצבים כאלה יהיה לעיתים לא רק בפתרון הבעיה, אלא בשיפור המצב לכזה שאפשר יהיה לחיות איתו בתפקוד יום-יומי טוב יותר. לא ניתן לטשטש את עוצמת ההתמודדות של החברה שלנו כיום עם בעיות פסיכולוגיות שכן לפני נתוני ארגון הבריאות העולמי בעיות פסיכולוגיות מהוות כיום את התסמונת הרפואית החמורה ביותר בארה”ב ובעולם המערבי עבור גילאי 15-44 (בפגיעתן בקיצור תוחלת החיים ופגיעה באיכות החיים), והתחזית הינה שתוך מספר שנים היא תחול על כל טווח הגילאים באוכלוסיה, אף יותר ממחלות הלב המהוות כיום הגורם הראשון בין המחלות (פירוט רב יותר על נושא זה במאמר שלנו על פסיכולוגיה חיובית ובהמשך מאמר זה). לסיכום, “הפרעה נפשית” או “מחלה נפשית” אינם רק ביטויי אבחנה פסיכיאטריים-רפואיים, אלא גם ביטוי נורמטיבי המציין מהו “מופרע” ומה “נורמאלי”. לעומתם התמודדויות, בעיות, קשיים פסיכולוגיים, וביטויים מקבילים לכך, אינם שיפוטיים ברמה החברתית, אלא מתייחסים לפנומנולוגיה של הפרט ולחוויתו האישית. במאמר זה ובאתר כולו לא יכולנו להימנע לגמרי מהשימוש במונחים הרפואיים, שכן הם חלק מהטרמינולוגיה המקובלת, וחשוב שהמידע שנמסור יהיה גם מדוייק מבחינה סמנטית, עם זאת, אני שואפים להשתמש בביטויים הפסיכולוגיים ולא הפסיכיאטריים, אשר תואמים יותר את תפיסת עולמנו המקצועית והאישית, ולדעתנו גם את המציאות של רוב האנשים הפונים כיום לטיפול פסיכולוגי. גישה זו נתמכת כיום על ידי הנחיות האתיקה של ה APA, ארגון הפסיכולוגים האמריקאי.

איך לדעת האם צריך לפנות לטיפול

אין תשובה חד משמעית לשאלה והיא אישית למדי. בעיקרון, כאשר איכות החיים נפגעת או אינה מגיעה לרמה המצופה בשל בעיה פסיכולוגית או בעיה אחרת במציאות החיצונית רצוי לפנות לטיפול. השאלה קשורה במידה רבה לנושאים עליהם כתבנו בפסקה הקודמת, שהרי אם בעיה פסיכולוגית היא “הפרעה נפשית” ישנה באמת התלבטות משמעותית האם לפנות לטיפול, כיוון שפנייה כזו כרוכה בהכרה ש”יש בי משהו פתולוגי”. לעומת זאת, הכרה בכך שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך נורמטיבי ובריא המתאים לאוכלוסיה הרחבה, שמיועד לשיפור איכות החיים בתקופה של התמודדות וקושי, ההתלבטות האישית פחות קריטית, ועוצמתה הרגשית צריכה להשתוות לשאלה האם לקבוע תור לרופא המשפחה או ליועץ אחר. לאחר הסרת הסטיגמה ונכונות לקבל את הפניה לפסיכולוג כתהליך בריא, מתחילה ההתלבטות האמיתית – “האם אני באמת מוכן לטפל בעצמי ולהביא לשינוי בחיי?”. עד כמה שהדבר יכול להישמע מפתיע, ההתלבטות האמיתית, ולרוב הלא-מודעת, של אנשים האם לפנות לטיפול הוא החשש משינוי, והקושי לגייס מוטיבציה ורצון לשינוי זה, גם אם הוא נראה הדבר הנכון ביותר לאדם שמחפש לשפר את איכות חייו ודפוסי ההתמודדות עם אתגרי החיים. באנלוגיה שנשתמש בה גם בהמשך, הרבה אנשים יודעים שהם צריכים להפחית במשקל. כמה מהם פונים לדיאטנית ומצליחים לשמור על משקל אופטימאלי לאורך שנים? מעטים מאוד. במידה מסוימת להישאר עם הבעיה ולא לטפל בה, זה יותר נוח מבחינת הדימוי העצמי, זה נותן הרגשה שבעצם “העניין לא חמור כל כך”, ו”שבכל רקע שארצה, העניינים יסתדרו”, כך ש”זה בשליטה שלי”. לעיתים הצורך בשליטה חזק יותר מהצורך להתמודד עם הבעיה, ומונע את הפניה לטיפול פסיכולוגי.

כיצד בוחרים פסיכולוג

בחירת מטפל מתאים תלויה במספר גורמים. ראשית, האם לפנות למסגרת ציבורית או פרטית. המסגרת הציבורית כוללת בעיקר את מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות ובתי החולים, מטפלים המצויים בהסדר של קופת החולים, וארגונים המספקים טיפול לאוכלוסיות ספציפיות כמו סטודנטים, ניצולי שואה, נפגעי משרד הביטחון וכדומה. המסגרת הפרטית היא רחבה מאוד, היא כוללת בעיקר פסיכולוגים קליניים ובעלי מקצוע נוספים בפסיכותרפיה שפועלים באופן עצמי. יתרונו העיקרי של הטיפול בשירות הציבורי הוא העלות הנמוכה. לכאורה מדובר בדבר טכני, אך בהתחשב בכך שטיפול פסיכולוגי הוא על פי רוב תהליך ממושך של כמה חודשים לפחות, מדובר בשיקול קריטי. במידה ואדם מתקשה לשלם עבור טיפול פסיכולוגי זוהי אחריותו האישית כלפי עצמו לפנות לטיפול דרך מסגרות השירות הציבורי כדי לאפשר לעצמו מרווח סביר של פגישות טיפוליות עד לשיפור במצבו. יש להדגיש שרוב הפסיכולוגים הקליניים אשר עובדים בשירות הציבורי, לפחות אלו שמצויים אחרי שלב ההתמחות, עובדים גם באופן פרטי מחוץ לשירות, ולפיכך רמתם המקצועית טובה ואין חשש שרמת הטיפול הציבורי תהיה פחות טובה בהיבט הפרסונאלי. עם זאת, לפניה למוסדות הציבוריים כמה חסרונות לוגיסטיים משמעותיים, בעיקר בהקשר לרמת הגמישות בנושאים כגון תור המתנה עד קבלת הטיפול, חוסר אפשרות לבחור במטפל מסויים, מגבלה על מועדי ושעות המפגש, תדירות המפגשים, ולעיתים  בעיות הקשורות לחיסיון וסודיות, שכן יש להירשם במאגרי המידע של המוסדות המטפלים. הפניה לטיפול בשירות הציבורי נעשית בדרכים הבאות: ניתן לפנות לצוות בריאות הנפש בסניף קופת החולים באזור המגורים ולברר אילו שירותים פסיכולוגיים הם מאפשרים. בנוסף ניתן לפנות לכל מרפאה ציבורית באזור המגורים: מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות או מחלקות חוץ בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים ברחבי הארץ שנותנים בד”כ שירות לקהל הרחב. כמו כן ניתן לפנות לגופים שנותנים טיפול לאוכלוסיות יעודיות כגון שירותי ייעוץ לסטודנט באוניברסיטאות, “עמך” לניצולי שואה ודור שני, ועוד. אפשר גם לצלצל לאגף הרווחה בעיריה ולברר אילו אפשרויות יש במסגרת העיריה לטיפול, יש הבדלים בין רשות אחת למשניה. הפניה לטיפול פסיכולוגי פרטי יכולה להיעשות במספר דרכים. פעמים רבות פונים באמצעות היכרות אישית והמלצה של אדם מוכר. במקרים אחרים ניתן לפנות בעזרת מדריכים שונים כגון דפי זהב וכמובן באמצעות האינטרנט. לפעמים ההתלבטות כיצד לבחור פסיכולוג גורמת לרפיון ידיים ודחיה של הפניה, וכמובן החרפת או הזנחת הטיפול. חשוב לזכור שהטיפול הוא בסופו של דבר מפגש אישי בין שני אנשים וכמו בכל מפגש כזה נדרש מצד אחד זמן כדי להכיר ולהעריך האם הקשר נכון ומתאים, אך במקביל חשוב להיות מודע לתחושות הפנימיות. אם הקשר נראה לא נכון ולא מתאים אפשר בהחלט להיפרד אחרי מספר פגישות היכרות ולבחור בפסיכולוג אחר.

אילו סוגי טיפולים פסיכולוגיים קיימים

בהמשך מאמר זה נעסוק בכך בהרחבה, אך בעיקרון, למרות שישנם מאות סוגים של טיפול פסיכולוגי, ניתן לסווגם בכלליות לשני סוגים עיקריים: הטיפול הדינמי שהוא בד”כ תהליך ארוך טווח והטיפול הממוקד וקצר המועד. בעיות ממוקדות המשפיעות על תחום צר בחיים ניתנות לטיפול בגישה ממוקדת בטווח זמן קצר יחסית של מספר פגישות, למשל, התלבטויות ממוקדות, חרדת טיסות, חרדת בחינות, פוביות שונות ועוד. לעומת זאת נושאים הקשורים להתמודדות פסיכולוגית בעלת רקע אישי ממושך או עמוק, נטיות אישיות ותחומי חיים הנוגעים לנושאים נרחבים יותר (למשל, שאלות של זהות אישית, קשיים ביצירת קשר זוגי, דימוי עצמי וכדומה) דורשים בד”כ מסע ארוך ומקיף שעשוי לקחת זמן רב יותר. קשה להגדיר בדיוק את אורך התהליך, הוא אינדיבידואלי ודורש היכרות אישית. באופן פורמלי טיפול קצר מועד מוגדר ככזה שאורך ממספר בודד של פגישות ועד חצי שנה. טיפול ארוך מועד נחשב לכזה שאורך חודשיים ומעלה. רוב הפסיכולוגים הקליניים בישראל הוכשרו לטיפול דינמי אולם בשנים האחרונות גוברת המודעות גם לטיפולים קצרי מועד. יש להדגיש שההבנה לתהליכי עומק פסיכולוגיים חשובה לכל סוג של טיפול, גם אלו הממוקדים. הטיפולים הפסיכולוגים גם מובחנים בפורמט המפגש: אישי, זוגי, משפחתי, קבוצתי, למבוגרים, לילדים, ועוד. הטיפול האישי הוא הנפוץ ביותר. במקרים של התמודדויות הקשורות לזוגיות ומשפחה נפוצים גם טיפולים זוגיים ומשפחתיים. הטיפול הקבוצתי יכול להשתלב עם או בלי טיפול אישי ונותן מינון מעניין של התמודדות פנים אישית ובין אישית. עם זאת, הוא אינו נפוץ וניתן למצוא עבודה קבוצתית בעיקר בארגונים ומקומות עבודה סביב תהליכים של ייעוץ ופיתוח ארגוני.

האם הטיפול הפסיכולוגי בילדים שונה מזה במבוגרים

הטיפול בילדים שונה מהטיפול במבוגרים בשל ההבדלים בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית. טיפול זה דורש נסיון והתמחות ייחודיים. טיפול בילדים נעשה פעמים רבות באמצעות משחק-תרפיה. ככל שהילדים גדלים נעשה הטיפול דומה יותר לטיפול בשיחות במבוגרים. במקרה של ילדים קטנים מומלץ פעמים רבות לתת הדרכה להורים ולא בהכרח לטפל ישירות בילד עצמו. במקרה של תינוקות כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד. יש מספר מועט יחסית של מטפלים ומרפאות המתמחות בטיפול פסיכולוגי בגיל הקודם לגן. אין ספק שגם כשהילד נמצא בטיפול פסיכולוגי באופן אישי, ההורים חייבים להיות חלק מהתהליך הטיפולי כפי שמסוכם ב”חוזה הטיפולי” בין המטפל למשפחה. לעיתים ניתן לשלב טיפול בילדים (ולעיתים גם במבוגרים) בשיטות אחרות, לדוגמה, טיפול בתנועה, באומנות, במוסיקה, באמצעות עבודה עם בעלי חיים, ריפוי בעיסוק ועוד. אלו מועברים ע”י אנשי מקצוע המתמחים בתחום הספציפי בתיאום עם הפסיכולוג המטפל.

האם חשוב לדעת את הגישה התיאורטית של הפסיכולוג שלי

לכאורה הגישה התיאורטית של המטפל אמורה להיות המקור המרכזי להצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי. היינו עשויים, למשל, לצפות שגישה דינאמית תתאים למערכת סימפטומים אחת וגישה ביהביוריסטית תתאים באופן מובהק למערכת סימפטומים אחרת. צפייה זו נובעת מהאופן בו עולם הרפואה בוחן סימפטומים ומתאים לכל אחד תרופה ייחודית. עם זאת, כנראה שהנפש והפסיכולוגיה אינן פועלות באותה צורה. עבור רוב הבעיות הפסיכולוגיות לא נמצא טיפול אחד עדיף על פני טיפולים אחרים. מטופל עשוי להגיע להישגים טיפוליים אצל שני פסיכולוגים שונים שמגיעים מגישות תיאורטיות ויישומיות שונות ואף הפוכות זו לזו. הסיבה העיקרית לממצא מפתיע זה, אשר חוזר על עצמו שוב ושוב במחקרים מדעיים שפורסמו ב-40 השנה האחרונות, היא שיעילות הטיפול תלוייה דווקא ב”כימיה” שנוצרת בקשר בין המטפל למטופל. מדובר בתחושה של המטופל שהוא חש אמון כלפי המטפל, שהוא מרגיש מובן, וכמובן שיש לו מוטיבציה משמעותית מספיקה להצליח בטיפול. דוגמה עדכנית למחקר כזה פורסמה על ידנו בסקירה הבאה אשר הדגימה מחקרית שלא נמצא הבדל בין יעילותן של 7 שיטות שונות לטיפול פסיכולוגי בדיכאון. המחקר המצטבר בפסיכולוגיה מראה שלגישה התיאורטית של המטפל רק 10% השפעה על הצלחת הטיפול. אישיותו של המטפל, רמת המוטיבציה של המטופל, וכמובן האינטראקציה בין המטפל למטופל, הם הגורמים המשמעותיים להצלחת הטיפול הפסיכולוגי. לכן, פחות חשוב לדעת מהי הגישה התיאורטית של הפסיכולוג המטפל, אלא יותר את תחושת ההתאמה שנוצרת עם הפסיכולוג ברמה של אמון, הקשבה, הבנה, ונכונות להיכנס למסע הטיפולי המשותף. עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שהיכרות ובניית אמון אינם נוצרים בן רגע, וגם בכימיה יש תהליכים שלוקחים זמן. חשוב לתת לתהליך הזדמנות ראוייה, בעיקר לאנשים שחלק מהבעיה שעימה הם מתמודדים היא תקשורת בין אישית ויצירת קשר בין אישי, שכן דווקא במקרים כאלה קשיים ביצירת ההתקשרות עם המטפל יכולים לשמש חומר גלם לפתרון והתמודדות עם הבעיה (נכתוב על כך מעט יותר בהמשך). פירוט על 7 השיטות הפסיכולוגיות שנבדקו במחקר האמור ניתן לקרוא במאמר שלנו על דיכאון תחת הכותרת “הטיפולים הפסיכולוגים בדיכאון”.

אילו סוגי פסיכולוגים יש – מי עוסק בטיפול נפשי

“פסיכולוג” הוא בוגר תואר שני מוכר בפסיכולוגיה שנרשם בספר הפסיכולוגים של משרד הבריאות. “פסיכולוג מומחה” הוא מי שגם עבר תהליך התמחות בתום לימודיו ועבר בחינות הסמכה של משרד הבריאות. כיום יש מגוון רחב של התמחויות בפסיכולוגיה, אשר נותנים מענה לצרכים טיפוליים וייעוציים שונים: פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה חברתית-תעסוקתית-ארגונית, פסיכולוגיה שיקומית, פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה רפואית, ועם הזמן יוכרו בוודאי התמחויות נוספות. פירוט נרחב על חוק הפסיכולוגים ניתן למצוא באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ובמקורות נוספים. רשימת הפסיכולוגים מרוכזת ב”פנקס הפסיכולוגים”. ניתן לראות אותה גם באינטרנט כאן. פסיכולוגים מומחים יופיעו בפנקס הפסיכולוגים כאשר לצד מספר הרשיון שלהם יופיע סטטוס פעיל של המומחיות שלהם ולחיצה עליו תספק מידע על סוג המומחיות ומועד תחילתה. פסיכותרפיה אינה ניתנת רק ע”י פסיכולוגים. עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים, וכמובן רופאים פסיכיאטרים עוסקים בשיטות שונות של טיפול וייעוץ נפשי. כיום ישנם גם הרבה אנשים שנותנים ייעוץ וטיפול מתוך נסיון חייהם ובשיטות “אלטרנטיביות”, עם ובלי הסמכה מקצועית. לכן מומלץ, לפני ובעת פניה לגורם מטפל, לברר את תחום מומחיותו, נסיונו ואופן הכשרתו כדי לבחור את סוג המטפל המתאים ביותר לבעית הפניה. במקרה של התלבטות ושאלות זו לא בושה לבקש גם לראות תעודות הסמכה ורשיונות מקצועיים. בישראל הדבר אינו מקובל כל כך ופסיכולוגים אינם תולים בד”כ תעודות הסמכה על הקיר כפי שמקובל אצל עורכי דין או רופאים. עם זאת, במקומות רבים בעולם זהו נוהג מקובל וברור מאליו. כפי שצויין קודם, עדיף להתגבר על המבוכה הקיימת לעיתים בנושא ולברר את השאלות הללו באופן ישיר בפגישה הראשונה מאשר להתחבט בהן אח”כ. ככל שההיכרות תעמיק, הבירור הזה עלול להיות יותר מסובך ומביך, וכפי שצויין קודם לכן, האמון בין המטפל למטופל הוא בסיס חשוב להצלחת הטיפול.

מתי צריך טיפול תרופתי

עולם הרפואה התקדם בעשרות השנים האחרונות וייצר תרופות גם למצבים נפשיים שונים. הפסיכולוג אינו משתמש בתרופות במהלך הטיפול אך עליו לדעת מתי יש צורך בכך ולהפנות בהתאם לרופא פסיכיאטר או לרופא המשפחה שיתאים את הטיפול התרופתי הנכון. רוב הפסיכולוגים מצויים בקשר עם פסיכיאטרים ורופאים אחרים שעשויים לייעץ בתחום זה. מחקרים מוכיחים שבמקרים שבהם צריך טיפול תרופתי, השילוב בין שיחות לתרופות הוא היעיל ביותר. התרופה מרגיעה את ההיבטים הפיזיולוגיים של הבעיה והשיחות מאפשרות בניה וחיזוק. רצוי להתייעץ עם הפסיכולוג לגבי יעילותן של תרופות לגבי כל מקרה באופן אישי והצורך בפניה לפסיכיאטר.

אם נשמרת סודיות על התכנים שמובאים לטיפול

הטיפול הפסיכולוגי מוגן בחובת שמירת סודיות מוחלטת, הן בשירות הציבורי והן במסגרת פרטית. פסיכולוג רשאי למסור פרטים על המטופל והטיפול רק לאחר קבלת אישור בכתב מהמטופל על ויתורו על סודיות רפואית (לדוגמה, הורה מבקש מהפסיכולוג המטפל בילדו לשוחח עם יועצת בית הספר). יוצא דופן בחוק הוא מקרה בו עולה בטיפול מידע לגבי סכנת חיים מוחשית אותה ניתן למנוע. כמו כן אם מתגלה תוך הטיפול מקרה של התעללות בילדים. במקרים נדירים אלו על הפסיכולוג להתייעץ עם עמיתים בכירים ולהחליט כיצד לדווח על המקרה תוך שמירה מקסימלית על טובת המטופל. בכל שאר המקרים חייבת להישמר חובת הסודיות הרפואית.

מה לומר ואיך לדבר בפגישה הראשונה?

בצורה הפתוחה והישירה ביותר. חשוב לתאר בקצרה את היסטורית החיים והסיבה המרכזית בגללה נוצרה הפניה. אין צורך לתכנן מראש את הדברים, אך כמובן הדבר אפשרי. לכל פסיכולוג סגנון אחר לפתיחת הדיאלוג בפגישה הראשונה. הגיעו עם מחשבותיכם ותנו למפגש להתנהל בצורה טבעית.

ואם זה לא מסתדר?

לא כל מפגש בין-אישי מצליח. מאחר והמפגש הטיפולי הוא ייחודי ודורש גם “כימיה” אישית בין המטפל למטופל ישנם מצבים בהם נוצרת תחושה שהטיפול לא עוזר. חשוב להיות מודע לתחושות כאלו ולהביא אותם בצורה פתוחה וגלויה למפגש הטיפולי. חשוב לבחון מה הסיבה האמיתית לתחושה, האם זה באמת מצב ניטראלי של תהליך שכדאי לסיימו, או אולי דווקא תחושת התקיעות היא הסיפור האמיתית מאחורי הטיפול (לדוגמה, מטופל שמרגיש תמיד תקוע במערכות יחסים מחוץ לטיפול, משחזר באופן טבעי את הבעיה גם בתוך הטיפול, או, מטופל עם צורך עצום בשליטה, חוסם את עצמו באופן לא מודע והופך את הטיפול לריק מתוכן). סביר להניח שהדיון המשותף בנושא יניב מסקנות מעשיות האם יש לסיים את הטיפול או להמשיכו. במידה ודיאלוג כזה לא נוצר מסיבה כלשהי וחולף זמן ללא כל תוצאות, רצוי לשקול סיום טיפול והחלפת מטפל. חשוב תמיד לזכור ששינוי תהליכים פסיכולוגיים אורך זמן ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ומיוחדות. כדאי לשאול את עצמכם האם אתם במבוי סתום או שבעקבות הטיפול חלו שינויים, גם אם אלו לא השינויים שאותם תכננתם מראש. נפלאות דרכי הלא מודע באופן הובלתו לפתרונות.

אולי עדיף לדבר עם חבר או חברה במקום ללכת לפסיכולוג?

כדאי מאוד לדבר עם חברים וקרובים. סביבה תומכת היא בסיס מצויין להתמודדות ושיפור במצב, ולעיתים קרובות היא באמת מספיקה – לא על כל דבר צריך פסיכולוג. עם זאת, על פי רוב אנשים פונים לטיפול אחרי שמיצו את הפוטנציאל של פתרון ההתמודדות הפסיכולוגית שלהם בתוך המסגרות החברתיות הקיימות, והם מחפשים את הגורם המקצועי המטפל כדי להתמודד באופן שונה עם התמודדויות אלה. לעיתים חשובה להם גם הסודיות והדיסקרטיות שכן לא תמיד קל לחשוף בפני אנשים קרובים נושאים רגישים. החבר הקרוב שונה, אם כן, מהפסיכולוג בכמה היבטים. ראשית, הפסיכולוג הוא אדם ניטראלי יותר ולעיתים נדרשת התבוננות כזו על הדברים כדי לעזור. בנוסף, לפסיכולוג ידע וכלים להבנה של תהליכים פסיכולוגיים, מודעים ושאינם מודעים, אותם רכש במהלך שנים ארוכות של הכשרה מקצועית, הדרכה והתנסות מקצועית. גורם נוסף הוא העובדה שהפסיכולוג רכש נסיון גם מתוך העבודה עצמה. אמנם כל אדם שונה וייחודי, אך בכל זאת יש אפשרות ללמוד מהנסיון ומהאופן בו אנשים עם בעיות דומות נעזרו (הן בעבודה הפרקטית והן בתיאורי המקרה בספרות המקצועית). לבסוף, המסגרת שמספק הטיפול הפסיכולוגי חשובה מאוד לצורך ההתמודדות. לנפש יש תכונה מעניינת לפיה כאשר יש יום ושעה קבועים סביבם המטופל מתארגן לצורך טיפול נפשי בעצמו, משהו חדש קורה, בדיוק כמו בכל מסגרת אחרת שגורמת לנו להתארגן סביב משימה. טיפול פסיכולוגי אורך, מן הסתם, שעה או מספר שעות קטן בשבוע, בעוד מפגש עם חברים ומשפחה יכול להתרחש בתדירות גבוהה יותר. ניתן להיעזר בקשרים הללו כדי לדבר על מה שעלה בטיפול, על התלבטויות שנובעות מתוך התהליך, ואפילו על התלבטויות לגבי עצם הטיפול עצמו.

מה ההבדל בין אימון coaching – לטיפול פסיכולוגי

אימון (או קואצי’נג בלועזית, כפי שמכונה בד”כ בישראל) הוא שיטה לתהליך הנחיה ממוקד למען מטרות מוגדרות מראש. המונח אימון לקוח מעולם הספורט בו מאמן הספורט המומחה בתחום מסויים עוזר לספורטאי למצות את הכישרון הגלום בו בצורה המיטבית ביותר. ניתן לומר שהתשתית התיאורית של האימון מגיע מתחום הפסיכולוגיה החיובית, ניתן לקרוא מאמר בתחום זה כאן באתר. הבעיה העיקרית של תחום האימון, לפחות בישראל, אינה בעקרונות השיטה, אלא בהיעדר קריטריונים ברורים מי יכול להיקרא מאמן ומי לא. בהעדר חוק ופיקוח נוצר מצב בו אנשים רבים ובלתי מיומנים עוסקים כיום באימון, אחרי שעברו מספר קטן של שיעורים, וללא רקע מקצועי מתאים. לדבר זה סיכונים לא מבוטלים, החל ממקרי שרלטנות, ובמקרים קיצוניים, בעיקר במקרי משבר – לסיכון ממשי של המאומן. לא קל להגדיר היכן נגמר האימון והיכן מתחיל הטיפול הפסיכולוגי כיוון שבכל אחת מהשיטות יש רכיבים משתי השיטות. ניתן אולי לומר שהאימון נועד לאנשים המחפשים למממש מטרות מסוימות והטיפול הפסיכולוגי מיועד יותר להתמודדות ופתרון מכשולים שעולים במסע החיים. במצב שנוצר בישראל ההבדל העקרוני באמת בין אימון לטיפול פסיכולוגי הוא לא בשיטה אלא בסוגי המטפלים. פסיכולוגים קליניים קיבלו הכשרה מקצועית ארוכת שנים ועברו תהליך רישוי של משרד הבריאות. בהעדר קריטריונים ברורים להכשרת מאמנים יש להקפיד בבחירת מאמן ובבדיקת הרקע המקצועי שלו. ניתן לקרוא בקישור הבא כתבה עיתונאית על אימון שבה נכלל ראיון עם פרופ’ אורן קפלן.

האם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי לחולשה

אין אדם שלא יכול להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הפניה לטיפול נעשית על פי רוב בעיתוי בו קיימת מצוקה שפוגעת באיכות החיים. כפי שתיארנו קודם לכן, בעבר היו סטיגמות סביב נושא הטיפול הנפשי. התקופה המודרנית שהביאה עימה שאיפה מתמדת למימוש עצמי ואיכות חיים חיצונית ופנימית הביאה עימה גם תרבות ליברלית יותר כלפי הטיפול הפסיכולוגי. אין צורך ב”טיפול פסיכולוגי להמונים”, אולם פניה לטיפול פסיכולוגי היא ביטוי למודעות והבנה שמותר ואפשר להיעזר. באנלוגיה אפשר לומר שקרש נוקשה עומד חזק תקופת מה אולם בסופו של דבר נשבר. דווקא ענף גמיש יכול לנוע מצד לצד ולהישאר שלם ולצמוח לעץ עבות. אחת הדוגמאות הנפוצות למרבה הצער בארצנו היא לוחמי יחידות מובחרות, מלח הארץ, שעברו במסגרת שירותם הצבאי מאורעות קשים, כמו גם מגוון רחב של אנשים שנפגעו ממצבים ביטחוניים וטראומתיים שונים. המסגרת הישראלית המחוספסת לימדה אותם שצריך להתמודד לבד, ש”גבר אמיתי” לא צריך עזרה. אחרי שנים של לילות ללא שינה ופגיעה משמעותית באיכות חייהם הרשו לעצמם חלקם לפנות לטיפול פסיכולוגי, אולם חלק מהנזק והשבר אינו ניתן לאיחוי. מכאן שאידאולוגיה של נוקשות, קשיחות וסירוב לקבל עזרה מובילה פעמים רבות לשבר ומשבר. פניה בזמן המתאים לטיפול עשויה להצביע על נכונות להתמודד ועל חוסן נפשי. דווקא ההתארגנות הנוקשה מועדת יותר לשבר וכאשר פונים לבסוף לטיפול במצב של “אין ברירה” ההתמודדות קשה הרבה יותר.

טיפול פסיכולוגי קצר או ארוך? כללי החלטה

הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך שאורך פעמים רבות זמן רב. אנשים הפונים לייעוץ פסיכולוגי תוהים לעיתים מדוע לא ניתן להאיץ את התהליך ו”לחסל” את הבעיה מייד. אילו הנפש היתה מכשיר אלקטרוני עם תוכנית הפעלה מוכרת וידועה, סביר להניח שניתן היה בקלות לאתר את הבעיה, כמצופה, ו”לתקן” אותה. אולם הנפש אינה מערכת הפעלה מוגדרת ופועלים בה כוחות רבים, גלויים וסמויים. הבעיה שבגללה פונים לטיפול פסיכולוגי היא על פי רוב אינטראקציה ייחודית וסובייקטיבית בין כוחות נפש שונים ולכן נדרש בד”כ תהליך פסיכולוגי ארוך להבינם ולשנותם. תהליכים שנוצרו במהלך חודשים ושנים ארוכות אינם ניתנים לטיפול כירורגי מהיר. טיפול כזה אינו יעיל ועלול להפר שיווי משקל עדין והגנות שנוצרו עם השנים. למשל, בחור עם קשיים ביצירת קשר זוגי היה חשוף בילדותו להתעללות נפשית. הוא פיתח בשל כך מנגנונים של זהירות ממגע אנושי. זהו מנגנון ששמר עליו במשך שנים בצורה חיובית שכן בצורה כזו היה מסוגל לשרוד מבחינה נפשית ע”י הגנה של בידוד. אולם בבגרותו המנגנונים הללו שנחקקו בו בעבר מפריעים לו להתמודדות עם המשך החיים התקינים ובהקמת משפחה. במצב כזה אין להוריד את שכבת ההגנה בבת אחת. דרוש תהליך הדרגתי שמאפשר שמירה על שיווי משקל נפשי ורגשי. ניסיון להפעיל שיטות קצרות מועד במקרים בהם יש צורך בשינוי אישיותי עלול להיות חסר תועלת. ובכל זאת, צריך לקחת בחשבון שלעיתים שיפור תפקודים ספציפיים באמצעות טיפול ממוקד אפשרי גם במקרים הללו, ואף תורם לחיזוק הפרט לשינויים משמעותיים נוספים בהמשך. הטיפול הפסיכולוגי הממוקד אינו תופעה חדשה. להיפך, פעולת הפסיכולוגים ההתנהגותיים קדמה לפופולריות שצברה לאחר מכן הפסיכולוגיה הדינמית שהחלה עם פרויד. הסיבה לחידוש ההתעניינות בטיפול הממוקד בתקופה הנוכחית היתה מהסיבה ה”פרוזאית”: כסף. הביטוח הרפואי בעולם המערבי ביקש לצמצם עלויות וסירב לממן טיפולים ארוכי מועד. גם בישראל צמצמו קופות החולים והמדינה את תמיכתם בטיפול הפסיכולוגי הנפשי. התופעה הביאה למחקר ופיתוח של שיטות טיפול קצרות מועד. אולם השימוש בשיטות קצרות מועד אינו בהכרח “מוצר” פחות טוב מטיפול ארוך. מסתבר שבמקרים מסויימים עדיף דווקא הטיפול הממוקד והמהיר על פני הטיפול הארוך. זאת משני טעמים. ראשית, בטיפול קצר מועד נחסך סבל נפשי ופגיעה בדימוי עצמי שעלולים ללוות טיפולים ארוכי מועד. אולם חשוב מכך, ישנן בעיות מסויימות שבהן טיפול פסיכולוגי דינמי ארוך אינו יעיל. דווקא הטיפול הממוקד יכול לפתור בעיות מסויימות בצורה יעילה יותר. למשל, שינוי התנהגויות כפייתיות יעיל יותר בטיפול הממוקד בהתנהגות הלא רצויה. יש להדגיש, עם זאת, שמאחורי התנהגויות אלו קיימים לרוב מרכיבים פסיכולוגיים מורכבים הדורשים הבנה דינמית מעמיקה. שינוי הסימפטום אינו מצביע בהכרח על חיסול מוחלט של הבעיה הפסיכולוגית. לעיתים הטיפול הממוקד משחרר את המטופל מנטל כבד, שמאפשר לו לפנות לטיפול דינאמי בתהליך ארוך טווח לשיפור איכות חייו. לדוגמה, מטופל שסובל מאגורפוביה, מסתגר בביתו ואינו נמצא בקשר חברתי. טיפול קוגניטיבי התנהגותי, לעיתים בתמיכה של טיפול תרופתי נוגד-חרדה, עשוי להביא אותו לתפקוד נורמטיבי בהרבה מבחינה חברתית ולאפשר לו לצאת מהבית. עם זאת, אחרי שנים של חרדות ודימוי עצמי נמוך, השיפור ההתנהגותי מהווה תחילתה של דרך לשינוי ולמימוש עצמי, ולא סוף התהליך בהכרח. הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לבעיה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו, וכמובן מגביר את יכולתו להגיע למחוזות של שגשוג ומימוש עצמי של כמיהותיו ואישיותו. מדוע נדרש זמן כה רב לטיפול הדינמי? כיוון שהוא עוסק בשינוי הוליסטי ולא בטיפול בסימפטומים ממוקדים. באנלוגיה ל”דיאטה” – ידוע שמעל 95% מהדיאטות נכשלות בטווח הארוך. רוב האנשים מצליחים לרדת במשקל במשטר דיאטה ממוקד, אך מתקשים לשמור על הישגיהם לאורך זמן. חוקרים טוענים שהדבר נובע מכך שנדרש שינוי באורח החיים ובעיקר בדפוסי החשיבה, הרגש, וההתנהגות סביב אוכל, תהליך שלוקח שנה לפחות. אנשים שהצליחו להפחית במשקל בצורה מדורגת ושמרו על הישגיהם לאורך שנה לפחות, עשויים להצליח במשימה לאורך חייהם, עם “חיזוקים” מקומיים פה ושם. באותו אופן, שינוי דפוסים פסיכולוגיים הוא שינוי מהותי בסגנון החיים, בחשיבה, ברגש, בהתנהגות. כמובן שהצלחה מקומית תורמת, אולם לא סביר לצפות ששינוי פסיכולוגי מהותי יעשה במהירות, בראייה מעמיקה הוא גם לא רצוי. לדוגמה, אם יש אדם שבאופן לא-מודע לוקח סיכונים מוגזמים, לעיתים נפשו תייצר עבורו תופעת חרדה כהגנה לא מודעת. יתכן שמיתון החרדה במהירות, משמעה עבור אדם כזה לקיחת סיכונים מיותרים, ונדרש מסע ותהליך אישי למציאת האיזון הפסיכולוגי החדש, של חיים ללא חרדה אך גם ללא צורך בסיכון עצמי. עוד דוגמה – מטופל שמתלונן שהוא רגיש ורגשני מידי ושהיה רוצה להיות “יותר קשוח”. סביר להניח שלהסתובב בעולם עם עצב חשוף שכל נגיעה בו מקפיצה את המערכת הרגשית, זו חוויה לא נעימה. מצד שני, בבדיקה עמוקה יותר יתגלה בוודאי שאותה רגישות היא גם תכונה טובה ומוערכת הן על ידי המטופל עצמו והן על ידי חבריו, כשמדובר בקשר רגשי בין-אישי עם החברים. “חיסול” הרגישות תחסל איתה לא רק את הבעיות, אלא גם את הכוחות והעוצמות של אותו אדם, והאתגר לפיכך הוא להגיע לנקודת איזון חדשה בחיים, שמאזנת בין המחיר והתועלת שיש במצבים פסיכולוגים מסויימים. הבעיה היא שבעת מצוקה קשה לראות את התמונה המלאה, וכאן נדרש התהליך הטיפולי ארוך הטווח שמאפשר להתבונן על היבטים שונים של ההתמודדות הפסיכולוגית, תוך הכרה והוקרה על מה שקיים בי. נציג להלן את עקרונות הטיפול הפסיכולוגי הממוקד, תוך הדגמה ספציפית על התמודדות עם חרדה, ובהמשך נפרט את עקרונות הטיפול הדינמי לתהליך ארוך טווח.

דוגמה: טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד בהפרעות חרדה

קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות המגדירות עצמן כממוקדות וקצרות מועד, החל מהגישה הדינמית ועד הגישה הקוגניטיבית וההתנהגותית. מקובל לראות בטיפול קצר מועד כטיפול שאורך עד 12 פגישות. עם זאת, לעיתים מדובר בטיפולים של פגישות בודדות, ולעיתים עד חצי שנה. מהן הפרעות חרדה Anxiety-Disorders ? מדובר במגוון רחב למדי של בעיות פסיכולוגיות שיכולות לבוא לביטוי בצורות שונות. לעיתים מדובר בהתקפי חרדה המורגשים היטב ומלווים בתגובות רגשיות ופיזיולוגיות מסוגים שונים. אולם לעיתים מדובר בתגובות עקיפות יותר. למשל, מחשבות או התנהגויות כפייתיות שייכות גם הן למשפחה זו וכן פוביות שונות. כך גם פוסט טראומה – תגובה לאירוע שנחווה על ידי הפרט בצורה טראומתית וגורם לכך שהאירוע משוחזר שוב ושוב בדימיון מבלי יכולת לשלוט ולהפסיק את המחשבות החודרניות. לא תמיד ניתן לדעת את מקור החרדה. לדוגמה, אנשים שונים מדווחים על חרדת טיסות. מדובר בהרגשה לא נעימה בזמן הטיסה או אף הימנעות מטיסה. חלק מהאנשים מסוגלים לדווח שהתופעה החלה לאחר אירוע מסויים, למשל, נחיתת חרום של מטוס בעבר. אולם רוב האנשים אינם יודעים למקד את מקור הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי הממוקד במצבים כאלה יכול להגיע ממספר כיוונים. ראשית, חשובה ההבנה הנפשית והאישית של המטופל והיסטורית החיים שלו. למשל, אדם עם צרכי שליטה חזקים שחייב להיות “עם רגליים על הקרקע” עלול להרגיש שחווית הטיסה היא חוויה נטולת שליטה וזו הסיבה לחרדותיו. אולם פעמים רבות החרדה נוצרת כאינטראקציה של גורמים רבים קשים לאיתור. באופן מפתיע, ובניגוד למודל הרפואי, אין הכרח לדעת את מקורות הבעיה וכיצד היא נוצרה. ניתן לטפל בחרדה כזו באמצעות שיטות קוגניטיביות והתנהגותיות, ואף לחזק את התהליך על ידי היפנוזה. הינה למשל דוגמה להתמודדות קוגניטיבית עם חרדת טיסות. אחד הדברים המעניינים בחרדת טיסות הוא החשיבה השלילית הלא מודעת שנוצרת בשל שפה ייחודית בה נוקטות רשויות וחברות התעופה (כמובן שלא במתכוון): אנחנו מגיעים ל”טרמינל” ומייד נעטפים באווירה סופנית (טרמינלית). לאחר מכן עולים ל”אולם היוצאים” ורואים דוכן לביטוח חיים שמעורר מחשבה על כך שבקרוב נראה את העולם הבא. כך גם מגיעה “קריאה אחרונה” לנוסעים. ברגליים מהוססות אנו פונים למטוס המוקף באמצעי ביטחון. במטוס עצמו מייד מסבירים מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק, והיכן יציאות החרום. מסבירים לנו שאנו מתכוונים “לעקוף את הסערה” ומלמדים אותנו שמזג אויר סוער או כיסי אויר הם דבר מסוכן. לקראת הנחיתה אם נותר עוד שביב תקווה מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל”יעד הסופי”. אנא הישארו במקומותיכם עד שנגיע ל”שער היציאה”. לאיזו מסקנה מגיע נוסע סביר לאחר תהליך למידה כל כך מדוייק ודקדקני? שטיסה היא דבר מסוכן מאוד, ומפתח חרדת טיסות להבא. מודעות לקיומן של הסוגסטיות השליליות הללו מאפשרת להתנגד להן. ניתן ללמד את המטופל שבכל פעם שחברת התעופה תנקוט ב”שפת ההפחדה” הוא יעמוד מנגד ויאמר לעצמו ש”עלי לא מאיימים ככה”. שום דבר אינו “טרמינלי”, ומטוס הוא אחת השיטות הבטוחות יותר שקיימות לנוע ממקום למקום. סימנים שונים ל”התרסקות קרובה של המטוס” (רעש מוגבר של המנוע וכד’) הם סימנים טבעיים ורגילים למהלך טיסה, וניתן ללמוד אותם מראש ולהתכונן אליהם. להסברים הקוגניטיביים הללו ניתן לשלב שיטות התנהגותיות, למשל, “הכהייה שיטתית” שבה חושפים את המטופל בשלבים ובצורה מבוקרת למושא החרדה שלו, עד שהוא מסוגל לשאת את החרדה. שיטות כגון היפנוזה משתלבות בצורה יעילה בטיפולים הממוקדים, למשל במקרה של חרדת טיסות ניתן בעזרת היפנוזה לבצע הדמיה של חווית טיסה באמצעות הדמיון מתוך המקום הבטוח של הכורסה בקליניקה בחדר הפסיכולוג. חרדת טיסה שקיימת ללא תופעות פסיכולוגיות נוספות יכולה להיפתר בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד במספר קטן של מפגשים, גם אם הבעיה קיימת שנים רבות. יש הכרח כמובן לשלב עם הטיפול הפסיכולוגי גם את ההתנהגות עצמה – טיסה, או כמה טיסות, כדי להתאמן. ניתן למשל לטוס לאילת או מקום קרוב אחר, ולאחר מכן להרחיב את הטווח. בכל מקרה, יש לקחת בחשבון שבמידה והבעיה משולבת עם בעיות פסיכולוגיות נוספות הפתרון יהיה בד”כ מורכב וממושך יותר. ככל שהבעיה ממוקדת יותר ונובעת מטווח זמן קצר יותר, כך הסיכוי לפותרה במהירות ובצורה ממוקדת גבוה יותר.

טיפול פסיכולוגי דינמי ותהליך ארוך טווח

הגישה הפסיכולוגית הדינמית היא שם כולל לכמה זרמי מחשבה בפסיכולוגיה. המשותף לכולם הוא התייחסות להיבטים לא מודעים של ההוויה האנושית וההתחלה ההיסטורית שלהם בפרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית. פרויד פיתח את השיטה הפסיכואנליטית שעל עקרונותיה מושתת הטיפול הפסיכולוגי הדינמי. עם זאת, מאז תקופתו של פרויד חלו שינויים רבים בחשיבה ובהבנה של הסיבות לסבל הנפשי, אופן הטיפול הפסיכולוגי, מטרת הטיפול, והגישה. הדברים שיוצגו להלן משקפים את גישתנו התיאורטית והאישית וכמובן שישנם עוד זרמים ודעות שונות בתוך החשיבה הדינמית. המטופלים של פרויד בד”כ היו כאלה שהתאימו עצמם היטב לסביבה, חוץ מפריצה של סימפטומים בלתי רצויים שהתבטאו בפנטזיות אובססיביות, היסטריות ואף פסיכוטיות. עם הזמן הדגש של הטיפול הפסיכולוגי עבר לממדים נוספים, ובעיקר למימד חווית “העצמי”. בפניה לטיפול היום יהיו תיאורים אופייניים כגון: “אני מרגיש פספוס וחוסר משמעות בחיי”, “כאילו שהחיים עוברים לידי”, “מרגיש לא בתוך החיים”, חרד, בודד, ריק, משועמם, “מרגיש זועם ולא מובן”, “לא מרגיש שיש לי כיוון ומטרה”, “לא מגשים את עצמי”. כל אלו קשורים לתיאור החוויה הפנימית, שלה גם ביטויים בעולם החיצוני, לדוגמה, קשיים בעבודה, קושי ביצירת והחזקתו של קשר זוגי לאורך זמן, ביחסים בינאישיים, בהתמדה, קשיים בשינה, באכילה ובבעיות פיזיולוגיות אחרות, התקפי חרדה, אובססיות למיניהן ועוד. פעמים רבות כשפונים לטיפול לא יודעים להגדיר בדיוק מה הסיבה, וזו עשויה להיות דווקא אינדיקציה טובה לכך שצריך לפנות ולברר מה מקור הבעיה. המטרה הטיפולית לפי פרויד היתה הסרת הסימפטומים על ידי העלאת תכנים לא מודעים למודע והשגת מידה של שליטה רציונלית על דחפים ומשאלות ילדותיות לא רצויות. מטרת הטיפול כיום היא אחרת. בטיפול הפסיכולוגי בגישת פסיכולוגית העצמי Self-Psychology מדברים יותר על יצירת תחושת עצמי בעל מרכז כובד עשיר, אותנטי. יש יותר עניין ועיסוק בשאלות כגון “מה קרה שאני מרגיש ריק, מזוייף, מדוכא, שטוח”, ומהם התהליכים שיש לעבור כדי להגיע לתחושת עצמי מלוכד, אוטנטי, חי, מלא ועשיר יותר. הדגש הוא על הרחבת תחושת הסובייקטיביות, ופחות על שליטה בדחפים ופנטזיות ילדותיות, כפי שהיה בטיפול הפרוידיאני. פרויד סבר בתחילת כתיבתו הפסיכולוגית שאישיותו של הפסיכולוג המטפל לא רלוונטית לטיפול עצמו. להיפך, היא “עלולה לקלקל” ולכן רצוי “לשים אותה בצד” עד כמה שניתן – זו גישה שנובעת מהמתודה הרפואית שמתמקדת בסימפטום מבלי שגורמים אחרים יפריעו לריפויו, שקשורה כמובן לכך שפרויד היה רופא וניסה לייסד גישה פסיכולוגית בעלת עקרונות מדעיים (אם רופא יודע לזהות דלקת גרון, באמת לא משנה כל כך אישיותו – אם כי גם גישה זו משתנה כיום ובתי ספר לרפואה עורכים מבדקים אישיותיים למועמדים ללימודי רפואה. הדבר גרם, אגב, באופן מעניין לקליטתן של יותר נשים מאשר גברים ללימודי רפואה). אחד המחירים של הגישה הפרוידיאנית היה היווצרותו של מיתוס (לא מדוייק) של דמות של פסיכולוג מטפל מרוחקת ומנוכרת “לוח חלק” שעליו המטופל משליך את הפנטזיות והקונפליקטים שלו, והמטפל צריך לפרש אותם למטופל. אפילו פרויד עצמו הכיר בהמשך דרכו בכך שאישיות המטפל היא חלק משמעותי בטיפול, ולמעשה ההתאמה האישית בין מטפל למטופל מוכרת כיום כמרכיב חשוב להצלחת הטיפול, אף יותר מחשיבות הגישה הפסיכולוגית והתיאורטית שעימה מגיע הפסיכולוג. השיטה הפסיכולוגית המודרנית לטיפול מבוססת בעיקרה על השפעות גישות הנובעות מתוך גישת יחסי-אובייקט ובמיוחד של מספר גישות חדשות יחסית שנוסדו בארצות הברית והתפשטו לעולם, הגישהההתייחסותית Relational, הגישה האינטרסובייקטיבית Intersubjective ו”פסיכולוגית-העצמי” Self-Psychology. המיקום הגיאוגרפי אינו מקרי והוא משקף גם הבדלים תרבותיים בין הגישה הפרוידיאנית שהתפתחה באירופה השמרנית, לגישה ליברלית ופלורליסטית יותר שאופיינית לארה”ב. גישה זו רואה חשיבות רבה ונותנת מקום ניכר לסובייקטיביות של הפסיכולוג המטפל, ולמפגש המאוד אישי שיתרחש בין מטפל מסויים עם סובייקטיביות מסויימת, לבין מטופל מסויים עם הסובייקטיביות שלו. יחד עם זאת, יש סבירות גבוהה שהקונפליקטים והתחושות שהמטופל מרגיש מחוץ לטיפול יורגשו גם בתוך חדר הטיפולים עם המטפל, ולא רק בגלל אישיותו של הפסיכולוג. חלק משמעותי מהטיפול הוא המפגש בין המטפל למטופל ומה שמתחש ביניהם. זוהי מעין מעבדה שבה ניתן לבחון בצורה עשירה, מפורטת, חיה, אך בטוחה, את הבעיות שהביאו לפניה לטיפול. בפסיכואנליזה הקלאסית (הפרוידיאנית) הסבל של המטופל הובן כנובע מקונפליקטים ילדותיים שיש לרסנה ע”י הבנה והגיון. זהו מעין תהליך נצבר של התפכחות מאשליה והתאבלות על פנטזיות ודחפים שלא ניתן לממשם במציאות האוביקטיבית, או כדברי פרויד: “Where id was, there ego should be” פרויד סבר שעל המטופל ללמוד שהעולם והמציאות אינם “בית תינוקות”, כלומר, הם לא “חממה” – צריך להסתגל למציאות ולוותר על סיפוק צרכים ילדותיים. הגישה כיום של “פסיכולוגית העצמי” היא הפוכה למדי, ורואה את הבעיה הפסיכולוגית כנובעת מיציאה או דחיפה מוקדמת מידי ממצב של “תינוקוּת” לבשלות ובגרות, ומחוסר היענות מותאמת של ההורים לצרכים ההתפתחותיים של ילדיהם. לפי כמה מהתיאורטיקנים המודרניים (אורנשטיין, קוהוט ועוד) צרכים בסיסיים אלו הם היכולת והצורך ליצור קשר עם אחרים ולהתמיד בו, היכולת והצורך לווסת רגשות, היכולת והצורך ליצור להחזיק בערך עצמי, לווסת תחושת ערך עצמי, להתאושש מנפילות בערך עצמי. פיתוח היכולות הללו במהלך התפתחותו של הילד (או במהלך הטיפול הפסיכולוגי) תלוי באיכות ההיענות של ההורה או המטפל. בטיפול הפסיכולוגי, באופן אידיאלי, מתרחש תהליך שבאמצעותו יבנה העצמי ומכאן תושב לו תחושת הלכידות, אותנטיות וחיות. זהו תהליך הפנמה של תפקודים נפשיים שבתהליך ההתפתחות הרגיל ממלא ההורה עבור הילד לפני שהילד מסוגל לעשותם בעצמו. כמו למשל, כשהילד נכשל, ההורה עוזר לו להכיל את הכישלון ובכך לשקם את תחושת העצמי שלו. כמובן שאין הורה “אידיאלי” אלא במונחיו של וויניקוט הורה או “אם טובה דייה” (Good enough mother). המחשבה הפסיכולוגית המודרנית סבורה שאין מדובר כל כך על מה עושה ההורה בצורה קונקרטית אלא מיהו באמת ההורה – אישיותו והעולם הלא מודע שלו. טבעי שההורה יכשל פה ושם. הבעיה מתחילה בד”כ בכך שההורה נכשל שוב ושוב באותן פונקציות שהכרחיות לבנית התשתית ואז נוצרים חורים ופערים בחווית העצמי. באנלוגיה – אדם שסורג סריג ומדי פעם במקומות שונים שוכח ל”העלות את העין” במסרגה. בסופו של דבר הסריג יראה טוב למדי ושלם. אבל, כמו שקורה לעיתים, אם שוכחים את אותה “עין” באותו מיקום, כל הזמן, לאט-לאט יווצר חור בסריג והוא יישאר קרוע. במובן זה הטיפול נועד לאחות את “החור בסריג” ולאפשר מעין התחלה חדשה בתהליכים שלא התרחשו והותירו את האדם בתחושת עצמי שבור, ריק, מזוייף, לא בטוח, חסר חיים, כיוון ומטרה. המטרה הטיפולית או הקריטריון לסיום טוב של טיפול לפי פרויד, היה “היכולת לעבוד ולאהוב”. החשיבה של “פסיכולוגית העצמי” היא שעל המטפל לדאוג לכך שלמטופל תהיה הרגשה של מלאות ומשמעות לעצמו ולאחרים. כשהמטופל ירגיש את התחושות הללו, באופן טבעי גם דברים אחרים, כמו עבודה ואהבה, ישתנו. חשוב להדגיש שהנושא רחב מאוד ואישי לכל אדם ואדם. איננו מתיימרים להגדיר מה צריכה או לא-צריכה להיות סיבת הפניה לטיפול. מדובר במשהו מאוד אישי וייחודי לכל אדם.

עקרונות הסיווג: הגדרות ונתונים לגבי שכיחותן של בעיות פסיכולוגיות שונות באוכלוסיה

בהמשך מאמר זה נציג נתונים לגבי שיעור הבעיות הפסיכולוגיות באוכלוסיה לפי ממצאי משרד הבריאות האמריקאי. שיעור התופעות הללו בישראל ובעולם המערבי כולו דומה למדי לאלו שבארה”ב, כך שבהחלט ניתן להסיק ממנו למתרחש בארץ. יש לציין שכל הנתונים והאחוזים שלהלן מתייחסים לגילאי בוגרים מגיל 18 ומעלה. הכללת ילדים ובני נוער תעלה כמובן את האחוז באופן ניכר, בעיקר לגבי בעיות של דיכאון וחרדה, ששיעורם הולך ועולה בשנים האחרונות בקרב הגיל הצעיר. לאבחנות המרכזיות, ובעיקר לאלו הקשורות לדיכאון וחרדה, מומלץ לפנות למאמר המקיפים שלנו באתר זה על דיכאון ועל חרדה. רוב המונחים המוזכרים במאמר זה מפורטים במאמרים אלו ואחרים באופן נרחב ומקיף ביותר. את ההתמודדויות הפסיכולוגיות המרכזיות ניתן לחלק למספר קטגוריות: בעיות הקשורות למצב הרוח ובעיקר דיכאון, בעיות הקשורות לחרדה, בעיות הקשורות לתפקודים מוגדרים כגון הפרעת קשב, הפרעת אכילה, בעיות התפתחות בילדות, סכיזופרניה ודמנציה (ובעיקר אלצהיימר). ישנן כמובן אבחנות נוספות, וישנן גם מצבים רפואיים שלהם השלכה על מצבים פסיכולוגיים, אך המונחים האמורים יכסו את הרוב המכריע של השאלות והבעיות המעניינים את האוכלוסיה הכללית ואשר מתאימים להיקף הכתיבה במאמר שכזה. נסקור אותם להלן, ונפרט את מאפייניהם ושכיחותן, בעיקר על סמך נתוני משרד הבריאות האמריקאי. עם זאת, תחילה נסקור דווקא את ההתמודדויות ש”נופלות בין הכסאות” בכל ההגדרות הנ”ל, שדווקא בגללן נעשות כיום רוב הפניות לטיפול פסיכולוגי.

התמודדויות פסיכולוגיות נורמטיביות ולא מאובחנות

הגעה לטיפול פסיכולוגי נעשית תמיד בשל קושי או התמודדות כלשהי. אמנם אנשים פונים כיום לטיפול פסיכולוגי לא רק בשל בעיה ממוקדת, אלא לעיתים מתוך רצון להעמיק את מודעותם העצמית ולחוות מסע פנימי שיתמוך בתהליך של צמיחה פסיכולוגית. עם זאת, בהתבוננות יותר רחבה אפילו לגבי מטופלים אלה, ניתן להבחין שקיימת אצלם מידה של אי שביעות רצון מהמצב הקיים, מאיכות החיים, מתחושת המשמעות שלהם, או חשש מפני שינויים שהעתיד צופן בהקשרים הללו. תחושת הצורך היא הדלק המוטיבציוני לטיפול ולתהליך השינוי, וכפי שציינו קודם, מחקרים שבוצעו עוד לפני 50 שנה מצאו ש-60% מהצלחת הטיפול היתה קשורה למוטיבציה של המטופל לתהליך הטיפול הפסיכולוגי, ורק 40% למאפייני הטיפול עצמו (30% לאישיות המטפל, 10% לגישתו התיאורטית והמקצועית). כפי שציינו קודם לכן, הדגש של הטיפול הפסיכולוגי כיום מתמקד בחווית “העצמי”. אם נתבונן על משפטי הפתיחה האופייניים לטיפול (שצויינו קודם לכן בתיאור מהות הטיפול הדינמי), נוכל לראות שהם אינם קשורים בהכרח לאבחנה פסיכיאטרית פורמאלית כפי שתפורט בהמשך. יתכן שהמטופל יתלונן על חרדה, דיכאון, הפרעת אכילה או תופעה מאובחנת אחרת, אבל הפנומנולוגיה האישית שלו חשובה בהרבה מהאבחנה הפסיכיאטרית שלמעשה אינה חושפת, לא את שורש הבעיה, ולא את שורש הפיתרון (“אני מרגיש פספוס וחוסר משמעות בחיי”, “כאילו שהחיים עוברים לידי”, “מרגיש לא בתוך החיים”, חרד, ריק, בודד, משועמם, “מרגיש זועם ולא מובן”, “לא מרגיש שיש לי כיוון ומטרה”, “לא מגשים את עצמי”…). לעיתים אנשים יספרו על בעיות בקשר זוגי או ביחסי אנוש אחרים, על שאלות הקשורות לזהות והתפתחות אישית, אבל כל אלו בטווח ההתמודדויות הנורמטיביות שה-DSM לא בהכרח מגדיר אותם, לפחות לא ברזולוציה הזו. במידה ויש הכרח באבחון DSM בגלל אילוצים של המסגרת הטיפולית אליה פנה המטופל, תנתן בדרך כלל במקרה כזה אבחנה של “הפרעת אישיות” גבולית, היסטוריונית, נרקיסיסטית וכדומה לפי הגדרות הציר השני של ה-DSM. מכאן שהאבחון ומטרת הטיפול צריכים לנוע בשני מימדים (לפחות) במקביל – מחד לבחון את התופעות הפסיכולוגיות המסורתיות, כמו חרדה ודיכאון, תוך פתיחות לאפשרות שכלל לא קיימות כאלה תופעות (קופת החולים לא תאהב את האפשרות הזאת – הטופס עדיין דורש אבחנה לפי DSM). מאידך לבחון את ההתמודדויות והאתגרים שקשורים לחווית העצמי של המטופל, וליזום תהליך סובלני ולא שיפוטי שייתן מענה פנימי ומשמעותי להיבטי העצמי שבגללם פנה המטופל לטיפול. אז לאחר שהבהרנו שמערכת האבחנות הפסיכיאטריות הפורמאליות אינה הנתיב היחידי לאבחון והחלטה על טיפול, ברצוננו לסקור את האבחנות הללו בקצרה, שכן הן עדיין מהוות את לב השיח המקצועי והקריטריון המרכזי האם לפנות לטיפול ובאיזה גישה טיפולית לנקוט.

הפרעות במצב הרוח (או הפרעות דיכאוניות) Mood Disorders

הפרעות במצב הרוח כוללות שלוש בעיות פסיכולוגיות מרכזיות: דיכאון, דיסתימיה והפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה). כ-10% מתושבי ארה”ב הבוגרים סובלים מהפרעות במצב הרוח. אמנם דיכאון בגיל הזקנה היא תופעה מוכרת שנים רבות, אולם שיעור עלית הדיכאון בגיל הצעיר בשנים האחרונות גורם לכך שהגיל הממוצע לפרוץ הדיכאון הולך ויורד, ומהווה כיום בעיה חמורה כבר בקרב תלמידי תיכון ואף למטה מכך. פעמים רבות הפרעות דיכאוניות מלוות גם בהפרעות חרדה. בארה”ב נפוץ גם שימוש ניכר בסמים ואלכוהול, בעיה שגוברת לאחרונה גם בישראל, אך לא באותו שיעור כמו בארה”ב.

דיכאון מג’ורי (דיכאון קליני) Major Depressive Disorder

דיכאון מג’ורי הוא תופעה פסיכולוגית שהולכת ומחמירה בארה”ב ובעולם כולו. דיכאון קליני לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי עומד להיות המחלה האנושית החמורה ביותר תוך מספר שנים. לדוגמה, התאבדות נובעת במקרים רבים ממצב דיכאוני, ובעולם מתים מדי שנה כמליון איש כתוצאה מהתאבדות, בשיעור שבין אחד ל 5,000 עד אחד ל 20,000 איש באוכלוסיה בשנה. הנתונים עלולים להיות חמורים אף יותר כיוון שבמקומות רבים, כולל בישראל יש דיווח חסר של התאבדות (למשל בשל סיבות דתיות) וציון סיבת מוות אחרת על ידי המוסדות הרפואיים. דיכאון מג’ורי גם גורם להזנחה רפואית ולפגיעה במערכת החיסונית של הגוף, ולכן הוא נחשב כיום אחד מגורמי הסיכון הרפואיים המשמעותיים ביותר. שיעור ההתאבדות בקרב גברים גבוה פי ארבע מנשים, אבל שיעור נסיונות האובדנות בקרב נשים גבוה פי שלוש מאלו של גברים. הבדלים בין גברים לנשים באים לביטוי גם בשיעור תופעת דיכאון מג’ורי, שהיא 7% באוכלוסיה הכללית בארה”ב, אך גבוהה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. דיסתימיה (דכדוך מתון אך כרוני) מופיעה בקרב 1.5% מהאוכלוסיה, והפרעה דו-קוטבית בקרב 2.6% מאוכלוסית ארצות הברית – כל זאת בפרק זמן נתון של שנה. לפיכך, הסתברות הופעת בעיות פסיכולוגיות אלו לאורך החיים עלול להיות גבוה בהרבה, ומכאן נובע שכמעט כל אדם נורמטיבי ובריא יפגוש באופן אישי, בין אם על עצמו, או בין אם על אדם קרוב, התמודדות פסיכולוגית משמעותית של דיכאון או חרדה, ששיעוריה יפורטו להלן.

משפחת בעיות החרדה Anxiety Disorders

בעיות החרדה כוללות התקפי פניקה (התקפי חרדה), הפרעה טורדנית-כפייתית OCD, הפרעת דחק פוסט טראומתית PTSD, הפרעת חרדה מוכללת, ופוביות שונות – פוביה חברתית, אגורפוביה, ופוביות ספציפיות (כאמור, לסקירה נרחבת קראו את המאמר על חרדה כאן באתר). כ-18 אחוז מאוכלוסית ארה”ב סובלת מבעית חרדה מסוג כלשהו, פעמים רבות בצירוף בעיה נוספת כגון דיכאון, ולעיתים התמכרות (כאמור, יותר נפוץ בארה”ב מאשר בישראל). רוב האנשים שסובלים מחרדה חווים את אפיזודת החרדה הראשונה בחייהם בסביבות גיל 20, בין אם הכירו בכך באותה תקופה, ובין אם יתנו לכך משמעות מאוחר יותר. התקפי פניקה: כשלושה אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מהתקפי פניקה (או התקפי חרדה). כשליש מהאנשים שמפתחים התקפי חרדה מפתחים גם אגורפוביה Agoraphobia – בעיה שגורמת לפחד ממקומות ומצבים בהם יחושו לפתע בחרדה בסביבה פתוחה וליד אנשים. הפרעה טורדנית כפייתית (אובססיבית קומפולסיבית) OCD מאפיינת כאחוז אחד מהאוכלוסיה בכל שנה. תופעות של OCD מתחילות בד”כ בילדות או בגיל ההתבגרות, אולם רוב האנשים מודעים לקיומן כבעיה פסיכולוגית רק בגיל מבוגר יותר, אחרי גיל 20 ומעלה. הפרעת דחק פוסט טראומתית (פוסט טראומה) PTSD מאפיינת כשלושה וחצי אחוזים מהאוכלוסיהבארצות הברית בכל שנה. פוסט טראומה יכולה להתפתח בכל גיל, כולל בילדות, אך היא נפוצה בד”כ מעל גיל 20. נמצא למשל שבארה”ב חמישית מיוצאי מלחמת ויאטנם סבלו מרמה כלשהי של תסמונת פוסט טראומתית. הבעיה העיקרית עם תסמונת זו היא שנפגעיה לא תמיד יודעים ומכירים בכך באופן מיידי, ולעיתים חולפות שנים רבות עד שהם פונים לטיפול, וזאת לאחר שתחומי חיים שונים ורבים נפגעו באופן ניכר, במשפחה, בעבודה ובאיכות החיים בכלל. פוסט טראומה יכולה להתפתח כתוצאה מאירוע מלחמה, אלימות, אסון טבע, תאונות, ואף באופן משני  – לדוגמה, בעקבות פיגוע מגדלי התיאומים בניו-יורק בספטמבר 2001 דווחו מקרים רבים של פוסט טראומה בקרב אזרחים אשר התגוררו הרחק מאזור הפיגוע, לעיתים במדינה אחרת בארה”ב, ופיתחו תופעות פוסט טראומתיות כתוצאה מצפייה בו באמצעות הטלוויזיה. הפרעת חרדה מוכללת  GAD-Generalized-Anxiety-Disorderמתרחשת בקרב כשלושה אחוזיםמהאוכלוסיה בכל שנה. היא מאופיינת בדאגנות יתר כלפי אירועי חיים יום-יומיים, ומופיע על פי רוב בגיל בית הספר היסודי. פוביה חברתית Social-Anxiety מאפיינת כשבעה אחוזים מהאוכלוסיה. היא מתחילה על פי רוב בילדות, לרוב סביב תקופת ההתבגרות המינית והחברתית הבוגרת – בסביבות גיל 13. פוביה פשוטה (ספציפית) Specific-Phobia – מאופיינת בהימנעות ממצב או אוביקט מסוים שמעורר סלידה או פחד. פוביה מאפיינת כ-9% מהאוכלוסיה. לעיתים הפוביה מתמקדת באובייקטים מסויימים, לדוגמה, מקקים, עכבישים, כלבים, ממחטים, מדם, מחפצים שעשויים מחומר מסוים או כוללים צורה מסוימת וכדומה, או ממצבים מסוימים כמו טיסה, טיפוס לגובה, בחינות, נהיגה, עמידה מול קהל ועוד. פוביות פשוטות מתחילות על פי רוב בילדות המוקדמת בגיל הגן או בית הספר היסודי, עם זאת, פעמים רבות המודעות לבעיה והטיפול בה מתרחשים בגיל מבוגר בהרבה.

הפרעת קשב עם או בלי היפראקטיביות ADD, ADHD

הפרעת קשב היא אחת מהתופעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר בקרב ילדים ומתבגרים, אשר משפיעה כמובן גם על מבוגרים, שכן גם אם מאפייניה משתנים עם הגיל, עצם קיומה אינו משתנה. משרד הבריאות האמריקאי מעריך שהפרעת קשב מאפיינת כ-4% מהאוכלוסיה, אולם מדובר כנראה בהערכת חסר ניכרת, והשיעור בפועל עשוי להיות אף כפול מכך ויותר. כיום קיימת מודעות גוברת לאבחון ADHD בגיל צעיר, וכן לאבחון מבוגרים בתחום זה. הבעיה העיקרית של הסובלים מהפרעת קשב אינה רק התופעה עצמה באופן ישיר, אלא בעיקר השפעת הלוואי שלה על תפקוד חברתי, תעסוקתי, דימוי עצמי ועוד, ובמיוחד לאורך זמן.

הפרעות אכילה Eating Disorders

הפרעות האכילה מחולקות לשלוש תופעות עיקריות: אנורקסיה נרבוזה, בולימיה ואכילה כפייתית (בולמוס אכילה binge-eating). הפרעות אכילה, בעיקר השתיים הראשונות, אופייניות יותר לנשים מאשר לגברים ביחס של חמישית או אף עשירית. קיימת הערכה לפיה בין חצי לארבעה אחוזים מהנשים סובלות לאורך חייהן מאנורקסיה (אי הדיוק בהערכה נובע מאי דיווח ואי פניה לטיפול של רבים מהסובלים מהפרעות אכילה), שיעור מעט יותר גבוה סובל מבולימיה, ובין 2-5 אחוזים מהאמריקאים סובלים מאכילה כפייתית (כשליש מהם גברים). שיעור התמותה מאנורקסיה הוא כחצי אחוז מתוך הסובלות מתסמונת זו. מאחר ומדובר בתסמונת המאפיינת נשים צעירות שבד”כ אינן חולות, הדבר מהווה גורם סיכון ניכר – פי 12 מגורמי המוות האחרים אצל נשים צעירות בגילאי 15-24 באוכלוסיה הכללית.

אוטיזם Autism והפרעות התפתחותיות מורחבות PDD

מדובר במשפחה של בעיות פסיכולוגיות המתגלות בד”כ בגיל צעיר אשר מאופיינות בעיקר בעיכוב בהתפתחות התקינה מבחינה חברתית, קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית, אולן הן הטרוגניות מאוד וניתן לראות בהן טווח נרחב של התמודדויות השונות מאוד זו מזו. שיעור האוטיזם באוכלוסיה האמריקאית בקרב ילדים בגילאי 3-10 הוא 34 מקרים לאוכלוסיה של 10,000, ושיעור משפחת ההפרעות ההתפתחותיות PDDבערך כפול מכך. אוטיזם נפוץ פי ארבע בקרב בנים ומאובחן על פי רוב בגיל שלוש. עם זאת, בנות המאובחנות בתופעה סובלות על פי רוב מסימפטומים חמורים ופגיעה קוגניטיבית קשה יותר מאשר בנים. מאחר ומדובר בתופעה כרונית, היא מלווה את הפרט לאורך כל חייו, ברמה כזו או אחרת של חומרה, בהתאם לדיאגנוזה הראשונית, ההתפתחות והטיפול לאורך הילדות.

סכיזופרניה

סכיזופרניה היא מחלה כרונית המופיעה בקרב כאחוז אחד מהאוכלוסיה בארה”ב ובעולם. היא קיימת בקרב גברים ונשים בשיעור דומה. לסכיזופרניה מאפיינים תורשתיים, אך לא באופן מוחלט, ולמעשה רוב הסיכויים הם לא לחלות במחלה למרות קיומו של בן משפחה עם סכיזופרניה. למשל, בעוד שהסיכוי לחלות בסכיזופרניה לילד לשני הורים עם סכיזופרניה או לאח תאום-זהה עם סכיזופרניה היא 50%, הרי שההסתברות יורדת באופן ניכר במצבים אחרים, למשל, ילד להורה אחד עם סכיזופרניה – כ-10%, מדוד או דודה עם סכיזופרניה – כ-2% וכו’.

אלצהיימר Alzheimer’s Disease

אלצהיימר היא מחלה נוירולוגית הנפוצה במשפחת תופעות שנקראות דמנציה או שיטיון, אשר פוגעת בעיקר באנשים בגיל השלישי. היא גורמת בשלביה המתקדמים להתדרדרות קוגניטיבית חמורה. המחלה פוגעת כיום בעשירית מהאנשים מעל גיל 65 ובכמחצית מבני 85 ומעלה, שיעורה מאז שנות ה-80 במאה הקודמת יותר מהכפיל את עצמו, ולמעשה העליה בתוחלת החיים של האוכלוסיה, ואולי סיבות נוספות, הופכות אותה לגורם סיכון ניכר לאוכלוסיה בגיל השלישי. מרגע הופעתה היא מקצרת במחצית את תוחלת החיים של הסובלים ממנה. אין כיום טיפול פסיכולוגי או תרופתי שמונע את המחלה, אך מספר תרופות חדישות עשויות לשנות מצב זה באופן ניכר בעתיד. לסיכום, בעיות פסיכולוגיות מאפיינות שיעור ניכר מהאוכלוסיה, כולל זו הנורמטיבית והבריאה אשר מתגוררת ומתפקדת בקהילה. בעיות והתמודדויות אלו נעות בין תופעות הפוגעות באיכות החיים, אך מאפשרות תפקוד סביר, לתופעות הפוגעות בחריפות באיכות החיים אולם ניתנות לטיפול ומניעה, לתופעות כרוניות שעלולות לעיתים לשבש לחלוטין את מהלך החיים התקין. באופן כללי הבעיות הפסיכולוגיות שתוארו במאמר זה עלולות, בהעדר מודעות וטיפול נכון, לפגוע באופן ניכר באיכות החיים ובתפקוד הפרט, במערכת החיסונית של הגוף, ולפיכך קיימת כיום הכרה גם בהשפעתם על הבריאות ותוחלת החיים בכלל.

אבחנות והפרעות העבר, התמודדויות ואתגרי העתיד

לפני 100 שנה בלבד אזרחי העולם היו ברובם רעבים ונלחמו על הישרדותם היום-יומית לאורך חייהם שתוחלתם היתה קצרה בכמחצית מזו של תקופתנו כיום. הם מתו ממחלות שחלקן כמעט ולא מפריעות את חיינו כיום (לפחות במערב) – מזיהומי מים ומזון, מלריה, דלקות גרון וצינון קל. שיעור תמותת התינוקות היה גבוה מאוד, ומול כל הנתונים הקשים הללו נראה שאזרח העולם בתקופתנו נהנה משובע ואושר. עם זאת, שיעורן הגבוה של הבעיות הפסיכולוגיות באוכלוסיה כיום, בעולם בכלל ובעולם המערבי בפרט, מצביעים על כך ששפע חומרי ורפואה מתקדמת אינם ערובה מוחלטת לאיכות חיים נפשית. אתגרי המאה הנוכחית ימשיכו בודאי לעסוק גם במיגור החולי הרפואי, אך לא פחות חשוב מכך בהבנה עמוקה יותר של מקורות החוסן הנפשי האנושי במטרה להגיע לשגשוג פסיכולוגי ונפשי, הן כדרך לשפר בריאות גופנית, והן לאושר ובריאות פסיכולוגית. למתעניינים בהיבט זה של הפסיכולוגיה מומלץ לקרוא את המאמר שלנו על פסיכולוגיה חיובית העוסק בהיבטים אלו  לצורך בניית חוסן נפשי להתמודדות.